בריאות, רפואה
מאמרים | פורומים | קהילות | רופאים  
  חיפוש במאמרים  
הריון ולידהדיאטה, תזונהתרופות, ויטמיניםעיניים, משקפייםניתוחים פלסטייםרפואה משלימהקוסמטיקה, איפורעיצוב שיערפסיכולוגיהאורטופדיה
 
מין, יחסים, זוגיותכושר גופנירפואת שינייםרפואת ילדיםלב, כלי דםעזרה ראשונהמחלות, טיפוליםגיל הזהבחוק משפט, ביטוחמתכוני בריאות
 בריאות ראשי»פורומים»פורומים תמיכה נפשית, פסיכולוגיה»פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית
הוסף למועדפים 
פורומים רפואיים
 

פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית עמוד 8

פורום נוער במצוקה נועד לתת מענה עבור נוער, ילדים ומתבגרים הנמצאים במצוקה וכן עבור הוריהם ובני משפחתם. פורום נוער במצוקה נועד לתת תמיכה ואוזן קשבת אודות בעיות חברתיות, אישיות, אלימות, משפחה, טראומות, פחדים, בדידות ועו
מנהלי פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית:
ד''ר עדי מרום
לפרטים נוספים
שי ציון
לפרטים נוספים
 
יעלה
05:06 31.07.12
אני אמא לילדה מקסימה בת 16, היא באמת ילדה טובה ולומדת מצויין אבל היא רחוקה מלהיות בסדר ובכל זאת מנסה להסתיר את זה מאיתנו ולא משתפת ולא מדברת בטענה שהיא לא רוצה שאני יהיה עצובה או שיהיה לי קשה אז היא שמה מסיכה של טוב..
אבל אני רואה אותה ולא יודעת מה לעשות , כי אין שיתוף פעולה מצידה .
היא קצת מורדת בחוקי הבית ולא ממש מוכנה לעזור בבית , אבל זה ניחה. מאחורי הגב היא מעשנת והיתה תקופה שגם שתתה , עכשיו נראה שלא אחרי שיחות שעשינו .
היא גם פוגעת בעצמה בכוויות קטנות או חתכים. אבל משקרת על כל זה הכל כדי שלא נדע.
מה שגורם לנו יותר ויותר לחפש ולעקוב אחריה כי אנחנו ממש מפחדים עליה .
כל פעם שהיא נתפסת על חם , מתחיל הסיפור של ההכחשה וטיוח ואחרי זה ההבטחות ..
אני משתדלת לא להכנס למקום של צעקות וכעס עליה ולהשאר ברמה של שיחה והסברים , בעלי מצליח קצת פחות .
היא ישר נכנסת למגננה ומתחילה לבכות ולהסגר , היום לקחתי אויר וניסיתי לשנות גישה ולא לתקוף . שמתי בצד את החלק הלא בסדר וניסיתי לדבר איתה על המהות , על מה קורה .
והיא זרקה לי משפט מאוד מטריד של "מה עדיף לך שאני יעשן או שאני יחתוך את עצמי?"
אני כל הזמן מנסה להבהיר לה שאני יחד איתה , שאני לא נגדה שאני יעזור לה שאני יעשה הכל כדי שהבעיות שלה יפתרו , אבל היא ממשיכה לדחות אותי הצידה .

החיים שלנו (שלה) לא היו דבש , עברנו דברים קשים , והיא עברה כמה שנים קשות שהיתה קטנה . האבא הביולוגי שלה (לא בעלי) לא בקשר איתה , הוא לא התייחס אליה מעולם מהיום שנולדה , אבל היו כמה שנים שהוא ניהל מאבק עיקש נגדי שנפגע שהמשכתי הלאה , שהתחתנתי שוב ,
 
יעלה
05:07 31.07.12
אז הוא חזר לחיינו לתקופה של כמה שנים ועשה הכל דרכה כדי לפגוע בה ובי, הוא פגע בה פיזית ונפשית ולא היתה לנו (לי ולבעלי) דרך לעצור את זה . התחננו על נפשנו ונפשה בפני הרשויות ללא כל הצלחה.
הוא עשה לה שטיפות מוח רציניות שהיא כלום , לא שווה כלום לא מסוגלת לכלום ועוד הרבה יותר, וגם אמר עלי דברים שרק השטן יכל להמציא , שלילדה בת 6 גורמים לצלקת עמוקה לכל החיים . (דברים כמו שלא רציתי אותה מעולם , שרציתי למסור אותה לאימוץ, שאני מחזיקה אותה רק כדי שיהיה לי עם מה להילחם נגדו... כמובן שהכל שקרים)
זה רק על קצה המזלג . הצלחנו להיפטר ממנו לחלוטין שהיתה כבת 12. מאז מהבחינה הזו יש לה שקט , אבל עם הנזקים שגרם אנחנו והיא מתמודדים על בסיס יומי שנים.

ניסינו פסיכולוגית , אבל אין שיתוף פעולה מצידה , היא חושבת היום, מצד אחד שהוא אידיוט, וברמה של בת 16 היא מבינה שהכל שקרים ולא נכון והיא גם הצליחה להוכיח את זה לעצמה (אנחנו תמיד ידענו ) בהצלחה המדהימה שלה בלימודים למרות כל מה שהוא אמר לה ובכל זאת היא אומרת שהיא לא שולטת בזה , שתמיד התת מודע שלה חושב (וגם מפחד) שהוא צודק. ולכן היא כל הזמן נסערת ותוקפנית, וסגורה ופוגעת בעצמה.
אני עומדת בצד וקצת מיואשת , לא יודעת מה עוד לעשות כדי לעזור לה ,כדי להגיע אליה אשמח לקבל עיצות תודה
 
ניגם חפר
09:21 31.07.12
אין ספק שהבת שלכם קוראת לעזרה, לחתוך ידיים זה קריאה מידיית לעזרה, קשה לתת מענה דרך הרשת בלי להכיר אותכם את הנערה ואת ההיסטוריה שלה ולשכם. אבל כאשר היא אומרת שהיא לא רוצה להעציב אותכם מה אתם אומרים לה?
או יותר נכון מה המסר הסמוי שאתם מעברים לה בתקשרות שלכם איתה?
היא רוצה לדבר איתכם היא אומרת שהיא רק לא רוצה להכביד ולהעציב אותכם, היא אוהבת אותם.
אנחנו גם מנסים לעשות הכל כדי שיהיה טוב לבנות שלנו ,מנסים לא להחסיר מהן כלום.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה , אני אמרתי לה שלי יהיה טוב רק שלה יהיה טוב , ושאי אפשר לשים מסיכות של טוב איתי, כי אני מרגישה אותה , אולי אני לא יודעת מה בדיוק אבל אני יודעת שלא טוב לה ואז גם לא טוב לי .
אמרתי לה שביחד יותר קל לעבוד ולנסות לפתור את הבעיות , ושהכי חשוב שלה יהיה טוב אז גם לי יהיה.
יש אצלה קצת מיקס של דברים ואני לא בטוחה מה באמת , מה פחות ומה יותר ומה מהדברים שהיא אומרת היא סתם מעצימה כדי שאני יחשוב שזו הבעייה .
אני יודעת שהיא לא סיפרה לי הכל , אני בטוחה כי מה שהיא סיפרה אני כבר יודעת מזמן ודיברנו על זה עשרות פעמים , ולכן אני ממש קונה שזה מה שהיה כל כך צריך לנסות להסתיר ממני ולפגוע בעצמה.
אבל מה אני יודעת .. אני פשוט לא יודעת איך לעזור לה , אני מפחדת שאם אני יקח אותה לפסיכולוג זה יעשה לה יותר נזק מאשר תועלת .
נפגשנו עם כאלה בזמנו בשנים הבעיתיות עם הגרוש , ונפעמנו כל פעם מחדש מחוסר התועלת והדיעות .
לכן אני ממש פוחדת ללכת למישהו כזה עכשיו . שלא יקטלגו אותה , שלא ירצו לאשפז אותה או משהו , שפוט לא יפגעו לה בחיים .
אני ממש אובדת עיצות .
 
ניגם חפר
22:03 31.07.12
לגבי עזרה קשה לומר ולייעץ ככה, אני לא חושב באופן אישי שטיפול זה דבר מתייג ואפשר ללכת לפסיכולוג וזה לא צריך להוות נזק. אני מבין את הפחד שלך מאישפוז ורוצה רק להזכיר לך שהיום במדינת ישראל לא מאשפזים כל כך מהר, לא בגלל שהיא חתכה פעם אחת ידיים יאשפזו אותה. אני חושב שהיא קוראת לעזרה שלכם וחשוב שתעשו מאמץ משפחתי לראות כיצד לעזור לה, לראות אותה.
יעלה הי, לאחר שכתבתי לך הבחנתי כי הוספת תגובה נוספת ואתייחס אליה עכשיו. נדמה שכמו בהרבה מצבים בחיים גם עם מטפל/ת יש צורך ליצור קשר טוב ולהרגיש שמקבלים דבר בעל משמעות. יש אוריינטציות שונות של טיפול ואולי את יכולה לספר מה הציפיות שלך ממטפל ואנסה לסייע לך. בתוך כך, ברור שברגע שיהיה לה בטחון רב יותר ביכולת של טיפול לסייע כך גם ביתך תהיה מוכנה להיעזר בטיפול.
נדמה לי שהדבר החשוב ביותר הוא שלביתך וכמובן גם לך יהיו חיים טובים יותר, ובהקשר זה אני מרגיש צורך להסתכל יותר על ההווה ופחות על העתיד. שכם אם יהיה לך טוב יותר עכשיו כך גם העתיד שלה יהיה מבטיח יותר עבורה לעומת זאת אם היא לא תקבל את הטיפול שהיה צריכה כעת בשל החשש, שהטיפול ימנע ממנה בעתיד לממש את עצמה, ייתכן והיא תמשיך לחיות בסבל. את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי
 
