פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער

שלום,

הן שלי בן 17.5 התגלה לפני כשנתיים כסובל מדכאון,
נתנו לו כל מיני כדורים פסיכיאטריים, המצב השתפר ואז הוא החליט להפסיק את הכדורים למרות ההמלצה אחרי כ 4 חודשים, והיום מצבו ככה-ככה.
כשהתגלה הדכאון לפני כשנה, הרופאים לא הצליחו למצוא סיבה מוגדרת לדכאון, רק אמרו שזה כנראה נמשך זמן רב והגיע למצב דכאון עמוק.
הילד גם לא משתף מספיק פעולה לא עם ההורים ולא עם המומחים.
ואז היום נראה לי שהתגלתה לי הסיבה לכך - משיטוט באינטרנט וחיפוש אחר שמו הגעתי לאתר כלשהו (פורום), בו מוזכר שמו.
ההתכתבויות עוד משנת 2007, דהיינו כשהוא היה עוד בן 12.5
תוך מעבר בין מודעות רבות בפורום גיליתי לתדהמתי עובדות מזעזעות.
נערים אחרים פרסמו את שמו, לאחר שלטענתם הוא התחזה קודם לכן לבחורה בפורום והתכתב עם בחורים אחרים על נושאים שנים תוך כדי התחזות.
ואז , לטענתם, הדבר נודע להם והם פרסמו את שמו ואחרכך את תמונתו בגדול ואחר כך היו כללות , השמצות רבות, קריאות שהוא הומו ואיומים כלפיו.
הדבר נמשך זמן רב.
יש לציין שהילדים בפורום היו הרבה יותר גדולים ממנו - בני 16-17.
איימו גם שיגיעו אליו הביתה ולבית ספר, שהם מכירים ילדים אחרים מהבית ספר שלו.

עכשיו הכל נהיה לי ברור, כי מאז הילד התנתק מהכל, הוא לא מוכן להכנס אף לשום פורום באינטרנט, לשנה הוא אף עזב את בית הספר, וחזר לבית ספר אחר רק אחרי טיפולים.

אני לא יודע מה לעשות עכשיו, למי לפנות, האם להגיד לילד את מה שגיליתי ?

לדני שלום


התערבויות כאלה לא עושים לבד יש להתיעץ עם איש מקצוע המכיר את הנער.
זה בוודאי קצה חוט אני סבור שאיש המקצוע שטיפול בו ידע את סודו רק שלא סיפר להורים כי הנער אסר זאת. יתכן גם שהדבר לא מוכר לאיש המקצוע. בכל אופן המצב עדין ורגיש ויש להתיעץ עם איש מקצוע

ד״ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו ,

דוקטור שלום,

אחרי תקופה ארוכה של חשדנות שחשתי שמשהו לא כשורה גיליתי שבני בן ה16 נוטל תרופות/סמים בשם מורפין morphine ופתידין pethidine.ניסתי להבין מה זה ונדהמתי ממשה שקראתי.הילד לא במסגרת של לימודים ונוטל כמויות אדירות.גיליתי מזוודה אולי עם מאות כדורים.אני נוראה מודאגת ולא יודעת מה לעשות.

לדניאלה שלום

אני מקווה שהדברים לא מדויקים

מזוודה מלאה......מדובר בחומר ממכר מאוד .... זה עניין פלילי.
יש לפנות לאם סם. ואולי למשטרה.
החומר מסוכן. הוא קטלני.

בברכה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת. זמננו

שלום,
יש לי בן שעל פי כל התסמינים סובל מחרדה חברתית. בתחילה חשבנו שהוא קצת ביישן , תכונה גנטית שייתכן שירש , ואו-טו-טו זה יעבור . אך לצערנו העיניין מחמיר משנה לשנה.
הוא פוחד להשתתף באירועים חברתיים ולאלה שהוא מסכים ללכת דורש שנהיה נוכחים מתחילתו ועד סופו של האירוע , בשעה שכל בני כיתתו נותרים ללא השגחת הורים.
אינו מוכן ללכת לחוגים או לחברים מהכיתה מלבד שניים שלשה חברים שהוא מכיר עוד מתקופת הגן. לאחרונה שמעתי מהמורה שלו שאינו יוצא לשחק בהפסקות עם חבריו ומעדיף להישאר בכיתה ולקרוא.
הוא הפסיק להזמין חברים הביתה וגם פחות מוזמן בעצמו. לא מוכן לרדת למטה לשחק והבילוי המועדף עליו הוא כל סוגי המסכים-טלויזיה, מחשב וכו' (למרות שאנחנו מגבילים את העיניין לשעה ביום).
כששואלים אותו למה אינו מצטרף לחבריו בהפסקות הוא טוען שהוא לא טוב במשחקי כדור, שזה מה שרוב בני כיתתו מתעניינים בו ולכן הוא תמיד בקבוצה המפסידה, או שלא בוחרים בו כלל אז הוא מעדיף לוותר. קל לו יותר בצהרון שם יש פחות ילדים ורובם חבריו מגן חובה, איתם הוא חופשי יותר.
יש לציין שריגשית הוא לא כל כך בוגר ועדיין יש לו קושי עצום בלשתף חברים במשחק או להפסיד- זה תמיד נגמר בבכי, דבר שכנראה מקשה עליו להשתלב במשחק קבוצתי.
התייעצנו עם פסיכולוגית ילדים ואף צירפנו אותו לכמה פגישות-אבל לצערי כל מה שהמליצו לנו עליו לא עוזר ( שיחות עם הילד וחשיפה שלו לאירועים חברתיים שהוא פוחד להשתתף בהם).
השאלה שלי היא איזה טיפול אפשר להציע לילד בגילו והאם בכלל כדאי לעשות משהו בנושא , מלבד חיזוקים ושיחות יומיומיות כמעט, או שלתת לו להתבגר קצת ולקוות שזה יעבור כשיתבגר ריגשית?
אנחנו מאוד מוטרדים. אשמח לשמוע את דעתך.

