שלום,
אני בן 36 ונשוי מזה 10 שנים + שתי ילדים קטנים (4,7)
לכאורה הכל מתנהל כשורה בחיי הנשואים. כמו כל זוג נשוי יש מריבות פה ושם, יש חיי חברה וזוגיות, יחסי המין טובים ופתוחים, אבל...
לאורך כל השנים אני חיי בספקות. אני לא מרגיש שאני מספיק נמשך אליה (גם פיזית וגם מנטלית). אני לא מרגיש שהיא מעוררת את היצר האינטלקטואל שלי. בכלל החיים נכנסו לאיזה מן שגרה שאני מרגיש שאני לא יכול יותר איתה. אני מנסה לעורר את האהבה בכל מיני דרכים, אך ממש לא מרגיש את זה מתעורר. אני מביא ארוחות רומנטיות, אני יוזם כל מיני פעילויות...
נסענו לאחרונה לטיול בחו"ל ללא הילדים. קיוויתי ששם תתעורר האהבה אבל זה ממש לא קרה. לכל היותר הרגשתי שאני בטיול עם שותף.
כבר המון זמן אני שואל את עצמי האם זאת האישה שבחרתי להתחתן איתה? האם איתה אני רוצה להמשיך לחיות כל חיי.
נראה לי יותר ויותר שאין מצב שאני ממשיך את המערכת לכל החיים.
הילדים היום קטנים ואני יודע למה יכולה לגרום פרידה, אבל אני שואל את עצמי האם בגלל השיקולים האלו, אני צריך לחכות למשהו שסביר להניח שיקרה בעתיד? האם צריך לחכות לגירושין שיקרו בגיל 50 ולסבול "בשקט" עד אז?
בנוסף (ואני בטוח שזה קשור, אם כי זה לא מה שגורם לתחושות הכלליות), בשנתיים האחרונות אני מרגיש שאני מפלרטט עם כל דבר שזז. לא עשיתי כלום חוץ מלדבר עד היום ותמיד זה סתם שיחות של 5-10 דקות (בעבודה, בלימודים...) ולא משהו רציני.
לאחרונה הכרתי מישהו בלימודים. גם היא נשואה 10 שנים + שתי ילדים וגם היא במצב דומה. אנחנו מדברים בפתיחות ביננו ומרגישים שמשהו מתרחש. שתינו חוששים מאוד מהתוצאות ואם זאת מתרגשים ומרגישים את הפרפרים בבטן ואת הזיעה בידים. עוד לא עשינו כלום, אבל זה יגיע...
אני מפחד מאוד להמשיך עם הבחורה מהלימודים אבל בו בעת רוצה מאוד.
לא יודע מה לעשות.
הדולפין.