שי ציון  
11:29 02.08.12
יעלה הי, מתנצל על האיחור בתגובה. כפי שראית הפניה שלך עוררה תגובה מחברי הפורום שנראה שהדברים שהבאת נוגעים בלבם של רבים: ילדים והורים כאחד.
נדמה לי כי עיקר הקושי הוא כיצד למצוא את הדרך לסייע לביתך, שכן המצוקה שלה גלויה עבורכם ועבורה.
קראתי כי בעבר ביתך לא שיתפה פעולה עם טיפול פסיכולוגי. פעמים רבות דווקא כאשר הכאב גדול עולה חשש מלגעת בו, גם עם פסיכולוג טיפול נעצר. יחד עם זאת, לא הייתי מתייאש מלמצוא דרך טיפולית שתתאים לביתך. דרך זו יכולה להיות גם באמצעות תרפיה במוזיקה, פסיכודרמה או טיפול באומנות. כמובן אצל מטפלים מוכרים ומוסמכים. מלבד זאת, אפשר להציע לה שוב ללכת לטיפול פסיכולוגי תוך מתן אפשרות בחירה שתתאים לרצונותיה (גבר או אישה, טיפול בדיבור או במשחק, מבוגרת יותר או צעירה יותר).
בעיני המסר שלך כי את זמינה עבורה כאשר תרצה אותך הוא מסר חשוב ומאפשר לה לדעת שכאבה לא נשאר רק בתוכה. גם אם אין היא מספרת הכל. אני רוצה לתרום לך שתי דרכים שייתכן ויהיה ניתן להקל על ביתך: הראשון, לספר על עצמך ועל ההתמודדויות שאת עברת אולי כשהיית בגילה ועל מצבים בהם נעזרת בדמות בוגרת. ייתכן והחשיפה שלך תאפשר לה לדבר על עצמה וזו דרך נוספת להעביר לה את המסר כי היא לא לבד. השני, קשור לפניה לטיפול - חשוב שביתך (וגם את ובן זוגך) תדע שהטיפול הוא בכולם שכן כולכם עברתם חוויות כואבות וגם לך ולבן זוגך יש צורך לטפל בעצמכם ודרך זה לעזור לה ולכם. בהתאם לכך בטיפול תקבלו הדרכה הורית וייתכן כי ניתן גם לטפל באוריינציה משפחתית בה תשבו יחד בחדר ותשוחחו ביניכם. את מוזמנת להמשיך ולהגיב.שי
אני מנסה בימים האחרונים בכל כוחי להתחבר אליה לנסות לדבר אליה לספר לה דברים כמו שהצעת שאני חוויתי בגילה. אבל היא מאוד תקועה בקטע שכל מה שאני אומרת זה לא נכון, היא כועסת ואומרת שאני חושבת שאני יודעת הכל וזה מעצבן אותה.
כמה שאני מנסה להסביר לה שאני לא יודעת הכל אך בכל זאת ניסיון החיים שלי והידע שצברי בחיי ומהורי גדול שווה ואמור להיות שווה בשבילה הרבה יותר מהידע שהיא צחשיבה כנכון שהיא סופגת מהחברות , מהפייסבוק (הערור) ומהאינטרנט.
זה נראה שאנחנו מגדלים דור שפשוט מזלזל בכל מה שאנחנו חושבים או יודעים ובטוח שהוא במעט שנותיו יודע הרבה יותר וטוב יותר מאיתנו וכל מה שיוצא לנו מהפה זה גיבוב של שטויות שאנחנו בטוחים שהוא הטוב ביותר .

וזה נכון שגם אנחנו כילדים בגיל הזה לא תמיד הקשבנו להורים , וגם אנחנו אמרנו שטויות על דברים שהם אמרו , אבל איך שהוא עכשיו עם הדור הזה , נראה שהדברים יצאו קצת מפרופורציה ומשליטה. אנחנו בכל זאת למדנו מההורים דברים בסיסיים לחיים ואני אישית זוכרת את עצמי מבלה שעות עם אמא או סבתא ולומדת דברים כמו בישול או סריגה או תפירה או אפילו על איך מתאפרים או על היגיינה או כל נושא שבעולם . בדברים האלה לפחות מעולם לא אמרנו שאנחנו יודעים טוב יותר .
ונכון שלא היו לנו מקורות מידע (אינטרנט) כמו שיש היום אבל בכל זאת היה איזה כבוד
שנראה שהיום הלך לאיבוד . הם פשוט בטוחים שהם לא צריכים אותנו ואנחנו במטרד בחייהם שמגביל ומעכב אותם והם סופרים את הימים ליום המובטח והטוב והקסום הזה של לעוף מהבית . (שהם יעשו את הצעד ויצאו לעולם האמיתי , הם יחטפו את הבום , זה בטוח).
אבל אני מבינה את האנטיות המוחלטת במשפחות קשות עם הרבה בעיות ומחסור בחום ואהבה או דברים .
אבל אולי אנחנו לא עשירים אבל אנחנו בהחלט עובדים מאוד קשה כדי שלא יחסר להן דבר, ונותנים יחס וחום ואהבה וצחוק ושמחה , שום דבר חריג או מיוחד. ובכל זאת כשמגיעים לגבולות ומשמעת וכשבחוץ אצל אחרים הכל כל כך פרוץ -בשעות הבילוי, הלבוש הפרובקטיבי והאיפור , העישון , השתייה , הדיסקוטקים בגיל הזה , 16 והפרעות , והסקס הנוטף והקלות שבו הבנות מוסרות את עצמן בלי שום רגש ואלה רק דוגמאות..
ואנחנו נגד הפריצות הזו ומנסים למור עליה עד כמה שאפשר (לא תמיד בהצלחה)
אז כל העולם שחור והכל רע ומר ויש בעיות ...
 
לחוצה
03:18 02.08.12
היי,אני עכשיו עולה לכיתה י' ואני מרגישה בפיגור אחרי כולם.
אני מרגישה כאילו כולם טובים בכל המקצועות וכולם מצליחים ונהנים בהם
ורק אני לא מבינה כלום ותקועה מאחורה.
מה לעשות כדי לשנות את המצב?
 
קרן בן הגיא  
12:05 02.08.12
שלום לך.
קראתי את שכתבת ומאוד בלטה לי ההשוואה שאת עושה בינך לבין חברייך או אחרים סביבך.
אני חושבת שמה שיכול לעזור לך להחלץ מהלחץ הזה בו את מצויה הוא דוטקא להתבונן לרגע פנימה ולחשוב עם עצמך למשל אלו מקצועות את אוהבת? במה את יותר חזקה ובמה פחות? ולהשקיע ושים את הדגש במה שאת אוהבת.
אם תוכלי לוותר על התחרות עם אחרים ולהיות יותר קרובה ליכולותייך את, אני בטוחה שיוקל לך.
בהצלחה. קרן
 
אני
18:52 11.07.12
מבחינת הגיל אולי עברתי במעט את גיל ההתבגרות המספרי, אבל אומרים שהוא נמשך עד גיל 25 , וכותרת הפורום מאוד משכה את תשומת ליבי...

אני מאוד מאוד קשה עם עצמי, כמו שאתמול בשיחת סיכום מישהי אמרה לי תשימי יותר דגש על הדברים החיוביים שקורים לך ועל מי שאת בטוב, אני מניחה שאני לא נוטה לעשות כך, אני תמיד מרגישה לא מספיק טובה, תמיד שמשהו לא בסדר איתי.

אני כרגע לפני מעבר ללימודים ומאוד מובלבלת מהמצב בין לבין ,מרגישה מוזר עם לקום בבוקר בלי ידיעה מה אני אעשה היום, יש תחומים שחשבתי לקרוא עליהם להרחיב את ידעותיי בהם, יש לי תחביבים שאני רוצה להתעסק בהם יותר, וגם נחמד שיהיה זמן לחברים וגם לזמן עם החבר, במקביל בגלל ההרגשה שרק לדוגמא לקרוא וללמוד מהספרים , לבשל ולעשות ספורט לא יספק אותי לא ימלא אותי מספיק לאורך זמן ניסיתי למצוא עבודה מספקת בהדרכה בחצי משרה ,אך ביינתים לא הצלחתי, וכמו כן חשבתי אולי ללמודמשהו באופן יותר מסודר לזמן קצר, כמו קורס פעמיים בשבוע שדורש גם ש.ב ולנסוע מהעיר לתקופה קצרה.
אבל כל עוד הדברים האחרונים שכתבתי לא יוצאים לפועל, אני מרגישה מאוד מבולבת ולא מספיק טוב עם עצמי... מההרגשה שיש המון זמן יוצא שאין לי חשק או כח לכלום
17 שעות ביום למלא במה שכתבתי זה לא פשוט.. ואז אומנם בהגבלה אבל עדיין, בורחת לדברים לא ממצים כמו תוכנית טלוויזיה וכך גם אין לי כח לדוגמא ללכת להליכה שאני יודעת שהשעה הזו תעשה לי הרגשה נפלאה...

מה גם שהמצאות של החבר יוצאים כחודש יש בזה משהו שמלחיץ אותי, אני בסימני שאלה שונים לגביי איך אני בקשר, לא יודעת אם מספיק דומים אם מספיק אני יודעת איך להכיר אותו באמת ,והלדבר כל יום ושהוא שואל איך היה היום שלי, כשאני מרגישה שלא באמת עשיתי משהו ממצה גורם לי להרגיש מוזר... בכללי ההרגשה שכשיש חבר אז זה גורם לי להרגיש מוזר למרות שכשאין אני מחפשת... אני גם יותר שמה לב אם ולזה שאני נפגשת עם חברים ומתעסקת בעניינים שלי במקביל לזוגיות.

בקיצור מרגישה תחושה מוזרה עם זמו פנוי רב בידיי....
ואציין שכשלמדתי ולא היה בכלל זמן לנשום כמעט, כן רציתי את הזמן הזה
אבל עכשיו הוא מרגיש לי בבת אחת מדי , ואני גם לא מצליחה בדיוק לאזור את הכוחות לתכנן במדויק איך ומה לעשות, וכמו שכתבתי אפילו לא להתעסק כמו שצריך בדברים שחשבתי לעסוק בהם, אלא כמו עכשיו... פשוט מרגישה שיש לי בעיות ומתעסקת בהן....
 
שי ציון  
11:00 13.07.12
הי,
כשקראתי את מכתבך חשבתי שלעיתים הרצון בחופש ושיחרור מלחצי החיים הוא כל כך שונה מלחיות את החופש. אז, לעיתים אובדן המסגרת והחופש נחווים כלא נעימים עד כדי חוויה של שקיעה והתרוקנות מאנרגיה.
העלית דברים רבים בנוגע לחייך:התבוננות פסימית על עצמך ועל חייך, קושי להניע את עצמך, התלבטות בנוגע לקשרים בין אישיים ולעיתים קושי להימצא בקירבה. ואולי מעבר לכך, חיפוש אחר משמעות שתמלא את חייך הנפשיים (לאו דווקא רק את הזמן הפנוי).
להבנתי, השאלות שאת שואלת הן חלק מתהליך התבגרות נפשית שאת מצויה בו ואולי לא בכדי פנית לפורום זה כיוון שאת חווה עצמך עדיין יותר כנערה מאשר כבוגרת.
עצתי לך, היא לפנות לטיפול נפשי שכן מכתבך יכול להוות בסיס נהדר לטיפול משמעותי בו תבררי שאת מעוניינת. טיפול הוא גם דרך (ומסגרת) טובה לצמיחה אישית ולביסוס תחושת בגרות ושליטה בחיים. אני לא יודע אם סייעתי כפי שקיווית. את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי
 
אני
16:33 13.07.12
כן
אני צריכה משמעות נפשית בחיי אותה אני משיגה דרך התנדבויות ובמקצוע העתידי
וכעת יש חלל בו
מודעת לכך שטיפול יכול לעזור לי אך משום מה למרות שבחצי השנה האחרונה
היו מקרים שאני ביוזמתי חשבתי על כך , יותר קשה באמת להתחייב לתהליך כזה...
סוג אבל של עושה על עצמי עבודה בקריאת ספרים וניתוח עצמי... והתייעצויות בפורומים ודיבור עפ משפחה וחברים....
 
