פורום אלימות במשפחה

שלום רב,
לעתים לבעלי ישנן התפרצויות זעם שכוללות אלימות מילולית וזריקת ושבירת חפצים.
אנחנו ביחד כבר 11 שנים והיו התפרצויות אך לעתים רחוקות מאוד והעדפתי לסלוח ולשכוח. אך בזמן האחרון המצב היתדרדר. התפרצות אחרונה הייתה על כך שעישנתי סיגריה(הפסקתי לכמה חודשים אך חזרתי לעשן מדי פעם) - יש לציין שבעלי בעצמו מעשן. הוא צעק עליי, קילל, ניפץ מאפרה ועוד כמה דברים שהיו באותו רגע בהישג ידו. כמובן שהרגשתי מושפלת וניסיתי "לחנך" אותו ולהחזיר לו, אבל אני מבינה שזה לא ישנה את המצב והבעיה היא אחרת. הוא די "פריק קונטרול" ולדעתי ההתנהגות נובעת מזה וגם מהמתח בעבודה ו/או במשפחתו.
כרגע אינני מעוניינת להתגרש כי אני אוהבת אותו ורוצה לעזור לו. האם יש דרך כלשהי לתקן את המצב ללא התערבות חיצונית?

תודה

שלום לך,

חשוב שתדעי שהרצון לפתור את הבעיות ללא עזרה חיצונית ובעצמך הוא מנת חלקן של נשים רבות החיות בקשר זוגי אלים- הדבר נובע מרצון לשמר את האלימות (המבישה) כתופעה אינטימית ולא לחשוף אותה ומתוך תפיסה של נשים שבאחריותן "לתקן" את הבעל.

בשני המקרים מדובר בתפיסה שגויה.

לפיכך, כדי לשנות צריך להכיר בבעיה.

בדרך כלל מומלץ ששני בני הזוג יפנו לטיפול אך באופן נפרד- משום שמדובר במערכת זוגית אלימה. זה לא אומר שאת אשמה באלימות אלא שגם את צריכה ליווי כל שהוא בנפרד מבעלך.

מומלץ לפנות למרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך. גם אם בעלך לא יתלהב מהרעיון- בלשון המעטה, מומלץ שתפני בעצמך כדי לקבל ייעוץ ראשוני.

מני

שלום שוב,
דיברתי עם בעלי והצעתי לגשת לטיפול/ייעוץ לא התקבלה בברכה.
הוא מרגיש מאוד פגוע ולא מבין למה אני עושה מזה עניין. מה אפשר לעשות?
איך לגרום לו להבין שיש בעיה שדורשת טיפול?

שלום יל,
כמו שאמר לך מני, את עדיין חשה אשמה ומנסה לזכות בתיקון של בעלך, כדי שיהיה גם התיקון שלך.

עליך להבין ששליטתך בבעלך מוגבלת, ועליך ללמוד להשאיר לו את האחריות על התנהגותו. עד שלא תעשי זאת, אין הרבה סיכויים שבעלך יכיר באחריותו למה שקורה לו וימשיך להטיל אותה עליך. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שקשה לו להתחבר לחלקים של עצמו, שהוא עצמו איננו מעוניין להכיר בהם. ממש כמו כל אחד מאיתנו שמכחיש או מתכחש למשהו בו שאיננו אוהב ולכן גם לא רואה.

את לא אמורה ולא יכולה לגרום לבעלך להבין שיש לו בעיה. מה שאת כן יכולה לעשות זה להתחיל לחשוב על עצמך. לא להיות "אגואיסטית" אלא ללמוד מה טוב לך ומה לא טוב לך, מה את רוצה להיות ולעשות בחיים שלך, מה את צריכה לעשות כדי להשיג את המטרות שאת קובעת לעצמך בחיים ועוד כאלה דברים.

זה לא בא ביום אחד, אבל אם תלכי לטיפול, זה מה שתלמדי לעשות שם.

אין זה אומר כלל שעליך להיפרד מבעלך או להפסיק לאהוב אותו. אבל את חייבת להתחיל לאהוב את עצמך, לפחות כמו שאותו.

מבטיחה לך שהוא ייאלץ להסתכל עליך אחרת כשזה יקרה לך ולהחליט אם את מספיק יקרה לו כדי לעשות שינוי ולזכות באהבתך. ואם לא - הדלת תמיד תהיה פתוחה לפניך.

בהצלחה,

פנינה

שלום. אני מתארת לעצמי שהסיפור שלי אולי יהיה קצת שונה מרוב הסיפורים העצובים פה,אבל אני מרגישה שאולי כאן אני אמצא אוזן קשבת.
אני בת 37 נ+3 מקסימים והרביעי בדרך..אומצתי בגיל ינקות וגם אחותי שגדולה ממני בשלוש וחצי שנים.(אין בנינו קשר דם)אימי הייתה אישה קשה מאוד בחינוך שלה כלפינו כי כך היא גדלה לצערי וגם ישמה את מה שהיא גדלה עליו.מעולם לא המרתי את פיה לעומת אחותי שבכל השנים הייתה המרדנית מאיתנו.עם השנים התחתנתי והקמתי משפחה.אחותי לעומת זאת המשיכה לגור בבית אימי כולל היום.לצערי הזיקנה לא הטיבה עם אימי ולפני 10 שנים היא לקתה בפרקינסון.עם הזמן המצב הדרדר ואף הופיעו גם סימני הדימנציה.בשנים האחרונות הייתי סופגת ושותקת את התסכול של אחותי בכך שרוב הטיפול לטענתה נופל עלייה למרות שהייתי עושה המון אבל היה ניראה שאותה זה מעולם לא ריצה.לפני שנתיים וחצי שמתי לב שמהחשבון של אימי נמשכים סכומי כסף עצומים שאחותי לא יכלה להסביר לי למה היא משכה את הסכומים האלה...ומאותה תקופה המצב פשוט החמיר ביחסינו ואימי סבלה הכי הרבה.לאחר שאימי בשארית שפיותה טענה שאחותי מרימה עלייה יד(לאחר שבאחד הימים שבהם היא שהתה אצלי והיתה חבולה כולה..)אני לא רציתי להאמין למרות שבתוך תוכי חשתי שזו האמת.שאלתי את אימי אם היא בטוחה בכך?ואולי זאת העובדת הזרה?אך היא הייתה נחושה במילתה וביקשה שאשים סוף לסבל(באלה המילים)כבר למחרת הצבתי בבית מצלמות שלצערי תיעדו התעללות יומיומית ,התעללות נפשית והשפלות.למרות שהטחתי באחותי את המציאות ,היא סירבה להקשיב לי ואו לשתף פעולה,פניתי למשטרה והגשתי תלונה עם כל הראיות אבל כאן כבר האכזבה הייתה קשה מנשוא מהרווחה שהיתה מעורבת ועד הפרקליטות.....עברו שנתיים ועדיין לא הוחלט לגבש כתב אישום.האבסורד הוא שאחותי ממשיכה לגור עם אימי שממש סובלת ממנה כי עכשיו היא מנסה לשחק לה על המצפון,אני ממתינה בינתיים להחלטת בית המשפט לאפוטרופוס חיצוני ואחותי כמובן מסרבת,
בנוסף כל המשפחה מצד אימי החרימו אותי ומסרבים לדבר עימי,טוענים שעשיתי בושות למשפחה ודברים כאלה אפשר היה לסגור בחדרי חדרים.הם גם מצדיקים את המכות וטוענים שאחותי מתוסכלת כי אימי היא אישה מאוד קשה,לא משנה שאני מסבירה להם שהיא גרה עם אימי מתוך בחירה ונוחות כלכלית(היא משלמת בבית רק את הכבלים).
אני מרגישה שאני על סף תהום,תחנות הצדק לא עובדות בכלל ואני אשמה בכל....אפילו לאימי אני בקושי הולכת כי אני צריכה לתאם שלא יהיה שם שום מקורב של אימי שכועס עלי...כי אני מרגישה מותשת נפשית....ההריון לא מוסיף לי כוח.. ובנות המקסימות שלי נאלצות לחוות איתי את הכל כי הן היו קשורות מאוד לאחותי...הצילו... היש איזהשהו פתרון שיקל עלי?

