היי,
הכרתי לאחרונה אדם מקסים ונחמד ביותר. הוא בן 17.5, תלמיד י"ב. עד מהרה התברר לי שהוא נמצא במשבר עמוק, סובל מאוד: הוא בדיכאון, בעיני רציני ביותר. הוא חש עצב גדול. הוא אמר לי שאחד הדברים שקשים לו הוא שהכל תלוי בו. ניסיתי להסביר לו שאני פה בשביל לעזור, אבל עד מהרה התחוור לי שהוא כמעט לא מוכן לעזור לעצמו. הוא אומר: "אף אחד לא יכול לעזור לי, וגם אני לא יכול לעזור לעצמי". כשאמרתי לו שהוא כן יכול לעזור לעצמו (אני חושב שהוא יכול לעשות את זה על-ידי פנייה לפסיכיאטר ונטילת כדורים שהפסיכיאטר יתן לו, מתוך הנחה שהפסיכיאטר יתן לו כדורים), והסברתי לו איך (פנייה לפסיכיאטר), הוא רק אמר שלא, הוא לא יכול לעזור לעצמו. הוא גם ממש לא יודע לשים את האצבע על הדברים שגורמים לו לדכאון. לדעתי - זה בגלל שאין דברים גדולים מדי שכאלה. אני טיפה מתמצא בתחום הרפואה (מתוך עניין אישי), ואני יודע שלפעמים יש מחסור בנוירוטרנסמיטרים במוח שגורם לדכאון. ניסיתי להסביר לו שלהבנתי לפחות, יכול להיות שאין ממש מאורע בחיים שגורם לו לדכאון, אלא שפשוט יש לו מחסור בכימיקלים במוח - כימיקלים שקיימים אצל רובנו בכמות גדולה יותר וגורמים לנו לראות דברים בצורה ורודה הרבה יותר - ואצלו קיימים בכמות מעטה מדי. לכן, ניסיתי מאוד לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר, ושאם אותו פסיכיאטר יתן לו תרופות - שינסה לקחת אותן. הוא גם מפחד משום מה מהתמכרות לתרופות האלה, אפילו שגם אני וגם פסיכיאטרית שהוא היה אצלה בעבר (והמליצה לו על תרופות - אבל הוא סירב) הסברנו לו שאלה לא תרופות שאפשר להתמכר אליהן. הוא בסה"כ מבין את זה, אבל הפחד אצלו לא רציונלי, לא הגיוני. ניסיתי שוב ושוב לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר, ולמרות שהוא לא יכול היה לתת לי סיבה טובה ל"למה לא ללכת לפסיכיאטר", היה ברור לי ולו שהוא לא מתכוון לעשות את זה. הוא נורא נורא מפחד מלקבל החלטות בחיים, מלעשות משהו שהוא טיפונת מחוץ לשגרה שלו. צריך לומר שבעיני הוא גם חסר ביטחון עצמי, אולי אפילו על סף החרדה: כשהוא מדבר עם מישהו, הוא לא מסתכל עליו (אם כבר, הוא מסתכל על אותו אדם רק כאשר אותו אדם הוא זה שמדבר באותו רגע). הוא רועד - ונוירולוגית אמרה לו שזה ככל הנראה בגלל חרדה, אבל שלחה אותו לבצע בדיקת דם. עברו 3 חודשים והוא עוד לא ביצע אותה.
(המשך בהודעה הבאה)