שי ציון  
10:58 15.07.12
אם כך אני מבין שהתפרצתי לדלת פתוחה בנושא הטיפול. במידה ותרצי להתלבט בנוגע למגוון הטיפולים הקיימים את מוזמנת להמשיך להגיב (וגם בנושאים אחרים).
מעבר לכך, עלתה לי מחשבה לגבי הגורמים המעכבים פניה לטיפול, כאשר מזה זמן את מתלבטת לגביו. אולי זה נושא שרצוי לחשוב עליו
לגבי טיפול, אין צורך להתחייב אליו מראש, אפשר לבחון ולראות כיצד את מרגישה ומכאן, במידה ויהיה לך טוב ונכון, המילה "התחייבות" תאבד ממשמעותה המאיימת.שי
 
סוד
01:27 07.07.12
אני נערה בת 15..רקדנית , מלאה ובלי סוף תסביכיםאין לי שמץ מה לעשות יש לי מתח בכל כיוון ואני מבקשת בכל לשון של בקשה שמישהו יעזור לי כבר כי המוח שלי מתפוגג! אני יתחיל בכך שאני שמנה וקשה לי להסתכל במראה כי אני פשוט רואה את השומן שלי גודל וגודל אני שונאת את הדרך שלי אני פשוט נגעלת מעצמי.אני מנסה להרזות ...בשיטות מוזרות אם זה כדורים שלא עובדים וסתם אכזבה גדולה אם זה להקיא שלא יוצא לי מזה כלום אפילו ניסתי לעשן כי חשבתי שזה ימנע ממני לאכול אני דוחה את עצמי בכך שאני כזו חסרת שליטה וגם אם תמיד אני מנסה לשכוח את השמנת היתר שלי יהיה את הגורם שיזכיר לי את זה ..אח שלי טוען שאני יפהייפיה כי כשהייתי קטנה (ורזה) הייתי מהממת יש לי שיער בלונדיני מתולתל ועיניים ירוקות אבל הוא דואג להזכיר לי את זה שאני שמנה ושאני חייבת להרזות ..וגם אמא שלי אומרת לי את זה ואבא שלי לפעמים אני כל כך שונאת אותו כי הוא מושפע מאחי ..אבא שלי ילד קטן מבחינתי אני לא רואה אותו כמישהו בעל סמכות בכלל ואמא שלי היא האהבה הגדולה של החיים שלי הבעיה היא שהיא לפעמים קצת מטומטמת היא עצבנית ולפעמים ביקורתית וגם היא מושפעת וחסרת סמכות שלא תבינו אני אוהבת את המשפחה שלי בכל הלב אבל מתקשה איתם כל היום האחים שלי מזכירים לי שאני שמנה ואני לא מסוגלת לסבול את זה ואם אני מתרחקת מהבית והולכת ללהקת ריקודים שלי לפרוק קצת אז גם שם מזכירים לי את זה כל הזמן אומרים לי את מהממת הורסת בלה בלה אבל רק תרזי קצת ושוב אני אומרת אני לא עד כדי כך שמנה אבל יש לי עודף שהבן זוג שלי בלהקה בקושי מרים אותי אז אני מסיימת את החזרה וחוזרת הביתה ואוכלת ואוכלת רק מתוך דיכאון ומרמור זה לא שאני רעבה!ועל זה שההורים שלי כל כך טיפשים כי הם מערבים אותי בכל דבר ואני מקשיבה מתוך הבנה וסקרנות אבל אני אחר כך מצטערת על זה ..אבא שלי בוגד באמא שלי והאחים שלי מעורבים בכך כי הם בני פאקינג 20 אני כולה בת 15 מה אני צריכה את השטויות האלה על הראש שלי ואמא שלי הסתומה הזאת ממי אני ייקח דוגמה בדיוק שגבר שיהיה הבעל שלי האהוב שלי יבגוד בי ?! אני שונאת את היחס של אבא שלי לאמא שלי שונאת אותו !אבא שלי כל כך ילדותי מתלהב מכל משחק באייפון האידיוטי שלו פעם הייתי הנסיכה של הבית כי אני האחות הכי קטנה כל האחים שלי סובבו סביבי תמידד הייתי המרכז! היום לשתיהם יש חברה ואני תקועה כמו לא יודעתמה וגם יש לנו בעיות כספיות ..אני רוצה להיות יותר בקשר עם אנשים יותר עם שמחת חיים פשוט מאושרת ואני חושבת שהדרך שלי זה קודם כל להיות רזה ועם הרבה יותר חברים ואני חושבת שהמפתח זה בגדים אבל אני לא רוצה להטריח את ההורים שלי לבקש כסף לבגדים ..ואני עובדת אבל גם זה סביב הריקודים ..אני מדריכה ..ועכשיו יש טיסה לחו"ל לפסטיבל ריקודים אז דרך השכר שאני מקבלת אני משלמת את הטיסה בקיצור פשוט נמאס לי בא לי לישון לא לחשוב ..לעבור את התקופה המזויינת הזה
 
קרן בן הגיא  
13:30 12.07.12
שלום לך.
קראתי בעיון את שכתבת.
זה נשמע לי שהקושי שלך לווסת את האכילה שלך, התחושה שאת לא מצליחה לשבוע, והתקווה שאולי באמצעות אוכל תוכלי להרגיע משהו שם בפנים- כל אלו קשורים בקונפליקטים פנימיים אחרים שאת חווה. אולי הם נוגעים להיותך נערה מתבגרת ובמפגש עם הנשיות המבצבצת והמיניות. לאור מה שסיפרת על הורייך אני למדה כי אלו איזורים לא פשוטים בסיפור המשפחתי.
לצד זאת, אני מבינה שאת לומדת ורוקדת ומתפקדת היטב ושמחתי לקרוא על כך.
אני מציעה, כדי להקל על המצוקה שלך שתפני לטיפול נפשי (דרך יועצת או פסיכולוג בית ספר) אני מאמינה שדרך הדיבור על כך אולי חלק מהסבל והעומס הזה שאת חווה יפחתו.
שיהיה בהצלחה. קרן
 
גלית
14:26 04.07.12
היי יש לי ילדה מתבגרת כבת 15, ילדה טובה בדרך כלל, לא מרדנית, בדרך כלל מאוד ממושמעת לחוקים שמתקיימים בבית. לפני כשבועיים גילינו שיש לה חבר כבן 17.5 והבעיה היא שהוא לא לומד, בטענה שהאם חד הורית ונאלץ לצאת לעבוד לכן לא לומד.
מעבר לזה מהתרשמות שלנו ממנו הוא אינו מתאים לה כלל וכלל! ניסינו להסביר לה שאיננו מעונינים שתכנס לקשר הזה גם בגלל הגיל (היא עדין לא ממש בוגרת) וגם בגלל שאינו לומד, אורח חייו בילויים שתיה נרגילות מה שממש לא קשור אליה.
היא גילתה סרוב אך אמרה אעשה מה שתחליטו לאחר שבוע גיליתי שהיא מנהלת את הקשר מאחורי גבינו אמרתי לה שאני לא מוכנה להסכים לזה ושתסיים מיד את הקשר.
לאחר שהסברתי שוב שהוא אינו מתאים לה שניהם מעולמות שונים היא זרקה לי בפרצוף שיבוא יום והיא תמרוד בנו... אני נורא פוחדת להכנס למצב של עימותים מה לעשות????
 
שי ציון  
17:00 05.07.12
גלית הי, אפשר להרגיש בפנייה שלך את החשש מפני תוצאות אפשריות של הקשר עם הנער, ואולי גם שדרך הקשר והתגובה של ביתך התגלה לך צד שעד כה היה חבוי. ייתכן שלא פחות מהקשר הממשי עם הנער, רק הידיעה כי יש אפשרות שביתך תקיים קשר מסוג זה היא לא פחות מאיימת. איום זה לא יעלם גם עם סיומו של הקשר הנוכחי.
יחד עם זאת, ייתכן שהגילוי הלא נעים (עבורך) הוא שלב חשוב במערכת היחסים שלך ושל ביתך. שלב שבו היא כבר אינה רק ילדה שמקבלת על עצמה את החוקים, אלא נערה שיש בה גם מידה של מרדנות, מיניות ואולי אף יכולת לבחור בהתאם לרצונותיה שלה (גם אם אתם חלוקים בנוגע לרצונותיה).
אפשר לחשוב שהקשר מסמן גם טריטוריה בין אישית, שבה אין באפשרותכם לכפות על ביתכם את עמדתכם. במובן זה, אני מסתכל על הקשר של ביתך גם כעל כביטוי לשינוי שמתחולל אצלה בגיל ההתבגרות, ואולי גם רצון שתבחינו בשינוי זה.
עצתי לך, היא להשקיע את מירב המאמצים ביצירה של ערוץ תקשורת פתוח וגלוי עם ביתך, שתדע שיש באפשרותה לשוחח איתכם על שמתרחש בעולמה, גם אם אין אתם תומכים בדבר מה שעשתה. תנסי לפחות להבין את השיקולים שבשלם בחרה להיות בקשר עם הנער.כמו כן, יש הזדמנות בשלב זה לבחון האם היא מודעת לסיכונים ולצורך לנקוט אמצעי בטיחות בתחום המיני והבין אישי.
אין צורך להסתיר את התנגדותכם אך במקביל צריך לזכור כי פסילה מוחלטת כי גם אמירה על אודות ביתך ויכולתה לדאוג לעצמה ולבחור.
אני מאמין שמהמצב בו אתם מצויים יכולים לצמוח גם דברים טובים בקשר עם ביתך, גם אם כעת אין הדבר נראה כך. את מוזמנת להמשיך להגיב. שי
 
פלג
05:40 01.07.12
אני תהיתי אם מותר לי לכתוב כאן בגלל שאני לא כ"כ בן נוער, אבל עובד עם בני נוער, בפנימייה טיפולית.
היום בצהריים כשהגעתי למשמרת, אמרו לי שאחד החניכים חוזר ב 16:00 במקום ראשון בבוקר
ולדאוג מהרגע שהוא מגיע שיהיה בטווח עין של איש צוות, אז כמו שנאמר לי בארבע חיכיתי לו בשער, (יש לי קשר מאוד מיוחד עם החניך הזה) הוא נכנס אמר שלום והמשיך ללכת.
כיוון שקיבלתי הוראה שהוא צריך להיות בטווח עין של איש צוות, והוא חזר מהבית ולארגן את הדברים, ניגשתי אחריו לחדר, הוא התחיל לארגן את הדברים, ובאיזשהו שלב הוציא סכין גדולה מהתיק שלו ואמר לי שהוא לא מתכוון לחיות עוד, ביקשתי ממנו את הסכין, הוא לא נתן לי אותה, ביקשתי מחניך שנכנס לחדר, שיצא מהחדר ויקרא למדריך נוסף. (הכל בעוד הוא מאיים להתאבד)
הגיע עוד מדריך לקחנו ממנו את הסכין, (כיוון שאני לא הצלחתי לבד, וחששתי לפצוע אותו או להיפצע בעצמי) המדריך השני נשאר איתו בחדר, ואני הלכתי להתקשר לפסיכיאטרית לשאול אותה מה לעשות במצב הזה, כי יש עוד חניכים, לא יתכן שאנחנו נהייה איתו כל הזמן.
היא אמרה שהיא רוצה שהוא יתאשפז לאור כל ההתנהגות בזמן האחרון, והמקרה היום.
הזמנו ניידת פסיכיאטרית שתיקח אותו, והלכתי איתו, והוא התחנן שאני אתן לו עוד הזדמנות, אבל אני יכולתי.
א. כי זה הוראה של הפסיכיאטרית ואני לא יכול לעשות ההפך.
ב. כי אני באמת חושב שזה יכול להועיל לו, ולהגן עליו.
הוא אמר לי שאני לא אלך שאני אשאר איתו, ואמרתי לו שאני לא יכול, אבל אני אבוא לבקר אותו, ואני אתקשר אליו. היה לי מאוד קשה לראות אותו במצב שבו הוא היה בפנימייה ובמצב שכשאני הייתי צריך ללכת היו צריכים להחזיק אותו ולהפעיל עליו כוח בכדי שלא יצא, ויתן לי ללכת...
אני חזרתי לפנימייה וכשנגמרה המשמרת שלי חזרתי הביתה מותש, וחסר כוחות, זו פעם ראשונה שאני נוכח בסיטואציה כזו, נוכחתי בכל מיני תקריות זה עוד לא קרה לי, ומאוד קשה לי עם זה.
אני מצטער אם זה לא המקום המתאים.....
 