לבת המיואשת,

אכן מדובר בסיפור סבוך מאוד.
מדברייך עולה הרושם שנקטת בכל הצעדים האפשריים- לא הסכמת להשאיר את האלימות כלפי אימך בגדר סוד חבוי ופנית לרשויות.

לא ברור מתוך התיאור שלך מה היו המסקנות של רשויות הרווחה. ניתן לשער כי מאחר ואחותך נותרה בבית אימך, ייתכן והם התרשמו שאין מדובר בהתעללות וכי אימך איננה מצויה בסיכון- לא כך?



דבר נוסף- מתוך הסיפור שלך ניתן לשער- אך לא לקבוע בהחלטיות- כי כמו במשפחות רבות את מצויה במרכזה של "סאגה" משפחתית לא פשוטה- עם עוצמות רגשיות שקשה לשאת אותן- של סבל. במידה ואת מסכימה להגדרה הזו, הייתי מציע לפנות לגישור\ייעוץ משפחתי.

בהצלחה
מני

שהרביצה והודתה גם במשטרה,שיש להרחיקה מהבית.אך בפועל,כלום לא נעשה....

שלום,
אני בת 19, ואמא שלי מאוד מדוכאת עקב בעיות בינה לבין בעלה(בעבר הייתה אלימות מילולית רבה מצדו) עכשיו הוא לא נמצא בארץ לצורך עבודה לתקופה קצרה, ואני רוצה שאמי תלך לייעוץ פסיכולוגי.., אך בחינם כי אין באפשרותה לממן זאת.
האם אתם מכירים מקום כלשהוא בירושלים אליו היא יכולה לפנות? חוץ ממרכז דרום ששם לוקח המון זמן עד שמקבלים מענה

שחר שלום,

במ ר כ ז י ם למ ני ע ת אל ימ ו ת, המופעלים על ידי אגף הרווחה בעיר, בדרך כלל מתקבלים מהר יחסית ובתשלום סמלי. מרכז כזה קיים בשכונת בית הכרם. טלפון 02-6524801 או 02-6551145. יש גם מרכז חרדי ב-02-6444566 ומרכז בירושלים המזרחית, 02-5815194/094

את יכולה לברר גם בקו חירום ארצי למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000.
בהצלחה,

פנינה

שנים רבות הייתי נשואה לגבר אלים. בתחילת הדרך ניסיתי לרצות אותו בכל דבר ועניין כדי לא להרגיז אותו, כי כאשר היה מתרגז היה מכלה את זעמו בילדים. עם הזמן גיליתי שכל מה שאעשה לא ירצה אותו. עצם קיומי תסכל אותו באופן בלתי נסבל.

בתחילה פחדתי אפילו לערב את הרשויות (כי פנייה שלי אליהם הגבירה את זעמו) וכשערבתי את הרשויות (רווחה, פסיכולוג חינוכי) הטילו ספק במצב אותו תיארתי, נתפסתי כאישה היסטרית. התלבטתי האם להתקשר למשטרה או לפסיכיאטר מחוזי וזאת מחשש שילדי יחשפו לטראומה בראותם את אביהם מוצא בכוח מהבית. לצד הטלפון רשמתי לילדי את מספרי הטלפון של המשטרה, מד"א והרווחה, חלילה יהיה צורך להזעיק עזרה ואני לא אהיה מסוגלת לעשות זאת. אפילו שקלתי להתאבד (לביים תאונה, כדי שלא להשאיר את ילדי עם טראומה של הורה שהתאבד) מאחר ונאמר לי שאני המקור לתסכוליו וזעמו, ושהוא בבסיסו אבא טוב. קיוותי שהעלמותי מחייו וחיי ילדי (מבלי שחלילה יחושו שאמא נטשה אותם מבחירה) תאפשר להם לחיות יותר טוב מאשר חיו כשאני בחיים. אם אני כותבת, משמע עצרתי את המהלך ברגע האחרון.

הזכרתי זאת כדי להסביר עד כמה הייתי במלכוד, כשאני רואה את הכאב והפחד בעיני ילדי.....ואין מה לעשות......בשלב מסוים שקלתי להימלט איתם למעון לנשים מוכות, אך לא היה מעון שיכול היה לקלוט אותי עם ארבעת ילדי, ולהימלט ולהשאירם מאחור, לא הייתה אופציה. נשארתי בבית עם גבר אלים כדי להגן על ילדי, קמתי ועזבתי כשגדלו וידעתי שהם כבר מספיק בוגרים וחזקים פיזית כדי להגן על עצמם.

