פורום פסיכולוגיה ילדים עמוד 558

שלום. הבת שלנו בת שנתיים ילדה שמחה וחיובית. הבעיה, היא נוהגת למשוך לעצמה בשער ולהכניס את השערות לפה. לאחרונה אפילו למשוך את השיער עד שיגיע לפה ולמצוץ אותו יחד עם המוצץ (בעיקר כשהיא עייפה) מה עושים להפסיק הרגל משונה זה?

שלום חני
צר לי שהמתנת זמן רב כ"כ לתשובה.
ילדים מבטאים מתח ותוצרי עייפות בדרכים שונות. אין מה לעשות, וזה יעבור לבד.

שלום רב!

אני צריכה עזרה!!!!!!!!!!!!!

ילד שלי בן שנה וחצי התפתחות מוטורית ופיזית תקינה לחוטין.

אבל יש לנו בעיה אחת שנוראאאאאאאאאאאאאא מתרידה אותי!

הוא נורא מפחד מהרופאים, יש לציין שהוא בעבר היה מאובחן (עקב טעות ) כילד עם דום נשימתי בדרגת חומרה קשה!!!!!! והילד עבר המון בדיקות ושינה במעבדת שינה + ברונכוסקופיה בהרדמה וכו' אבל באותה תקופה (10 חודשים) זה לא כל כך בלט , הוא אפילו שיתף פעולה עם הרופאים!!!!!!!!!

עכשיו זה נורא! כל ביקור אצל רופא משפחה/ טיפת חלב/ או סתם ביקור במקום בו אדם יושב מאחורי שולחן מעור בו בכי עד שאנחנו יוצאים מהמקום!

אנחנו לא מעודדים את הבכי הזה , מסבירים לו כל דבר שהולך לקרות אצלו, ואפילו כשרופא לא נוגע בו פיזית הוא ממשיך לבכות עד סוף הביקור!

מה לעשות? איך להיתנהג?

אני לא רוצה שלדבר הזה יהיו השלכות לעדיד

תודה

שלום מריה
אני מאמינה שבנך מגיב כעת לבדיקות החודרניות שנעשו לו בעבר, וזה מאוד מאוד טבעי. אז - לא היו לא מילים ולא יכולת לבטא את החרדות. כיום יש לו. לפיכך, הייתי מתייחסת לחרדה בקונקטסט הזה. הייתי אומרת לו משהו בנוסח: "כשהיית צעיר עברת המון בדיקות, חלקן היו לך לא נעימות. נראה לי שמאז אתה לא רוצה להתקרב לרופאים, כי אתה עדיין פוחד מהבדיקות הללו". הידיעה שלו שאת מבינה את המתחולל בעולמו הפנימי, תקל עליו מאוד.
בנוסף למה שאתם כבר עושים, שנראה לי מצויין ומבורך, הייתי נותנת יותר לגיטימציה לחששות ולפחדים.
אפשר גם להתאמן בביקורים אצל רופא על ידי משחק ברופא.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום,
בני בן שנה ושלושה חודשים בקבוצת גיל שלו יש ילד שנושך באופן קבוע את הילדים המטפלות עושות מאמץ למנוע זאת אך לפעמים הזריזיות שלו גוברת,
ברצוני לדעת ממה הנשיכות נובעות ואיך ניתן לטפל בסוגיה זו? כמו כן אני חוששת שבי ילמד ממנו מכיוון שבני אוהב לחקות אנשים אחרים בקרבתו

בתודה מראש,
ליאת

שלום שרון,
ברצוני להתייעץ איתך לגבי בתי בת ה-4. ילדתי ילדה חברותית, נוחה והסתגלותית באופן כללי.
רק לידיעה, לפני 7 חודשים נולד לה אח קטן (למרות שאני חושבת שאין לכך שום קשר לבעיה שאני עומדת להציג בשורות הבאות).
בתי מדברת מאוד חלש, בשקט ולאט, כך שהרבה פעמים הסובבים אותה מאבדים סבלנות להקשיב לה, בפרט כשמדובר בילדים אחרים שעומדים מולה ובכלל כשמדובר במבוגרים/ משפחה מורחבת ואפילו אנחנו הוריה מאבדים סבלנות. הרבה פעמים נדרשנו לבקש ממנה לחזור על מה שהיא אומרת ולדבר ברור יותר או חזק יותר - מה שגורם לה להתעצבן ולהטיח בנו האשמות שאנחנו לא שומעים טוב או שאנחנו לא מקשיבים לה.
עד לפני חודש היו לבתי קשיי היגוי - היא לא הייתה מסוגלת לומר את האותיות "ת/ט" ו- "ק/כ", ועכשיו חסר לה רק האות "ר". הבעיה טופלה באמצעות ביקורים אצל קלינאית תקשורת. כמובן שהחלפת אותיות גרמו לה להיות ברורה פחות, אבל עכשיו אפשר להבין כל מה שהיא אומרת.
לפי דעתי גם זה לא קשור לעובדה שהיא ביישנית, שקטה ואולי חסרת ביטחון.
הגננת בגן עירייה אמרה לבעלי שמתחילת השנה, התקשורת עם בתי הייתה רק בשפת הסימנים, ורק עכשיו היא סוף-סוף נפתחה קצת (שנה שעברה הגננת בגן הפרטי, אמרה שבהתחלה בתי הייתה קצת מרוחקת, אבל לאט לאט היא נפתחה, צברה ביטחון עם כל החום והפרגון שהיא קיבלה).
לוקח לה זמן להתחבר עם ילדים שהיא לא מכירה, היא לא באה ומדברת בחופשיות עם ילדים חדשים, ועד שהיא מדברת זה ממש בשקט. האם בתי סובלת מחוסר בטחון עצמי?
ומה לעשות עם העובדה שהיא מדברת חלש ולאט, כי גם לי קשה עם זה, אני צריכה לצבור הרבה הסבלנות ולנסות להקשיב לה תוך כדי בכי ל התינוק למשל, וכל משפט פשוט יכול לארוך זמן רב.
נראה לפעמים שהיא צריכה לחשוב ולארגן את המשפט בראש ורק אז להוציא את המשפט.
הקלינאית תקשורת אמרה שאין לה בעיית שפה או אינטלגנציה, כי התשובות שלה מאוד חכמות, אבל אני נאלצת במהלך הטיפול כל הזמן להעיר לה לדבר חזק ומהר כי לוקח לה המון זמן לענות.
אני מתנצלת עם המכתב הארוך, פשוט נראה לי שחשוב להציג את התמונה במלואה.
אשמח לקבל ייעוץ, תודה,
אפרת.

