פורום פסיכולוגיה הוליסטית עמוד 9

היי
הבייעה היא כזאת : הרקע-
אני כמעט בן 18 ולפי דעתי מה שאני חווה נקרא ניכור (?)
אני גר בבית עם אמא אבא ואח
אבא שלי די מבוגר והוא "מהדור הישן" בן 65 כמעט מאוד מאוד שונה ממני ומהדעות שלי ממש ההפך הגמור ממני, ואמא שלי בת 45 ויותר קל לי תקשר איתה כי היא לא מיושנת כזאת ומבינה פחות או יותר.

עכשיו מה שהולך בבית אני ואבא שלי לא מדברים כמעט, הוא ממש משתדל ואפילו אומר לי מלא תדבר איתי ואני פשוט מתעלם ממש כואב לי הלב שאני כותב את זה עכשיו כי אני באמת אוהב אותו אבל אין לי נושא משותף איתו לא ממש יש לי על מה לדבר איתו ולספר לו, למרות שיוצא לפעמים שאנחנו מדברים וצוחקים שהוא מספר לי על סיפורי ילדות שלו מה הוא וחברים שלו עשו בדיחות וכו'. לפי דעתי הבעייה היא שהוא מבוגר כזה ואני צעיר והדעות שלנו מאוד שונות בכל תחום יש לצין שאני בטוח שאני מבין יותר ממנו וזה שיש לו ניסיון חיים לא אומר שהוא חכם גדול. תפיסת החיים שלו שונה מאוד משלי וכשהוא מנסה לברר לאן אני הולך עם חברים הוא שואל שאלות על היחסים בין חברים שהיו פעם ולא תקפים לגבי היום ואני מרגיש שאין לי כוח אפילו להסביר לו כי הוא לא יבין במילא.

לגבי האמא אנחנו מדברים אבל גם איתה אני מרגיש די דומה רק לא כל כך חזק. גם איתה הדעות שלנו נורא שונות ותפיסת החיים גם כן. היא מאוד דאגנית וכל דבר נכנסת לפאניה ושאני רגוע יותר ולא נלחץ מכל דבר וזה מה שמפריע לי אצלה היא גם שלילית מאוד קשה לי להתקרב אליה כי כל דבר היא חושבת שלילי וישר מגיבה שלילי..
מה אני עושה? איך פותרים את זה? ממש מפריע לי הקשר עם אבא שלי איך אפשר לשפר אותו?

כל הכבוד על היוזמה והרגישות!

האם אתה יכול לדמיין אפשרות לפנות יחד עם ההורים למספר פגישות ייעוץ? יתכן מאד שאיש מקצוע ש"יתרגם" יוכל לסייע ביצירת תקשורת טובה יותר. נסה להרגיש האם זה מרגיש לך רעיון טוב.

לא סתם קיימת האימרה: פער הדורות. ואצלך הפער הזה כפול ומכופל.
רשמת מספר נקודות שדרכן אולי תוכל לשפר את המצב.
כתבת שאבא שלך אוהב לספר על ילדותו, עודד אותו לעשות זאת לעיתים תכופות יותר. יתכן ובמשך הזמן תיווצר לך אפשרות להבין, שלמרות הנוהגים וההשקפות של אז, תמיד ישנם דברים דומים.
הצע לו אולי משחקים משותפים (שח-מט, ששבש, וכו'), או הליכה ביחד, בקיצור, כל דבר שיעודד אותו להיות איתך במצבים נעימים.
נסה לדבר איתו על יחסיו שלו עם הוריו - הסבים שלך. אולי יתברר לך שגם הוא לא נהנה מכך שהם היו סמכותיים כלפיו ודרך כך תוכל להבהיר לו כי זה נכון גם כלפיך, לרצות להיות בוגר ועצמאי.
אני חושבת שהבנת את הכיוון. הדבר החשוב ביותר הוא להבין שאין בכוחך לשנותו. יש בכוחך להתקרב אליו.
לגבי אמך, נסה להראות לה את הפן החיובי של הדברים שהיא בוחרת לראות כשליליים. יתכן וזה יגרום לה לשנות עמדה.
בעצם, מה שאני כותבת כאן, זה לנסות לשנות את דרכי התקשורת בינכם שהיום משובשות.
אשמח אם תשוב לאחר זמן ותיתן תמונת מצב.

אני לא יודעת אם דכאון הוא המונח הנכון קלינית למה שעובר עליי.
בת 33 ,לאחר שנה קשה רפואית ובעקבות כך גם נפשית,אני מוצאת את עצמי עם הפרעות שינה,ירידה בריכוז ובתפקוד השוטף, לעיתים קרובות עצובה ועייפה.
זקוקה כנראה לעזרה בהתמודדות עם המצב הרפואי וה-stress שנלווה אליו, האם תוכלו להמליץ לי על מטפל/ת באיזור חיפה?
תודה,
יעל

הפורום נשמר מלהיות פרסומי, לפיכך לא אוכל להענות כאן. תוכלי לצלצל אלי ואצייד אותך בשמות של מטפלים. ההמלצה לא תהייה, לצערי, מהכרות אישית אלא מיד שניה.תוכלי להשיג אותי ב- טל. 0523908533 או להשאיר הודעה ואחזור אליך.

בעלי בן אדם מאוד תוקפני ומחמיר בתגובותיו כלפי הילדים ובמיוחד כאשר יוצאים לטיול או בילוי ואז מצטרפת לתוקפנות האמירה לא מגיעה לכם שאני אתאמץ בשבילכם כשאתם כל כך כפויי טובה.
מעבר לכך שזה בודאי פוגע בילדים אותי זה ממש מדכא גם בזמן שזה קורה, גם כאשר אני נזכרת בטיולים שהיו וגם לפני טיולים מתוכננים.
חשוב לציין שכל הטיולים הם תמיד יוזמה שלו וכאשר אני מעלה בפניו לפני הטיול את חששותי הוא מבטל אותם ואומר שאני סתם מנפחת עיננים, חושבת מחשבות שליליות ודברי ביטול דומים.

בהנחה שהיכולת שלי לשנות את תגובותיו מוגבלת (הוא מאוד מתגונן מאשים ולא מוכן לשום חוות דעת ניטרלית) מה אני יכולה לעשות על מנת לשפר את הרגשתי...
(אני יודעת שהילדים גם סובלים מהתנהגותו אך הם איכשהוא שורדים ואני לא ולכן השאלה היא לגבי

תודה
אירית

שלום. כשקראתי את מכתבך באמת שאלתי את עצמי אם מה יש לעשות חוץ מלקבל את התנאים שלו. והאם בעניינים אחרים חוץ מטילים - זה אחרת? יש אנשים שקשה לומר להם משהו שיקשיבו לו. את מניחה שיש דרך חוץ מלשים דברים על השולחן? איך את עצמך מסתדרת עם הגישה "הפולנית" של בעלך?

כבר 15 שנה אני מסתובבת עם התחושה שאין מה לעשות חוץ מ"לשבור את הכלים" ואת זה איני מעוניינת לעשות ולכן, שאלתי היא כיצד אני יכולה ללמוד להתמודד עם התנהגות זאת מבלי שזה ישבור אותי שוב ושוב. ולשאלתך הוא לעולם לא פונה אלי ב"פולניות" אלא רק לילדים. כנראה קשור לכך שבילדות הוריו לא השקיעו בו תשומת לב מרובה (היו עסוקים בריבים וגירושים).

תודה
אירית

שלום לך. כפי הנראה ההשערה שלך היא נכונה: לא ראו אותו [כילד], אז הוא לא רואה את הילדים. זה כנראה לא-מודע וזה אולי ישתנה אם הוא ידע שחשוב לטפל בילד הפנימי שלו..אפשר אולי לקרוא דברים שיכולים לעורר מודעות. תקראי מאמר שלי "כקול קורא במדבר" [תמצאי בגוגל] ותראי אם זה מתאר מצב של הבן זוג שלך. אולי לא. תראי בעצמך. אם כן -אולי תני לו לקרוא.

אני אישה בשנות ה - 40 נשואה + 3 ילדים ללא בעיות מיוחדות, עובדת במשרה מלאה ללא קשיים כלכליים.
לכאורה הכל היה מושלם רק שמתחת לפני השטח בצבצו הרבה מתחים הקשורים במיוחד לקשר עם בעלי. הכל התפרץ לפני כשנה במשבר שכלל חולשה גופנית (בעיות קיבה, אנמיה, רלפוקס) חרדות ולבסוף גם דיכאון.
השנה הזאת היתה שנה שבה נפתחו הרבה דברים, המצב בבית מאוד השתפר, בעלי ואני יותר מודעים כל אחד לעצמו ולבן הזוג והילדים יותר רגועים. אבל... אני עדיין לא מצליחה להתאושש מהטראומה.
למרות שלכאורה הכל רגוע, אני מדוכאת רוב זמן מכך שהחיים נראים לי פתאום סתמיים, כמו התמודדות אחת גדולה, הדיכאון הזה גורם לי לחרדה (שהמצב ימשך לעד) וליקיצות מוקדמות.
איך מחזירים את שמחת החיים ? איך מחזירים את ההרגשה הטבעית שהחיים הם משהו שווה ולא אוסף התמודדויות ?
תודה
גלית

שלום. תארת בצורה מדוייקת מצב רגשי בו נמצאים רבים באורח החיים של התקופה. יש תשומת לב רבה על התפקוד ועל זה שהכל יהיה בסדר, כלומר מה שקשור בחובה או הרגשת חובה. זהו אורח חיים של STRESS , כשהמערכות הגופניות מגיעות לסחיטה של האנרגיות שנועדו לחיים. עכשיו שגם עשיתם סדר ביחסים - את עדיין מרגישה סוג של דכאון ולחץ בלי שמחת החיים.

שמחת חיים היא כנראה חוויה בלתי מותנית בהישגים או אם אנחנו "בסדר"..הייתי אומר שנחוץ שיוניים באורח החיים - אולי פעילות גופנית [אירובית או אנרגטית, כמו טאי צ'י או צ'י קונג], מרווחי זמן גדולים יותר בין דבר לדבר, להתחבר לפעילות יצירתית כלשהי [כתיבה, דרמה]. מלבד אלה - תחושת הדיכאון יכולה להישאר ברובד האנרגטי בגוף-נפש, ויתכן שיש עדיין סיבות שאת לא משתחררת.

אולי גם לעבור טיפול כלשהו - יכול להיות טיפול באמנות, ויכול להתאים טיפול בשיטת EFT. תוכלי לקרוא באתר מכלול או באינטרנט על השיטה...

חומר למחשבה

שלום
בזמן הטיפול ב emdr אני לא מצליח בו זמנית לחשוב ולהרגיש את האירוע הטרואמתי ולהניע את העיניים או לבצע הקשות על הגוף הפסיכולוגית שלי אובדת עצות אז אולי תתנו לי עצה איך להחזיק את התמונה בראש ולהזיז את העיניים בו זמנית

שלום לך. הצעה מניסיון שלי: במקום לעבוד על בעיה ממוקדת, אפשר לנסות הקשות על הגוף [בעצמך או ע"י המטפלת] ולראות במה אתה עסוק באותו הזמן, ולדבר על הזה. בדרך זו צריך להמשיך הקשות ברצף למשך זמן של 5-15 ד' בהם את מבטא/משחרר מה שמופיע תוך כדי.
תוך כדי, או בין לבין, מתאים להכנס להרפייה. אפשר לחזור על התהליך עוד סבב..

בהצלחה

שלום, אני בת 24 ואני סובלת מבישנות אבל חלקית, זאת אומרת רק בסיטואציות מסוימות.
אני יכולה לשאול שאלה בהרצאה של אולם מלא, אבל אני מרגישה נבוכה בקרב המשפחה של החבר שלי מזה שנתיים.
אפשר להגיד אולי שאני בישנית במקומות יותר אינטימיים.
כיצד ניתן להתגבר על התופעה? האם זה לטיפול פסיכולוג, והאם ישנם כלים שאפשר לעבוד עליהם לבד?
לעיתים אני גם מרגישה חוסר ביטחון ליד אנשים מסוימים כאילו נחותה למרות שבתוך תוכי אני יודעת שאני שווה - אני מניחה שאולי יש קשר בין התופעות לבעייה המקורית עצמה..
בתודה,
מ.

שלום לך. יש אנשים מופנמים וביישנים, ואת כנראה אחת מהם. מציע לפנות לטיפול אישי ואם יש קבוצה או סדנה או פסיכודרמה - כדאי לנסות. חושב שביופידבק יכול לעזור. בביופידבק את לומדת לשלוט בתגובה הפנימית ולהרגיע אותה תוך שאת צופה בגרף שעולה או יורד במקביל לרמת החרדה. אם תצטרכי מטפל - אוכל להפנות אותך.

רציתי לשתף אותכם במה עבר עליי

כשהיתי בכיתה ח נפרדתי מחברה הכי טובה שלי מפני שהציקה לי רגשית היתה מקנא מאוד וגורמתלי לבכות אח"כ נפרדנו

בכיתנ י- יב גם היה משהו שהציק לי וגרם לי לבכות

כשיו אני מלאת חרדות בקשר לעצמי אין לי בטחון עצמי ומלאת חרדות?

אני עובדת בהוראה

מה הטיפול שיכול לעזור לי?

CBT+EMDR+ביופדבק?
אני מחפשת מטפל בחיפה מומחה אנא עזרו לי

שלום לך. קשה לדעת איזה טכניקה ספיציפית מתאימה לך. הייתי מציע לפנות לפסיכולוג קליני ולספר לו על התופעות שהזכרת כאן. אפשר יהיה להיכנס לעומק לגבי מה שמפעיל את הכאב והחרדה. להבנתי לא משנה כרגע הטכניקה. צריך לעבור טיפול. לגבי מטפל בחיפה - אולי אצליח למצוא לך, אבל אפשר תמיד לשאול אנשים בסביבה שמרגישים בטוחים איתם..בהצלחה

שלום
ילדתי לפני 4.5 חודשים בניתוח קיסרי. פיזית התאוששתי מהניתוח מהר מאוד (יומיים-שלושה),
אני חד הורית והילד איתי 24 שעות ביממה. אני ממעטת להיעזר באחרים,
חזרתי (יחד אתו בינתיים) מוקדם לעבודה, עבדתי גם לפני כן מהבית, ניסיתי לחזור ל"שגרה" הקודמת די מהר ונראה שזה מצליח, אך לפני כ-3 שבועות התחילו "התקפי חולשה" ממש הייתי על סף עילפון סחרחורת ובחילה - כאילו ענן מתיישב בראש ומונע מחשבה צלולה והגוף בחולשה איומה. התופעה באה ונעלמה כל כמה שעות, עכשיו השתפר מעט אך עדיין אני תחת "ההתקפים" הללו ומרגישה עייפות, חולשה ועירפול מרבית היממה - לא מסוגלת לבצע דברים פשוטים, שלא לדבר על אחזקת הבית , טיפול בתינוק, עבודה ואפילו מטלות הכי פשוטות הופכות בלתי ניתנות לביצוע..... התחלתי סדרת בדיקות (דם, לב, נוירולוגיה, סוכר, לחץ דם) שבינתיים נשללות, אך לוקחות זמן רב - שאין לי !!!
מה זה יכול להיות ? האם תופעה מוכרת ? האם יש טיפול ?
אודה להתייחסות מהירה

שלום. התקפי החולשה הם איתות של המערכות הגופניות-רגשיות-אנרגטיות שמשהו לא מאוזן. את, כדבריך, לא מרבה להיעזר באחרים וחזרת "מוקדם מדי" לעבודה, כלומר דורשת מעצמך משאבים שאולי אין לך כרגע. בהנחה שאין בעיה פיזית מוגדרת מדובר להערכתי בתגובת לחץ נפשי שמתבטת דרך הגוף. או תמצאי בעצמך דרכים לאיזון האוברדראפט הרגשי-פיזי, או שתקחי ייעוץ עם מומחה. אולי פסיכולוג. אולי מומחה ברפואה סינית. כמובן רופא. ממליץ

ש כמה תסמונות לחץ נפשי שמתבטאות דרך הגוף

אני ובעלי הוזמנו לאירוע של ידידים בביתם הפרטי. נפגענו (בעיקר אני) שבעלי השמחה התעלמו מאיתנו לחלוטין כאילו היינו עב"מ,. לציין, שבעל השמחה היה בעבר הרחוק נוהג לעיתים לפלרטט איתי ולא מעבר לזה.. . לאחר האירוע יצא לי לפגוש בגבר ולהוכיחו. לתדהמתי, הגבר הגיב: "אני יודע שאת מתה עלי" ואמר בתגובה למה שאמרתי לו שהזמין את בעלי כי הוא מקושר אליו היטב ואני בגלל שאני אשתו ולא יותר מיזה. וכמובן התנצל על שלא התייחסו בגלל שהיו באיי, בעננים... .איני מבינה מדוע היה צריך להגיד לי "אני יודע שאת מתה עלי"!!! מה זה היה צריך להביע , מדוע אמר זאת?, שתקתי מהלם, ואמרתי שאני מחבבת את ילדיו, את משפחתו ... . מה דעתכם ותודה.

יש לי תחושה שזהו אחר המקרים הרבים בהם "הפוסל - במומו פוסל" או "על ראש הגנב בוער הכובע".....
אני מבינה את התדהמה שלך - אבל חסר במודעות / חוסר כנות עצמית יוצרת כל מיני מצבים הזויים בין אנשים.
כדאי בכלל לשים לב שאנשים מגיבים לעתים מאד קרובות מתוך עולמם הפנימי ולא באמת אלינו...

בוקר טוב.

לא מזמן נכנסתי למקום עבודה חדש שבו יש הפסקת צהריים בחדר אוכל. ביומיים הראשונים הזמינו אותי לאכול איתם, בשאר הימים זה הפך לסרוגין. בימים שלא מציעים לי לבוא איתם אני נמנעת מלגשת לחדר אוכל כדי לא להיות לבד ולמנוע מבוכה מעצמי.
מה עלי לעשות לדעתך, איך לנהוג בדרך הגיונית. לצערי זה קרה לי גם במקום עבודה קודם?

תודה רבה ויום טוב.

שלום. יכול להיות שאת צריכה שכל הזמן ירצו אותך כדי להרגיש טוב ושייכת. אולי זו פסיביות יתרה מצידך. הרי הציעו פעם פעמיים ואולי מניחים שאת כבר "ילדה גדולה" ויכולה להתחבר ולהצטרף. במצב הנוכחי נראה שאת נותנת לאחרים "תפקיד" להיות אחראים עליך בנושא החברה בארוחת הצהרים. נסי להצטרף או להציע בעצמך למישהו/מישהי ללכת לאכול ותהיי אחד מהחברה.

למה לדעתך הם לא מזמינים אותך?

אני אישה בשנות ה - 40, נשואה + ילדים.
בשנה האחרונה, אני חווה דיכאון וחרדות שהתחילו מסיבות רגילות : סכסוכים עם הבעל, אי שביעות רצון ממקום המגורים, חוסר שביעות רצון ממקום העבודה, אי שביעות רצון ממצבי החברתי וכו'. במהלך השנה הזאת עברתי המון והגעתי למסקנה המתבקשת שהייתי מסוכסכת בעיקר עם עצמי פנימה. כיום, אין לי תלונות כלפי אף אחד, אני מבינה שהאגו שלי עבד שעות נוספות ופגע בי ובאנשים שסביבי.
עכשיו, אני מרגישה "אבודה" . היות ובעבר הזהות והאושר שלי נבעו מדברים כמו : השכל שלי, הילדים המוצלחים שלי, הבית שלי, הבעל שלי ובעיקר התלונות שלי.
אני מרגישה בודדה ולא שייכת לכלום. כללי המשחק הקודמים נראים לי פתטיים ואני לא מכירה כללים חדשים.


אנא תשובתכם ועצתכם

את חווה היום תהליך של מודעות. ויש בך את היכולת לנתח מצבים בצורה שקודם לא עשית, או לא היית מודעת לסיבותיהם.
כל תהליך של מודעות יש בו את התחושה שהגדרת בעצמך כ"אבודה". את איבדת את ההשקפה על חייך כפי שליוותה אותך עד כה, ואין זה משנה אם היית מרוצה בה או לא, ההיכרות עמה היא הגורם המשמעותי. היום את כאילו עומדת מהצד ומשקיפה על עצמך ורואה דברים מזווית שונה, והם לא תמיד מוצאים חן בעיניך.
מצב כזה, אין זה מפתיע כי הוא גורם לך לחרדות ולדיכאון. ברגע שתביני כי עצם עליית המדרגה במודעות שלך, זהו שלב חיובי בחייך, וכי ניתנת לך ההזדמנות לשנות דברים ולפעול בצורות אחרות, נכונות יותר לך בחייך העכשווים, החרדות ומצבי הדיכאון יפנו מקומם לתחושת ביטחון בעצמך.
הייתי מציעה לך לחפש לעצמך עיסוק כלשהו מעבר לעיסוקים הרגילים, בין חוג מעניין, בין לימודים במסגרת לא מחיבת, בין קבוצה שעוסקת במודעות עצמית, על מנת למלא את חייך בתכנים חדשים.
מקווה שעזרתי.

שלום.
בזמן האחרון כשאני ובן זוגי יוצאים לאכול במסעדה, אני פשוט לא מסוגלת לאכול, ההרגשה דומה להתכווצות פנימית בגרון ואני אוכלת בכוח.. זה גורם לי בסופו של דבר להקאה למרות שבקושי אכלתי.
אני חושבת ודיי בטוחה שפשוט פיתחתי פחד להקיא אחרי בילוי שכזה ו"להרוס את הערב".. ואני מרגישה שזה מתחיל גם לקרות [הפחד] ביציאות עם חברים..

הכל התחיל לפני כשלושה חודשים.. ביום ההולדת שלי יצאנו למסעדה וברגע שהתחלתי לאכול האוכל גרם לבחילה והקאתי.
מקרה נוסף, הוא בא לישון אצלי בפעם הראשונה [אחרי הרבה זמן שחיכיתי לזה], אכלנו פיצה והתחלנו לראות סרט שממש הלחיץ אותי ובסופו של דבר הקאתי וזה הרס את המשך הערב.
עוד מקרה היה כשנסענו לראות סרט.. אכלנו ופתאום הרגיש לי שאני לא יכולה יותר, מין מחנק בגרון ואז בחילה.. כמובן שהערב יסתיים כשאני עם הפנים לאסלה.
ופעם נוספת קרתה לא ממזמן, יצאנו לאכול במסעדה שמאוד רציתי לאכול בא כבר ממזמן. הכל היה טוב.. המצב רוח היה מרומם אבל ברגע שהכנסתי את הביס הראשון לפה.. פשוט הרגשתי שזהו- אני לא יכולה לאכול יותר כי זה עושה לי רע. הבעיה הייתה שלא הייתה לי ממש בחילה אלא פשוט הרגשה שאם אני אפתח את הפה אני אקיא.. ובסופו של דבר זה קרה.

זה הופך לממש מציק, אני פוחדת ללכת איתו למסעדות כי אני פשוט יודעת שזה יקרה שוב.
וכל פעם שיש איזה ארוע שאנחנו יוצאים לציין אני חושבת לעצמי שזהו- גם היום אני הולכת להקיא.
זה כבר הפך לתסכול של ממש.. אני מרגישה שאני נמנעת מלאכול בערב בגלל הפחד מלהקיא במיוחד כשהוא נמצא בסביבה.
אני חייבת לציין שאם אנחנו אוכלים בשאר שעות היום או שאפילו אצלו בבית זה דווקא בסדר גמור ואני מרגישה מצויין.

ביום שישי הזה הוא אמור לבוא לישון אצלי, זה בקושי מתאפשר לנו אז אני דיי מחכה לזה אבל אני פשוט פוחדת להקיא ולהרוס.. וכל הזמן מתרוצצות אצלי מחשבות בראש שזהו- בטוח אני אקיא..

אשמח לעצה ולמתן סיוע בפיתרון הבעיה המעיקה.

ד"א. אני בת 19..

תודה מראש ובהמשך יום נעים

שלום. לפעמים הגוף אומר משהו שהאדם נמנע מלבטא אותו במילים. כמו, "לא בא לי".."לא רוצה".יתכן שאת "שומרת בבטן" דברים ביחסים עם החבר, או זה "תקוע לך בגרון"..במילים אחרות, יש כנראה גורם-לחץ ביחסים שמתבטא בצורה הזו.

נראה שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני

רציתי לדעת אם יש איפורמציה על חשיבות של תמיכה נפשית
בחולה סכיזופרניה ובמשפחה מעבר לטיפול התרופתי והפסיכיאטרי

רב ההתמודדות שלנו בשנה האחרונה היא ברמה של מציאת תרופה נכונה ויעילה ובלי תופעות לוואי
שזה תהליך קשה מאד
ומתספס בו משהו והשאלה עעד כמה החשיבות הקלינית בזה ?

שלום. בהחלט נחוצה תמיכה נפשית במשפחה, כי משבר נפשי כזה משפיע על כולם, וצריכים לקבל עזרה - תמיכה, הבנה, כלים ועוד.

יש מרפאות חוץ לבריאות הנפש בבתי חולים שונים
אפשר לבדוק ארגון או עמותת "אנוש" שיכולים לקבל מידע ותמיכה
תבדקי באינטרנט "אנוש"..

אם יש אמצעים אפשר גם לפנות למטפל פרטי, אולי מטפל משפחתי

אני לא בטוח האם זה הפורום המתאים אבל יש לי שאלה.
אני בן 25 ויש לי כל מיני מאכלים שאני לא "אוהב" לאכול וזה מקשה לי על חיים נורמאליים כי אני בקושי אוכל ירקות בגלל העניין ואני מאוד מוגבל במה שאני אוכל (אני למשל לא "אוהב" עגבנייה ומלפפון ועוד כל מיני מאכליים בסיסיים).
שאלתי היא האם יש משהו שניתן לעשות על מנת להתרגל לאכול מאכליים שאני לא "אוהב"
בתודה מראש אריאל

שלום. זהו פורום לענייני הנפש, ויתכן שנטרופט או תזונאי יכולים לתת לך מענה קונקרטי לגבי התזונה שחסרה. אבל, כבר פנית לכאן. יש לי מחשבה שתיים בשבילך.

לפעמים מה שאוהבים ולא אוהבים במזון ובכל תחום - הוא עניין של התניות והרגלים שנרכשו מוקדם בחיים. במיוחד מה לקשור לאוכל ולמזון. יתכן שפתחת דחייה או "אלרגיה" נפשית או גופנית לעגבניה ושאר ירקות. בהיבט זה אפשר להעזר בטיפול נפשי-אנרגטי, אולי בשיטת EFT. קרא על זה.

חוץ מזה כדאי שתמצא פורום באתר שמתאים צפציפית לשאלתך.

אני אתחיל שנמאסה עליי הפסיכותרפיה הרגילה על כל גישותיה הנפוצות CBT והדינאמית....