כיום אני מאובחנת ומטופלת כבעלת הפרעת חרדה עם דיכאון משני, הפרעה פוסט טראומטית, והפרעת אישיות גבולית, המיוחסים במידה רבה לחוויותי כאמא לילדים תחת טרור של גבר אלים. עד לאותו טיפול הדחקתי את אותם זכרונות קשים הקשורים לפגיעה שלו בילדים, היום הזכרונות האלה מתעוררים ומעוררים בי רגשות אשמה קשים על חוסר האונים שהפגנתי לנוכח הפגיעה המתמשכת בהם. היום אני יודעת מה היה עלי לעשות בארוע הראשון הזכור לי בו פגע לנגד עיני באחד מילדי (על ראשה של תינוקת בת 10 חדשים שפך את בקבוק המים שלה, לאחר שהבכי שלה בלילה היה מוציא אותו מדעתו). היה עלי להגן עליה מפניו באמצעות נשק להגנה עצמית. אני מפנטזת שאילו אז היה ברשותי נשק להגנה עצמית, הייתי מכוונת אותו אליו, מרימה טלפון למשטרה, מסבירה את הסיטואציה, ומבקשת את הגנתם

אני סבורה שאם היה בידי שוקר חשמלי או תרסיס פלפל, המיועדים להגנה עצמית (ולא עשויים להיחשב כאמצעי לתקיפה), הייתה לי לפחות האפשרות לשתק אותו עד אשר המשטרה הייתה מגיעה.

מבקשת את חוות דעתכם. האם לא כדאי להציע לנשים נפגעות אלימות במשפחה אמצעים להגנה עצמית, שלא חלילה יואשמו בתקיפה, יורחקו מהבית, והילדים יושארו בחזקתו של אב אלים, או יוצאו מחזקת הוריהם?

רעיה שלום לך

סיפורך נוגע. לגבי תרסיס הפלפל אין באפשרותי לנקוט עמדה, אך בהחלט אומר כי הייתי מצייד נשים מוכות בסיפור שלך. הייתי מבקש מהן שיקראו אותי מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, כשלעצמו הסיפור יכול להשתוות בעיני לתרסיס הפלפל - אם נשים יוכלו להבין ממנו את הצער והסבל הרב שהן אולי יכולות לחסוך מעצמן. חשוב לי להדגיש שאין בכוונתי לומר שנשים אשמות בכך שאינן פועלות להגן על עצמן, חס וחלילה, אלא רק שניתן ללמוד מהסיפור שלך שאחרי שהילדים גדלים והאישה העוזבת אפשר גם להצטער שלא ננקטו צעדים מוקדם יותר.

מני

מני, לצערי, פספסת את המסר העיקרי.

גבר אלים אפשר לרסן רק בכוח. אישה נפגעת אלימות, אין לה שום אפשרות להגן על ילדיה מפני פגיעתו הרעה. והרשויות פועלות לאט, וקשה להוכיח אלימות במשפחה כפי שקשה להוכיח אונס (גירסת הקורבן מול גירסת התוקפן)......וגם במקרה בו מושג צו הרחקה או צו מניעת הטרדה מאיימת, גבר מופרע לא בהכרח יכבד אותו, והמשטרה לא מגיעה מספיק מהר גם כשיש קריאה לעזרה. לעתים דווקא לאחר הגירושין, הגבר האלים מתוסכל יותר, וכשאין לו גם מה להפסיד, הוא מסוכן יותר. אני סבורה שנשים נפגעות אלימות צריכות להיות מצוידות בנשק להגנה עצמית.

אפילו היום, 9 שנים לאחר גירושי, אני עדיין פוחדת מפניו פחד מוות.

הדבר היחיד שאני מסכימה איתך: צריך ללמד כל נערה את תמרורי האזהרה מפני גבר אלים....וברגע שיש סימן ולו הכל ביותר, לנתק את הקשר. לנערה יש עדיין את הגנת בני משפחתה.

אם להערכתך בספרי את סיפורי האישי אוכל להציל ילדים החיים תחת טרור הורה אלים, אשמח להתראיין, עם כי בטשטוש פרטים מזהים כדי חלילה לא לפגוע בפרטיות של ילדי.

הי רעיה - לסיפורים אישיים אכן יש כוח רב, הן עבור המספר והן עבור השומע. אני מסכים איתך לחלוטין שנשים צריכות להיות מוגנות ועדיין לא נמצאה הדרך לעשות זאת כראוי.

מני

שלום שמי עומר (שם בדוי) אני בן 17 וחצי מהצפון.
מאז גיל 13 אני עובר השפלות מצד ההורים שלי חלק מהשפלות כוללות מילים כמו:
אפס , כלומניק , לא יצא ממך כלום בחיים , אתה חרא של ילד , אני מצטערת שנולדת , את הטעות הכי גדולה בחיים שלי , אני שונאת אותך , כל הרע שקורה לך מגיע לך , בן זונה וכו'...
הקללות מגיעות בעיקר מאמא שלי אבל גם לאבא יש חלק בעניין.
אמא שלי נוהגת באופן קבוע לצרוח (ושאני אומר לצרוח אז זה ממש צרחות)
לאחרונה נולדו לי שני אחים תאומים בני שלוש שחווים צרחות איומות שלא פעם ולא פעמיים שכנים דופקים בדלת לשאול אם הכל בסדר.
אני לא בטוח אם אמא שלי שפויה או בריאה ב100% ואני רוצה שיטפלו בה כי באחותי היא גם מתעללת פיזית ונפשית.
רציתי לדעת מה אני יכול לעשות בנושא ואני דורש לשלול ממנה את הזכות לגדל את האחים שלי כי אני לא רוצה שהם יגדלו כמו שאני גדלתי בצרחות קללות איומים גידופים והשפלות
תודה.