שלום אפרת
לפי התיאור במכתבך, נראה לי, שלפחות באופן חלקי, ילדתך מתנהגת באופן של "שתיקה בררנית". אני חושבת שהרקע לכך הוא דווקא כן קשיי השפה שהיו לה בעבר. דהיינו, שהיא מפגינה את תסכולהי והמתח הפנימי שחשה דרך תחום זה. ייתכן וגם מרגישה חוסר ביטחון בתחום זה, ולכן מתקשה לדבר (או חושבת שמתקשה). כיוון של"דיבור הבררני" יש השלכות נוספות (כפי שגם תיארת), אני מציעה לכם, במקרה זה, להיוועץ באיש מקצוע באיזור מגוריכם. אפשר גם להיוועץ עם קלינאית התקשורת, האם לדעתה קשיי התקשורת של ביתכם נובעים מקושי רגשי 0על סמך היכרותן המוקדמת).
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

לשרון שלום,

תודה רבה על המידע שאת נותנת לי. היום בבוקר לקחתי את בני לגן והא לא הפסיק לבכות ובכה המון. ראיתי עוד אמא שאמרה שגם בנה בוכה הרבה והבנתי שעוד כמה אמהות מתלוננות שההסתגלות לגן קשה.

אני כבר מבולבלת ולא יודעת מה לחשוב, האם כל זה תופעות של הצהרון?

בכל אופן החלטתי ללכת לעירייה ביום ראשון ולנסות להעביר אותו גן. קשה לי לראות את בני בוכה ואומלל.. ואני חייבת לעשות מעשה...

כנראה שאעביר אותו לגן מצויין (בררתי לגביו עוד בשנה שעברה, אך לא רשמתי אליו מאחר והוא היה רחוק ממקום מגוריי) מסתבר שזה היה השיקול המוטעה שלי.
בכל אופן, בגן הזה נמצא גם חברו הטוב ביותר שהיה בשנה שעברה. ודיברתי אף עם ההורים שאמרו שבנם שאל הרבה על בני וקבענו אף להפגיש את הילדים.


רציתי לבקש האם תוכלי לתת לי טיפים כיצד לעשות לבני הסתגלות קלה יותר בגן החדש לאחר התקופה הקשה שהוא עבר ועובר....

המון המון המון תודה

אפרת

מצטערת מלחץ התבלבלתי במיקום


אפרת

שלום רב,
אני ובעלי עומדים בפני גירושין.
מה הדרך/ הצורה הנכונה לספר לבנותיי (בנות 6 ו-3), אני רוצה שלא ייפגעו מהמהלך ויבינו בדרך הטובה ביותר ובמילים הנכונות לכך.
מה אני אמורה להגיד?

שלום נעמה
זה לא קל להיפרד, ובתוך כל הקושי צריך להכיל גם את הקושי של הילדים. כדאי להגיד לילדים מבעוד מועד ולא לחכות ליום בו אחד ההורים עוזב את הבית. לפי גיל הילד, כדאי לומר משהו בנוסח: "אבא ואני החלטנו לגור בשני בתים נפרדים, כי קשה לנו כבר להסתדר באותו בית. אבא יבוא לקחת אתכם מהגן בימים X ו Y ואתם תשנו אצלו שבת כן שבת לא (או כל הסדר אחר). אנחנו ממשיכים לאהוב אתכם כמו תמיד, והפרידה היא לא בגללכם. אנחנו יודעים שזה מאוד קשה וננסה לעזור לכם בכל דרך אפשרית". אני מציעה לתת לילדים זמן ומקום לדבר על הפרידה ולהביע טווח רגשות רחב ככל הניתן בכל הקשור לפרידה. אני מציעה להיוועץ בהם כיצד אפשר לעזור להם להתמודד עם המצב החדש בצורה הכי טובה שניתן.
בנוסף, אם אתם מרגישים שזה "גדול" עליכם להתמודד לבד, כדאי להיוועץ באיש מקצוע לזמן מוגבל, כדי לא להישאר עם זה לבד. כדאי גם לתת לילדים את האופציה להיוועץ באיש מקצוע ניטראלי, כי לא תמיד הם יכולו לבטא את כל מה שהם מרגישים מולכם, כיוון שאתם מעורבים בתהליך.