שי ציון  
10:06 05.07.12
פלג הי, תחילה התנצלות על ההמתנה למענה. דרך התיאור שלך ממש אפשר היה להרגיש את המצוקה בה אתה נמצא בין הרצון להגן על נער, אתו נוצר קשר משמעותי לבין ההבנה שאולי יש צורך להגן עליו מפני עצמו. אלא שלהגן עליו מפני עצמו המשמעות היא לכפות עליו פעולות שהן בניגוד לרצונו, בין היתר אשפוז כפוי. אני יכול לחשוב שהתחושה המכאיבה אותה אתה מעלה, היא זו שהופכת אותך לאדם משמעותי עבור הנער, אחרת המקרה שאירע לא היה נוגע בך כך. אפשר רק לחשוב איזו משמעות חשובה יש לרגישות שלך עבור הנער שחי בתנאים שונים מאוד ממרבית בני גילו, ועדיין יש מישהו שרואה אותו כמיוחד ומשמעותי.
כפי שתיארת, כבר נוכחת באירועים דומים לזה האחרון, אך זה נגע בך בדרך שונה. להבנתי, בשל העיסוק המורכב בו אתה עובד שמערב כל הזמן רגשות בעלי עוצמה, יש צורך בדמות מבין אנשי הטיפול עמה יתאפשר לך לשוחח על בסיס קבוע (או מפעם לפעם בעת הצורך). דמות זו תאפשר לך לעבד את שאתה עובר במהלך העבודה ולהבין טוב יותר את שמתרחש אצלך ואולי את שמתרחש אצל הנערים עימם אתה עובד.אם אין דמות כזו עד כה חשוב שתהיה אחת כזו בהקדם. אתה מוזמן להמשיך ולהגיב. שי
 
אורנה
09:01 02.07.12
שלום
יש לי נערה מתבגרת בת 17
לאחרונה היא עברה פרידה מהחבר שהיה לה, הם היו אהבה ראשונה אחד של השניה היו ביחד מגיל 13.
קשה לה ואני מנסה לתמוך בה, היא עוד בוכה פה ושם ואני שומעת אותה מהחדר שלה אבל נראה שהיא מתאוששת כבר, מבלה עם חברות וחוזרת לחיים.
אני לפעמים נשארת ערה בלילות וחושבת מה עוד אני יכולה לעשות, זה ממש מה שנקרא מציק לי ואני חושבת על הילדה שלי בלילות ודואגת לה
יש טיפים עבורי איך לעזור לה?
 
שי ציון  
10:08 02.07.12
אורנה הי, המכתב שלך עורר אצלי רגשות מעורבים צער על הפרידה וסיום הקשר המשמעותי שחוותה ביתך והתפעלות מדאגתך לביתך ויחד עם זאת התפעלות מיכולתה של ביתך לחוות קשר עמוק ארוך וקרוב בגיל כל כך צעיר.
את מספרת כי את מבחינה בתהליך של התאוששות מהעצב וחווית הפרידה וחזרה לחיים חברתיים, וזו אמירה משמעותית, שכן לעיתים זה ההבדל בין תהליך פרידה "בריא" (גם אם כואב) לבין תהליך פרידה "בריא" פחות. יחד עם זאת, כפי שאת בוודאי יודעת, ככל הנראה לאורך כל חייה של ביתך הפרידה מהחבר תיהיה נוכחת רגשית בתוכה וחלק משמעותי מתהליך ההתפתחות שלה כאדם בוגר.
נדמה כי היכולת שלך להסתכל מניסיונך על התהליך אותו עוברת ביתך חשוב בשבילה, שכן כך היא יודעת שאט אט החיים חוזרים למסלולם, גם אם כעת היא חווה כאב רגשי. בהקשר זה, נדמה לי כי הטיפ המשמעותי ביותר שאפשר לתת לך הוא הידיעה שנשמע כי ביתך בדרך הנכונה, מחד, ושחשוב שתדע שיש לה אמא שתמיד היא יכולה לשוחח איתה על שמתרחש בתוכה גם כאשר כואב לה.
בצד זאת, אולי כדאי להתייחס לדאגה שלך (ולא של ביתך) שבגללה אינך ישנה בלילות. לא כתבת ממה את מודאגת ואת מוזמנת לעשות כן.
אני מרגיש שאולי את מזכירה בין השורות כי הפרידה של ביתך היא גם סוג של פרידה עבורך, שכן אפשר לחשוב כי החבר היה בן בית אצלכם וגם לך נוצר קשר איתו, שממנו גם את נפרדת. ייתכן, שהקשר עם החבר נתן לך תחושת יציבות וביטחון בדאגה שלך לביתך וכעת שחל שינוי בקשר עולה חרדה אצלך (לאו דווקא אצל ביתך). במילים אחרות, על אף שפנית עבור ביתך חשוב להסתכל על התהליך שאת עוברת למול השינוי שהתרחש עם הפרידה מהחבר.
תהליך זה דורש התייחסות והתמודדות שלך עם עצמך עם קשר וללא קשר לביתך. להבנתי, חשוב להפריד בין התהליכים. נדמה כי את מצליחה להחזיק את הדאגה שלך בתוכך (ולפנות בדיסקרטיות לפורום על מנת להתמודד איתה), ובכך נותנת לביתך מרחב לעבור את התהליך האישי שלה.
את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי
 
אורנה
12:12 04.07.12
יש הרבה על מה להגיב אבל באופן כללי כן, החבר שלה לשעבר כעת הפך לבן בית, מכירים את הוריו היטב והוא היה ילד מקסים. הייתי מסופקת אם זה קשר שיחזיק הרבה והיה איפשהו צפוי שהם לא יתחתנו אבל כל מה שציינתי לפני כן גרם לי להיקשר אליו מאוד, הוא היה חבר תומך בשבילה, עוזר, מקסים, חכם והלוואי שהבת שלי תזכה להכיר רק בחורים כמוהו.
עכשיו עם כל האלימות בחוץ ונוער שמשתכר אני שמחתי שלה היה חבר שעזר לה לבנות ערכים טובים עבורה. בלילות האחרונים לקחתי כדור שינה טונייט ואני מתחילה גם להבין את המצב ורוצה לשמור על בתי שתישאר ילדה טובה ולא תסתובב יותר מדי

תודה רבה על היחס
 
שי ציון  
09:45 05.07.12
אורנה, העלית נושא משמעותי בקשר בין הורים לילדים בכלל ושלך מול ביתך בפרט. את מוזנת להמשיך ולהגיב ואשמח לסייע.שי
 
גלית
14:29 04.07.12
היי יש לי ילדה מתבגרת כבת 15, ילדה טובה בדרך כלל, לא מרדנית, בדרך כלל מאוד ממושמעת לחוקים שמתקיימים בבית. לפני כשבועיים גילינו שיש לה חבר כבן 17.5 והבעיה היא שהוא לא לומד, בטענה שהאם חד הורית ונאלץ לצאת לעבוד לכן לא לומד.
מעבר לזה מהתרשמות שלנו ממנו הוא אינו מתאים לה כלל וכלל! ניסינו להסביר לה שאיננו מעונינים שתכנס לקשר הזה גם בגלל הגיל (היא עדין לא ממש בוגרת) וגם בגלל שאינו לומד, אורח חייו בילויים שתיה נרגילות מה שממש לא קשור אליה.
היא גילתה סרוב אך אמרה אעשה מה שתחליטו לאחר שבוע גיליתי שהיא מנהלת את הקשר מאחורי גבינו אמרתי לה שאני לא מוכנה להסכים לזה ושתסיים מיד את הקשר.
לאחר שהסברתי שוב שהוא אינו מתאים לה שניהם מעולמות שונים היא זרקה לי בפרצוף שיבוא יום והיא תמרוד בנו... אני נורא פוחדת להכנס למצב של עימותים מה לעשות????
 
אחת-לבד
10:15 01.07.12
הדמעות בגרון שלי
הדמעות לא מצליחות לזלוג
אני לא רוצה לחיות ,
נגמרו לי הדמעות, נגמרו לי התקוות, נגמרו לי החיים נמאס לי מהכול .
נמאס לי מהציפיות
תמותי , תמותי , תמותי .
אף אחד לא צריך אותך .

אני יוצאת מדעתי. אני משתגעת.
אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה להתמודד.
בבקשה שמישהו ייתן לי פתח החוצה.
אני חייבת לברוח. אני מתחרפנת.אני מתחרפנת

עד מתי?!
אין לי כוחות יותר
נמאס לי
רוצה לצרוח דיייייייי
אני התעייפתי מזהן
 
קרן בן הגיא  
23:20 01.07.12
שלום אחת-לבד
אני שומעת את המצוקה הרבה מאוד בה את מצוייה. את מאוד סובלת, מיואשת, כואבת ועצובה.
כתבת על תחושה עכשווית בלי לכתוב עוד מעבר- מי את? בת כמה את? האם יש כאלה הקרובים אלייך? האם קרה משהו? כמה זמן את במצב הקיצוני הזה כמו שכתבת כאן?
עוררת בי דאגה ואני מבקשת שתפני בדחיפות למישהו - הורה, אח/ות, חברה, יועצת בית ספר, מורה, סתם מישהו קרוב אחר.. ותתארי את תחושתך ואת הרצון למות.
בבקשה אל תשארי לבד עם תחושה קשה זו!
אני מבקשת שתכתבי לי במייל או תתקשרי במידה ואין לך למי לפנות ואנסה לעשות כמיטב יכולתי כדי לעזור לך. החיים שלך חשובים.
keren.benhagai@gmail.com
054-5572217
מצפה לשמוע. קרן
 
אחת-לבד
07:03 02.07.12
אני ככה כבר קרוב לחודשיים. אני בת עוד מעט 18
אני סתם סתומה שצריכה למות.
ולא אין לי אף אחד, כולם שופטים אותי.
והחיים שלי לא שווים כלום.
החיים שלי, זה סבל עצב וכאב.. בכך הם מסתכמים..
אני כל יום יושבת ובוכה על כמה אני מצטערת שבכלל נולדתי ועל זה שאפילו למות
עכשיו אני פשוט רוצה להעלם מהעולם הזה ומצידי שאף אחד לא יזכור אותי
 
קרן בן הגיא  
08:38 02.07.12
אני מבינה.
יש הרבה דרכים לעזור לך להרגיש טוב יותר. ואין סיבה שתחושי כאב נפשי כל כך רב. את מאוד צעירה והכל עוד יכול להשתנות.
אני שמחה שפנית לפורום, אך כדי לעזור לך באופן מוחשי ואמיתי הפורום אינו מספיק. ולכן אני מציעה שתבקשי ממישהו( כמו שציינתי במייל הקודם) שיעזור לך להגיע לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש או שתתקשרי אלי ונראה מה ניתן לעשות.
קרן


 
תמי
17:48 21.06.12
שמי נדב אני בן 16
רציתי להתייעץ איך אני מספר להורים שלי שאני רוצה להמשיך את חיי כאישה
הבעיה הגדולה שלי היא שגם אח של אבא שלי נמצא בתהליך והוא בן 39
אבא שלי רותח מכעס ולא מדבר איתו
אני לא רוצה להשאר בלי ההורים שלי
תוכלו לעזור לי?
 