עומר שלום,

מומלץ לפנות ליועצ\ת בבית הספר

אני מקווה שהיא תוכל לסייע בעניין ולהתחיל בתהליך סיוע ופנייה למוסדות המתאימים

מני

שלום לכולם.
לא פשוט לי אבל אני חייבת עזרה דחוף.
אני לא מדברת על עצמי אלא על אמא של בעלי.
קצת רקע על המשפחה. משפחה של חוזרים בתשובה שהאב לכך את זה לקיצוניות כמובן. משפחה שנשארה די פרימיטיבית בכללי. בלי אינטרנט, בלי כרטיסי אשראי בלי טלוויזיה וכו...
הוא תמיד היה אדם קשה (לפי מה שבעלי מספר) תמיד רק דעתו נחשבה ודעתם של אחרים הם תמיד שטויות. עד כדי שגם רבנים (מכובדים ככל שיהיו) שאומרים לו משהו שהוא לא חושב כמוהם הרב נפסל.
בשנים האחרונות המצב בבית נהיה ממש קשה והאב כבר ממש איבד כל הגיון.
הוא מתפרץ כל כולם בלי התראה מוקדמת ומאשים את כולם שלוקחים את הצד של האם. הוא מאשים את אישתו בחיים שלמים של סבל ואף מאיים אליה. היו גם כמה מקרים של כמעט אלימות פיזית אבל תמיד היה משהו בבית לעצור את זה. כמובן שבעלי תמיד אומר לו שאין צדדים וששניהם ההורים שלו אבל שלאלימות הוא לא יסכים...
יש הרבה אלימות מילולית ודברים שעפים בבית (כסאות וכו). אין לו גם בעיה להתפרץ כשהנכדים בבית....המצב ממש מחמיר. האם רוצה גט אבל הוא בחיים לא ייתן לה. הוא גם כמובן לא ילך לטיפול ולא יקבל עזרה מאף אחד. היא רוצה לעזוב את הבית אבל יש רבה בעיות...כמובן. יש שני ילדים בחורי ישיבות שגם הם כבר לא יכולים להיות בית. (מה שעיכב את כל הסיפור זה הדאגה לשידוכים של הבנים אבל נראה לי שגם הם מבינים שהמצב לא יכול להמשך) יש בעיה כלכלית. משכורת של האם ממש נמוכה.
בקיצור (הסיפור באמת הרבה יותר ארוך מזה ....) מה עושים? למי לפנות? מה צריך לעשות? האם צריך להגיש תלונה במשטרה? האם יש משהו שיכול להסביר מה התהליך הכי טוב?

תודה רבה

אם זה לא הפורום הנכון אשמח אם תוכלו להעביר אותי למקום אחר

אימך ולא רק היא, סובלים מאלימותו של בעלה, מילולית, נפשית ופיזית.ואולי מעוד סוגי אלימות, כמו אלימות כלכלית (הגבלות כספיות) אלימות מינית (יחסי מין בכפייה ולא מרצון), השלטת טרור בבית, עליהם לא דיברת.

אני מבינה שאת כבר בעלת משפחה והוריך אינם צעירים. אני מעריכה כי ככל שאתם הילדים מתבגרים ועוזבים את הבית, כך תחושת האחריות שאתם מרגישים כלפי ההורים גדלה.

המצב יכול להשפיע גם על הקושי של חלק מכם להיפרד מההורים ולהתחיל חיים עצמאיים משלכם, אך יכול גם לגרום להוריכם, אפילו שלא במודע, להשאירכם בבית וליצור מספיק סיבות כדי שלא תעזבו אותם לבדם.

כדי להתגרש באמת, מה שכנראה אביך איננו מעוניין בו ולאימך אין את הכח לעשות בעצמה, הם יצטרכו הרבה עזרה, מכל הסוגים. גם אם יחליטו לא להתגרש, האפשרות להתלקחות של אלימות והסבל שנגרם מסכנים את המשפחה ומחייבים טיפול.

בכל מקרה, גם אם קיימת האפשרות להתלונן במשטרה וגם לגבי אפשרויות אחרות, אני מציעה לך לפנות לייעוץ דרך שרותי הרווחה באזור מגוריך. היום בכל אזור קיימים מטפלים המתמחים בתחום של אלימות במשפחה והם יוכלו לייעץ לך מה לעשות.

אם הוריך כבר בגיל הפנסיה, הכתובת בשרותי רווחה היא המחלקה לקשיש. הם ידעו מה לייעץ לך, בהתאם לגילם של הוריך.

זו הכתובת וזה המקום.

בהצלחה,

פנינה

יש לי חבר מאוד קרוב. מדובר באיש עם חברים רבים בתחום העסקים.
במשך השנים הוא העניק כמעט כל דבר לבני משפחתו. לפני כמה שנים החבר שלי נפל למשכב והוגדר כ- 100% סיעודי. יש לציין שבני משפחתו לאט לאט התחילו להתחמק מלטפל בו וכמעט התעלמו ממנו באופן מוחלט ללא שום סיבה. גם כשהיה קורא להם בהוראת אשתו כולם התעלמו מקריאותיו והדברים הלכו והחמירו. כמובן שדאגו להרחיק אותנו חלק מחבריו הקרוובים ביותר... אשתו החלה להשתמש בכספיו של החבר המרותק למיטה והוציאה שמועות בשמו שמעולם לא אמר ולאחר מכן החלה לארגן עם כל שאר החברים שלו ומשפחותיהם ימי גיבוש בבתי מלון בשבתות בו בזמן שהחבר נשאר לבד ללא אף אדם שיעזור לו במידת הצורך. לפני כשנה הוא הגיע לבית חולים לדברי הרופא באיחור רב עם אירוע מוחי קשה. הרופא אמר שכתוצאה מהאיחור המצב בלתי הפיך והמצב הלך והתדרדר. כפי שציינו החבר כמט כשנה בבית חולים ומיותר לציין שהאישה באה במשך כל השנה הזו אולי 5 או 6 פעמים וגם הילדים באים פעם או פעמיים בשבוע לסיבוב ביקור קצר מאוד. מי שנשאר לצידו הם מספר חברים מצומצם מהעבר שלא שכח את כל העזרה שהוא עזר לנו.

יש לציין שבשיחות עם הילדים וגם עם האישה בעבר ויש תיעוד, היו נאמרים הדברים הבאים:
אנחנו יתומים .
הוא שקרן.
הוא הורס לנו את החיים.
אנחנו מתביישים בו.
לא רוצים אותו בבית.
ועוד בדומה לזה.

אנחנו החברים המצומצמים מאוד כואבים את המצב הזה ומנסים להבין איך להסתכל אל משפחתו שנטשה אותו בצורה מוחלטת. האם זה מדבר מקובל או יותר גרוע.

אשמח להישאר העילום שם בגלל רגישות העניין.

לא ברור לי בדיוק מהי השאלה שלך: את שואלת האם זה מקובל כי את לא בטוחה בעמדתך? כי את זקוקה לתמיכה? כי את חושבת שעליך או על מישהו אחר לעשות משהו בנדון?

כל עוד מדובר בהתנהגות לא-מוסרית, אני לא רואה עצמי מטיפה מוסר לאיש. אנשים מבוגרים אמורים לעשות את החשבון עם עצמם.

השאלה היא האם האיש (החבר שלך) הוא קורבנה של אשתו והיא מנצלת אותו ופוגעת בו. במקרה זה יש באפשרותו להיעזר בידי החוק ואם הוא עצמו איננו כשיר לכך, אפשר למנות לו אפוטרופוס.

שאלה נוספת היא מה מונעת ממך או מחבריך לעזור לאותו חבר, אם זה מה שיכול לעזור לו והוא רוצה בכך.

נראה לי כי עליך להבהיר לעצמך מה את באמת שואלת או מבקשת.

פנינה

חברתי הטובה נשואה כשנתיים, בעלה שנראה כבעל איכפתי,טוב דואג ומפנק, (הוא לא יליד הארץ) והיא מצידה מאד אוהבת אותו, לפני כיומיים קבענו לצאת אך ברגע האחרון היא הודיע לי שהיא לא תוכל לבוא, בהתחלה היא התחמקה מלתת לי תשובה למה, אך לאחר מסע של לחצים מצידי היא ענתה לי שהיא נענשה ע"י בעלה לא לצאת מהבית, זה היה נשמע לי די מוזר, למחורת הגעתי אליה והיא נפתחה אלי היא סיפרה לי על סוג היחסים שלה עם בעלה, (יש לציין שהיא רואה את זה בצורה טבעית) היא כפופה לבעלה בכל, נכון שהוא דואג לה ונותן לה שחרור אך כאשר היא עוברת על דבריו יש לו את הזכות להעניש אותה בריתוקים לבית, ותתפלאו הוא לעיתים מעניש אותה בכך שהוא נותן לה הצלפות בישבן עם חגורה או שוט (ולא אין כאן שום קטע מיני) ואף מצווה עליה לעמוד בפינה, האמת שאני עדיין בהלם, והיא הראתה לי באינט' שישנה קהילה מאד גדולה בעולם שתומכת בשיטה זו בחיי הנישואין, זה נקרא Domestic Discipline יש אפילו אתרים שמנחים איך לנהל את הנשואים בשיטה זו דג' לאתר אמת שהחלטתי שעדיף שאני לא אומר לה את מחשבותיי בנושא, אבל רציתי לדעת כיצד אתם הייתם מתייחסים לזה ומה החוק אומר על זה, אין כאן התעללות מצד הבעל???

שלום לך,

התיאורים שלך מתאימים לדעתי לתיאור של יחסים אלימים.

מבחינה חוקית כאשר אדם איננו בגדר קטין, הוא צריך ליזום את הפנייה למשטרה ולהתלונן.

הקהילה שאת מתארת איננה מוכרת לי- כאמור מהתיאורים שלך משתקפים יחסים אלימים מאוד- נוסח אב מחנך וילדה שצריך לחנך אותם- אין מדובר בדפוס של יחסים בריאים


מני

אני אלים פיזית ומילולית כלפי אישתי אני יודע שזה לא בסדר אני רוצה וצריך טיפול בהתמודדות אם כעסים ואין לי למי לפנות. אני מסרב להשתמש בשמי או כול פרט זיהוי אחר או לפנות לרווחה כי אני לא רוצה חשיפה אני מחפש עזרה

שלום יוסי,
קשה לטפל בנושא שאתה מציג מבלי להיות מוכן לחשיפה ולו מינימלית. חלק מהטיפול הינו היכולת להתמודד עם כך שיש לך בעיה וההכרה שכדי לטפל בבעיה אתה חייב לחשוף אותה.

חשוב לדעת כי גם כאשר אתה פונה לרשויות, כמו ברווחה, חלה חובת שמירת סודיות על המקום והמטפלים. במסגרת הטיפול ברשויות יכולים גם להציע לך סוגי טיפול מגוונים ושימוש בשרותים נוספים, העומדים לרשות השירות הציבורי ולא נמצאים בהכרח כאשר אתה פונה לטיפול פרטי (אם כי ישנם גם מרכזי טיפול פרטיים, בעיקר במרכז, בהם תוכל להשתלב בסוג טיפול שיותאם לך).

אם אתה מחליט ללכת לטיפול פרטי, תוכל לחפש מטפלים המתמחים בתחום הטיפול המכונה "אלימות במשפחה". זהו תחום התמחות שלא כל מטפל/ת עשוי להתמצא בו ולכן עליך להקפיד לברר מראש כי המטפל/ת אכן עבר הכשרה מתאימה לכך.

אתה יכול לחפש מטפל/ת באנטרנט, על פי מילות מפתח כמו: טיפול זוגי ומשפחתי, אלימות במשפחה, סוגי אלימות, מניעת אלימות, טיפול בכעסים, ניהול כעסים, גברים אלימים, נשים מוכות, שלום המשפחה, טיפול נפשי ועוד.

תוכל להתייעץ בקו חירום ארצי 1-800-220-000, ב"אוזן קשבת" 03-6204999, ובער"ן 1201.

בהצלחה,

פנינה

יוסי כל הכבוד- יש כוח על היכולת שלך לעמוד מול המראה ולומר דברים שכאלה.

עכשיו נשאר לך לעשות את הצעד הבא כפי שפנינה המליצה

מני

שלום
האם מנסיונכם רטלין עשוי להרגיע ילד בן 10 עם הפרעת קשב ונטייה לאלימות קלה נגד אחותו והוריו?

זה מקובל?

תודה

נא להתייעץ עם רופא מומחה - פסיכיאטר ילדים או נויירולוג- בעניין זה.

מני

שלום לכם,

אני בת 33, בחורה עצמאית חיה בזוגיות, יחסית רחוק מהמשפחה. אחותי, בת 26, חיה עם ההורים.

מזה רבה זמן אמי מתלוננת על כך שאחותי מאוד אלימה כלפיה, דורשת כספים וברגע שאינה מקבלת - מתפרעת , צועקת, מקללת, ( יכולה גם לנעול את אמי בחדר ולא לתת לה לצאת..)

אני בטוחה שלאחותי בעיה נפשית ( ישנם ביטויים נוספים להתנהגות לא שגרתית, אך מכוון שאינה מסוכנת כרגע לזולת - אין אפשרות למתן עזרה בכפיה. ( אשמח לדעת אם אני טועה) . אני חייבת לציין שבית הוריי לצערי , באופן כללי נמצא במצב של הזנחה קיצונית, ואמי לא מוכנה להכניס אף אחד הביתה ...( הצעתי לה להזמין עובדת סוציאלית) .
לאבא שלי אין כל כך מילה בנושא, והוא ץופס צד פאסיבי בעניין.

אמי מסרבת בכל תוקף לפנות למח' הרווחה בעיר.

האם אני יכולה לפנות במקומה ולדווח על אלימות במשפחה?

לאמי חנות במרכז העיר, והיא חוששת ש"כולם יידעו".
ואני...אני פוחדת שזה יכול להסתיים באסון.

האם אני יכולה לפנות למרכז כלשהו לבריאות הנפש ולגרום לטיפול /אבחון בכפיה?
מה עושים??

תודה רבה

שלום ליאן,
לפי מה שאת כותבת, מעבר לכך שנראה כי אחותך במצב נפשי לא טוב, הרי שהיא אלימה ובכך היא מוגדרת כמסוכנת לבני המשפחה (ובעיקר לאימך).
הקושי הוא בכך שלא אימך ולא אביך אינם לוקחים על עצמם אחריות להכיר בכך שיש בעיה שצריך להתמודד איתה ולטפל בה. אני מניחה כי הבעיות לא התחילו מהיום. כדי לעשות שינוי צריך כח, זה לא קורה לבד. יותר קל לנו בדרך כלל להמשיך כמו שאנחנו כבר רגילים מאשר לעשות שינוי. אבל אז המצב באמת עלול להדרדר עוד יותר.

האפשרויות הן כמה:
לנסות להגיע לאחותך דרך כל מי שנמצא איתה בקשר טוב ויכול לשכנעה ואת בני המשפחה כי יש דרכים לשפר את היחסים במשפחה. עדיף לראות את הנושא כמכלול של יחסים במשפחה (כולל גם אותך - עובדה שזה משפיע גם עליך...) ולא כבעיה של אחותך בלבד, זה עשוי להקל עליה לשתף פעולה. אגב, המצב בו האב "איננו תופס צד", גם הוא ניתן לשינוי, אם הדבר ייעשה בתבונה. ככל ששני ההורים יפעלו במשותף, הסיכוי להצליח יגדל.

יש קושי בכך שאימך לא תורמת ואף מונעת אפשרות של התערבות כלשהי. יתכן ואפשר להתחיל דוקא ממנה: לראות כיצד ניתן לשכנעה כי המצב מחייב התערבות, שאם לא כן הוא באמת עלול להחמיר ולפגוע הן בה והן בביתה ובמשפחה כולה.

אפשר לנסות להעלות את הנושא בביקור אצל רופא המשפחה וולהתייעץ איתו למי לפנות ואיך (עובדת סוציאלית במרפאה, הפנייה לפסיכולוג או לרופא מומחה). את בודאי יכולה להתקשר לגורמי רווחה (המטפלים באלימות במשפחה) ולהתעניין מה הם ממליצים - זה יעזור לך לעזור לבני המשפחה.

מבחינת החוק רשאים הוריך לדרוש מאחותך לשנות את התנהגותה ואם לא תעשה כן להרחיקה מהבית בצו הגנה בבית המשפט או אפילו על ידי הגשת תלונה במשטרה. היתרון בהבאה למצב קיצוני כזה הוא בכך שיגרום לטלטלה ויאלץ מי מהמשפחה לפנות לעזרת הגורמים המתאימים.

כדי להגיע לאבחון או טיפול בכפייה נדרשת התערבות החוק וכנראה שלא זה המצב במקרה שבו מדובר. אם את לא מוצאת דרך לעורר את משפחתך לפעול, את יכולה להתלונן במשטרה (אפילו בעילום שם) על ארוע אלים במשפחה, מה שיביא להתערבות גורמי החוק ואולי יעורר את בני המשפחה, כפי שנאמר מקודם, לפעול לפתרון הבעיה.

בקיצור, ליאן, נראה שאם את רוצה לעזור תצטרכי להפשיל שרוולים ולנקוט ולהציג עמדה. זה לא קל. הכי קשה זה לחשוף את הבעיה, כי אחרת אי אפשר לטפל בה. אבל עוד קודם לכן צריך להכיר בכך שיש בעיה ואת זה כבר עשית. נראה שאת כבר לא תוכלי לעמוד מן הצד (את לא תרגישי טוב כך...) ואת חייבת לסמוך על עצמך!

בהצלחה!,

פנינה

אני בת 17, מאז שאני קטנה אבא שלי מתנהג כלפי באלימות. הוא מאיים , מקלל, ולפעמים זה מגיע לדחיפות , סטירות ומכות עם הידיים . כל פעם שאני עושה משהו לא בסדר הוא מאיים עלי שאם אני לא ישנה את זה הוא " יטפל" בי, כל תקופה של כמה חודשיים הוא מקבל כעס ועצבים בלתי נשלטים (באותו רגע אי אפשר להכיר אותו) והוא פשוט לא שולט על המעשיים שלו. זה יכול להיות מסיבות ממש סתמיות כמו לא לענות לפלאפון.
אני חייה בפחד תמידי ממנו ותמיד חוששת מתי תבוא הקריזה הבאה שלו עליי.
בנוסף לזה , כבר שנתיים שיש לי בן זוג אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד וזה גורם להרבה ריבים וכעסים בנינו. יש לי אופי מאוד קשה , אני מתעצבנת בקלות ומאוד קשה לי להשתלט על הכעסים שלי. יש בנינו אהבה גדולה אבל לפעמים שאני ממש כועסת אני מתנהגת כלפיו באלימות , כמו סטירות דחיפות וקללות מאז שהקשר התחיל ההתנהגות הזאת הייתה אבל בזמן האחרון המצב ממש החמיר .
השאלה שלי למי אני יכולה לפנות בקשר לזוגיות ולהתנהגות האלימה שלי כלפי בן הזוג שלי? ובנוסף לזה, האם אחרי גיל 18 אני יכולה לצאת מהבית ולגור אצל חבר שלי למרות ההתנגדות של ההורים?

הי דניאל
מבחינת החוק את עומדת ברשות עצמך בגיל 18.

יחד עם זאת, אותו חוק גם אוסר על אביך לעשות לך מה שאת מתארת שהוא עושה לך.

כך שאם את מתכוונת להיעזר בחוק, את יכולה לעשות זאת כבר כעת.
מומלץ לפנות ליועצת בית הספר ולהתייעץ.

יש מוקד לילדים בסיכון שגם כן אפשר להתקשר אליו.

לגבי האלימות שלך- טוב מאוד שאת שמה לב לכך. כמובן שאפשר לטפל בכך. גם כאן תוכלי לפנות ליועצת.
אפשר גם לפנות למרכז טיפולי- למשל למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה.
אך שם לא יוכלו לטפל בך מבלי ליידע את ההורים.

ודרך אגב- מה עם אימך ? האם היא מודעת למה שאת עוברת?

שבוע טוב
מני

אמא יודעת , רואה ושומעת הכל...
היא לא פחות מאויימת או נפגעת ממני
גם אלייה הוא מתנהג באלימות בדיוק באותה צורה
היא פשוט אוהבת אותו וקיבלה אותו ואת ההתנהגות שלו
היא בחיים לא תתגרש ממנו או תתלונן עליו גם כי היא מפחדת וגם כי היא לא רוצה לפרק את המשפחה ולחיות בלעדיו , לגדל אותי ואת האחים שלי לבד.
השאלה שלי זה אם אני מתלוננת עליו אז מה קורה? מה עושים לו?

היי
ילדי בני ה 8 וה- 11 רבים המון ויש את האסכולה שטוענת שכדאי לתת להם להסתדר לבד ואני לא מסכימה עם כך.

את מי לגבות את הצעיר או הבוגר? שניהם בעלי אותו אופי וביטחון
אולי אם אגבה את הגדול אצור יחסים של כבוד?

אנא עזרתכם..

הי חן,
אכן סוגיה מורכבת.

מומלץ לעיין בספרים
הורים כמנהיגים- חיים עמית
התנגדות לא אלימה- חיים עומר
והורים טובים מידי, אורלי פוקס-שבתאי ושולמית בלנק.

לטעמי- יש לנסות להפיק מהאסכולות השונות את המיטב- ולא חייב לסגוד להן.

למשל יש אסכולה (של עיתוב התנהגות) שטוענת כי מעורבות שלך במריבה תשרת צורך סמוי של הילדים לקבל ממך יחס כל שהוא.

מצד שני, אם לא תתערבי ייתכן ובעת הקצנה של הריב אחד הילדים יהיה בסיכון ממשי ואז תואשמי בהזנחה.

מצד שלישי- בהיבט פסיכו-דינאמי מעורבות שלך יכולה לשקף הזדהות כל שהיא, לא מודעת שלך, עם מי מהילדים...

מסובך...

אם את לא מסכימה עם האסכולה שאומרת שיש לתת להם להסתדר לבד אז אולי כדאי לגלות גמישות ולא לחזק באופן קבוע צד אחד.
יכול להיות שכדאי שלא לנקוט עמדה מצדדת אלא לנסות ולהדגים לילדים תקשורת בריאה יותר. מעין "מגשרת" שעוזרת לילדים לבטא במילים את רצונותיהם, תחושותיהם האחד כלפי השני. לנסח הסכמים, פשרות ועוד כל מיני טקסים קטנים שעוזרים לנו כבני אדם לחיות זה לצד זה.

מני

שלום, שמי נועה ואני סטודנטית לעבודה סוציאלית. עליי לכתוב עבודה על בעיה חברתית כלשהי. נושא שמאוד מעניין אותי הוא נושא האלימות במשפחה, והמטרה הסופית של העבודה היא להגיש הצעת חוק לגבי חובת דיווח. התחושה הכללית שלי, שהביאה אותי להתעניין בנושא ולכתוב עליו עבודה, היא שלא נעשה מספיק למען אלימות כלפי נשים, במיוחד בכל הנוגע לחוק במדינת ישראל.
במהלך העבודה, בשלבים הראשונים, עליי לראיין אדם הסובל מאלימות במשפחה וכן אדם העובד בעמותה או ברווחה- העובד בנושא זה.
במידה ומישהי מעוניינת להתראיין, ריאיון שאינו פולשני אלא חוקר את הנושא באופן כללי, בעילום שם ואפילו דרך האינטרנט, אני אודה לה מאוד וזה יהיה לי לעזר רב.
הריאיון צריך להיעשות השבוע.
תודה מראש, נועה.

במשך 3 שנים היתי נשואה לגבר שהיה נוהג להשפיל אותי ולעתים גם היה מרביץ לי(אגרוף בפנים וכד'). הוא גם היה שותה המון אלכוהול ובמצב שכרות היה מחפש לריב והיו מצבים ממש מפחידים. כאשר זה עבר להיות אלימות בפומבי, מול חברי משפחה, עשיתי את הצעד והתגרשתי(לא היו לנו ילדים). לצערי הרב, הנסיבות החזירו אותי לאותו מעגל חברים, שאין באפשרותי להתנתק ממנו בגלל קשרי משפחה. למרות שאני והגרוש לא נתראים, ואני כבר תקופה גרה עם בן זוג(אנחנו אוהבים מאוד ויחסים בינינו מעולים, הוא חם ואוהב ואף פעם, גם בחילוקי דעות לא צועק עליי ואנחנו לא רבים כלל), עדיין נשאר לי הפחד מבעלי לשעבר. כל הזמן אני מפחדת לפגוש אותו ברחוב, פוחדת שישה שתוי ויחפש להשפיל אותי. גם הרבה פעמים בלילה יש לי סיוטים-אני חולמת שהוא משפיל אותי ומרביץ לי. נפגשתי איתו לפני כחודש להסדיר כמה עניינים כלכליים, ומאוד פחדתי מהפגישה, שהוא שוב ילעג לי וישפיל אותי(למרות שהכל עבר בשלום בסופו של דבר). אני מרגישה שהטראומה הנפשית הזאת מפריעה לי להנות מהחיים וזה כל הזמן מציק לי איכשהו. גם במערכת יחסים נוכחית אני כל הזמן מפחדת לעשות משהו לא בסדר, למרות שאני יודעת שאין לי מה לפחד. האם עליי לפנות לפסיכולוג? אולי ישנן עמותות שנותנות תמיכה נפשית במקרה הזה?

אליס שלום
ממש כואב לשמוע את מה שהיית צריכה לעבור.

זה לא מגיע לך!!!!

אני ממליץ לך לפנות לתחנה לטיפול ומניעת אלימות במקום המגורים שלך.

מדובר בתחנה שתעני לך ייעוץ וטיפול המכוון לנושא האלימות.
זהו שירות ציבורי ואלה הן חלק מהזכויות שלך- לקבל טיפול

מני

במידה והמשטרה מרחיקה גבר לתקופה של 5 ימים מהבית ומאשתו מה זה אומר לגבי הילדים האם הצו הרחקה הוא גם מהילדים ?האם מותר לו ליצור קשר עם האישה אם הוא רוצה לקחת את הילדים? האם מותר לו לקחת את הילדים במצב כזה מבית הספר ללא ידיעת האם?

