שלום, לא מזמן התחלתי את לימודי במכללה ולמען האמת אני מרגישה בודדה, ואם לדייק התחושה ליוותה אותי יותר בימים הראשונים. האמת שאני ילדה מאוד רגישה, יחסית ביישנית ודי חסרת ביטחון- אלו דברים שמפריעים לי לאורך השנים ואני כן עושה מאמצים לשנות אותם. אתם מבינים, אם יש משו שגורם לי לקנא הוא אנשים שאומרים- "לא איכפט לי מאחרים, לא איכפט לי מה הם חושבים"- ובאמת מתכוונים לזה. אני ילדה דיי היפרקטיבית שכן עושה שטויות, מדברת עד אין סוף, ואפילו אומרת את השטויות הגדולות ביותר- אבל הכל בפני אנשים שאני מכירה וסומכת. אני מאוד ביקורתית, במיוחד כלפי עצמי, וכן- אני מודה- מאוד איכפט לי מה אנשים חושבים עלי- וזה אני מניחה כי אין לי מספיק ביטחון יחד עם מודעות עצמית גבוהה. יש לי מספר, איך ניקרא להן" טראומות" ילדות, שאפשר להגיד די גרמו לי לפחד, גרמו לי לפחד חברתי. אני תמיד פוחדת שלא יקבלו אותי, מרגישה לא שייכת, כאילו אין לי משהו מעניין להגיד האותו הרגע, כאילו ובכלל אין לי מה להגיד. בהתחלה אף אחד לא הכיר את אף אחד, וכל אחד "חיפש" מי הכי מתאים לו, למי הוא הכי מתחבר, ואני מצאתי כמה בנות שאני מתחברת עליהן, והן גם אלי. בגלל שבימים הראשונים שלי הרגשתי בודדה ולא רצויה, אמרתי לעצמי שאני הולכת לשנות את המצב. ועם כל הקוש התחלתי לדבר, לזרום בשיחה, לקחת חלק פעיל ממנה, לדבר עם כל מיני בנות וכו'. ואני חייבת לציין שמאוד הופתעתי מעצמי- ולטובה. הרגשתי שנה סוף סוף הצלחתי להתגבר על הביישנות שלי, שעשיתי שינוי מסויים ואיכשהו כשמצאתי את מקומי כייכול חזרתי למה שהיתי, אבל הבעיה היא שלא באמת מצאתי את מקומי, ואני וראה בנות שכן התחברו ויוצרות קשר כבר מעבר ללימדים, וניפגשות, וזה צובט מעט, כי אני גם רוצה להישתלב, להכיר כמה בנות מקרוב, והפעם חלקן גורמות לי להרגיש רצוייה וחלקן קצת פחות, פשוט אני מרגישה מפוחדת, אני מרגישה רע, הרגשה מגעילה כזאת. אני חוזרת הביתה עם הרגשה מתוסכלת, ואני רוצה לשנות את זה, אני יודעת שהכל בא מבפנים, והכל תלוי בי, אבל אשמח לקצת עצות, איך אפשר בכל זאת לנסות להישתלב, אני מרגישה מאוד חסרת בטחון, מאוד שקטה פתאום באופי...ואני ככה רק כי אני מתביישת, לייד חברות אני לא ככה..וזאת הבעיה..
תודה מראש, שני:)