קרן בן הגיא  
09:47 22.06.12
שלום נדב.
אני מבינה שהחלטת להמשיך את חייך כאישה. אני מעוניינת להבין למה כוונתך בכך?
ממתי אתה יודע כך בוודאות כי זוהי דרכך? האם היו התלבטויות או לא? האם מישהו ליווה אותך בתהליך הזה? האם כבר סיפרת למישהו מלבד לעצמך?
אני שומעת את החשש מלספר להורייך. האם תוכל לכתוב על הקשר שלך איתם?
מה שאני בעיקר רוצה לכתוב הוא שהתהליך הזה של לספר להורים הוא מורכב וקשה, אך גם מאוד תלוי בהחלטה הפנימית שלך. אני מסכימה עם ההבנה שלך שיש צורך לחשוב על זה לעומק. ולכן ממליצה לך לפנות למספר פגישות ייעוץ כדי לברר ולהעמיק ולבחור נכון. היכן אתה מתגורר? אולי אוכל להפנות אותך למקום שבו תוכל לקבל ייעוץ והכוונה מאנשי מקצוע בעלי ניסיון בדיוק בקשיים שאתה מתמודד עימם.
אשמח לשמוע ממך עוד. קרן
 
נטע
17:58 12.06.12
שכנה של אחותי נמצאת במצוקה, כך לפחות אני חושבת. היא נערה שמנה מאוד וסובלת מהצקות בשכונה
איך אני יכולה להתקרב אליה בעדינות כדי לדבר איתה ולעזור לה?
 
שי ציון  
12:22 14.06.12
נטע הי,
אודה לך אם תספרי מעט יותר פרטים כגון גילאים (שלך ושלה) על ההכרות שלך עם הנערה. ואולי בכלל מעט עלייך ועליה ונשמח לסייע.שי
 
נעמי
08:32 03.06.12
שלום, אני יודעת שההודעה שלי תהיה ארוכה ומצטערת על כך מראש, אני מרגישה שהגעתי לנקודת שבירה ואי אפשר להמשיך מפה מבלי למצוא פתרון.. ואני באה לכאן בתור אחת התקוות האחרונות, למצוא מישהו שאולי יבין או לפחות יקשיב.
הכל התחיל בסביבות גיל הארבע-עשרה, התחלתי להסתגר ולהיכנס לדיכאונות מבלי סיבה, התחלתי לשנוא את עצמי ולאבד את הביטחון. פגשתי בחורה קטנה ממני בשנה שמצבה היה בכי רע, בעיות עם המשפחה והידרדרות איומה, הבחורה הזאת הכירה לי את המושג לחתוך ומשם ההרגל הזה התחיל.
בגיל 17 התחלתי לנסות להתמודד עם זה, הרגשתי שזה כבר ילדותי והגיע הזמן להפסיק, החתכים היו לרוב למטרה של הענשה עצמית, כשנכנסתי לדיכאון חדש הייתי מאשימה את עצמי בכל הרע שקורה לאחרים מסביבי ונהנית להכאיב לעצמי.
בתקופה שבין הגילאים האלה אי אפשר להגיד שהייתי ילדה משועממת, לפני גיל 14 הייתי מאד פעילה וחברותית, בגיל 14 נהייתי הרבה פחות חברותית אבל הקדשתי את עצמי לחוגי ספורט ומוזיקה ולימודים שונים. בגיל 17 התחלתי לנסות שוב להכיר אנשים, הבחורה ההיא שלימדה אותי חתכים מהם הייתה לידי כל אותו הזמן וכשהודעתי לה מה בכוונתי היא תמכה בי ולקחה אותי להכיר את חבריה.
המצב היה בכי רע, מסתבר שפיתחתי חרדה חברתית איומה, קבוצות של שלושה אנשים ומעלה גרמו לי להתקפי פניקה, שלא לדבר על זה שלא העזתי לפתוח את פי או להתלבט. בעיניי כולם הייתי הבחורה השקטה שבאה מדי פעם והולכת, הייתי מיואשת אבל לא וויתרתי, ואז בערב אחד שבו השתכנעתי על ידי חברתי לנסות אלכוהול, הפכתי פתאום לבן אדם הכי חברותי בעולם, לא סתמתי את הפה, וגם הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:38 03.06.12
בעלי, או החבר שלי לתקופה ההיא, גילה במהרה שאני חותכת, למרות שאז הייתי עושה את זה רק במשברים רציניים ולא בגלל כל שטות, הוא נפגע מזה מאד.
הוא סיפר לי שאחותו מאז צעירותה, הייתה מאושפזת במוסדות פסיכיאטריים שונים, והוא לא יוכל להתמודד עם עוד מישהי שפוגעת בעצמה.
כבר מהרגע הראשון שהכרנו שנינו הרגשנו משהו חזק, ואני החלטתי שזה הרגע לדחוף את עצמי קדימה, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתמודד עם הדברים כמו שהם.
אחרי שנה וחצי של וויכוחים סוערים, ניסיונות להיפרד, נפילות קשות והרבה דיכאונות, הייתי בחורה חדשה, בוקר אחד קמתי ועיקלתי שפתאום אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את חברי, אני אוהבת את העולם והחיים, ושטוב לי.
זה לא נמשך הרבה זמן, כי אחרי כמה שבועות איבדתי אדם שהיה חשוב בחיי, מותו היה פתאומי והפתיע את כולנו, ולמרות שהראתי את זה פחות מהשאר, לקחתי את מותו מאד קשה.
אני מניחה שגם העובדה שלא הייתי שם בשבילו ברגעים האחרונים בגלל שנשבעתי ואמרתי שהוא יחלים והכל יהיה בסדר, שכנעתי את עצמי אבל טעיתי, העובדה הזאת תכאב לי תמיד.
אבל חוץ ממנה, פתאום נפתחו עיניי והבנתי שהחיים זה לא לנצח, שהם יכולים להיגמר בכל רגע, וגם האנשים הכי חזקים והכי טובים בעולם יכולים פתאום להיעלם בלי שום הודעה מראש.
ואז הבנתי כמה טוב לי, וכמה אני מפחדת לאבד את כל מה שצברתי.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:44 03.06.12
ואז התחילו הסרטים.
יום אחד שבו הלכתי להאכיל חתולים, כמו שעשיתי מאז שהייתי קטנה, הייתי במגע עם חתול שנראה לי קצת מוזר, אבל זה לא היה חדש בשבילי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לדברים כאלה.
כשהגעתי הביתה, נפלתי במקרה על תוכנית טלוויזיה שדיברה על מחלת הכלבת.
זה היה סיוט מתמשך, סיוט שנמשך מעל לחצי שנה, לא ישנתי בלילות, ההרגשה שזה הסוף לא הפסיקה לרדוף אותי, והדבר שהכי היה לי חשוב והכי הפחיד אותי, זה שאם משהו חס וחלילה יקרה לי זה אומר הרי שאאבד את חברי האהוב.
המשפחה שלי לא הבינה את זה וצחקה עלי, החבר שלי הבין בחלקו את הדאגה ועזר לי לברר עם משרד הבריאות ורופאים האם יש סיבה לדאגה, ולמרות שהם אמרו שבכלל לא, אני המשכתי והוא התחיל להתרגז.
כשנראה היה שהמצב נרגע, כשהקשבתי לעצות של אבי וחברי והתחלתי למלות את הזמן הפנוי בעבודה ולימודים ולהחליף את המחשבות הרעות במחשבות טובות, הרגשתי שיצאתי מזה. שוב יכולתי לצאת מהבית בביטחון ולקום בבוקר בתחושה שהחיים רק התחילו, זה נמשך רק שבועיים, שבועיים שבהם פתאום הייתי בנאדם שונה לגמרי, הכרתי חברים והלכתי למסיבות, מה שלא העזתי לעשות עד אז, ונהנתי באמת, ואז גיליתי שאני בהיריון.
התגובה הייתה הלם, המשפחה של החבר הכריחו אותנו לעשות הפלה, החבר נבהל והסכים עם המשפחה, המשפחה שלי פשוט הייתה שם בשבילי ונתנו לי להבין שזאת ההחלטה שלי. ואני? יותר מהכל פחדתי לעשות הפלה, כי בשבילי הפלה היא רצח, הזדמנות שלקחתי ממישהו, תינוק שלעולם לא יוולד, תינוק שכל חיי אצטער על שלא ידעתי מי הוא היה.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:52 03.06.12
אחרי הרבה התלבטויות, אחרי שכבר נרשמנו לוועדה להפלה וחיכינו לתורינו, פתאום החבר שלי אסף כוחות חדשים וחזר להיות החבר שתמיד הכרתי, והוא אמר, זה לא חייב להיגמר ככה.
ואז החלטנו להשאיר את הילד, החלטנו שנזרוק הכל ונתבגר בבת אחת, אבל לתינוק הזה מגיעה הזדמנות, והאהבה בינינו כל כך גדולה שאנחנו נוכל לתת לו אותה.
בגלל שהוא בצבא היה לנו הרבה לחץ למהר להתחתן ולעבור תהליכים כדי להתחיל לקבל יותר משכורת מהם.
עברתי חודשים ראשונים מאד לחוצים, גם כי המשפחה שלו מאד התנגדה וכעסה על ההחלטה שלנו.
הכל נראה מושלם עד לחודשים אלה, ובגלל זה הגעתי לכאן, כדי למצוא אוזן קשבת ואולי גם עזרה או עצה טובה.
כיום אני בת 19, בחודש השמיני להריון.
והסרטים חזרו בבת אחת.
קודם הכלב של משפחתו נשך אותי ואימא שלו, כמו בחוקי מרפי, אמרה שהיא שכחה השנה לעשות לו חיסון כלבת.
ואז פתאום הסרטים האלה השתלטו על כל ההיבטים בחיי, פתאום הרגשתי שהאוכל במסעדות מורעל, והרגשתי שמישהו רוצה לפגוע בנו, ומצאתי לעצמי אלף ואחד מחלות שעליהן חקרתי שעות באינטרנט והדבקתי לעצמי תסמינים שאפילו לא היו שם.
ושוב התחלתי לפחד לצאת מהבית, ושוב התחלתי לפחד לאכול, ושוב הפחד השתלט על חיי.
ושוב נאלצתי ללכת לישון כל לילה בהרגשה שזה הלילה האחרון, וזוהי וודאי ההרגשה הכי נוראית בעולם.
כואב לי, אני מרגישה שעשיתי המון והתקדמתי המון, ופתאום חזרתי אחורה בזמן בבת אחת, ועכשיו כל הביטחון שלי שנצליח ונהיה הורים טובים, קרס בבת אחת.
בימים האחרונים אני מחכה בחרדה שיעברו עשרה ימים כדי לראות מה יקרה עם הכלב.
אני לא יכולה כבר להתמודד עם זה.
ואני יודעת שהכי קל זה לשלוח אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר, אבל אספר לכם עוד משהו בהודעה הבאה ואני מקווה שהאחרונה לעכשיו כי כתבתי יותר מידי, ואני שוב מצטערת על זה.
 