אני בת 14,אני לא אמורה להתמודד עם התאבדות של חברה.
אני בת 14,אני לא אמורה להתמודד עם עוד ילדה שרוצה להתאבד,והיא רצינית לגמרי.
אני מנסה לעזור בכל דרך שאפשר,פניתי לכל מי שרק אפשר,היא מפחידה אותי,אני מדברת איתה והיא מפחידה אותי. היא מספרת לי על כמה היא חושבת שכל מי שמתאבד גיבור,מלך.
שהיא תומכת בכל מי שרק מעיז,שהיא גאה בהם שהיה להם את האומץ..שאלתי מה יש לילדה בת 14 למות,היא שאלה מה יש לה לחיות.
ופניתי,ועשיתי,וכלום לא עוזר.
אם היא תתאבד,זו תהיה רק אשמתי.רק אשמתי.

שלום רחל
מה שכתבת נוגע ללב מאוד.
ראשית, אני רוצה לומר לך שכל אדם אחראי על חייו, ולכן אם מישהו בוחר לסיים אותם - זו אחריותו בלבד.
בנוסף, אני מציעה לך לפנות לאחד ממרכזי הייעוץ לנוער באיזור מגורייך ("הפוך על הפוך"; מתנ"ס) ולהתייעץ שם מה כדאי לעשות. אפשר גם לפנות להורים של החברה שלך, ולספר להם. יכול להיות שבאופן זמני החברה תכעס עלייך, אולם, את תעבירי את האחירות להוריה של הנערה, ואני בטוחה שלהם יש יותר אמצעים להפנות אותה לעזרה.
צר לי שאת צריכה להתמודד עם נושאים כ"כ גדולים.

בני בן שנתיים ילד נוח ומקסים להפליא בעל טמפרמנט רגוע מאוד.
2 שאלות:
1. בני החל לסרב להיכנס לאמבטיה ולהתרחץ מה שבעבר לא היה מעולם ואף אהב מאוד להתקלח. הכניסה לאמבטיה כרוכה במאבקים ובבכי לעיתים.אני תמיד אומרת לו שגם אמא ואבא מתקלחים כל ערב.
מדוע זה קורה? וכיצד אוכל לגרום לו לאהוב להתקלח?
2. בני מבלה הרבה עם חברו אחר הצהריים ומחקה אותו לעיתים קרובות מה שנראה לגיטימי לחלוטין בעיניי, הבעיה היא שאותו חבר מרבה לצעוק ולצרוח ולומר מילים לא יפות הוא גדול ממנו בשנה וכל פעם כשהם יחד הם צועקים ורבים, יש לציין שעם ילדים אחרים אין לו את זה וזה רק בהשפעת אותו חבר ספציפי. כיצד עליי לנהוג בסיטואציות הנ"ל? מובן לי שאינני יכולה למנוע ממנו להיחשף גם לדברים הפחות טובים אצל חבריו בכל גיל אך האם עליי לגנות את התנהגותו או פשוט להתעלם?

שלום לך
בגיל שנתיים (עם טווח שונות) מגלים ילדים הן את נפרדותם והן את עצמאותם, ועם שני גילויים אלו מגיעות ההתנהגויות של בדיקת גבולות (או בדיקת כוחם היחסי בעולם). אני חושבת שאת רואה זאת סביב האמבטיה. לפיכך, אני מציעה לשנות דברים הנוגעים לשעת האמבטיה. למשל: לקנות יחד עם הילד משחקים חדשים לאמבטיה, לעשות את האמבטיה בשעה אחרת (יש ילדים רבים שמפחדים מהאמבטיה בשעת החשיכה) או כל שינוי אחר העולה על רוחך. חבל להפוך את החלק הנעים הזה לשדה קרב.
לגבי החבר: אם התנהגותו של בנך היא כזו רק בחברתו - אני מציעה להתעלם. ייתכן והחבר נותן לו לגיטימציה לבטא חלקים מעולמו הפנימי שהוא מתקשה לבטא באופן עצמאי (כגון תוקפנות) וזה מאוד יכול להוסיף לבטחונו והרחבת עולמו. אני מציעה להשאיר את הדברים כמו שהם.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

לגבי האמבטיה קניתי דוקא משחקים חדשים והוא מאוד אוהב לשחק בהם, יש לציין שכאשר הוא כבר באמבטיה הוא לא נאבק והוא אף נהנה. אך כל הכניסה לאמבטיה, הורדת הבגדים וההגעה כרוכה במאבקים.
כמו כן גם ניסיתי לקלח אותו בשעות מוקדמות יותר עוד לפני שקראתי את תגובתך , כאשר היו תוכניות והיינו צריכים לצאת מהבית ולא היה שינוי.
לגבי אותו ילד , אין לי בעיה שהוא משתולל קצת ומשתובב בחברתו אני גם יודעת שהוא מאוד מתרגש כל פעם לראותו וזה חלק מהעניין.
הבעיה היא שהוא לומד ממנו דברים לא יפים כמו מילים לא יפות, וצעקות כאשר אינו משיג את מבוקשו מה שלא היה קיים קודם.
והחיקוי של אותו חבר נשאר גם כאשר הוא איננו.
אני תמיד מדברת איתו כאשר אני יודעת ששניהם הולכים להיפגש ואומרת לו שהוא ילד מקסים ושישחק יפה עם החבר וגם כאשר החבר צועק שלא יצעק ושיאמר שזה לא נעים כשצועקים, האמת היא שזה עושה את העבודה לפעמים ולפעמים אני מרגישה שהוא פשוט לא שולט בדחפיו ומחקה אותו.
האם אני נוהגת נכון ומה עוד עליי לעשות?

שלום לך שוב
אני חושבת שאת נוהגת מאוד נכון והמשיכי כך.
בהקשר לאמבטיה - ייתכן וכדאי לנקוט בהצבת גבולות.

שלום שמי קרן ואני אמא לשלושה ילדים : ילדה בת 12 ילד בן 8 וילד בן 7. יש לי בעיה דחופה מאוד בני בן ה7 עלה השנה לכיתה א לאחר שנשאר בגן חובה שנה נוספת בגלל בעיות רגשיות.מאמצע גן חובה ועד לפני שבועיים הכל היה מצויין הילד נפרד יפה בבוקר לא בוכה בעל בטחון עצמי גבוה וכו.
לפני שבועיים הילד התחיל לבכות בבוקר בבית הספר ולא נותן לנו ללכת עד שהמורה מגיעה. המצב ממשיך דיברנו עם הילד אין ספור פעמים הוא הפסיק חוג כדורגל שמאוד אהב ופתאום לא רוצה ללכת הילד פשוט מגיע בבוקר לכיתה ומסתגר ולא רוצה לספר למה מתנהג כך... החברים הטובים שלו בכיתה פונים אליו וכאילו לא מכיר אותם אני מרגישה שהילד מפוחד ואני לא יודעת למה את הבעיה הזאת הוא עושה גם לי וגם לבעלי ביום שישי היה לילדה מהכיתה יום הולדת הוא כל כך שמח שהוא הולך וברגע שהגענו ליום הולדת הילד שוב הסתגר בתוך עצמו ולא רצה להישאר...התופעה הזאת מאוד מדאיגה אותי ומתסכלת הוא הילד הכי גדול בכיתה ומתנהג הכי קטן לא יודעת כבר מה לעשות...את ה ילד אני לוקחת לבית ספר ומחזירה ואיתם נמצאת כל היום אמנם הוא ילד מאוד רגיש ופגיע אבל למה מתנהג ככה? אחרי שחזרנו מהיום הולדת ישבתי שוב ודיברתי איתו בפעם האלף ופעם ראשונה הוא אמר שהוא מפחד אז שאלתי ממה והוא ענה שהוא יחתך או יפול אז אמרתי לו שאין שום סיבה שיקרה לו משהו ומקסימום אם קורה אני מיד באה בקיצור לא יודעים כבר איך להתמודד ושוקלים להתיעצ עם פסיכולוג...

שלום קרן
עקב הקשיים הרגשיים שבנך התמודד עימם בעבר, ועקב הפחדים שמעורר בו ביה"ס, אני אכן מציעה להתייעץ עם פסיכולוג באיזור מגוריכם, שידריך הן אתכם והן את הילד כיצד להתאקלם בצורה הטובה ביותר בסביבתו החדשה. הפחד שתיאר הילד שלך מסווה בתוכו, לדעתי, פחדים נוספים - אולי מהבנת החומר בכיתה ואולי מפני ההתחברויות עם ילדים אחרים. כיוון שנשמע שקשה לו והוא סובל - עזרו לו ואל תהיו לבד עם זה.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום,
יש לי בן כמעט בן 4 והיום נפטר סבא של בעלי, אני מדגישה שזה סבא של בעלי ולא סבא של בני.
שאלתי היא האם לשתף את הבן שלי ולספר לו ואם כן - מה אומרים ומה מסבירים.
יש לי ילד מאוד חכם ופיקח ויש לו שאלות נוקבות לגבי דברים רבים ולכן אני חוששת ממידת ההתעמקות שתהיה לו בנושא ומשאלות שלא אדע כיצד לענות עליהן. התייעצתי עם הגננת שלו והיא זו שאמרה לי שלקחת בחשבון שאם אני מספרת לו אני אוצף בשאלות רבות וחכמות...
את הסבא הזה הוא כמובן מכיר, אבל אנחנו נפגשים איתו אולי 3 או 4 פעמים בשנה כך שהוא לא מכיר אותו ל בסיס יומיומי. אבל מה אם בעתיד ישאל על אותו סבא.... ואז מה נגיד?

תודה

שלום שירה
בניגוד לגננת, אני מציעה ליידע את בנך בעובדת המוות. ראשית, אני מאמינה שהוא יחוש במשהו שמתרחש בבית, או בעולמו הפנימי של בעלך. שנית, כפי שאמרת, יש לו קשר מסויים עם הסבא, ומתישהו הוא ישאל מדוע לא ביקרתם אותו הרבה זמן. אני חושבת שאם תדברו עימו עכשיו ולא תסתירו זאת ממנו, החרדה מפני המוות לא תהפוך מסתורית ומסוכנת כ"כ.
לגבי מה לומר - זה מאוד תלוי בכם. אני מציעה לומר משהו פשוט וברור, וקצת מרוכך. למשל: שאנשים שחיו הרבה מאוד שנים והם כבר מאוד זקנים, וכבר לא שומעים ורואים טוב וכבר קשה להם ללכת, אז הם מתים. לגבי היכן הוא יהיה לאחר שימות: אני מציעה לכם לחשוב על כך ביחד. יש הורים שאוהבים לומר משהו על המשכיות לאחר המוות, ושי הורים שלא. זה תלוי בכם. אני לא חושבת שיש מה לפחד מהשאלות. קחי בחשבון שגילו של בנך הוא גיל בו מתחילים להבין את מחזוריות החיים, והוא יתעניין במוות בכל מקרה. להתחיל דווקא במקרה מרוחק יותר - זו יכולה להיות התחלה יותר קלה עבור בנך.
אני משתתפת בצערכם ומקווה שתתמודדו עם זה בצורה הטובה ביותר.

שלום רב!

בני בן 11 (מגיל צעיר אהב לשחק בבובות,ולצפות בתוכניות של בנות,ולהתחפש לבת)
בנוסף הוא מדבר עם ידיים ולי זה מאוד מפריע
אתמול בני פנה אליי וביקש קצת לשוחח עימי הוא ניפתח בפניי ואמר לי
אמא אני חושב שאני בת! שאלתי אותו מדוע הגיע למסקנה הזו
הוא פירט לי מס סיבות : שהוא לא אוהב כדורגל ומשחקי בנים,הוא צופה בתוכניות של בנות,ושיש לו פין קטן,ושהוא מלא ומכוער.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות אני מפחדת,מודאגת,וצריכה עזרה מה לעשות
בבקשה עיזרו לי
מה הם השלבים שיש לעבור כדי לדעת שעשיתי את כל הדברים כדי למנוע אם ניתן גם מבחינה פסיכולוגית ומבחינה רפואית.
נעה

שלום נעה
אני מציעה לך לפנות לאיש מקצוע באיזור מגורייך, אשר יכול להדריך ולכוון אתכם בהתמודדות עם החריגות של בנך.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

בהמשך לתשובתך, אבקש לקבל יותר פרטים לגבי איש מיקצוע מתאים.
תודה
נעה

שלום נעה
אני ממליצה לחפש פסיכולוג המתמחה במיניות, או פסיכולוג המתמחה במיניות ילדים או בילדים בכלל.
בהצלחה

שלום
קראתי באתרך את הקטע לגבי גמילה שמתחיל ב "הגיע הגיל והילד מראה סימני הבשלה לגמילה".
מה הם סימנים אלו?
בתי בת שנתיים וחצי ולפני כארבעה חודשים התחלנו תהליך גמילה כשהגננת בעיקרון הובילה אותו. זה לקח שלושה נסיונות של הורדת החיתול לנסיון במשך שעות הגן והחזרת החיתול למשך כשבועיים (מפאת חוסר מוכנות). בפעם השלישית זה "תפס" והמשכנו להיות בלי חיתול בבית.
ב 9 שעות הגן - הגיעה למצב של בלי פספוסים בפיפי בכלל (כולל שנת צהריים ללא חיתול) וקקי בתחתונים. ואחר הצהריים בבית לפעמים שירותים לפעמים פספוסים ללא חוקיות כלשהיא.
יצאנו לחופשת הקיץ (+אחות בת חצי שנה בבית) ולאחר כשבועיים,למרות נסיונותינו (תזכורות, מתן עצמאות מלאה בהליכה לשירותים-ללא תזכורות,קריאת ספרים, הצעת פרסים והמון חיזוקים חיוביים) "נמחקה" הגמילה ושבנו בלית ברירה ללבישת חיתול כל הזמן (זה הגיע למצב שכל הצרכים נעשו בלי שום שליטה). אני מאוד מוטרדת מהשאלה האם התהליך היה פגום ואולי נגרם לילדה נזק (בלי חיתול, עם חיתול ושוב בלי ועם - אולי בלבלנו אותה יותר מידי?)
כיום, תחושתי היא, שאין לה את הבשלות (ולכן אני שואלת מה הם סימני הבשלה) היא לא מבקשת יותר מידי להוריד את החיתול (כשהיא כן מבקשת היא נענית אבל ברוב המקרים זה נגמר בפספוס למרות העידוד), לא מטריד אותה במיוחד קקי בחיתול, היא נהנית ללבוש תחתונים אבל לרוב כפריט לבוש מעל החיתול, לפעמים מתלהבת לשבת בשירותים ולפעמים לא מוכנה. היא מתלהבת מקבלת פרס אך עושה רושם שלא ממש מבינה, ודורשת אותו גם כשהיא עושה בחיתול.
אני לא רוצה להלחיץ אותה לגמילה אם היא לא מוכנה עדיין. אומרים להניח לזה, לא לשאול,לא להציע וכשהיא תהיה מוכנה זה יבוא ממנה. האם להפסיק לחלוטין להיות אקטיבית ולחכות רק לבקשה ממנה?
תודה

שלום ענת
כיוון שילדתך כבר הצליחה להיגמל, אני חושבת שהתנהגותה הרגרסיבית נובעת מהולדת אחותה הקטנה. לפיכך, הדברים תלויים בכם. כשתרגישי שאת בשלה לתהליך הגמילה שלה ויודעת שהיא כבר הייתה מוכנה וחזרה אחורה, וככל הנראה יש לכך סיבה, אז להתחיל בתהליך הגמילה המחודש. אני אומרת זאת כי נשמע ממכתבך שאת אמביוולנטית ומהוססת לגבי הגמילה שלה, והיא קולטת שדר זה (אפילו כשהוא לא נאמר במילים מפורשות). כשתרגישי מוכנה אפשר לומר לה משהו בנוסח "שמתי לב שמאז שהית איתי ועם אחותך הקטנה בבית בקייץ, חזרת לעשות פיפי וקקי בחיתול. נראה לי שאת רוצה שנחליף לך חיתול כמו שאנחנו מחליפים לאחותך הקטנה. זה נעים מאוד. אבל, את כבר ילדה גדולה ובשנה שעברה הצלחת לעשות פיפי לבד בשירותים. לכן, ממחר, אנחנו נוריד את החיתול, ותוכלי לחזור להיות גדולה שעושה פיפי כמו הגדולים".
אני לא חושבת שנגרם לילדתך נזק וחושבת שלעודד אותה להיות גדולה זה מאוד חשוב עבורה עכשיו. אם כבר היית באתר שלי, אני ממליצה לך גם לקרוא עצות לגבי הולדת אח חדש. אני חושבת שזה רלוונטי כרגע לביתכם.
בהצלחה
שרון באומל

בני בן 3.5 אוכל יפה ולא בררן באוכל, הוא בגן עד 16:00 , כשהוא מגיע הביתה אני מחכה לו עם פירות מגוונים חתוכים והוא אוכל אותם יפה, הוא כמעט לא נוגע בחטיפים מלוחים או שוקולד או סוכריות, אם כן נוגע אז רק טועם ושם בצד, בערך בשעה 18:30-19:00 הוא אוכל ארוחת ערב טובה כמו שניצל ואורז וסלט או חביתת ירק וסלט או טוסט, אמבטיה ולישון, הבעיה היא בין הפירות לארוחת הערב הוא לא מפסיק לחפש אוכל, פותח את המקרר והארונות ואומר "אמא בא לי משהו" מוציא פרי ומעדן ועוד פרי ואני לא מבינה איך הוא עדיין רעב, בגן הוא אוכל יפה, בבוקר הוא אוכל מעדן או צלחת קורנפלקס עם חלב, הוא רזה ופעלתן מאוד, האם יש לו בעיה באוכל? למה הוא כל הזמן רעב? ברצוני לציין שילדתי לפני חודש וחצי תאומים אך התופעה היתה גם קודם.

שלום סופי.
ראשית, הייתי שוללת בעייה רפואית (כגון תולעים??). בעיקרון, לפעוטות יש תקופות שהם אוכלים הרבה מאוד, וזה מרמז על קפיצת גדילה. לא הייתי דואגת, כיוון שאת מספרת שבנך אוכל אוכל בריא והוא רזה ופעלתן.
אם את מרגישה שההתנהגות שלו נובעת מתחושת חסך או צורך למלא בתוכו (בעולמו הפנימי) משהו שחסר, פני אליי שוב. את כותבת שההתנהגות האכילה הייתה גם לפני הולדת התאומים. האם היא החלה כשהיית בהיריון? אם כן, יכול להיות שזו הייתה תגובה להיריון, למעבר מאקסקלוסיביות להתחלקות ומהצורך שלו להזדהות עם בטנך המתמלאת. אם כן - אני מציעה, באמצעות משחק או סיפור לדבר עימו על כך.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום! ביתי הייתה איתי בבית עד גיל שנתיים, היא ילדה חברותית מאוד וחכמה, היא נכנסה לגן בגיל שנתיים וחודשיים היא מאד אוהבת את הגן ואני שמחה על כך, היא גם לא רוצה לחזור הביתה כאשר אני באה לקחת אותה ואפילו בוכה להישאר. שאלתי היא על מה מעידה התנהגות זו, אני אציין שאנחנו מרעיפים עליה חום ואהבה בלי סוף ולא חסר לה דבר (מלבד העיניין שיש בבית אח קטן ממנה בשנה ומקבל את אותו יחס בדיוק).

שלום ליאת
ייתכן כי ילדתך מבטאת את הקושי בפרידה דווקא דרך הסירוב לחזור הביתה. ראשית, אני מציעה לומר לה משהו נוסח: "שמתי לב שבזמן האחרון את לא רוצה לחזור מהגן. יכול להיות שאת רוצה להגיד לי בזה שכמו שאני לא נמצאת איתך בבוקר, את לא רוצה להיות איתי אחרי הגן". הידיעה שלה שאת מתבוננת במתרחש בעולמה הפנימי תקל עליה מאוד.
בנוסף, הייתי מנסה לחשוב יחד איתה איך נפרדים מהגן בצורה הטובה ביותר. למשל: האם אתן יכולות לשחק יחד משחק אחד בגן לפני שאתן הולכות; לשיר שיר פרידה מהגן; לעשות משהו אחרי הגן שהוא שלב ביניים בין הגן לבית.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום ובוקר טוב
הילדה שלי הייתה עד ניל 3 בבית עם אמא.בתחילת שנה זו, ספטמבר, התחלנו להכניס אותה לגן.כמובן שבצורה הדרגתית מאד וגם רק עד השעה 13:00. בכל מקרה שמנו לב שאחרי הצוהוריים היא מבצעת נשימות עמוקות, כמעט כל נשימה, כאילו שיש לה משא כבד על הנשמה.זה ברור לנו שהתהלין הוא לא קל לה למרות שהפרדות הן בסדר אין בכי והיא מחוברת לאחת מהגננות.לי ברור בכל זאת שיש לה מועקה השאלה שלי היא האם זה יהיה נכון לנסות לדובב אותה על ידי שאלות או איזה סוג של שאלות אפשר לישאול ושלא יוסיפו לה לחץ. אני רוצה לציין שאישתי ואני שלמים עם התהליך.
תודה על כל תשובה
kako

שלום לך
אני מאוד ממליצה לדבר עם ילדתך. אפשר לעשות זאת בצורה רכה יותר דרך משחק או סיפור. למשל: אפשר לקחת את כל הבובות, ולעשות להן גן, ודרך זה ללמוד על מה קורה איתה בגן. אפשר גם לכתוב ביחד סיפור על ילדה שהחלה גן חדש, ובו לתת לגיטימציה לכל הקשיים שעשויים לעלות. אפשר לומר גם משהו בנוסח: "שמתי לב שמאז שהתחלת ללכת לגן, את נושמת לפעמים נשימות עמוקות בבית. יכול להיות שיש משהו שמדאיג אותך או קשה לך בגן". עצם הידיעה שלה שיש מישהו המתבונן בקשייה ורוצה לסייע לה תקל עליה מאוד.
מלבד זאת, הזמן יעשה את שלו
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

עלינו לארץ מארה"ב לפני 10 חודשים ובתי נכנסה לכיתה א באמצע השנה וכעט לומדת בכיתה ב. במשך כך הזמן הזה מספר בנים הציקו לבתי פיסית וגם לחפציה. תמיד אותם 5 בנים דחפו או זרקו את חפציה או את נעליה . אמרתי לבתי להתרחק מהם ועירבתי את המורה אך לא האופן מלא ותקיף. אתמול בתי הותקפה ע"י אותם בנים שהורידו את נעליה וגרביה היכו אותה ואפילו הורידו את מכנסיה. למזלה ילד גדול התלונן למורה והמנהלת התערבה. הילדים קיבלו מכתב השעייה והחלה מהומת אלוהים. האמהות של הבנים המעורבים צלצלו לברר מה חלקם של ילדיהם ולומר שרק צפו או שחלקם קטן וכו. אני בהלם אך לא מההורים שדרכם לזרוק כסאות . אני צריכה עזרה והמלצה על פסיכולוגית ילדים לבתי באיזור מרכז

שלום גלי
אני לא כ"כ מכירה פסיכולוגים שעובדים באיזור המרכז עם ילדים, אל מאמינה שלא חסר. לא להזניח ולגשת מייד לאיש מקצוע, כדי לעזור לביתך ללמוד כיצד להתמודד בסיטואציה החדשה בארץ.

בני עלה לכיתה א' (לא עם כל חבריו מהגן כי אנו שייכים לאיזור אחר) היו קשיי הסתגלות
אך הוא פשוט לא מוכן ללכת לימי הולדת בלי שאשאר איתו. לא מוכן להרשם לחוגים למרות
שבהתחלה הביע הסכמה ורצון (נושאים שמעניינים אותו)לא משהו שאני הכרחתי.
עלי לציין שבתחילת השנה(לא שנת הלימודים) הוא עבר ניתוח ושכבנו בבי"ח יותר מחודש
ועבר עליו משבר שהתבטא בהתנהגות, אך חשבתי שהתגברנו על זה יפה.
אני פשוט רואה שהילד מבוהל ומפוחד מעצם זה שאעזוב אותו.
אשמח לשמוע דעה ועצה מה לעשות
תודה.

שלום אילנה
נראה שלפחות חלק מהתנהגותו של בנך הוא כתוצאה מהטראומה (הבלתי נמנעת) של הניתוח. הייתי מציעה לומר לו משהו בנוסח: "מאז שהיית בביה"ח, אני שמה לב שאתה נורא צריך אותי בקרבתך כל הזמן, ולא רוצה להשיאר לבד". הידיעה שלו שאת מתבוננת על המתרחש בעולמו הפנימי תקל עליו מאוד.
אני מציעה להניח לו בינתיים לגבי כל ההסתגלויות האחרות והחוגים ולתת לו זמן להתגבר על כל קושי בעיתו. נראה לי שכרגע הוא עדיין בשלב רגרסיבי שלאחר הניתוח ולכן התנהגותו אינה תואמת את גילו. יש להתייחס לכך בהתאם ולהבין שהוא אינו יכול להתמודד כרגע עם המצופה מילדים בגילו, שלא שכבו חודש בביה"ח.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום רב,
שמי סמדר אמא לילדה בת 3. ביתי נגמלה יפה מאוד מפיפי.
אך מסרבת בתוקף לעשות קקי בשירותים, אלא רק בטיטול.
הבעיה הגדולה יותר היא הפחדים שלה מקקי, היא מדברת על כך שלא אוהבת קקי,
ואפילו מפחדת.
מה עליי לעשות. עד כה לא "אנסתי" אותה לעשות בשירותים קקי ביקשה טיטול קיבלה טיטול
מהי עצתך?

תודה,
סמדר

אשמח לקבל תשובה מקצועית :-)

שלום יש לי ילדה בת 6 שלא אוכלת כלום לא בבית הספר ולא בבית הארוחות היומיות שלה מסתכמות במנת פרי (לעיתים רחוקות) ופרוסת לחם אחת ללא כלום ולפעמים חטיף אני אובדת עצות אני מנסה לגוון ולהכין לה גם לביהה"ס וגם לצהריים מה שהיא מבקשת אך לבסוף היא מסרבת לאכול בתירוצים שונים (לא טעים , כואבת לי הבטן, כואבת לי השן המתנדנדת וכו') אנא עזרי לי אני מנסה למצוא מישהו שמתמחה בהפרעות אכילה לילדים ואני מתגוררת בדרום (אזור באר שבע)
מחכה לתשובתך
מאיה

שלום מאיה
אני לא מכירה את איזור הדרום, אבל בהחלט להמשיך לחפש מישהו שיעזור לכם עם הקושי. התנהגותה של ביתך אינה תואמת את הגיל ומעידה על קושי מסויים בעולמה הפנימי ויחד עם איש מקצוע יהיה ניתן להבין את מקור הבעייה ולמצוא דרכים להתמודדות.

בני בן שנה ושבעה חודשים, ומגיל חצי שנה הוא בגן וממש הסתדר נפלא. והמטפלות אהבו מאוד ותמיד שיבחו אותו שקל לטפל בו והוא ילד מקסים. השנה הוא המשיך ללכת לאותו גן עם אותן מטפלות אך משום מה בחודש האחרון חל אצלו שינוי בשעות הגן. המטפלות אומרות שכל היום הוא בוכה וכל פעם שהוא שומע רעש הוא בוכה ללא הפסקה. כמו למשל של משאית או אופנוע או אפילו בלנדר, ולפעמים גם בלי סיבה כך הן אומרות. יש לציין שכשהוא איתי בבית לפעמים יש רעשים כמו שציינתי כמו למשל משאית אז הוא עוזב את המשחקים ובא לחבק את הרגל שלי למשל ואני מסבירה לו שזה בסה"כ משאית ושהכל בסדר אז הוא נרגע וחוזר לשחק במשחקיו וכל זה בבית הוא ממש לא בוכה ועדיין ילד מקסים. אבל בגן המטפלות אומרות שהוא כל היום בוכה. ולא היה לו שום שינויי חדש בחייו. יש לציין שיש לו דלקות חוזרות באוזניים וירידה קלה בשמיעה שאולי קשורה לזה. אודה לתשובתך המהירה.

שלום יפעת
סביב גיל שנתיים, עם התפתחות הכלים הקוגנטיביים, ילדים מתחילים לפחד מכל מיני דברים. יכול להיות שבנך מפחד מרעשים דווקא עקב הקושי בשמיעה. ייתכן שהרעשים נשמעים לו לא ברורים. הייתי ממליצה לדבר עם המטפלות בגן לנהוג באותה דרך שאת נוהגת על מנת להרגיעו. בנוסף, הייתי מנסה דרך משחק או סיפור לנסות לדובב אותו (ברמה שלו) מה מציק לו בגן. אפשר לומר משהו בנוסח "עכשיו בגן כשאתה שומע כל מיני רעשים בחוץ, אתה מתחיל לבכות. אני מרגישה שהרעשים מפחידים אותך". אפשר לתת לו חפץ מעבר (כמו דובי או שמיכה, שהוא יכול להביא מהבית ולאחוז בו בשעת מצוקה.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית
w