אנא שלום

התשובה רק על קצה המזלג, המידע שקיבלתי הוא אך חלקי.

הגדרה פסיכיאטרית לפי קודים ואמירה שיש חרדה חברתית אינה עוזרת בהכרח למתן טיפול ספר האיבחונים מיועד להיות כלי מחקר ואפליקציה למתן תרופות. ויתכן וזה לא המצב...

לצורך החלטה על טיפול יש לבצע הערכה וכאן המדובר בהכרת עומק עם הילד ומשפחתו. אין לי גם ספק כי להגיד שזה יעבור אינו אחראי . והיה והמצב לא יעבור הזמן היקר שהילד לא טופל ישקע כצלקת בנפשו.

במצבים אילו טיפול שהוא אף מוגזם עדיף מהמתנה שיתבגר.

הילד נמצא רוב הזמן בבית הספר ויש לגייס את אנשי החינוך- הפסיכולוג של בית הספר והיועצת להציע לו תכנית עזרה ברמה אישית. קוו זה הוא בבחינת חובה.

בבהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום,

בני בן ה 17 אובחן לפני כ שנה כסובל מדכאון. זאת לאחר שהפסיק ללמוד והסתגר בבית.
הוא קיבל כדורי לוסטראל וואלפוראל.
מאז המצב שלו השתפר , אך יחד עם זאת התחילו אצלו כל מיני עוויתות בפנים, הליכה מוזרה .
אולי זה כבר התחיל במידה מסויימת לפני הכדורים, אך גבר עם הכדורים או לפחות לא עזר.
הוא חזר ללמוד והצליח מאוד תקופה ראשונה.
אך מאז הוא החליט מרצונו להפסיק את הכדורים, הוא גם החליט שהוא לא אוכל בשר או דגים.
הוא עדיין ממשיך ללמוד, אבל ההשגים שלו התדרדרו מאוד.
גם העוויתות ממשיכות, למרות שיש לי הרגשה כשמעירים לו על כך, הוא עושה מאמץ ומשפר את המצב.
אבל עם לימודים יש לו ממש ירידה - נראה לי הוא מאוד נלחץ כשמגיע המבחן ולא מצליח לעשות את המבחנים.
אני מפחד שהמצב שלו ייתדרדר, אך תרופות הוא לא מסכים לקחת שוב.

מה לעשות ?

לדני שלום

הבעיה מוכרת בגיל ההתבגרות.
ולכן אני ממליץ תמיד על ביקורים תכופים אצל הרופא המטפל כדי ליצור קשר אישי עם המטפל- קשר שיהיה בר אמון שיעמוד בשעת הצורך למבחן.

אי אפשר כל כך לשכנע אלא רק כאשר הוא ירגיש כי באמת הוא זקוק לעזרה.
יש גם לומר לו כי התופעות לא בהכרח יחזרו תחת טיפול אחר.

עקרוני כי הטיפול ילווה בקשר בר אמון של תמיכה ואמון של הרופא המטפל.

בברכה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

ביתי בת 14 על הספקטרום נוטלת למיקטל 100מג+סרקוואל 400מג. לפני שבוע הועלה מינון הסרקוואל ל400מג.אחרי שבוע הופיע עייפות נוראה הילדה רוצה לישון כל הזמן(זה הופיע בתחילת חופש פסח) לא מעניין אותה כלום. האם יש קשר לתרופה? תודה.

לשרית שלום

לא ברור מה האינדיקציה לטיפול. ולא ברור מה הייתה רמת הבסיס לפני ההעלאה.
בכל מקרה בהחלט זה אפשרי שמדובר בתופעת לוואי קצרת מועד ואשר יש להניח שהגוף יתרגל למינון.
יש לפנות למעקב הרופא המטפל. ידוע שבמהלך איזון יש תופעות לוואי ולכן המעקב חייב להיות אינטנסיבי.

בהצלחה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

בני בן 4.5, ולפעמים בורח לו קקי בתחתונים (בעיקר כשמשחקים בגינה).
אני לא מצליחה להבין ממנו אם הוא לא מרגיש שהוא צריך לשירותים או שהוא מתאפק יותר מידי, ולצערי גם לא נראה שזה נורא מפריע לו.

אני לא רואה ילדים אחרים בגן שלו שזה קורה להם.
האם זה נורמלי בגיל הזה?

ליעל שלום

בהחלט זה יכול להיות חלק ממצב נורמלי. ובכלל לקרוא למשהו לא נורמלי מחייב חריגות מוכלל וקשה במיוחד ובוודאי כאשר מדובר בגיל הזה.

ולמשל ילד שמתאפק מאוד - צובר צואה בחלחולת ואז ברגע מתאים זה יוצא גם ללא התראה.
ולמה הוא צובר? זה לא רק סיבות רגשיות -יתכן גם שמדובר בהרגל או כאבים בהטלת צואה.
רוב המקרים באיפיון שאת מתארת מתאים למודל הזה.
והטיפול נעשה אצל גסטרואנטרולוג- שילוב פסיכולוגי יכול להועיל בוודאי.


בהצלחה
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום רב יש לי ילד בן 15 שמגיל 8 היו לא בעיות כאשר נחנק פעם מבורקס ופעם מגרגיר חומוס לאט לאט אני ובעלי החזרנו לא את האמון באוכל ללא היתערבות רפואית או פסיכיאטרית כול שהיא הכול היה בסדר עד ליפני כמה חודשים חזרה לא שוב החרדה לא מוכן ללכת לבית ספר לא לישון לבד מפחד לעלות לבד באוטובוסים ובדיוק ליפני שבוע בעלי הכין לא טוסט ששוב נחנק מימנו ומאז מסרב לאכוללל הוא בקושי שם משהו בפה מוכן רק אים זה משהו רך ולפני זה אכל הכול והמון אני אשה חולה לא יודעת איך להתמודד שוב אים בעית החרדה מחנק הוא גדול חכם ומבין אבל מסרב לאכול אודה לכם מאוד אים תיעצו לי מה עושים בכבוד רב אמא דואגת

לעליזה שלום

מדובר במופע של חרדה בפני חנק. מדובר במצב מנטלי . לא במצב מציאותי.
יש לדעת שהילד סובל ואפשר לעזור לו- חד וחלק.

כדי לעזור חובה ללכת לפסיכיאטר ילדים ונוער לצורך הערכה והמלצות טיפול.

בהצלחה,

ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

בני בן 4.5, מתעניין כמעט רק ברמקולים, ומה שהכי מדאיג אותי - לפעמים הוא נכנס להתקף בו הוא חוזר על אותה שאלה שוב ושוב, כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה.

למשל: פעם הוא לא אכל את הביצה בארוחת הערב וזרקנו אותה לפח,ואח"כ הוא פתאום נזכר שהוא כן רוצה ביצה ושאל שוב ושוב "אפשר ביצה?" כל פעם ענינו "לא, סיימנו עם ארוחת הערב" והוא בכה וחזר שוב ושוב על "אפשר ביצה"?

או - אם הוא רוצה לשחק עם ילד שהוא מכיר בגינה, הוא יכול לשאול את הילד "אתה רוצה לשחק איתי?", ואם הילד לא יענה הוא פשוט ישאל אותו שוב ושוב.

האם המצב שאני מתארת יכול לתאר ילד נורמלי, ללא סוג של אוטיזם?

יעל שלום

חבל שבימינו כל ילד עם כמה מוזרות הופך מייד לסוג של אוטיזם....הדבר אינו נכון ומטעה.

אכן יש אובססיה. יש לפנות לאיש מקצוע שאינו בהכרח מומחה- על לאוטיזם. יש לפנות לפסיכיאטר ילדים ונוער עם קומון סנס (common sense ) שבקיא בגיל הרך .

יש צורך להכיר את מכלול תפקודו התפתחותו והרקע המשפחתי כדי לתהות על הפרופיל ההתנהגותי של הילד ולתת הכוונה ויעוץ לטיפול אפקטיבי.

בהצלחה,

ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום רב,
בתי בת ה 14 סובלת מטריכוטילומניה מזה זמן רב.
בסביבות גיל 12 עברה טיפול פסיכולוגי שלא הצליח.

אני אמה סבלתי בילדותי מכסיסת ציפורניים מסיבית, כרגע כמבוגרת אני נוטלת לפעמים 5 מ"ג רסיטל לפני השינה.

האם ניתן לתת לשקול לתת לבתי מינון נמוך כלשהו של רסיטל ולבדוק אם יכול להשפיע עליה בהפחתת התלישה של השער?
בברכה
אלטל

לאלטל שלום

1. הרעיון בא בחשבון.

2. טיפול תרופתי בטריכיטילומניה אינו ספציפי מדובר בניסיון וטעיה. לרוב טיפול בתרופות המשולב בפסיכטרפיה מקל יותר מטיפול מבודד.

3. זה שהטיפול הפסיכולוגי לא עזר לא אומר שיש עמידות לטיפול פסיכולוגי. לרוב הטכניקה הטיפולית אינה טובה. ונדיר יותר שהבשלות לטיפול לא במיטבה.
אפשר לנסות שוב טיפול אצל איש מקצוע עם ניסיון ומוניטין בנושא.

4. יש לדעת שהתופעה באה וחולפת גם ללא כל טיפול.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמיתב מכון לפסיכואנליזה בת זמננו