נעמי
09:03 03.06.12
בסביבות גיל 17, אחרי שהכרתי את חברי, הוא שכנע אותי לפנות לעובדים הסוציאלים כדי לקבל עזרה. פנינו לעירייה ושם הוצמדתי לעובדת סוציאלית שעוזרת לקטינים.
הדבר הראשון שעשתה היה לשלוח אותי לפסיכיאטר, בביקורי אצל הפסיכיטאר הרגשתי שהוא אפילו לא טרח להקשיב לי, הוא שאל כמה שאלות אודות ההרגלים שלי, עישן וכדומה ורשם אבחנה לא מדויקת ותרופות.
בהתחלה הייתי נגד התרופות, לא רציתי משהו ש"ישקיט" את הבעיה, לא רציתי להיות תלויה כל חיי בתרופות, והאמנתי שאדם יכול לפתור את בעיותיו שלו בעצמו. אבל העובדת הסוציאלית שלי חשבה אחרת, היא לא הפסיקה לצלצל אלי ולקבוע פגישות על מנת לשכנע אותי שיש לי בעיה במוח ואני חייבת לקחת תרופות.
אז לקחתי תרופות.
התרופות פיתחו לי תופעות לוואי מאד קשות של חוסר שינה, בלבול, דיכאון, אישונים מורחבים וכו'.
כשהודעתי לעובדת הסוציאלית שהפסקתי לקחת אותן היא כעסה עלי וקבעה לי תור לפסיכיאטר אחר, הפסיכיאטר האחר התנהג אלי באותו האופן, אפילו לא שאל מה מטריד אותי, הוא רשם לי תרופות אחרות ואני כבר התעצבנתי.
באותה התקופה חברי היה חלק גדול מהחלמה שלי, הוא תמך בי ועזר לי למרות כל הקשיים, ואפשר לומר בביטחון שרק בזכותו יצאתי מזה. ובזמן שהתחלתי להרגיש יותר ויותר טוב, וסיפרתי זאת בשמחה לעובדת הסוציאלית שלי, היא המשיכה להגיד לי ששום דבר לא יעזור וזאת בעיה במוח שחייבת להיפתר רק על ידי התרופות.
היא הייתה אומרת לי דברים מגעילים שהיו מורידים לי את כל הביטחון ופוגעים בי קשה, אחרי כל שיחה איתה הייתי מרגישה שאני נופלת שלוש מדרגות אחורה, ובסופו של דבר כשגילינו שאנחנו בהריון, אחרי שהעובדת הסוציאלית התרגזה עלי ופשוט החליטה לנתק קשר למשך כמה חודשים ואפילו לא טרחה לברר מה קורה איתי, סיפרתי לה.
המילים שלה עד היום מכאיבות לי, זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לשמוע, היא אמרה שאני חייבת לבחור בהפלה בגלל שאני אדם חולה וכרגע תינוק זאת בכלל לא אפשרות, כשיצאתי נגדה ואמרתי שההחלטה להשאיר את הילד לא תשתנה היא התעצבנה עלי ואמרה כתגובה שהיא מבטיחה שאהיה במעקב צמוד וכשאפול, היא אישית תדאג שירחיקו ממני את הילד שאת חייו אהרוס במילא. באותה התקופה הרגשתי על גג העולם, גם בגלל שקיבלנו החלטה נכונה וגם כי הרגשתי שיצאתי מזה, והמילים שלה הפילו אותי חזק למטה ועירערו את כל בטחוני.
ובגלל זה אני לא סומכת היום על שום עזרה, וגם עם הייתי רוצה, המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי בחירה. אני כבר לא יודעת לאן לפנות, כל מה שרציתי זה לאהוב ולהיות נאהבת, רציתי לתת הזדמנות לילדה שאמנם באה בהפתעה אבל הפכה לאהבה הכי גדולה של שנינו. אבל אני מפחדת שהסוציאלית אכן צדקה, מה הן הנפילות האלה? כיצד מתמודדים איתן?
כדי שתבינו כמה מצבי מטומטם אספר לכם שלפני כחצי שעה קפץ חתול שחור לגינה שלנו והתחיל לעשות קולות כאילו הוא רב עם חתול אחר, אבל לא ראיתי חתול אחר. ועכשיו אני יושבת ומנסה להרגיע את עצמי מהמחשבות שזה סימן למזל רע!
 
נעמי
09:04 03.06.12
הסרטים האלה כבר לא קשורים בבריאות או אנשים שרוצים לפגוע בי, עכשיו זה גם קשור באמונות תפלות ומזל רע ושטויות, איך אפשר להמשיך ככה? מה עושים?
תודה על ההקשבה...
ניסיתי למצוא עזרה בפורום פסיכולוגיה ושם קיבלתי תגובה "את צריכה ללכת פסיכיטאר, אנחנו לא יכולים לעזור".
ראיתי את התגובות שלכם כאן, אני מקווה שמישהו יבין אותי ואפילו תגובה של הזדהות או צער יעודדו אותי, כי אני מרגישה לבד בכל זה, בעלי כל כך מיואש שאני כבר מנסה להסתיר ממנו את רגשותיי, והמשפחה שלי מעולם לא הבינה אותי כמו שרציתי שיבינו. ההיריון הרחיק ממני את כל החברים ואני לבד, לבד עם המחשבות הטיפשיות שלי.
אז אני פונה לפורום בתקווה למצוא תמיכה, תשומת לב, דעה.. להרגיש שאני לא לבד, שאולי יש אנשים שמרגישים כמוני ואולי יש אנשים שמצליחים להבין על מה אני מדברת.
שוב תודה, אני מצטערת שכתבתי כל כך הרבה, פשוט הייתי חייבת לפרוק את עצמי כבר אחרת הייתי נשברת במקום אחר, ואני מעדיפה שזה יקרה בפורום שאולי גם אקבל בו תמיכה.
 
קרן בן הגיא  
09:49 03.06.12
הי אלכס.
קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת. הדבר המרכזי שהיה בולט מאוד זה העומס הפנימי והרגשי שאת מצויה בו. הרבה פחדים, חששות, התלבטויות, ורעשים מבפנים שלא מצליחים למצוא מספיק מקום וגולשים לך החוצה ומפריעים להתנהלות היום-יומית שלך.

אני חושבת שטוב שפרקת כאן את אשר על ליבך, אך לצערי זה אינו מספיק בכדי לעשות שינוי משמעותי במצבך. אני מאמינה שניתן לעזור לך וזאת באמצעות דיבור. תרופות יכולות להשתיק קצת את הכאבים בלב ואת הפחדים ויש כאלה שזה מאוד עוזר להם, אך שינוי אמיתי יכול לבוא מדיבור עם איש מקצוע. אני חושבת שיש להשקיע ולנסות להבין מה קרה לך שם בגיל 14 שהביא אותך להתחיל לחתוך ולכאוב את כאבם של האחרים, יש מקום להבין את הפחדים ולנסות להתמודד איתם אחרת. להבין את הנפילות ואת הצורך שלך בהן. יש לך הרבה עבודה. כמובן שאף אחד לא יכול ולא צריך להחליט עבורך, את בוגרת ואחראית לגורלך. ולכן אני חושבת שזה בידיים שלך- ההחלטה אם לעשות שינוי. שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להתייעץ. קרן
ל"ת
 
קרן בן הגיא  
14:35 03.06.12
פונים לטיפול נפשי ומתחילים לדבר ולהבין
קרן
שלום לכם מלאכים בלבן. אשמח לשמוע את חוות דעתכם
אחי היקר בחור חרדי בגיל 20 מאוד חברותי ומצחיק. בשנים האחרונות הוא הלך המון לרופאים 'רגילים' בטענה של כאבים ווירוסים... הוא לא ריחם על הוריו והלך לעשרות רופאים פרטיים באלפי שקלים... בשנה האחרונה הוא החל להיכנס לדיכאונות, עם המון הסתפקויות בכל נושא... ואז הוא ניגש לדבר עם אנשים שמבינים בנושא הנפשי (לא מוסמכים) ששלחו אותו לפסיכיאטרית פרטית שטענה שיש לו אובבסיות ורשמה לי פאקסט שאח"כ הוחלף לפבוקסיל-בפגישה אחרת היא טענה שהיא מבחינה בהתנהגות שמתאימה להיפו מאניה ורשמה גם ריספונד אחד שהחליף אחד מכדורי הפבוקסיל.לאחר כמה שבועות שהיה בסדר יחסית התחילה אצלו מן חוסר אונים חזק עם פחד ועצבות.עד כדי להתעלף מצער לאחר מכן הייתי בדיכאון כמה ימים.בביקור אצל הפסיכיאטרית היא טענה שזה סוג של חרדתיות ואובססיה והעלתה את הפבוקסיל שוב לשניים והחליפה את הריספונד בסוליאן ,והביאה לו ווהבן למקרי חירום.
כעת כשלשה חודשים מאז החל את הטיפול הפסיכיאטרי ומצב גרוע שבעתיים, הד"ר שלחה אותו לCT מוח, בטענה שהיא מפחדת שזה מחלה נפשית קשה.
מיותר לציין את המצב של הוריי, אלא שגם אחותי בת 15 שרואה את הדברים מתחילה להיכנסגם לה לחרדות שמא זה יקרא גם לה...
השאלות שלי : משום מה נדמה לי שהענינים מאז ההתיעצות (בלי פסיכולוגים בדרך)רצו מידי מהר ותחלופת הכדורים עד לCT ב3 חודשים זה מסחרר... {פגישה אחת לשבוע במחיר מלא...} עד כמה מקובל לקבל חוות דעת שנייה??? עד כמה מומלץ לנסות להפסיק עם הכדורים (כמובן תחת פיקוח)??? האם יש ב'פסיכאטר למתבגרים יתרון? והכי חשוב כיצד ניתן להרגיע את אחותי ואת הוריי היקרים. תודה ענקית ענקית.
מירי הי, מכתבך נוגע ללב ואפשר לחשוב שמשפחות רבות מכירות (כל אחת בדרכה) את קשיי ההתמודדות עם בן משפחה חולה. בכוונה אני משתמש במילה הכללית "חולה" ולא בהקשר הנפשי, שכן כל מחלה של אדם קרוב מהווה התמודדות גם של סביבתו הקרובה. במובן זה, כל מחלה היא התמודדות מעוררת חרדה, עצבות ופעמים רבות, כפי שאת מעלה, תחושות של חוסר אונים בשל הרצון לסייע לאדם קרוב ואהוב עבורך כאחיך.
אני רוצה לחשוב כי באם אחיך הופנה לפסיכיאטרית מוסמכת, יש בידה את הידע לסייע לאחיך, בהיבט הנפשי-רפואי.
אני מבין שבזמן האחרון חייו של אחיך וחייכם משתנים במהירות כל כך גדולה, שהחוויה היא של אבדן שליטה הן על המתרחש בחייו של אחיך והן על המתרחש בתוך משפחתך (כמובן שגם אצלך). נדמה שכעת אתם נמצאים בשלב בו עדיין קיימת שאלה בנוגע לאבחנה המדויקת, ובשלב זה שולטת חוסר הודאות כיוון שלא ברור נגד מה מתמודדים וכיצד מטפלים בקושי (בשלב זה אף יש שינויים תרופתיים תכופים).
אני יכול לחשוב כי כאשר תיהיה אבחנה מדויקת ניתן יהיה לטפל באחיך ביעילות גדולה יותר. יחד עם זאת, לעיתים שלב זה אורך זמן מה וחשוב לאגור כוחות.
בצד הטיפול הפסיכיאטרי, חשוב כי משפחתך תקבל תמיכה נפשית, שכן אם משפחתך תקבל סיוע, כך יתאפשר לכם להגיש סיוע משמעותי לאחיך.
אני רוצה להפנות אותך לאתר ממ"נ http://www.maman.org.il/, שם תקבלי מידע רב על סיוע למשפחות של מתמודדי נפש. גם כאלו הקיימים עבור הציבור החרדי-דתי.
כל הדברים שרשמתי מתייחסים לאפשרות כי הקושי של אחיך מקורו בנפש. יחד עם זה, זכותה של המשפחה לבחון כל אפשרות רלוונטית (אצל גורמי מקצוע מוסמכים). בצד זאת, חשוב לדעת כי יש משמעות רבה לתהליך אבחון רציף ויציב (אצל אותו גורם מקצועי אתו התחלתם), שכן חלק מהטיפול הוא הקשר שיוצר אחיך עם אשת המקצוע. לכן, אם יש שאלות וספקות חשוב קודם לשוחח עם הפסיכיאטרית, שכן היא אינה נגדכם כי שותפה לכם בחיפוש אחר סיוע לאחיך. אני אומר זאת, כיוון שבשל הקושי הרב בו אתם מצויים לעיתים תחושות כעס שעשויות להיות מופנות למטפל וחשוב לשים לב לכך.
מעבר לכך אנחנו כאן ואת מוזמנת להמשיך ולשתף. שי
 