אסי שלום,

הדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לפנות למשטרה, לחוקר שהרחיק ולברר במיוחד מה מה מותר ומה אסור.

המטרה שלו (של הגבר עליו אנו מדברים) בנקודה זו צריכה להיות לשמור על עצמו ולא להיקלע לתסבוכת

בהחלט ייתכן ובשלב זה הוא חש ממורמר, פגוע, מופלה לרעה ומקופח.

לכן חשוב שלא לתרגם רגשות אלו למעשים שעלולים לפגוע בו וגם בילדיו.

אפשר גם להסתייע בייעוץ משפטי בעניין.

וכמובן לפנות לקבל עזרה במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום המגורים

מני

שלום לכם
האם יש נתונים סטטסטיים לגבי אחוז האלימות המילולית מצד הגבר שהופכת לאלימות פיזית?

האם יש נתונים כאלו לגבי אחוז הגברים ההופכים אלימים אל נשותיהם וחוו זאת בילדותם?

זה לא למחקר זה על מנת להבין את מצבי...תודה

אורנית שלום
אין בידי נתונים אלה אך אין זה אומר שהם אינם קיימים.

כך או כך אני יכול להציע לך לנסות שלא להשאיר את הדיון ברמה האינטלקטואלית (אינאלקטואליזציה).

אני מציע לך להיות ערה לעובדה ש:
א. אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר. נשים מדווחות על הכרסום של אלימות מילולית בנפש שלהם ולכן הדבר הופך לאלימות פסיכולוגית. בעקבותיה נשים מאמינות שהן אכן בעלת ערך נמוך, לא ראויות וכך הלאה

ב. העובדה שגברים חוו אלימות בילדותם אין בכוחה להמתיק את הגלולה המרה והאלימות שלהם עדיין פוגעת.

מני

רציתי לדעת (בעקבות שיחה עם אדם אחר בנושא) האם כאשר קיימת אלימות מילולית של הורים כלפי ילדיהם, האם קיימת חובת דיווח על כך, מצד אדם שיודע זאת?
ואיך מטפלים בילדים שסופגים אלימות מילולית? האם הם יוצאו מבתיהם, בדומה לילדים שעוברים אלימות פיזית?

מור שלום
כאשר יש ספק מומלץ לפנות למרכז ילדים בסיכון ו\או לפקידת סעד ולהתייעץ.

בדרך כלל מדובר בתהליך שבו מעורב איש מקצוע (פקידת סעד) אשר יש בידיו את הסמכות המשפטית והמקצועית לשוחח עם המעורבים בדבר ולגבש המלצות.


מני

היה לי ויכוח עם אחד מחברי לגבי הגבול בין אלימות לילדים וחינוך גרידא.
אני טוענת שכל הרמת יד שהיא, גם אם "לא חזק" או "סתם דחיפה" לעבר השולחן לשם הכנת שיעורים, זה אלימות, הוא טוען שזה בסדר כל זמן שלא עוברים את הגבול.
האם אלימות אינה בעצם הכפיה באופן פיזי?
האם זה בסדר לתת בטוסיק או לדחוף?
או שבאמת, מעצם העובדה שהרמת יד, גם אם קלה, היא לגיטימית בעיניך, אתה אדם אלים?
האם אין אלימות בעצם לקיחת החזקה על הגוף של הילד? כי לך מותר להרביץ לו כביכול?
אשמח לתשובה מהירה.

ל- א. שלום.

מדובר בדיון פילוסופי רחב.

מקובל לחשוב שאלימות או לפחות תוקפנות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

כלומר אין "אדם אלים" אלא אדם שלא שולט בחלקיו האלימים או משתמש בהן בדחיפות כדרך לתקשר עם אחרים.

חוק:
במסגרת ההתקבצותם של פרטים לכדי חיים משותפים (חברה) נוצרים סדרה של נורמות, חוקים ותקנות כדי לקבוע מה מותר ומה אסור.

מכאן- שדרך אחת להגדיר אלימות היא החוק, הן במתכונתו המשפטית והן במתכונתו החברתית-תרבותית (נורמות). כך למשל- ישנה אלימות "חוקית" - דוגמא לכך היא יציאה למלחמה. בצבא מפעילים אלימות - אבל היא חוקית ומקובלת חברתית (על פי רוב).

יחסים:
דרך נוספת להגדרת האלימות- והיא רלוונטית במיוחד לשאלתך- היא מבחן היחסים והיכולת לקיים קשר אינטימי. במילים אחרות, מה שיקבע אם מעשה כל שהוא נחשב לאלימות, היא תגובתו (רגשותיו, מעשיו, מחשבותיו) של הקורבן. אם ילד אומר להורה שהמבט שלו מפחיד- אז מדובר באלימות. ואם- כפי שאני מניח- להורה אכפת מהילד (והוא לא מתעסק רק ברצון שלו- שלא "להיתפס" כאלים) אז בנקודה זו מתחילה בניהם תקשורת אמפתית המבוססת על רצון להבין זה את זה.


בנוגע לילדים- במיוחד- החוק מגדיר אותם כחסרי אונים או חסרי ישע- הם תלויים בהורים. לכן בהחלט ייתכן מצב שבו ילד מקבל מכה בישבן- אך לא מראה שזה מפריע לו מתוך דאגה לאבד את אהבתו של ההורה (למשל). החוק במקרה זה לא מתיר מרווח פעולה וכל הפעלת כוח פיזי תיחשב כאלימות-ולא רק כוח פיזי.

מני

ישנם מחקרים שטוענים שנשים אלימות בדיוק כמו גברים שכמובן האלימות כוללת אלימות נפשית,פיסית , מילולית.
אך יותר נשים במשפחה נרצחות בשנה לא כן?
תודה
טל

טל שלום

אכן ישנם פירסומים תחת הרעיון של סימטריה מגדרית בכל הנוגע לאלימות בן בני זוג. וגם בפרקטיקה עצמה ישנן עדויות לכך שגם נשים יכולו להיות אלימות כלפי גברים.

יחד עם זאת ראוי לקחת בחשבון שלמחקר לעולם לא יכולה להיות מעמד של אובייקטיביות טהורה- כך גם הדבר בנוגע לשימוש שנעשה בתוצאות של מחקרים.

במילים אחרות, יש להיזהר שמא גילויים שכאלה יצדיקו בטעות אלימות כל שהיא.

מני