בני בן 8 וחצי, מגיל 3 הוא עוף מוזר בעיני הסביבה, אני הבנתי שיש לו בעיה בערך בגיל 5, אז השליכו את זה כבעיה רגשית, ועברנו טיפולים בכל מיני דרכים, לא נראה שעזרו משהו.
התופעות הן : אין לו חברים על אף שהוא אהוד מאוד בכיתתו וגם בגן, יש לו בעיה ליצור קשרים ואפילו לתחזק אותם, זה תמיד לא ביוזמתו, אינו מבחין בין טוב ורע, לפחות על פי השיחות שלנו - תמיד טוב לו, גם ילדים שלא מתנהגים אליו יפה הוא לא מגנה, לא מפנה להם גב אלא ממשיך להיות חביב, מתעניין כפייתי בתחום עיסוק אחד כבר 5 שנים, הוא מומחה בתחום הזה, שזה תחום טכני מאוד, מדבר בצורה מבולבלת, כאשר רוצה לתאר משהו או לדבר על משהו , העניינים מסתבכים, כי לפעמים יש רעיונות ש"שתולים" במשפטים שלו שהם לא ברורים ואין להם הקשר ורק אני שאני אמא שלו מבינה אותו, (אין לו בעיה של שפה או של שליפה כי טופלנו אצל קלינאית), בעבר היה בוכה הרבה גם ללא סיבה, וגם מכל דבר שלא הסתדר לו, וגם כי לא הצליח להסביר כמו שצריך, היום הוא יותר מתרגז וצועק.
עשיתי לו אבחון כי המורה חשבה שאולי זה קשב וריכוז, ובדק אותו פסיכיאטר, ששלל קשב וריכוז ואף שלל אספרגר ו PDD
מאחר שאין לי אבחון של מה הבעיה קשה לי מאוד לעזור לו, למרות שאני משוחחת איתו רבות, גם נרשמתי לרכיבה טיפולית(סוסים) בתקווה שזה יעזור, יש לך עצה בשבילי? אני לא ישנה בלילות באמת.

לאמא היקרה שלום

יש מספר סוגיות שרצוני להתיחס., ואתחיל בעיקרים שבהם.

1. "מאחר שאין לי אבחון של מה הבעיה קשה לי מאוד לעזור לו" וחבל.
יש להבדיל בין אבחון מקטלג לפי הקטלוג של ה-DSM ובין אבחון צרכים מיוחדים כלומר הערכה מוקפדת של מצבו הרגשי-התפתחותי. ה-DSM למרות התפתחותו במשלך השנים רבוי באי נחת. ומידי כל כמה שנים הוא משתנה. יש לדעת שזה רק ניסיון לקטלג אולם רוב המצבים האנושייים אינם מקוטלגים בו בכלל ובמיוחד בגיל הצעיר. כך יש אלפי ווריאנטים לכל מיני מצבים שאינם מוכרים באופן מוכלל. ה-DSM מכוון לגורמים הפוליטים ולגורמים המבצעים מחקר תרופתי. ולצערי גורמי החינוך התחברו אליו גם כן.
אפשר לומר שלילד שלך סגנון התנהגותי שהוא בקצה הסקלה. אבחנת הפרעה תקשורתית אינה תמיד התיחוסת לסעיפים המופייעם שם כפי שזה נרשם באינטרנט אלא התיחסות לדרגת החומרה ואיפיונים נוספים המוכרים לאנשי המקצוע.
לכן אני לא הייתי הולך עם אבחון DSM ספציפי אלא בוחן מה הצרכים שלו במבט חברתי -אישי - ולימודי. הייתי מניח זאת לאיש מקצוע בעל ניסיון. מאחר ואני פסיכיאטר נראה שזה התחום וגם בהיותו מונחה מכיווני חקירה מרובים הכוללים- פסיכולוגיה ,התפתחות ורפואה.
2. אין טיפולי בזק- מדובר בסגנון . לשנות אופי או מנגנוני אופי יש צורך בטיפול ממושך
והמון סבלנות. וגם יש להכיר שכל ילד ואופיו ווכישוריו, את חייבת להתמקד בכוחות החיוביים ולא להתבונן בזכוכית מגדלת בכל קשייו. יש לאזנם גם עם אמונה בצמיחה וגדילה וגם בייחודיות. "אני לא ישנה בלילה באמת" זאת אמירה איכפתית ודואגת ובמובן זה היא תורמת. אולם היא מחטיאה את הצרכים של הילד הילד זקוק לאמא שמאמינה בו עד הסוף ומסיעת לו להדביק את קשייו. הדרכת הורים וקבלת כוח מאיש מקצוע לא תזיק לך.
3. טיפול זה או אחר לפרקי זמן קצרים אין בהם כל משמעות או הכוונה לשינוי . אין לי גם ספק שהילד זקוק לדמות אנושית שתדע להתחבר אליו רגשית ותהווה גורם השפעה משמעותי להבנת העולם ועצמו תוך חוויה המעצימה התפתחות . אילו לא אמירות שדופות ואנשי מקצוע קליניים בעלי הכשרה בתחום אכן מסוגלים לספקה. לצערי טיפולים אילו אינם בסל הרפואי. איני מתנגד לטיפול בסוסים אולם זאת לא החוויה הטיפולית לה נזקק הילד -לטיפול ערך חוויתי לא ספציפי כמו כל חוויה של כיף אחרת.
הדגש חייב להיות על בן אנוש ולא על סוסים...

יכולתי לכתוב עוד - אולם נראה כי יש צורך נמרץ כי תפני לאיש מקצוע מוסמך עם ניסיון אשר יוכל לכוון אותכם. תחושת חוסר אונים לא תקל עליך למלא את הפונקציה ההורית המגדלת והתומכת.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

ד"ר סמואל שלום רב,

אני מודה לך על התגובה המהירה. אשמח לדעת איך איש מקצוע (פסיכולוג) יאבחן את בני? האם ע"י תשאול של שעה-שעתיים או אפילו שלוש, יהיו לו מסקנות, ולפיכך יכתוב המשך טיפול, אני לא כל כך מבינה...
תודה

המשך

לרוב פסיכיאטר ילדים שהוא בהכשרתו גם פסיכולוג וגם רופא, יבצע את המלאכה.
ולפי דרישות משרד הבריאות אבחנה תקשורתית מחייבת שני אבחונים האחד פסיכולוגי והשני מידי רופא מומחה לפסיכיאטריה של הילד או נוירולוג. יש לכך הסבר אולם הוא לא בתחום הרפואה. שכן במדינות העולם הרחב המאבחן הוא פסיכיאטר ילדים ונוער
הבקיא בתחום. הקריטריונים רשומים ב DSM שהוא ספר הקריטריונים של פסיכיאטרים
ולכן זאת גם מיומנותם.

