לא פעם אני נתקל במאמני כושר ובמורים שונים שמנסים "להצניע" את מקום הגמישות בתחום האימון הקבוצתי והפרטי.
לטענתם, אין לעבוד עם מתאמנים על
גמישות קיצונית ("שפגאט" וכדומה) כיוון שהיא אינה תפקודית כלל לחיי היומיום של האדם הפשוט, ומשכך, ממליצים לעבוד על מרכיבי הכושר של סיבולת וכוח באופן שווה.
כמאמן אוכלוסייה כללית (העוסקת בפעילות גופנית בשעות הפנאי ולא בספורט מקצועי או תחרותי), מטרתי לשפר את איכות חיי המתאמנים באמצעות הספורט, וזאת בשני מישורים עיקריים: אסתטיקה ובריאות - לא בהכרח בסדר זה.
אם עסקינן בכושר גופני ושיפורו אעשה זאת מתוך שלושת מרכיביו:
סיבולת, כוח, גמישות. מהטענה: "מתאמנים אינם רקדנים", ניתן להסיק כי האדם הפשוט לא נזקק לגמישות מיוחדת ביום יום. אם כך, הבה נבחן את מידת חשיבותם של יתר המרכיבים.
למידע נוסף על גמישות, כושר גופני היכנסו לפורומים:פורום כושר גופניפורום תזונת ספורטפורום פילאטיספורום יוגה, מדיטציהפורום רפואת ספורטסיבולת. האם מתאמנים הם 'טריאתלוניסטים'?
אנשים רגילים, העובדים במשך רוב שעות היום בישיבה או בעמידה ואינם נדרשים לפעול ברמות
סיבולת לב-ריאה או בדפקים גבוהים, צריכים להיות בעלי סיבולת ברמה שתאפשר להם לעלות כשלוש קומות מדרגות מבלי להחזיר נשמתם לבורא.
כל זאת בבחינת בריאות. מבחינה אסתטית מדובר כמובן בשריפת שומן בתנאים כאלו ואחרים, דבר שעשוי לצמצם את היקפי הגוף ולשפר את מראהו (כל זאת כאמור תלוי תזונה).
מעבר לכך, אימון של
ריצה, אופניים או כל
אימון אירובי אחר, אכן ישפרו את המערכת הקרדיו וסקולארית (לב-ריאה) ובתוך כך את התפקוד הכללי של הגוף כולו, אך הוא לא יהיה משמעותי בחיי היומיום.
רוצים לדעת לחשב דופק לאימון? היכנסו: מחשבון דופק מטרה לאימוןרוצים לחשב את קצב חילוף החומרים שלכם? היכנסו: מחשבון
חילוף חומריםכוח. האם מתאמנים הם 'Body-Builders'?
אנשים רגילים דרושים לכוח ברמה תפקודית רק בשביל לא להשמיע קולות מוזרים ועצובים בזמן שהם קמים או יושבים (סקוואט).
מעבר לכך, ברמת הבריאות, דרך עבודת כוח ניתן לחזק שרירים חשובים למען יציבה כללית ויציבות מפרקית (לדוגמא זוקפי הגב העליון ושרירים המייצבים את מפרק הכתף).
אלמנט נוסף הוא בריאות נפשית - שיפור דימוי עצמי ותחושת מסוגלות, דרך שיפור בכוח - "אני חזק יותר". מבחינה אסתטית, כמעט ומיותר לציין את הפוטנציאל לעליה במסת השריר דרך
אימוני כוח, דבר שעשוי לעצב את הגוף ולשפר גזרתו ואת חיטוביו.
על אף כל זאת, ניתן בהחלט לומר כי לחיצת חזה או משיכת פולי אינם תפקודיים ליומיום.
נחזור לגמישות. לדעתי מרבית המאמנים לא שמים דגש רב (ולרוב גם לא שווה) בגמישות, מסיבה פשוטה, והיא שכמעט אין לה ביטוי מבחינה אסתטית, שהרי במראית עין לא ניתן להבדיל בין "נערת גומי" ל"נערת קרש".
למרות זאת הפיצוי על כך בא לידי ביטוי מבחינת הבריאות.
לכתבות נוספות על כושר גופני, פעילות גופנית:יוגה - פעילות גופנית עם אופיכושר גופני: עכשיו גם במשרדשיווי משקל - איך שומרים עליו?טאי צ'י - המדריך הבסיסישרירים - כך תשמרו עליהם מתוחיםהיכן נכנסת חשיבות הגמישות ביומיום? בכל מקום - החל בהושטת יד לפתיחת ארון גבוה ועד להתכופפות לקשירת שרוכים.
בנוסף, גמישות מפרקי הירך והכתפיים חשובה למניעת עומסים על הגב התחתון (במניעת התלות בסיבוב אגן לפנים והזדקפות יתר של בית חזה בהתאמה) - כל זאת מההיבט הפיזי.
מה בנוגע לבריאות נפשית? בגמישות באה לידי ביטוי תחושת המסוגלות העצמית, הלכה למעשה - "אני מסוגל להגיע ולעשות דברים רבים יותר".
מכאן שככל שהגמישות רבה יותר, כך התפקודיות רבה יותר - עד גבול מסוים. האומנם? ומהו "הגבול המסוים"? שפגאט או שמא גשר?
ייתכן. אבל אם מביאים בחשבון שהגמישות יורדת עם הגיל, אולי מוטב להיות גמיש עד כמה שניתן - על מנת שיהיה ממה לרדת.
אכן, אין כמו אימון מאוזן. מתאמנים אינם מתחרי טריאתלון או "שוורצנגרים", ואף לא "ברישיניקיובים".
ולסיום נקודה נוספת למחשבה, כמו בפרדוקס "טסטוסטרון-תוקפנות", שאיננו יודעים אם רמת טסטוסטרון גבוהה מעודדת תוקפנות או שמא תוקפנות מעלה את רמת הטסטוסטרון - איננו יודעים אם בגלל שהיינו ילדים היינו גמישים, או אם בגלל שהיינו גמישים היינו ילדים.
לאתר של רשת
גרייט שייפ