עכשיו כפונה הסובל מדיכאון וחרדה ועייפות נוראית וישנוניות יש לי מגוון של טיפולים לפנות אליהם בתחום גופנפש- ואני מבולבל...

מה ההבדל בין מטםל בפםסיכותרפיה הוליסטית למטפל בפסיכותרפיה גופנית כמו בפורום השכן?

יש מטפלים שטוענים שכן מתייחסים לגוף ויש כאלו שלא , האם יש הבדל-כלומר אני לא מצליח להבין איך אתה יכול להיות פסיכותרפיסט גופני בלי לגעת בגוף.... מצד שני אני שואל את עצמי איזה טיפול ייתן את המקסימום ?

כלומר , נראה כי השיעור שעליי ללמוד הוא לאהוב את עצמי כמו שאני ואת גופי כמו שהוא למרות שזה מאוד קשה...

אני מטופל תרופתית והתחושה שאין ממש פתרון אמיתי...
,
אני אומר בשקט ובעצב שאחת האכזבות היא מהטיפול הפסיכותרפי האחרון בו המטפלת הייתה שיפוטית ויש לומר מכוונת מידי מטרות שמרוב עצים פספסה אותי ... היא נקטה בגישה ממות תפקוד ואני דיי מתנגד לגישה הזו אך מנגד מתנגד לגישה הממוקדת בעבר ובמילים....

בתום שנת הטיפול הבנתי שחלק מהשיפוטיות שהפגינה כלפיי נבעה ממקומות לא סגורים אצלה וזאת על אף שהיא לא הסכימה להודות בכך מעולם... אך חוסר היכרותה עם התכנים הביא אותה לשיפוטיות תמימה לכאורה שרק פגעה באמון שנבנה בחדר התכנים שנתפסו על ידי כפתוחים אצלה הם התמודדות עם קשיים במיניות ונטייה מינית שמבחנתה עדיף שאחכה ואתרכז בלימודים, בעבודה והכל יגיע [בן 28].
מה דעתכם?

מדבריך ניכר שאתה מחפש דרך לפתור את בעיותיך.
אבל העמסת כאן מגוון גדול ורחב של בעיות, חלקן שלך, חלקן (כביכול), של המטפלת שלך ושיטת הטיפול בה היא נוקטת.
הכלל הראשון בטיפול הוא שכאשר המטופל חש שאיננו מתקדם, עליו, או לברר זאת עם המטפל, או לחפש מטפל אחר.
השאלה שלך לגבי ההבדל בין פסיכותרפיה הוליסטית לגופנית(?), לא ברורה לי.
פסיכולוגיה הוליסטית נוקטת בחשיבה שאכן האדם הוא גופנפש ולאו דווקא רק גוף או רק נפש.
ישנן המון שיטות וכלים טיפוליים, ועל כך אתה יכול לחפש באינטרנט חומרים ולהחליט מה מהם נראה לך מתאים. רוב המטפלים ההוליסטיים משתמשים בכמה וכמה שיטות (או כלים - למען הדיוק).
אבל דבר אחד חייב להיות לך ברור, אין הוקוס פוקוס, וחייבים לברר בעיות מהעבר על מנת להבין כיצד לטפל בכך בהווה. השאלה היא רק כמה זמן מקדישים לכך, ובאילו כלים מגיעים לתוצאה.
אם אני קוראת נכון בין השורות, אתה מתלבט לגבי המיניות שלך ולדעתי אין שום סיבה שתדחה זאת. יתכן ששם נמצאים עיקר הקשיים שבהם אתה נתקל.
מקווה שעזרתי.

השאלה עודנה עומדת על ההבדל בין הפסיכותרפיה הגופנית להוליסטית.....

לגבי המטפלת האחרונה, אני אגיד זאת בעדינות , ומאחר שהיא לא הנושא , ועזבתי אותה בדיוק בנקודה שהיא הפכה לפטיפון שבור... התייחסותה הייתה מתנשאת ולהבדיל ממטפלים קודמים לפניה היא נקטה בגישה שיפוטית שבעצם הגישה הזו הרגה את הטיפול מרוב רדיפה לעבר מטרה התהפכו היוצרות- היא קבעה המטרות, הדרך להשגתן רק ששכחה דבר פשוט שאני בחדר ויש לי רגשות ותחושות משלי....

המטפלת בדומה לך דר' קורין שחר , נקטה באותה טכניקה כאשר הרגישה נוח במראה שהוצבה לפניה תוך ציטוטים של דברים שאמרה היא ישר התקיפה - ועם כל הכבוד , חדר הטיפול הוא המקום האחרון בו ארצה להרגיש נשפט או מותקף.

כשסיפרתי למטפל אחר על תגובתה לכעס שהופנה על ידי אליה הוא החל לצחוק מתחת לשפתו כי הבקשה שלה הייתה פשוטה ולא טיפולית תפסיק עם זה כי זה לא מקדם.... את מי ולאן , הפתרונות אצלה!!!

זכותי כמטופל לומר ששיטה א' לא טובה בשבילי וזה לגמרי בסדר, חובת המטפל להיות שם איתי לבדוק מה ניתן לעשות ומה ניתן להציע , חובתי לתת לדברים צ'אנס ולהות פתוח... אך כשמנסים להיכנס בקיר שוב ושוב מי אמר שבפעם המיליון הקיר ייעלם? המטפלת האחרונה נהגה בי רק בדברים שיקדמו את מטרותיה של הטיפול וכשהגעתי לאחר פגישה ולאחר עוד פגישה עם כעסים היא סירבה להכילם... ואת יודעת מה השיא מבחינתי היא שבשל סיבות כאלו ואחרות נאלצתי לבטל פגישה בטווח שהוסכם עליו מראש והודעתי שבוע מראש היא חזרה בהודעה , אפילו לא פעם בשבועיים" היא לא טרחה לברר מה קרה ומה לא קרה... מבחינתה הדבר החשוב ביותר היה התשלום שהיא תקבל- והיא לא ממש התאמצה בשביל השקלים שלה... בניגוד לקודמיה ...


ואגב מיניות- מטפל מיני עשיתי איתו עבודה מצויינת עד נקודה מסויימת אך האחרונה לא רצתה לגעת במיניות ונסתה להתחמק מהנושא כי יש נושאים דחופים יותר וכאשר היא העלתה אותו היא העלתה אותו עם המון שיפוטיות כלפי מטפלים קודמים וכלפיי... כשהערתי לה על כך היא התחילה להסביר שהיא לא התכוונה לכך... אבל כשיש יותר מידי חיצים ויותר מידי דברים שהיא מתנצלת ועושה באופן לא אתי לא טיפולי נשאלת השאלה למה שאשאר אצלה?

מטפלת שמתבלבלת במועד של אירוע משמעותי כגן חרם ולאחר שהיא מתבלבלת ואני מעיר לה על כך, היא אומרת מה זה חשוב ומה זה משנה מתי זה קרה.....

מטפל טוב מתעד את המפגשים , מטפל גרוע מתעד תוך כדי מפגש... מטפל טוב עושה תהליכי עיבוד, מטפל גרוע מוותר עליהם....


תחושת הבטן הכי לזקה שנשמעה המון בחדר ולא זכתה לתשובה או תהייה הייתה "את לא רואה אותי, פסיכולוגית תעסוקתית אמרה לי שאם היא לא שמעה את הצעקה שלך אז היא כנראה עיוורת וחירשת כי האמירה שלך הייתה מאוד חזקה "את לא רואה אותי".

תודה על התשובה , קורין, אדע לא לפנות אלייך ....כי אני מעמיס עלייך.. מסכנה.....

נראה לי שהנחת דברים הפוכים לחלוטין ממה שרשמתי.
קרא שוב את תגובתי, ואולי תבין שלא היו כלל התקפות ולא שיטות טיפול.
צר לי שכך הגבת... בהצלחה.

שלום רב.
בני בן ה-15 עומד להתחיל את לימודיו בתיכון. כילד מוכשר וחכם מאוד, אך סובל מלחץ בחינות קשה, האם יש טעם לפנות לטיפולי NLP על מנת שיעזרו לו להתמודד עם הבעיה? האם NLP בכלל יכול לעזור במקרים של חרדת בחינות?

תודה.

שלום. אני מניח ש NLP יכול לעזור בנושא חרדת בחינות. השאלה היא מי עושה את הטיפול. אולי נחוץ טיפול ע"י פסיכולוג שהתמחה בטיפול בחרדה. אם הוא גם עוסק ב NLP יכול להיות חיובי.

שלום רב!
.להוריי ישנם הרבה בעיות כלכליות וזה מתבטא בכך שהם מדוכאים וחסרי חשק,זה גם פוגע בי,קשה לי לראות אותם ככה אני מנסה לעודד אותם ולשמח אותם אבל שום דבר לא עוזר.הם צעירים ואינני רוצה שהם ייפגעו נפשית או בריאותית.מה ממולץ לעשות?
תודה רבה רבה!!

שלום. אכפת לך ואת דואגת להוריך וזה נפלא, אבל בת כמה את? והאם יש עוד אחים ואחיות? עוד משפחה הורים של ההורים? דודים ודודות? תחזרי.

שלום לכולם.

מזה כמה חודשים אני מטופל בכדורים נגד דיכאון קליני, כדורים אשר קיבלתי מפסיכיאטר אצלו אני מטופל. מצב הדיכאון אכן השתפר, אך לא עבר לחלוטין וחרף הטיפול אני סובל מהתקפים פעם בכמה שבועות.

האם ישנה דרך טבעית יותר, נטולת כדורים וכימיקלים, לשפר את מצבי?

תודה!

שלום. מלבד הטיפול התרופתי חשוב גם פגישות עם פסיכולוג כדי לבחון מה מוריד ומה מעלה את מצב הרוח שלך.

באופן הזה תפתח מודעות ושליטה מסויימת על מה שקורה לך.
הטיפול התרופתי מטפל בדכאון ברמה הפיזיולוגית אבל אינו מגיע לסיבות הנפשיות מאחורי הדכאון.

לגבי חלופות טבעיות לתרופה - קשה להתייחס דרך תכתובת כזאת. הרבה נתונים חסרים.
מציע שתפנה לייעוץ פסיכולוגי.

בהצלחה

אני בת 25, ואני מרגישה שיש לי בעיה, אני תמיד שונאת את המשפחות של החבר שלי, ותמיד מרגישה שהם שונאים אותי ומרכלים עליי. בנוסף כל פעם שעוברת ליד חבר שלי שבעיני היא יותר יפה ממני,והוא מסתכל עליה במכוון או שלא במכוון ,אני ישר מתעצבנת וכל כולי נאכלת מבפני פשוט תחושה שאני לא מסוגלת לסבול אותו. אני גם מתפרצת מהר על הקרובים אליי,ולפעמים מרגישה שהסביבה מנסה קצת לדרוך עליי. אני מודעת לזה שיש לי בעיה. אך השאלה שלי היא באיזה דרך לטפל בה,

קנאה נחשבת לאחד הרגשות היותר קשים שקיימים בנו. קנאה יכולה להרוס כל חלקה טובה, אם היא מוקצנת, ובעיקר את העצמי שלנו. המון אנרגיות מושקעות ברגשות שליליים בכלל ובקנראה, בפרט.
את אומרת שאת מודעת לכך שיש לך בעיה. אך לדעתי את מביטה בתוצאה ולא בסיבה.
מי ששלם עם מי שהוא, מן הסתם פחות יקנא באחר. מי ששלם עם מה שיש לו, לא יחוש איום בכך שלאחרים יש יותר.
כלומר, הבעיה נמצאת אי-שם בתוכך. אינך נראית לעצמך כנראה כמישהי שיכולה להיות שלימה כפי שהיא, עבור עצמה, קל וחומר כלפיי מי שיש בה אליהם רגשות, בין חיוביים, בין שליליים.
ראשית דבר, נסי להבין מהיכן נובעות תחושות אלו שלך. נסי לבודד את הגורמים לך לקנאה קשה יותר או פחות. האם היה עליך להילחם על מקומך במשפחה האם? האם חשת בה פחות ביטחון בהיותך את עצמך? המון סיבות יכולות לגרום לתחושת קנאה והעיקרי שבו הוא פחד. פחד שלא להתקבל, פחד להפסיד מה שיש בידייך.
מישהי יפה יותר מסיבה אליה את תשומת לבו של החבר שלך? חשבי על כך שלמרות זאת, הוא איתך ולא איתה.
המשפחה שלו נראית לך עוינת? חשבי על כך שעדיין לא הצליחו כנראה לעמוד על סגולותייך ותני להם את האפשרות לעשות כך.
ברגע שאת מתמקדת ברגשות השליליים, את מעבה אותם. ברגע שתחזקי את העצמי שלך מול אותן מחשבות, יהיה בידייך להוריד את חשיבותם של מי שמעלה בך קנאה.
נראה לי שככל שתנסי לעשות כך, תרגישי כמה מיותר להוציא אנרגיות מבוזבזות על מחשבות שמפריעות לך בזמן שהאחר/ים אינם בהכרח חשים זאת כלפייך.
מקווה שעזרתי.
בהצלחה.

בהמשך לתגובה המעמיקה של ד"ר שחר -

קשה מאד עבור כל אחד מאתנו לעשות עבודת מודעות עם עצמו לבד. אני ממליצה לך לחפש לך קבוצת מודעות או מטפל-פסיכולוג. בקבוצה או עם מטפל זו עבודה הרבה יותר נגישה.

קראתי את שתי התשובות בתשומת לב מירבית, אך איני יכולה להצביע באמת על הדברים שמציקים לי,ועוד יותר קשה יהיה לי גם לטלפ בהם לבד. קבוצת טיפול יכולה להיות פתרון, אך החשיפה לעיני רבים , תגרום לי לאי נוחות. יותר נכון לי לפי דעתי טיפול של "אחד על אחד" השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול אני צריכה, והיכן עליי לחפש מטפלים מהסוג הזה, כי למען האמת אני לא מכירה אף אחד שניסה טיפול כזה ולכן אין לי מי שיכוון אותי. הצעד שעשיתי הוא לברר על פסיכולוג קליני דרך הקופת חולים, האם זה טיפול שיוכל לעזור לי? בנוסף גם קראתי באינטרנט על מישהי שעושה טיפולי גוף ונפש דרך תחקור וזיהוי הבעיה היא נותנת כלים איך ךהתמודד עם הבעיה. מה יכול להתאים לי?
אני לא זוכרת אם ציינתי, אני גם עצבנית, לכל כל היום ולא מכל דבר, אני מאוד אדישה ולא מתרגשת מכל דבר, אבל שאני כבר מתעצבנת זה נורא.
אודה לתשובה

על פי תגובתך, נראה לי שעדיף שתפני לטיפול פרטני. במידה וזה מתאפשר לך דרך קופ"ח, תתחילי שם. כרגע ההתרשמות שלי היא שעדיף טיפול של פסיכולוג קליני ולא טיפול אלטרנטיבי או קבוצתי.
בהצלחה.

לפני 3 שנים קיבלתי בשורה רעה בזמן ששכבתי במיטה נבהלתי והרגשתי את הלב דופק חזק
מאז ועד היום כל פעם שאני שוכב במיטה אני מרגיש את הלב דופק וברגע שאני קם מהמיטה זה מפסיק
זה מאוד מפריע לי להרגע ולהתרכז בטלוויזיה כשאני שוכב במיטה
ניסיתי ביופידבק אך זה לא עזר כי הדופק שאני מרגיש בשכיבה לא מהיר (75-70)
גם כדור נורמיטן שלקחתי הוריד את הדופק ל 50 אך עדיין הרגשתי את הלב דופק חזק בשכיבה
האם יש לזה פתרון בפסיכולוגיה או בפסיכולוגיה הוליסטית ?
אילו טיפולים יכולים לעזור וכמה טיפולים צריך ?

שלום. לפי מה שאתה מתאר חווית אירוע טראומטי ונוצרה התנייה בין לשכב במיטה והתגובת החרדה הפיזית שלך, וקרוב לוודאי התגובה הנפשית שהתבטאה בבהלה. ביופידבק יכול שלא להספיק. יש טיפולים למצב שלך - שיאפשרו פורקן ושחרור ברגש-במחשבה-בגוף. תוכל לקרוא על טיפול בטראומה, טיפול ב EFT, EMDR ו TBT.