האבחון כרוך בתשאול ההורים ומשחק עם הילד. המשחק בחלקו חופשי ובחלקו מובנה.
באבחון נבחנת מיומנותו של הרופא וניסיונו בגישה למצבים אילו. מצבים מובהקים מאובחנים גם על ידי כל אחד. מאידך למצבי ביניים יש צורך במיומנות מקצועית רבה וניסיון רב במלאכת האבחון.

בהצלחה

האבחון משלב שני צדדים.
יש שלב שמתשאלים הורים ובשלב שני משחקים עם הילד.
דרך המשחק לומדים על תפקוד הילד ודרך חשיבתו.
מדובר לרוב בגישה המערבבת ניסיון קליני וגישה מובנת באופן חלקי.

למהות המיומנות, זה ממש כמו לטוס. טיסה הינה מלאכה של טייסים מוסמכים. כך גם מלאכת האבחון.

בהצלחה

האם אתה עובד עם מכבי?

את יכולה לפנות אלי דרך המייל .

ד"ר סמואל אליהו

שלום רב ,
בני בן 7 ,ילד אפילפטי לוקח דפלפט 11 מ"ג ביום
לילד יש זקפת יתר , כל היום ,סבל נוראי וכדי להרגיע את הכאב שכרוך בזה הוא מאונן.
כל היום הוא עסוק סביב זה , בזמן צפייה בטלויזיה , בזמן טיולים וכד' ,
הייתי אצל הפסיכיאטר והוא אמר שזה ריגשי ונתן לו רידזין.
אני דיי חוששת מהתרופה כיוון שהילד אפליפטי, ויש לי תחושה שזה מעבר לריגשי,
מה אתה ממליץ ? אני חסרת אונים להתבונן מהצד ולראות את בני סובל.

שלום

באם מדובר בזקפת יתר ספונטנית ללא גירוי, במובן האמיתי ואשר כרוכה בכאב אנו מכנים תופעה זאת כ- periapism . ואם אכן זאת התופעה יש לפנות לנוירולוג ולבדוק שלא מדובר בתופעת לוואי של הדפלט. כמובן גם אורולוגים מתעססקים בתופעה.
וכמובן באם אכן מדובר בפריאפיזם ולא באוננות בעלמא.

פסיכיאטר מטפל באוננות יתר אולם לא בזקפת יתר ובמיוחד שהיא מכאיבה.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום, ביתי בת 8 מאובחנת כ- hdad לוקחת רטלין. יש לה קשיים חברתיים, הן מבחינת לשמר יחסים, והן מבחינת היכולת לפתח יחסים. יש תלונות על הצקות וכדומה. בביה"ס הומלץ על אבחון פסיכיאטרי. אני גרה בראשון לציון האם יש אפשרות להמליץ לי על מאבחן באזור מגורי באופן פרטי או שעובד עם קופ"ח מכבי. תודה על העזרה

לדסדס שלוםץ

לצערנו אבל גם לשמחתנו אנו מנועים מדבר שכזה מאחר ואין לנו כלים אוביקטיבים לבצע בדיקת כישורים.
בספר של מכבי יש רשימה מפורטת, גם ברמה של רופאים בחירים המוכרים על ידי הקופה לצורך יעוץ . רשימת שר"ן. תפעלי לפי הרשימה.

בברכה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום רב,
בתי (אחת מתאומות) בת 11 סובלת לאחרונה מתיקים..אשר עוברים ממקום למקום (אף\עיניים\צוואר\מותן) אנחנו בעיצמו של טיופול רגשי ויש תוצאות טובות. יש הפוגות..ועולה תמונה של חרדה ולחץ. גם לימודית יש ממש קושי ותקיעות למרות תמיכה מצד כל הגורמים...
בנוסף עברנו גם אבחון של קשב וריכוז שבו נשללה הפרעה. ועכשיו אבחון דדיקטי שבו עלה המון סממנים של קשב וריכוז\אימופלסביות וכו'..מה שמאפיין מאוד גם חרדות (שלשם כך בתי מטופלת בטיפול רגשי) מה שאני באה לשאול אשמח אם תשפכו לי קצת אור..שהגבול הוא מאוד דק בין קשב לריכוז לבין חרדה ובעיה רגשית ואמרו לי שרק פסיכאטר יוכל להבחין ולאבחן. השאלה השנייה היא שזה מאוד מרתיע לקחת לפסכיאטר אני חוששת שיתייגו לי הילדה מגיל כזה..האם אפשר "לבקר" אצל פסכיאטר לשם כך ללא רישום ממוחשב..או משהו כזה? אשמח מאוד שתענו לי במהרה..
תודה, אמא מודאגת שרוצה כבר לעזור לבתה.

לורד שלום

קיימת עוד אפשרות והיא לרוב השכיחה שיש בעיה רגשית המשולבת עם הפרעת קשב וריכוז. ולרוב הבעיה הרגשית מאפילה על בעיית הקשב.

ולגבי התיוג. תיוג הוא עניין חברתי. מי שמתייג הוא הצבא או בית הספר - הם משתמשים בכלים השאולים מעולם הרפואה, בלי להתיעץ או לקבל את רשותנו.
מי שמתייג לדוגמה אדם עם פיגור זה החברה ולא הרופא המאבחן.

תפקיד הרופא לרפא. ואין לו כל קשר לתיוג.

את יוכלה לפנות לאיש מקצוע פרטי או דרך המושלם של הקופה.

יש לדעת שדחית מענה מקצועי עלול להחריף את הבעיה ואז התיוג יהיה בעל ערך סגולי כבד יותר .

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמי במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

אני יודעת שבית ספר מתייג..אני עובדת בתחום ורואה כמה עוול יכול להגרם לילד סתם....
בגלל זה החשש שלי!
תודה רבה על התייחסותך אך האם אני פונה לפסכיאטר פרטי\מקופה בית ספר יכול לדעת? זה נרשם איפה שהוא?

את לא צריכה לדאוג בכלל.
את לא חייבת להציג אף מסמך רפואי לבית הספר על פי חוק.

רופא רושם ביומנים שלו. לאף אחד אין גישה לשם . פרט כמובן להוראה של שופט או של זרועות הביטחון בסכנה לביטחון המדינה. וזה כמובן לא המקרה......

בהצלחה.

ד"ר שלום,
בתי בת 13 נוטה להתפרץ מדי יום, צועקת, מתחצפת ואף לעיתים משתמש באלימות פיזית. יש לציין כי בבית ספר היא ילדה נעימה, חברותית ואין לה בעיות משמעת. כל הבעיות הן בבית.
בעלי ואני פנינו לייעוץ משפחתי וקיבלנו דרכה הורית שלא עזרה.
אנו נואשים ולא יודעים למי לפנות ואיך בכלל מטפלים בבעיה כזאת.
אשמח לתשובתך.
תודה מראש.

לאמא שלום

זה שלא נעזרת לא אומר דבר. זה לרוב מעיד שאיש המקצוע היה שטחי וכנראה לא מוצלח במיוחד.

המלצתנו המהותית לבצע ערכה מעמיקה לבחון את צרכי הילדה על ידי איש מקצוע עם קרדיט. לפנות לפסיכיאטרי ילדים ונוער לצורך הערכה ויעוץ ורק אז לצא לדרך. כמו גם להיות במעקב ולשנות את הטיפול לפי התוצאות..
בכל כישלון יש לבחון את הסיבה ולהתאים את התפיסה לצרכים.

תפיסה טיפולית טובה לרוב מושגת לאחר הערכה טובה.

בהצלחה
ד"ר סמואל אליהו
פסכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

הומלץ לבני בן ה-8 ליטול תרופת פריזמה למשך חודש. נאמר לנו כי יש ליטול התרופה בבוקר לאחר ארוח קלה. האם ניתן לתת התרופה אחרי הצהריים ? הבוקר מאד לחוץ ....
תודה רבה

לרותי שלום

אפשר לתת בכל שעה.
אולם שיקול הדעת והאחריות המיקצועית לניהול התרופה היא על הרופא המטפל ולכן עצתי שתפני אליו. למתן התרופה יש שיקולים מרובים ושונים, הרופא מצוי בהם ולכן זה עניינו, ואחריותו הבלעדית.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכו לפסיכואנליזה בת זמננו

בן שלי (בן 11) מטופל בחצי כדור ציפרמיל בעקבות תקופת דכאון מזה כשנה. הפסיכיאטרית המליצה בזמנו להפסיק לאחר שלושה חודשים, אך כשבועיים לאחר ההפסקה הילד חזר לכל סימני הדיכאון וחזר לקחת את הכדור. כיום הוא מסרב להיפרד ממנו בטענה ש"זה עוזר לי".
1. האם הכדור מפתח תלות? האם התלות היא רגשית?
2. האם יש נזק לטווח הארוך והקצר בנטילת תרופה שכזו בגיל כל כך צעיר?
3. האם יש כדור שהוא פלצבו שאפשר להחליף בכדור הנוכחי?
יש לציין שהוא מטופל רגשית במקביל, והוא במצב טוב (פעיל, מתקשר, עסוק)
תודה מראש עלה תשובה!

לאריאלה שלום

כמובן שתשובת הפורום אינה תחליף להתיעצות עם הרופא המטפל. מאחר והרופא המטפל מחזיק במידע עקרוני נוסף על מצב הילד.
ולשאלותיך:

1. באם יש תלות היא כמובן רגשית בלבד.
2.אין נזק ברמת חיים או מוות או מצבים קשים שהדעת אינה סובלת אותם. לפרטים ראוי לדבר עם הרופא המטפל. כמובן שכל תופעת לוואי צריכה לעמוד בהשוואה לתופעות של הדיכאון, ולהעמידם זה כנגד זה.
3. לגבי פלצבו. אני אישית איני מוצא בצעד זה כצעד אתי (מוסרי) . יש להתיעץ עם הרופא המטפל.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום.
בתי בת ה- 8 קיבלה בשנה שעברה ריספונד שעזר מאד, אך משום מה בשלב מסויים הפסיק לעזור. (התפרצויות). (מדוע יכול להפסיק לעזור ???)
כעת מנסים נאולפטיל.
לתחושתי הנאולפטיל לא עוזר. מאידך היא רדומה כל הזמן, וגם בורח לה הפיפי פתאום. (תופעת לוואי ידועה???)

מה עוד בא בחשבון למצבים של בעיות קשות בוויסות הרגשי ?

אשמח לתשובות,
תודה.

למיכל שלום

אכן אילו עלולות להיות תופעות לוואי.

אני מקווה מאוד שהטיפול אינו רק בתרופות ואם כך מדובר בטיפול חלקי אשר לפעמים עלול להזיק. בעכברים אנו מטפלים רק בתרופות ולא כך בבני אדם. וגם לדעת בית החרושת לתרופות המחזיק אינטרס למחירה של כמה שיותר מהתרופה.

תופעת השחרור מריספרדל לא נדירה.
לא ברור מה הטיפול שהילדה מקבלת?
האם פרטני אישי..? האם יש הדרכת הורים ? האם נעזרת בגורמי חינוך ? האם יש בעייה נוספת ? התפתחותי... סביבתי.... לקות קשב.... האם רקע גנטי ?

ולכן להציע על תרופה אחרת או שינוי במינון יהיה בלתי אחראי ומטעה. הטיפול בתרופות תמיד הוא הכלי האחרון ובררת מחדל של הטיפולים האחרים שאינם מצליחים.

כמובן יש לפנות לרופא הפסיכיאטר לבחון את כל המשתנים. ולהמליץ את אשר צריך.


בהצלחה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום,

האם להפרעה טורדנית כפייתית אצל נערים (בן 13) נהוג לתת טיפול תרופתי במינונים פחות גבוהים מהמינונים הגבוהים שנותנים למבוגרים בתרופה פרוזק?
ודבר נוסף- האם בדרך כלל פסיכיאטרים של ילדים ונוער ממליצים על טיפול קוגניטבי התנהגותי בהפרעה טורדנית כפייתית?

לירון שלום

המינון ניתן לפי משקל גוף. בהפרעה כפייתית המינון גבוה מהפרעה דיכאונית.
יש לדעת שהמטעה כפייתית חולפת גם ללא טיפול אולם לאחר סבל רב ולכן גישה זאת אינה מומלצת בימינו.
איני דובר הפסיכיאטרים של הילד. אולם הטיפול המומלץ לטווח קצר הוא קוגניטיבי מאידך הטיפול בצלקות של ההפרעה הוא דינמי.
כמובן שהתשובה סכמטית ויש פרמטרים רבים נוספים המלמדים על הטיפול היעיל.
לפרקים טיפול משפחתי הוא המומלץ אבל זה במיעוט.
ועלי להדגיש שוב כי שימוש בתרופות יעיל למדי גם ללא שיחות אולם יש לזכור שהטיפול בתרופות הוא בבחינת להטמין את ההפרעה מתחת למודעות.
חובת הטיפול באה כדי להעצים את הטיפול התרופתי וכן לספק כלי התמודדות לתופעה אשר לרוב חוזרת. וכמובן לתת לילד חוויה חיובית כדי למנוע צלקות רגשיות בשל איבוד השליטה ובמיוחד כאשר זה בגיל ההתבגרות.

בהצלחה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום רב. הילד שלי בן חמש, ילד חכם מאוד ושובב מאוד. השובבות שלו קצת מוגזמת בעיניי אבל לא היה לנו כל רצון להכניס אותו לשום קטגוריה בעיקר מאחר והבנו שזה עוד מוקדם מדי. לאחרונה (בחודש האחרון או קצת יותר) התחיל עם התנהגות אובססיבית של לשים ידיים על האוזניים. כמעט בכל רגע נתון הוא מכסה את האזניים עם הידיים כל פעם בצורה אחרת, לעיתים מקפל לעיתים סתם אוחז, אם אנחנו מעירים לו הוא עובר "לחמם" אותן עם הכתף. התירוץ שלו להתנהגות זו בהתחלה היה שזה "מחמם לו את האוזן והחום יורד לכתף" עכשיו כשכבר נעשה חם יותר הוא נותן תירוצים אחרים. אני מודה שקשה לי מאוד להתעלם מהתופעה ולא להעיר לו ומדי פעם אני חוטפת קריזה ואוסרת עליו להחזיק את האזניים, הוא מיד מוצא דרכים אחרות לכסות אותן. היום פשוט ישבתי איתו לראות סרט והחזקתי לו את הידיים, הרגשתי שהוא פיצה על כך ב"טיק" אחר של נשימות וקולות גרוניים. הוא כבר השתמש בכל מיני טיקים קוליים בעבר שעברו והחלפון ביניהם, זה עם האזניים מציק לי הכי הרבה (ובלי הגדרות מיותרות, זה מרגיש לי כמו OCD). חשוב לי לציין שאחיין שלי סובל מטורט קל. האם יש משהו שעליי לעשות כרגע? האם טיפול התנהגותי / אבחון יכולים לעזור או שאלו דברים שחולפים עם הגיל ברוב המקרים? תודה רבה וחג שמח.

לאודליה שלום

כמובן שהמלצות טיפול דרך הפורום אינן אחראיות והן עלולות גם להזיק ובמיוחד שהן חד פעמיות ללא מעקב ובדיקת השתלשלות.
אכן יתכן והכיוון הוא טורט אבל אין להבהל מהשם המוזר והכובד של תווית הנושאת שם צרפתי מהמאה ה-19 ... יש דרגות שונות להפרעה.

חשוב לנו במיוחד רמת התפקוד כלומר התדירות רמת הפגיעה בפעילות החברתית והאישית וכמובן הלימודית. במידה ויש פגיעה בתפקוד יש להתחיל טיפול ומייד. הפגיעה בתפקוד עלולה לגרום לצלקות פסיכולוגיות בלתי הפיכות. יש לדעת שטיקים אינם ניתנים לשליטה ואל לך לגעור בבנך - זה רק יעמיק את הצלקת. לטיקים יש מהות ביולוגית מובהקת עם קווים של השפעה פסיכולוגית.
לכן עצתי :
1. גערות ודברי ביקורת לא יועילו כלל. הם רק יעניקו לאם הקלה בהוצאת התיסכול. וחוזר חלילה.
2.לא מספיק לקרוא את הסעיפים של הספר הדן בנושא- חשוב לגשת לאיש מקצוע שיחליט מה עומק הפגיעה.רצוי לפנות לפסיכיאטר ילדים ונוער למרות שהתופעה נוירולוגית בתשתיתה. הפרעת התפקוד בעלת רובד פסיכולוגי חברתי וזה מיומנות פסיכיאטרית.
3. ברמות קלות הטיפול הוא בגישות פסיכולוגיות שונות. אין גישת בית ספר - כל מקרה וההערכה שלו. למרות שבספרות רשום שהגישה היא קוגניטיבית. אולם הדבר תלוי בגיל
ובעוד מהויות נוספות.
4. יש לדעת שמצבים אילו תלויים ברמת חרדה. ניהול חרדה והענקת שקט ורגיעה רגשית תמיד יעזרו. יש לזכור שכל התרופות המומלצות למצב זה הן גם משככות חרדה.
5. במצבים בינוניים או קשים מומלץ שילוב של תרופה. גם כאן תלוי בגילובחריפות הפגיעה.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

שלום רב ותודה על תגובתך המהירה והמפורטת.
אכן קראתי ראיתי שמעתי ויש בכוונתי לפנות לפסיכיאטר (יקח קצת זמן כפי שדברים כאלה בדכ לוקחים) ואחד הדברים בהם אני מנסה להתלות ולהרגיע את עצמי בינתיים זו האפשרות שהתופעה חולפת. גם לביתי הבכורה היו "טיקים" קוליים שנעלמו. כאן אני קצת חוששת כי מדובר בשילוב של טיקים קוליים והפרעה מוטורית שנראית כמו OCD. אני מנסה לחפש תקווה ולא שתגיד לי שזה יעבור או יש סיכוי אלא האם ישנם מקרים בהם התופעה כשהיא יותר משמעותית כמו במקרה שלנו גם היא חולפת. תודה רבה וחג שמח

המשך...

אופי הסימפטום בכך שהוא בא וחולף עם טיפול ובלי טיפול. המחזוריות אישית.
לרוב היא תלויית חרדה, ומצבי מעבר במחזוריות החיים. יש שהוא נעלם במרוצת החיים.
הדרגה משתנה. אולם לרוב דרגת ההפרעה קבועה.

יש להגדיר את אופי הטיקים ואופי המחזוריות זה מצריך ניסיון מקצועי וגם מעקב.

בהצלהח
ד"ר סמואל אליהו

בתו של בן זוגי הינה נערה בת 14. היא נוטלת כדורים פסיכיאטריים (גאודון). בשנתיים שלוש האחרונות היא אינה מפסיקה לעלות במשקל וכל נסיות הדיאטה שהוריה מנסים איתה אינם מצליחים. היא אינה מצליחה לשמור וכל היום רק מחפשת אוכל. הוריה משקיעים מאמצים בכיוונים שונים במטרה לפחות לעצור את העליה במשקל (שלא לדבר על ירידה במשקל). אביה מנסה לקחת אותה לחדר כושר פעם פעמיים בשבוע אך כמובן שזה לא מספיק והיא גם די מנתגדת לענין. היא חסרת מוטיבציה לרדת במשקל.
אני מציינת כי המחשבה והמטרה לגרום לה לרדת במשקל היא גם בריאותית וגם אישית (בטחון עצמי) וכמובן גם חברתית.
יש מצב שנטילת הכדורים הפסיכיאטריים תורמת רבות להשמנה או להגברת התיאבון ואולי גם הרצון של הרויה שמנסים בכל דרך לגרום לה לרזות.
האם לה ההשמנה מפריעה? היא טוענת שכן אך חשה חוסר יכולת לשלוט באכילה.
מה עושים כדי לעזור לה לרדת במשקל ?
ואם כאן לא ניתן למצוא מענה - היכן כן ניתן?
תודה רבה

ליעל שלום

אכן בעיה, הפיתרון היעיל הוא דרבון לפעילות גופנית.
אפשר לבחון גם תרופות המשפיעות פחות על מרכז השובע.

יש להציג את הנושא לפסיכיאטר המטפל. מה שאת מתארת זה חלק מתופעות הלוואי המטבוליות של התרופה. וחשוב לבחון את ההיבטים גם בתגובת הגוף בפרמטרים כימיים של בדיקות מעבדה המשקפות את השינוי המטבולי.
נחיצות התרופה והמינון אף זה חלק מהדיון עם הרופא כמו גם שילוב של טיפולים שהם פחות הרסניים לילדה.

כאמור הפורום יכול להציע כיוונים אבל אחרי הכל השיקול הוא כוללני ולכן זאת לאחר הכל החלטתו הקלינית של הרופא המטפל.

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו