פורום התמכרות, התמכרויות
סתם שיתוף שכזה

שלום לכולם.
אני בחור בן 27 (וחצי עוד מעט). לכל אורך חיי, החל מגיל 18 (אם כי כיום, אני יודע, שההתמכרות הייתה שם תמיד) - סבלתי מהתמכרות. בעיקר למתילפנידאט (ריטלין), לבנזודיאזפינים למיניהם (קלונקס, אסיוול, לניטין, היפנודורם וכו') וכן - בשנה האחרונה, גם לאופיואידים (אוקסיקודון ופתידין).
עברתי בשנים האחרונות המון מלחמות ומאבקים, אל מול ההתמכרות, ובתחילת שנת 2007, נכנסתי אף לטיפול גמילה מסודר - שארך תשעה חודשים. אכן - מתחילת הטיפול, ועד ארבע שנים לאחריו - הייתי נקי מכל סוג של חומר משנה תודעה ומצב רוח, למדתי את הנושא, העמקתי בו ואף עבדתי עם אנשים במסגרות שונות.
כל מי שמסתכל על ארבעת שנות הניקיון שלי - נוטה לתאר אותן באופן מאד "ורוד" - אבל אני יודע, ואלוהים יודע - שגם בניקיון - סבלתי. כי אולי, איפשהו, המהות שלי בעולם הזה ובחיים האלה - היא סבל.
מה לא ניסיתי: גמילות, תרופות פסיכיאטריות מכל הסוגים, בכל הקומבינציות ובכל המינונים, טיפולים פסיכולוגיים (איתם התחלתי כבר בתור ילד בן 6), אפילו חזרתי בתשובה משך שנתיים... קיצר - ניסיתי הכל - ובסופו של דבר - תמיד הגעתי לאותה הנקודה.
הנקודה בה היאוש, הדיכאון, וכל הנלווים אליהם - גוברים עליי. בשנה שעברה, הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. סיימתי את שנה א' בהצלחה רבה (בזכות הריטלין, אני חייב לציין. בלעדיו לא הייתי מגיע להישגים שהגעתי), ואת שנה ב' התחלתי - אך נאלצתי להפסיק לפני כחודש, עקב גל דיכאון עמוק וקשה ביותר אשר פקד (ועדיין פוקד) אותי. זה מתבטא בימים של אי-יציאה מן המיטה, חוסר יכולת להיות מחוייב לשום מסגרת, סבל איום, וכמובן - התמכרויות לחומרים פסיכו-אקטיביים, מפה ועד הודו.
אני לא רואה את עצמי שורד את הקיום בחיים האלה ובעולם הזה, ללא עזרת החומרים הללו. כשאני כבר כן מחוץ למיטה, ועל הרגליים, רק החומרים, הם אלה אשר מאפשרים לי לתפקד איכשהו (למרות שממילא, מרבית המשאבים, האנרגיות והכוחות שלי - הולכים על המלחמה בדיכאון, וכל הנלווים לו, שזו עבודה במשרה מלאה בפני עצמה - רק מי שחווה את החוויה הזאת - יכול להבין).
אני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול. משתדל לקוות ולהיאחז באמונה - שיהיה טוב. שמשהו עוד ישתנה. התאבדות איננה אופציה מבחינתי, היות וביצעתי כבר במהלך חיי, חמישה נסיונות אובדניים קשים ביותר, שכשלו - והבנתי, שאין מנוס. את הסיבה \ המהות אשר בעטיין - אני מתקיים בעולם הזה כיצור אנושי - עליי להביא ליידי מצוי מלא. ועד שזה לא ייקרה - אני כאן - בין אם זה מתאים לי, ובין אם לא.
אבל בגדול - אני רואה את עצמי, כאדם חולה בסרטן (רק שאצלי, הסרטן הוא בנשמה) - אשר פשוט מחכה למוות. אחד מן הקשיים הגדולים הוא - שהחברה, איננה מוכנה להכיר במצב הזה - ורואה אותי כסתם אדם מפונק, נרקומן שלא "לוקח את עצמו בידיים". אצל חולה סרטן גופני, התנהלות כמו שלי - הייתה לגיטימית ביותר מבחינת כולם. אבל כשהסרטן, כאמור, הוא בנשמה - זה לא מקובל.
זהו... תודה