דורית, בוקר טוב.
אני בת 32 , נשואה ואם ל-2 ילדים.
בעלי בן 37. אנו נשואים 10 שנים.
יצאתי עם בעלי 4 שנים לפני הנישואים, אך לא גרנו יחד. בעלי מגיע ממשפחה עם מצוקה כלכלית והתגורר במרחק גיאוגרפי רב מהאזור בו אני התגוררתי. הוא העתיק את מקום מגוריו לאזורי ולמד לימודים על תיכוניים בכדי לרצות אותי (אני הייתי אז סטודנטית לתואר ראשון). מכיוון שלא היו לו אמצעים רבים הוא נהג להגיע לעיתים תכופות לבית הוריי ואכל שם, מידי פעם הניח את בגדיו לכביסה וכדומה.
אציין גם שאני גדלתי אמנם בבית עם אמצעים, אך ללא אהבה, בעקר מצד אימי, שהפלתה אותי לרעה בעניין לעומת שאר אחיי. גם מבחינה חברתית לא היה לי טוב באותה התקופה ומי שהיום בעלי הרעיף עליי אז אהבה רבה. הוא היווה עבורי את האור בקצה המנהרה. לאחר 4 שנים הוריי אמרו לי שאי אפשר להמשיך ככה ושאו שאתחתן איתו או שאעזוב אותו, אמרתי את דבריהם לחברי והחלטנו בלחץ שכזה להתחתן. התחתנו כאשר אני הייתי סטודנטית והוא עבד דרך חברת כח אדם. בהמשך הסתדרנו ושנינו עובדים בעבודות טובות ומסודרים כלכלית. אבל דווקא אז החלו לצוץ ויכוחים, מריבות לא יפות והפערים החברתיים. אני מרגישה כעס רב על המעשה של הוריי ועל עצמי - לאן מיהרתי בגיל 22?
היינו גם בטיפול זוגי שעזר לזמן מה בלבד. בעלי לא מחזר, לא מפרגן ואדיש כלפיי. כאבא הוא מושלם. אובדת עצות.. אשמח אם תוכלי להגיב להודעתי. תודה.