אני יקרה, עצם העובדה שאת כותבת כאן בפורום מעידה על הצורך שלך להיפתח ולקבל עזרה. לכן אני תוהה למה את "לא משתפת פעולה" עם המטפלת שלך. האם את היא זו שביקשת ויזמת לקבל טיפול נפשי? או שמא הורייך שלחו אותך? כי אם לא הלכת מרצונך ומתוך המצוקה שלך אלא נענית ליוזמה של הורייך - זה מסביר את אי שיתוף הפעולה שלך זה מאוד אופייני לגילך..
אדם כמוך - עם יכולת הביטוי העצמי שלך ועם יכולת ההתבוננות הפנימית שלך - שמרגיש עד כמה הוא זקוק לעזרה ומבין שעליו לעשות תהליך טיפולי - ויוזם זאת - בדרך כלל מתמסר ונותן את עצמו וחושף. אם ההתחלה היתה לא ביוזמתך - זה די מסביר למה אינך מתמסרת.
אז יש לך עכשו, בהווה, שתי אפשרויות: או שתחליטי שאת מתמסרת ונפתחת, וסומכת עליה שתעזור לך, או שאת מרגישה שאינך יכולה לסמוך עליה ואת לא נפתחת כי את שומרת על עצמך, ואז חבל על הזמן. כבר כתבתי לך שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל וזה קורה הרבה שצריך להחליף מטפל וזה לא אומר שום דבר רע או בעייתי לגבייך.
לגבי התנתקות - אני מקווה שהגיוס לצבא ישלוף אותך ויכניס אותך לתוך עולם חדש, אבל אני חושבת שרצוי מאוד שתתחזקי לפני הצבא, מכיוון שיש בו אלמנטים מלחיצים ותהיי זקוקה לכוחות נפשיים וחברתיים כדי להסתדר שם.
אז דרך אחת להתחזק היא להתנסות באותה התנתקות שהמלצתי לך עליה ודרך אחרת היא לקדם את נושא הטיפול הנפשי.
כרגע את דורכת במקום כבר שנתיים, שזה המון בכל גיל! וזה הכי גרוע, כי זה מייאש אותך ומתקבע בך. משהו צריך להשתנות, או מבפנים - מבחינת הגישה שלך לטיפול, או ע"י שינוי חיצוני - שינוי הסביבה שלך.
עלי להוסיף עוד משהו קריטי:
אחת הבעיות במצבך היא שהפסקת לסמוך על עצמך, או במילים אחרות - "את מפחדת מן הצל של עצמך" כמו שכתבת. וזה אומר שכרגע אין לך אומץ או כוח לעשות שינויים.
זה קורה מכיוון שהדברים שכן עשית בחיים שלך למשל מול החבר - סיבכו אותך בתוצאות קשות, ואיבדת את האמון ביכולת שלך לקבל החלטות טובות. את חוששת שכל דבר שתחליטי עליו ייגמר גרוע, אז את תקועה בהווה בלי יכולת להקשיב לעצמך ולפעול.
לכן - נסי להיזכר בשנים האחרונות בדברים שכן הצליחו לך. בידקי עם עצמך - לימודים? עבודה? יחסים במשפחה? תחביבים? מיצאי את נקודות החוזק וזה יזכיר לך את כוחותייך.