אילנה
18:00 21.05.12
רציתי בבקשה לברר האם אני יכול להתקשר למשטרה ולהתלונן על חשד שיש לי על כך ששכני מכה את בנו בן ה-15? החשד שלי לא מבוסס. אני מתבסס רק על מה שאני שומע מעבר לקיר
 
שי ציון  
21:52 22.05.12
אילנה הי,
נדמה לי כי לשאלתך קיים חלק משפטי הנוגע למידת הוודאות שבשלה מותר לזעיק משטרה על מנת לבדוק חשד להתעללות בקטין. כדי לברר את החלק המשפטי אני מניח שרצוי לפנות לפורומים רלוונטים.
יחד עם זאת, אני רוצה להתייחס לחלק הנפשי בו את חוששת כי מעבר לקיר מתרחש אירוע אלים נגד נער צעיר ואת נעה בין הרצון לסייע לאותו נער שייתכן הוא קורבן לאלימות לבין רגישות הנושא וההכרה כי במידה ואין אלימות מעבר לקיר, יחווה אותו נער (ואותה משפחה) חדירה מבהילה למרחב המשפחתי. כמו כן, אולי גם קיים חשש למעורבות שלך עם משפחה בה אלימות מהווה דרך התנהגות מקובלת, שלנוכח אירועי התקופה האחרונה, עלולה להיות מופנת גם אלייך.
לצערי, אין לי תשובה ברורה למצב המורכב בו את נמצאת. אך להבנתי, אם לאחר בירור שתעשי עם עצמך,תביני כי קרוב לוודאי שהנער חווה אלימות, המעשה הנכון והאנושי הוא לערב גורמי אכיפת החוק.שי
תודה על תשובתך,
לגבי גבולותי ,זה לקחת אחריות בחלק במטלות הבית כמו לשטוף כלים מידי פעם להוציא את הכלבה,שצריך לבקש ממנה מספר פעמים,ויש הרבה מאוד דברים שאני עושה במקומה מבלי להגיד לה. שאינם נעשים ואם הם נעשים בחלקם זה אחרי בקשות רבות שעליהן היא מתלוננת וואומרת שבגלל זה היא לא נמצאת בבית רוב הזמן. קשה לי להאמין, כי גם שהיא בבית היא מסתגרת בחדרה מדברת בטלפון והיא מודיעה לי שהיא בטלפון למען לא הפריעה לה. זה יוצר אווירה עכורה ומתח מיותר.
אודה על התייחסותך.
תודה

אור
 
קרן בן הגיא  
11:18 07.05.12
שלום אור.
זו דינמיקה מורכבת שבה את מגדירה מסגרת וגבולות מסויימים וכדאי שיהיה בך הכוח לשרוד את המתקפות של הבת על מה שאת מגדירה.
חלק מהדרך לגייס את הכוחות לשרוד את זה מצוי בהבנה שזו תקופה שכזו. ושזה בסופו של תהליך לטובת הבת. העמידה על המסגרת, מתן החופש בתוכה וגם הקבלה של המרד וההתנגדות.
אני מניחה שזה קשה פי כמה כשאת צריכה להתמודד עם הכל לבדך.
שיהיה בהצלחה. מוזמנת להגיב וגם לא להישאר לבד. קרן
 
אור
11:57 10.05.12
 
נועה
01:31 15.04.12
שלום שמי רון ואני בת 14.. אני יודעת שזה נורמלי ונפוץ לשנוא את בית הספר אבל אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אני לא מסוגלת ללכת לבית ספר. וזה ממש לא קשור לחברה או משהו כזה, ממש טוב לי מבחינה חברתית וגם רוב המורות אוהבות אותי.. אבל בכל זאת אני מרגישה שבעצם ההליכה שלי לבית הספר אני מזיקה לעצמי.. אני מונעת מעצמי את כל מה שאני מסוגלת, אני חוסמת בעצם את כל חלקיק יצירתיות שבי, אני "מוכרת" את עצמי לחיים הנורמלים... אני ממש לא יודעת להסביר מה בדיוק עובר עליי, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לסבול את זה, אני כל הזמן חושבת על לפגוע בעצמי רק בשביל לא ללכת. שייראו שרע לי שם.. אני פשוט יודעת שאני מסוגלת להוציא מעצמי הרבה יותר, בחופשים, או בפעילויות שאני עושה אני פשוט מאושרת, אני ממשת את כל הטוב שיש בי, וכשיש לי מסגרת אני פשוט רוצה למות, וכל יום אני מתעוררת בבוקר בשביל לסיים את השבוע החסר טעם הזה. אני פשוט חושבת שיש אנשים שמסגרת לא מתאימה להם, אבל אני לא יכולה לצאת ממנה.. אני מבריזה די הרבה ולפעמים אני תוהה אם יותר מפריע לי שיגלו שהברזתי או שלא ישימו לב. בכל מקרה שניהם נגרמים מאי אכפתיות ורצון להשאיר אותי מקובעת.
אני יודעת שאין יותר מידי מה להגיב, אבל אני בכל זאת אשמח להתייחסות....
רון
 
קרן בן הגיא  
08:53 15.04.12
הי רון.
אני שומעת כמה קשה לך עם המחשבה שתהיי חלק ממשהו שאין לך בו יכולת להחליט ולשלוט על מה שקורה לך. ואני חשה מתוך דברייך את תחושת המחנק שאת מנסה להיחלץ ממנה. אך יחד עם זאת אני שומעת ואולי זה לא נכון, את הבדידות שבכל זאת קיימת למרות שאת כותבת שהכל בסדר חברתית, וגם את הרצון אולי שמישהו ישים לב למה שעובר עליך.
אני תוהה אם את מספרת למישהו על מה שקורה- הורים או מבוגרים אחרים?
אני מאמינה שגם בתוך מסגרת של בית ספר, שזו בהחלט מסגרת עם חוקים משלה, יש אפשרות למצוא איזורים שבהם את יכולה לממש את עצמך, להוציא לפועל חלקים שאת מרגישה בהם יותר חיה, יצירתית. את לא כותבת ולכן אני לא יודעת בדיוק מהם האיזורים האלה, ואולי גם לך זה לא ברור לגמרי. אבל אני מאמינה שאם תשתפי את היועצת בתחושות האלו, היא תעשה מאמץ למצוא לך כיוונים שיקלו על השהות שלך שם.
בהצלחה. את מוזמנת להמשיך לכתוב. קרן
 
נועה
11:14 17.04.12
כשדיברתי על החלקים היצרתיים התכוונתי לאומנות מכל סוגיה, אין שום דבר שנוגע בזה בבית ספר (אני גם בכיתת מחוננים אז בכלל הכל ריאלי...).
ההורים שלי מודעים לחלק ממה שאני מרגישה (בגלל הימים שאני לא באה ושאני מבריזה משעורים) ואמא שלי לקחה אותי לשיחה עם המחנכת והיועצת, אבל זה לא עזר בכלום, זה רק גרם להם להקפיד יותר שאני לא מבריזה שזה היה מקור האור היחיד שלי בבית הספר... אני לא מסוגלת לשתף אף אחד עד הסוף, גם לא חברות שלי.... וזה משגע אותי שבימים שאני לא באה כי לא התעוררתי או משהו אז אני פשוט מוצפת ברגשות אשם. כאילו אין לי כבר לאן ללכת, שאני באה אני מרגישה נורא וגם כשאני לא באה. מה אני כבר יכולה לעשות עם עצמי?
 
קרן בן הגיא  
14:09 23.04.12
הי רון.
אני מתנצלת על ההמתנה לתשובה..
אני משערת שיש עוד דברים שפועלים בתוכך ושגורמים לך סבל ותחושות אשמה ושיכול להיות שלא קשורים באופן ישיר לבית הספר, אפילו אם נדמה לך כך.
אני מציעה שתפני לטיפול או ייעוץ אפילו למספר פגישות כהתחלה כדי לבחון כיצד ניתן לשפר את תחושתך ולעשות לעצמך קצת סדר בפנים. יש אפשרות לעשות זאת או דרך בית הספר או באופן פרטי באמצעות ההורים.
שיהיה בהצלחה. קרן
 
rui
12:21 28.04.12
ביקשתי כבר מהורי מספר פעמים שיקחו אותי לטיפול, אבל אח שלי הולך לפסיכולוג והם לא יכולים לממן לשנינו..... וקשה לי לראות את עצמי הולכת לבקש עזרה מבית ספר שהוא הבעיה שלי בעצם....
את לא חייבת לענות לי.. אני לא חושבת שאני כל כך מחפשת פיתרון...
תודה, רון
 
קרן בן הגיא  
09:15 29.04.12
יש מקומות ציבוריים שניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. ההורים בוודאי יוכלו להתעניין ולמצוא. ובנוסף ניתן למצוא טיפול פסיכולוגי טוב בעלות לא כל כך גבוהה..
בהצלחה. קרן
 
אור
19:23 09.04.12
שלום,
לבתי ימלאו בעוד כחודשיים שמונה עשרה. היא תלמידה מצטיינת בבית הספר וסך הכל ילדה טובה. עד לפני כחודש וחצי הכירה בחור ומאז כל תשומת הלב היא אליו, כל היום היא בטלפון, כשאני דופקת בדלתה ומבקשת לדבר איתה היא מתלוננת שאני מפריעה לה לדבר בטלפון, היא מדברת בחוצפה וכל עולמה סביבו. גם שאני מבקשת ממנה להתחלק בעבודות הבית יש לה טענות. היא טוענת שהיא בקרוב בת שמונה עשרה ויכולה לעשות כל העולה על רוחה. אמרתי לה כי גם בגיל שמונה עשרה יש חוקים והיא אפשר לעשות או לא לעשות מה שרוצים , אמרתי לה שהיא צריכה להתחלק במטלות של הבית(אני והיא) בלבד. היא גם אימצה כלבה לפני מספר חודשים הבטיחה לקחת אחריות ורק אחרי שאמרתי לה שאני אמסור את הכלבה , היא מוציאה אותה לא לפני שאני מזכירה לה. היא מבקשת גם כסף
ללא גבולות. בקיצור הרבה בעיות .
אודה על תשובתכם בהקדם,
חג שמח
אור
 
קרן בן הגיא  
08:06 15.04.12
שלום אור.
ביתך אמנם כבר בת 18, אך נשמע שסוף סוף החלה את גיל ההתבגרות שלה.
התשובה שלי תתחלק לשניים: במישור החינוכי נראה שאת נוקטת בגישה נכונה שבה את ממשיכה לדרוש את קיומם של חוקים, מסגרת ונורמות שאתן רגילות אליהן. אני ממליצה שתמשיכי להקפיד על כך, כמובן תוך התגמשות מסויימת.
במישור הריגשי אני מאמינה שאת חשה קושי רב, עלבון מהתנהגותה ותסכול על כך שאינך מצליחה לשנות את התנהגותה - כך חשים הורים רבים למתבגרים. יש לקחת בחשבון שכל הדרמה שמתרחשת עכשיו היא נסיון של ביתך להיפרד ריגשית ולהבנות לעצמה זהות ויישות עצמאית. אני מעריכה שזה הופך מורכב יותר אם כמו שסיפרת אלו רק שתיכן יחד בבית. יכול להיות שאם תספרי לעצמך שמדובר בתקופה מוגבלת זה יקל על ההתמודדות שלך מולה. אני בעד לאפשר לכך להתנהל בתוך גבולות שתחליטי עליהם.
שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום. קרן
 
חן
21:02 05.04.12
היי...אני חן..בת 19
יש לי דיכאון..אממ..כיאלו מאובחן..
אני רוצה לצאת מזה...הבעיה שאני לבד כל הזצן...אני מנסה לעשות משהו עם זה ואני לא מצליחה..
בניתי לעצמי איזה קיר..והרחקתי הרבה אנשים..ומשום מה קשה להם להתקרב..אני מונעת לפי דעתי בתת מודעה שלי...אני מונעת מהם להתקרב..
אני לא יודעת איך לשבור את הקיר הזה..כברתי חיים קשים..
אמא שלי הייתה חולה ונפטרה לפני 7 שנים
אני עם הפרעת אכילה..ועכשיו הדיכאון..
אני לא רוצה להיות ככה לתמיד..
איך יוצאים מזה?
איך מכירים אנשים?איך שוברים את החומה הזאת?
 
קרן בן הגיא  
13:36 09.04.12
הי חן.
את כותבת שהדיכאון "מאובחן", האם את בטיפול פסיכולוגי? מטופלת תרופתית?

את כותבת על שבנית חומה שעושה קושי להתקרב לאחרים ולתת לאחרים להתקרב אלייך - זה מעניין להבין יותר טוב את "החומה" הזו. ממתי? איך את עושה את זה?
זה נשמע שאולי היה נכון לפעם ההסתגרות הזו והיום זהו מנגנון הגנה שכבר לא משמש אותך ואת בעיקר סובלת ממנו, או שאולי בכל זאת משמש למשהו.. זה חשוב ומעניין להבין מה קורה לך.
הצעתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ציבורי או פרטי כדי לא להשאר לבד עם התחושות הקשות וכדי לעזור לעצמך להבין מה מתרחש שם בפנים.
את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום. בהצלחה. קרן
 
אביבית
17:49 31.03.12
ההורים שלי פרודים כבר 6 שנים הם גרים ביחד הם מתנהגים ממש כמו שתי זרים לא מדברים אחד עם השני לא כלום ואם יש דיבורים אז זה קללות וצעקות אני בת 16 ושזה קרה שהם נפרדו הייתי בת 10 הפרידה שלהם מאוד השפיעה עלי לרעה תפיסת העולם שלי השתנתה ויש לי הרבה סיבוכים נפשיים הייתי מאוד קשורה לאבא שלי ושהוא נהיה אדם מגעיל ואלים אז אני לא בקשר איתו כמו פעם המצב הזה מכביד עליי מאוד וקשה לי יש לי עוד בעיות שפשוט אני מעדיפה לא לספר אותם אבל זאת התמונה הכללית קשה לי עם זה ואני כבר לא יודעת מה לעשות ?
 
קרן בן הגיא  
09:01 01.04.12
אביבית יקרה.
אני שומעת בכמה קושי ומצוקה את נמצאת. פרידה של הורים זהו משבר מאוד קשה לעיכול וכל משפחה מתמודדת איתו באופן שונה טוב יותר או טוב פחות.
אני לא יודעת מה הסיבות בגללן ההורים החליטו להמשיך לחיות יחד בבית, אולי חשבו שזה יקנה לכם תחושה של משפחה, או שמסיבות כלכליות, לא יודעת. מה שברור הוא שזה מאוד מורכב ואת מרגישה את המורכבות על עצמך ונפשך. יתכן שהכעסים שרוחשים בבית הועברו אליך ואת נושאת אותם. (האם יש לך אחים?)

אני רוצה להציע לך לפנות לטיפול נפשי או דרך בית הספר, או באופן פרטי - כך תוכלי להבין יותר טוב את מיקומך בבית, להבין יותר טוב מה קרה לך מול אבא ואולי אפילו לשפר את הקשר איתו, ובעיקר לחלץ את עצמך מהתסבוכת הזו של הורייך שאת קלועה בתוכה וסובלת ממנה.
את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. שיהיה בהצלחה. קרן
 
תומר
14:02 01.04.12
אני ממש לא יודע מה לעשות עם עצמי.
מאז שהתחלתי את כיתה י"ב, הכל הפך בשבילי למאוס.
נמאס לי מהלימודים, נמאס לי מהמשפחה, מהחברים, מבית הספר.
מהכל.
אני מרגיש בן אדם כל כך ריקני, חסר תחומי עניין, וטיפש.
אני כל כך חסר תעסוקה וכבר 3-4 ימים לא יצאתי מהבית! אין לי לאן לצאת בעיר המגעילה הזאת(חסרת מקומות בילוי ותעסוקה), ואני שונא להסתובב פה. המוטיבציה ללימודים כמעט ונעלמת. נמאס לי מהשגרה והחדגוניות המשעממת הזאת.
לפעמים אני רואה טלנובלות, דרמות וסרטים בטלוויזיה ואני אומר לעצמי:"למה אין לי חיים מלאים בדרמה כמו בסרטים" למה הכל אצלי חייב להיות משעמם ותקוע ומקובע? למה שום דבר לא משתנה אצלי בחיים.
אני קם כל בוקר, הולך לבית ספר חוזר הביתה וזהו!!!! ואפילו בלימודים אני בקושי מתעסק. למה אני לא יכול להיות עם הבן אדם שאני אוהב?
חיפשתי לעצמי עבודה באופן נואש על מנת למצוא לעצמי תעסוקה, וגם על זה ויתרתי כי בעיר הקטנה שלי לא רוצים להעסיק בני נוער.
אני מרגיש שאני מוותר על הכל, שנמאס לי מהכל וששום דבר לא מעניין אותי! שבא לי לצאת מהעיר הקטנה הזאת אל העולם האמיתי, לחפש ריגושים, למצוא אהבה ועניין בחיים האלה.
אני מרגיש שהחיים שלי מתבזבזים לריק(אני בן 18)
מה לעשות? אני כבר מיואש (אני כותב את ההודעה הזאת עם כאב ראש בגלל שישבתי מול המחשב כמה ימים ברצף, מחוסר מעש)
ובקשה נוספת- לא לתת לי תשובה אחרי שבוע כי אני ממש מיואש כבר מהחיים האלה!!! אני על סף התמוטטות עצבים
 
קרן בן הגיא  
19:46 02.04.12
שלום תומר.
חוויות של ריקנות, שעמום וחסך הן קשות ומעיקות ביותר. ואני שמחה לשמוע דרך מה שכתבת שאתה לא נכנע להן ומבקש להיחלץ מתוכן. זה מנוע טוב להתקדמות, לשינוי ולעשייה.
אני רוצה להתייחס לאחד המשפטים שכתבת על האהבה. האם כתבת על משהו אקטואלי? האם יש מישהו או מישהי שמרגשים אותך? ומה קורה עם זה?
הצבעת על כיתה יב' כזמן שבו הכל התחיל.. מעניין אותי מה קרה דווקא אז? מה השתנה בך שהכל התהפך?
אשמח לשמוע את תגובתך. קרן
 
תומר
00:09 05.04.12
מאוד מודה לך על תגובתך ועל כך שלא נאלצתי להמתין שבוע למענה(בדרך כלל מה שקורה לי באתר זה). ראיתי את התגובה אבל לא יכלתי להגיב בגלל מצבי הנפשי.
אני מעדיף לשוחח איתך על הדברים האלה באופן פרטי.
אוכל בבקשה לקבל את כתובת המייל שלך?
תודה, תומר.
 
קרן בן הגיא  
13:30 09.04.12
אני מבינה שאתה מעוניין בהתייחסות אישית ופרטית.
אשמח לעזור לך באופן נקודתי בצורה זו:
keren.benhagai@gmail.com
קרן
+ הוספת הודעה
   1 ...  4  5  6  7  8  9  10  11  12  ...  30  
 חיפוש בפורום זה
המידע באתר אינו מהווה תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי והינו בהתאם לתנאי השימוש
מנהלהודעה מקוריתתגובהללא תוכןהודעה חדשההודעה עם תמונההודעה עם וידאו
תגיות
מצוקה   נוער במצוקה   אלימות   בעיות במשפחה   פחדים   בדידות   אונס   תקיפה מינית   איומים   סמים   אלכוהול
RSS RSS פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית