פורום יחסים, זוגיות ונישואין
מה עושים כשלא אוהבים את החמה ???

אני נשואה כ- 6 שנים כאשר בשנה האחרונה נולדה לנו ילדה נפלאה. מאז הלידה הרבה דברים קטנים שמקודם הצלחנו להתמודד איתם יפה או נראו לנו כדברים שאפשר לבלוע אותם הם רק התעצמו וגורמים לנו לחוסר שקט ומריבות . מערכת היחסים שלנו מאוד נפגעה. הבעיות הם בגלל ההתערבות והנוכחות של המשפחה שלו. אני באופן אישי לא מתחברת למנטאליות , תרבות ובאופן כללי להתנהגות של המשפחה שלו. משפחה מאוד קולנית (מדברים בקול רם וצועקים), מחלקים פקודות ,חושבים שהם ינהלו לנו את החיים ומנסים לכפות בכוח את המנהגים שלהם וצורת חיים שלהם.
אני באופן אישי לא אשאיר את הילדה שלי אצלם בבית ללא הנוכחות שלי מכיוון שאני יודעת שהם יכולים לעשות דברים בניגוד לרצוני וגם לא לידע אותי. בנוסף אני לא רוצה שהילדה שלי תהיה נוכחת בסביבה צעקנית במיוחד כאשר ידוע לי הרקע של המשפחה שהסבא בעבר היה צועק על הילדים וגם מרביץ והסבתא לא הייתה עושה שום דבר בנדון. אני גם הייתי נוכחת בארוחות שהסבא היה צועק על האחיינים ואף אחד לא הגיב כאילו שזה בסדר.
יש לי הרבה דוגמאות לתת על ההתנהגות של המשפחה של בעלי אני אסכם בכך שאני לא מתחברת להתנהגות שלהם וכל פעם לפני מפגש איתם יש לי חרדות ובמפגש עצמו אני כל הזמן דרוכה.
שוחחתי על הנושא עם בעלי מספר פעמים הייתי מאוד ישירה ונתתי דוגמאות בנוסף ביקשתי ממנו שישוחח איתם. הסברתי לבעלי שאם הוא יגבה אותי לידם ויענה להם אני ארגיש בטוחה יותר וגם ייתכן וזה יעזור לשני הצדדים להבין טוב יותר אחד את השני ולהתמודד עם הבעיה.
אני יודעת שבעלי דיבר איתם ללא הנוכחות שלי זה עזר קצת לתקופה מסוימת ושוב חזר לעצמו . אני יודעת שלא ניתן לשנות אותם אבל אני כן מצפה מבעלי שיגיב בכל פעם שקורה משהו והוא לא עושה את זה .
אני צריכה כל הזמן לחזור על עצמי ובנתיים זה גורם לכך שאני לא מעוניינת להיפגש עם המשפחה שלו וגם מאוד מפריע לי ביום יום שאני צריכה לחשוב על זה ולהיות חרדה מהיום שהבת שלי תהיה אצל החמה שלי ללא הנוכחות שלי.
אני יודעת שבעלי כן משתדל אבל אין לו את המודעות מכיוון שזו המשפחה והסביבה שהוא גדל בה ולכן הדברים לא כל כך נראים לו בעיתיים כמו שאני רואה אותם.
רעיונות ???

מאיה יקרה,

בכדי ששינוי יתחולל יש להיות נחוש, ממוקד, עקבי ולהתמיד.
העובדה ששיחה נוקבת וישירה עם בעלך עזרה ולו במעט ולו לפרק זמן קצר מעידה על כך שדברים אכן יכולים להשתנות.
כל שינוי דורש זמן, הרבה זמן, ובוודאי כאשר מדובר על שינוי התנהגותי או על שינוי התנהלות שורשית.
מאחר, וכפי שציינת, בעלך גדל באווירה הזו וספג אותה כמשהו טבעי, היא מהווה חלק ממנו ולכן הוא לא רואה את הדברים כפי שאת רואה אותם והוא מתקשה ל"עמוד על המשמר" ולהעיר בכל פעם.
כאשר בעלך מרפה מעט, הזכירי לו, היי נחושה, ממוקדת, עקבית והתמידי בכך. בסופו של דבר הוא ישים לב, מבלי שתזכירי לו, יזכור וידע להעיר את תשומת ליבם של בני משפחתו כאשר יתעורר הצורך בכך.
מאחר וציינת כי בני משפחתו של בעלך נוהגים לומר את דעתם תמיד, בקול, באופן נחרץ וברור ואף לנסות ולכפות אותה על הסביבה, כיוון נוסף אפשרי הוא, שאת תאמרי את דעתך בכל מפגש משפחתי שכזה, כאשר יתרחש משהו שלא יראה לך. עשי זאת כמובן, באופן מכובד ומכבד, אך אמרי את דעתך בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים. זו ה"שפה" בה הם משתמשים, זו דרכם, לכן "ברומא התנהגי כרומאית...". אני מאמינה שהם יקשיבו לך (לא בהכרח לא יתנגדו...) מאחר וזו צורת השיחה המקובלת במחוזותיהם. הם עשויים אף להעריך אותך על כך ושוב, מאחר ואת לוקחת חלק ב"שפה המוכרת להם" ומדברת איתם באופן המקובל עליהם וביניהם.
כאשר תהיי זו את שאומרת את דעתך, לא תצטרכי לסמוך על בעלך שיעשה זאת עבורך, תהייה לך תקשורת ישירה, מה שבוודאי יפחית את החששות שלך ואת תחושת הדריכות שאת חשה בקרבתם.

ומה קורה אם המשפחה של בעלי על כל דבר שאני אומרת להם הם טוענים שאלו שטויות?

גם אצל המשפחה של בעלי הם מתנהגים בהתנהגות כזאת
אבל כשאני מתנהגת "כרומאית" הם ישר קוטלים אותי ואומרים לי שאני מדברת שטויות
שאני לא מבינה

מה לעשות אז?

ויש לציין שאותו הדבר עם בעלי, הוא גם גדל בסביבה הזאת ולדעתו זאת התנהגות רגילה לחלוטין

רוית יקרה,

לעולם נתקשה לראות את מגרעותינו בזולתנו ולהתמודד עם כך. זו כנראה, הסיבה בעטיה את "זוכה" לתגובות שכאלה אצל משפחתו של בעלך כאשר את מתנהגת כמוהם.
גם אם התגובות שלהם לא נובעות מתוך ההבנה הזו, נראה שהם לא אוהבים ולא מעריכים התנהלות הדומה עד זהה להתנהלות שלהם.
לשאלתך, אני שבה ומציעה לך ל"אמן את שריר" הנחישות וההחלטיות. בפעם הבאה שהם יאמרו על דברייך שהם שטות, אמרי להם, כמובן באופן מכובד ובנועם, שדברייך אינם שטויות, זו פשוט דעתך (ואת, מן הסתם, זכאית לדעה משלך גם היא נוגדת את דעתם...) וזכותם להסכים או לא, אך, לא לבטל אותה בנימוק שאלו הם שטויות, בדיוק כפי שאת לא עולבת בהם ולא טוענת שדבריהם דברי הבל במידה ואת חולקת עליהם. את זכאית לכבוד הבסיסי הזה בדיוק כפי שאת מעניקה אותו.
אולי במשפחתו הגרעינית של בעלך התנהלות מעין זו היא התנהלות "רגילה לחלוטין" אך לא כך בכל המחוזות ולמענך טוב תעשי כאשר תעמדי על שלך. כך גם בעלך יבין ויפנים שאלייך יש לדבר בצורה אחרת, מכבדת ומכובדת, שיש להקשיב לדעותייך ולהתייחס אליהן גם כאשר הן פחות "נוחות" או נוגדות לחלוטין את דעתו (כמו בנושא הביקורים המשפחתיים).

הי מוניקה,
תודה רבה על התגובה המהירה ומאוד מקצועית. אם אפשר יש לי עוד מספר שאלות בנושא.
1. במידה ואתן הרבה הערות האם זה לא יכול לייצר מצב הפוך כאשר אינני נוכחת אתן דוגמא למה אני מתכוונת , ילד שמונעים ממנו לראות טלוויזיה כאשר הוריו אינם בסביבה זה יכול לגרום לו לצפות בטלוויזיה בצורה מוגברת על מנת להשלים חוסרים.
2. איך עלי להגיב להערות "מעליבות"\"טיפשיות" של החמה כגון:
a. "אנשים יכולים לחשוב שהפצעים שיש לבת שלך על הפנים הם בגלל הנשיקות הרבות שאת נותנת לה" (במקרה זה עניתי לה ברוגע "שאני מעבירה לבת שלי רק דברים טובים" היא כמובן צחקה אך אני בתוך תוכי רציתי לתת לה סטירה).
b. "אל תסתכלי על הילדה שלך ,אסור להסתכל עליה כשהיא ישנה זה מביא מזל רע" (במקרה זה החזקתי את הבת שלי בידיים כשהיא ישנה עלי , זה היה ישר אחרי שיצאנו מבית החולים ,עניתי לה "לך אסור להסתכל עליה אבל לי מותר להסתכל על הבת שלי")
לפעמים כשאומרים משפטים כאלו במצבים רגישים גם אם זה לא נשמע נורא לאחרים, אותך זה מאוד מכעיס (אחרי הלידה את מאוד רגישה, עייפה.... הדבר האחרון שבא לך לראות או לשמוע זה את החמה)
3. האם את חושבת ששיחה של אמא שלי עם החמה יכולה לעזור. הן מדברות אחת לשבוע כמובן לא שיחות עמוקות רק שיחת נימוס של שלום מה נשמע.
תודה רבה

מאיה יקרה,

ניחנת במתת בדמות חוש הומור בריא ושנינות. נראה לי, שזו בדיוק ה"תרופה" "נגד" הערותיה ה"מיוחדות" של חמתך. טוב את עושה כאשר "אינך נשארת חייבת", כאשר את עונה מייד ובאופן שכזה. תגובותייך נחמדות, הומוריסטיות וקלילות ואני מניחה, שהשומע/מקבל התגובות מקבל אותן בדיוק כך, בקלילות ובצחוק. אני משוכנעת שלחמתך אין שמץ של מושג שמאחורי כל תגובה שלך מסתתר משהו אחר לגמרי, פחות קליל ונעים...
שמרי על המתנה הזו שקיבלת וטפחי אותה. הומור וקלילות מסייעים בהרבה מצבים בחיים. מצבים מביכים, קשים ומעצבנים (ומי כמוך יודעת...).
לשאלתך, לא ירדתי לסוף דעתך, למה זה משנה לך מה ייאמר כאשר אינך? הרי לעולם לא נוכל ל"נהל"/"לשלוט" את/על דבריהם של האחרים, ובוודאי בהיעדרנו. שיאמרו מה שיאמרו כאשר אינך, שהרי לא תאלצי להתמודד ממילא. במידה והדברים יאמרו מאוחר יותר בפנייך, לאור שנינותך וחוש ההומור שלך, אני משוכנעת שתדעי מייד כיצד להגיב.
לעומת זאת, כאשר במקרים שאת נמצאת, לעולם, לא תאפשרי למי מהם לומר לך דברים מסוימים הם יתרגלו שלא לומר, והרי כל הרגל הופך לטבע שני. עם הזמן ההערות תדעכנה ובסופו של דבר הן תפסקנה (כמעט) לחלוטין. עלייך להתאזר ב(הרבה) סבלנות ולהתמיד ב"קו ההגנה שלך".
כפי שהצעתי לך בתשובתי הקודמת שלא לסמוך על בעלך, אלא, על עצמך בלבד, אני שבה ומציעה לך לסמוך אך ורק על עצמך, במקרה זה, ולא על אמך. בדומה למצב בו שני ילדים רבים וההורים מתערבים.
הילדים סולחים, משלימים וממשיכים להיות חברים בעוד ההורים לא... עדיף שאמך לא תכנס בשיחה עם חמתך ל"עובי הקורה". אולי באופן כללי, משהו על הרגישות הרבה לתגובות שונות אחרי הלידה, על העייפות שקצת "מוציאה מפרופורציות", על הצורך לאפשר לך (הרבה) זמן למנוחה...
אני בטוחה, שחמתך אינה אומרת את מה שהיא אומרת מרוע לב, אין לה כל כוונה לפגוע בך. היא פשוט מאמינה בדברים מסוימים שאת פחות מאמינה בהם... שיחת הבהרה שאמך תנהל איתה עלולה לפגוע בה כך שיהיה עלייך לעמול קשה כדי לתקן את המעוות וגם אז לא בטוח שהיא תתרצה.