בריאות, רפואה
מאמרים | פורומים | קהילות | רופאים  
  חיפוש במאמרים  
הריון ולידהדיאטה, תזונהתרופות, ויטמיניםעיניים, משקפייםניתוחים פלסטייםרפואה משלימהקוסמטיקה, איפורעיצוב שיערפסיכולוגיהאורטופדיה
 
מין, יחסים, זוגיותכושר גופנירפואת שינייםרפואת ילדיםלב, כלי דםעזרה ראשונהמחלות, טיפוליםגיל הזהבחוק משפט, ביטוחמתכוני בריאות
 בריאות ראשי»פורומים»פורומים תמיכה נפשית, פסיכולוגיה»פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית
הוסף למועדפים 
פורומים רפואיים
 

פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית עמוד 8

פורום נוער במצוקה נועד לתת מענה עבור נוער, ילדים ומתבגרים הנמצאים במצוקה וכן עבור הוריהם ובני משפחתם. פורום נוער במצוקה נועד לתת תמיכה ואוזן קשבת אודות בעיות חברתיות, אישיות, אלימות, משפחה, טראומות, פחדים, בדידות ועו
מנהלי פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית:
ד''ר עדי מרום
לפרטים נוספים
שי ציון
לפרטים נוספים
 
נטע
17:58 12.06.12
שכנה של אחותי נמצאת במצוקה, כך לפחות אני חושבת. היא נערה שמנה מאוד וסובלת מהצקות בשכונה
איך אני יכולה להתקרב אליה בעדינות כדי לדבר איתה ולעזור לה?
 
שי ציון  
12:22 14.06.12
נטע הי,
אודה לך אם תספרי מעט יותר פרטים כגון גילאים (שלך ושלה) על ההכרות שלך עם הנערה. ואולי בכלל מעט עלייך ועליה ונשמח לסייע.שי
 
נעמי
08:32 03.06.12
שלום, אני יודעת שההודעה שלי תהיה ארוכה ומצטערת על כך מראש, אני מרגישה שהגעתי לנקודת שבירה ואי אפשר להמשיך מפה מבלי למצוא פתרון.. ואני באה לכאן בתור אחת התקוות האחרונות, למצוא מישהו שאולי יבין או לפחות יקשיב.
הכל התחיל בסביבות גיל הארבע-עשרה, התחלתי להסתגר ולהיכנס לדיכאונות מבלי סיבה, התחלתי לשנוא את עצמי ולאבד את הביטחון. פגשתי בחורה קטנה ממני בשנה שמצבה היה בכי רע, בעיות עם המשפחה והידרדרות איומה, הבחורה הזאת הכירה לי את המושג לחתוך ומשם ההרגל הזה התחיל.
בגיל 17 התחלתי לנסות להתמודד עם זה, הרגשתי שזה כבר ילדותי והגיע הזמן להפסיק, החתכים היו לרוב למטרה של הענשה עצמית, כשנכנסתי לדיכאון חדש הייתי מאשימה את עצמי בכל הרע שקורה לאחרים מסביבי ונהנית להכאיב לעצמי.
בתקופה שבין הגילאים האלה אי אפשר להגיד שהייתי ילדה משועממת, לפני גיל 14 הייתי מאד פעילה וחברותית, בגיל 14 נהייתי הרבה פחות חברותית אבל הקדשתי את עצמי לחוגי ספורט ומוזיקה ולימודים שונים. בגיל 17 התחלתי לנסות שוב להכיר אנשים, הבחורה ההיא שלימדה אותי חתכים מהם הייתה לידי כל אותו הזמן וכשהודעתי לה מה בכוונתי היא תמכה בי ולקחה אותי להכיר את חבריה.
המצב היה בכי רע, מסתבר שפיתחתי חרדה חברתית איומה, קבוצות של שלושה אנשים ומעלה גרמו לי להתקפי פניקה, שלא לדבר על זה שלא העזתי לפתוח את פי או להתלבט. בעיניי כולם הייתי הבחורה השקטה שבאה מדי פעם והולכת, הייתי מיואשת אבל לא וויתרתי, ואז בערב אחד שבו השתכנעתי על ידי חברתי לנסות אלכוהול, הפכתי פתאום לבן אדם הכי חברותי בעולם, לא סתמתי את הפה, וגם הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:38 03.06.12
בעלי, או החבר שלי לתקופה ההיא, גילה במהרה שאני חותכת, למרות שאז הייתי עושה את זה רק במשברים רציניים ולא בגלל כל שטות, הוא נפגע מזה מאד.
הוא סיפר לי שאחותו מאז צעירותה, הייתה מאושפזת במוסדות פסיכיאטריים שונים, והוא לא יוכל להתמודד עם עוד מישהי שפוגעת בעצמה.
כבר מהרגע הראשון שהכרנו שנינו הרגשנו משהו חזק, ואני החלטתי שזה הרגע לדחוף את עצמי קדימה, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתמודד עם הדברים כמו שהם.
אחרי שנה וחצי של וויכוחים סוערים, ניסיונות להיפרד, נפילות קשות והרבה דיכאונות, הייתי בחורה חדשה, בוקר אחד קמתי ועיקלתי שפתאום אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את חברי, אני אוהבת את העולם והחיים, ושטוב לי.
זה לא נמשך הרבה זמן, כי אחרי כמה שבועות איבדתי אדם שהיה חשוב בחיי, מותו היה פתאומי והפתיע את כולנו, ולמרות שהראתי את זה פחות מהשאר, לקחתי את מותו מאד קשה.
אני מניחה שגם העובדה שלא הייתי שם בשבילו ברגעים האחרונים בגלל שנשבעתי ואמרתי שהוא יחלים והכל יהיה בסדר, שכנעתי את עצמי אבל טעיתי, העובדה הזאת תכאב לי תמיד.
אבל חוץ ממנה, פתאום נפתחו עיניי והבנתי שהחיים זה לא לנצח, שהם יכולים להיגמר בכל רגע, וגם האנשים הכי חזקים והכי טובים בעולם יכולים פתאום להיעלם בלי שום הודעה מראש.
ואז הבנתי כמה טוב לי, וכמה אני מפחדת לאבד את כל מה שצברתי.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:44 03.06.12
ואז התחילו הסרטים.
יום אחד שבו הלכתי להאכיל חתולים, כמו שעשיתי מאז שהייתי קטנה, הייתי במגע עם חתול שנראה לי קצת מוזר, אבל זה לא היה חדש בשבילי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לדברים כאלה.
כשהגעתי הביתה, נפלתי במקרה על תוכנית טלוויזיה שדיברה על מחלת הכלבת.
זה היה סיוט מתמשך, סיוט שנמשך מעל לחצי שנה, לא ישנתי בלילות, ההרגשה שזה הסוף לא הפסיקה לרדוף אותי, והדבר שהכי היה לי חשוב והכי הפחיד אותי, זה שאם משהו חס וחלילה יקרה לי זה אומר הרי שאאבד את חברי האהוב.
המשפחה שלי לא הבינה את זה וצחקה עלי, החבר שלי הבין בחלקו את הדאגה ועזר לי לברר עם משרד הבריאות ורופאים האם יש סיבה לדאגה, ולמרות שהם אמרו שבכלל לא, אני המשכתי והוא התחיל להתרגז.
כשנראה היה שהמצב נרגע, כשהקשבתי לעצות של אבי וחברי והתחלתי למלות את הזמן הפנוי בעבודה ולימודים ולהחליף את המחשבות הרעות במחשבות טובות, הרגשתי שיצאתי מזה. שוב יכולתי לצאת מהבית בביטחון ולקום בבוקר בתחושה שהחיים רק התחילו, זה נמשך רק שבועיים, שבועיים שבהם פתאום הייתי בנאדם שונה לגמרי, הכרתי חברים והלכתי למסיבות, מה שלא העזתי לעשות עד אז, ונהנתי באמת, ואז גיליתי שאני בהיריון.
התגובה הייתה הלם, המשפחה של החבר הכריחו אותנו לעשות הפלה, החבר נבהל והסכים עם המשפחה, המשפחה שלי פשוט הייתה שם בשבילי ונתנו לי להבין שזאת ההחלטה שלי. ואני? יותר מהכל פחדתי לעשות הפלה, כי בשבילי הפלה היא רצח, הזדמנות שלקחתי ממישהו, תינוק שלעולם לא יוולד, תינוק שכל חיי אצטער על שלא ידעתי מי הוא היה.
המשך בהודעה הבאה
 
נעמי
08:52 03.06.12
אחרי הרבה התלבטויות, אחרי שכבר נרשמנו לוועדה להפלה וחיכינו לתורינו, פתאום החבר שלי אסף כוחות חדשים וחזר להיות החבר שתמיד הכרתי, והוא אמר, זה לא חייב להיגמר ככה.
ואז החלטנו להשאיר את הילד, החלטנו שנזרוק הכל ונתבגר בבת אחת, אבל לתינוק הזה מגיעה הזדמנות, והאהבה בינינו כל כך גדולה שאנחנו נוכל לתת לו אותה.
בגלל שהוא בצבא היה לנו הרבה לחץ למהר להתחתן ולעבור תהליכים כדי להתחיל לקבל יותר משכורת מהם.
עברתי חודשים ראשונים מאד לחוצים, גם כי המשפחה שלו מאד התנגדה וכעסה על ההחלטה שלנו.
הכל נראה מושלם עד לחודשים אלה, ובגלל זה הגעתי לכאן, כדי למצוא אוזן קשבת ואולי גם עזרה או עצה טובה.
כיום אני בת 19, בחודש השמיני להריון.
והסרטים חזרו בבת אחת.
קודם הכלב של משפחתו נשך אותי ואימא שלו, כמו בחוקי מרפי, אמרה שהיא שכחה השנה לעשות לו חיסון כלבת.
ואז פתאום הסרטים האלה השתלטו על כל ההיבטים בחיי, פתאום הרגשתי שהאוכל במסעדות מורעל, והרגשתי שמישהו רוצה לפגוע בנו, ומצאתי לעצמי אלף ואחד מחלות שעליהן חקרתי שעות באינטרנט והדבקתי לעצמי תסמינים שאפילו לא היו שם.
ושוב התחלתי לפחד לצאת מהבית, ושוב התחלתי לפחד לאכול, ושוב הפחד השתלט על חיי.
ושוב נאלצתי ללכת לישון כל לילה בהרגשה שזה הלילה האחרון, וזוהי וודאי ההרגשה הכי נוראית בעולם.
כואב לי, אני מרגישה שעשיתי המון והתקדמתי המון, ופתאום חזרתי אחורה בזמן בבת אחת, ועכשיו כל הביטחון שלי שנצליח ונהיה הורים טובים, קרס בבת אחת.
בימים האחרונים אני מחכה בחרדה שיעברו עשרה ימים כדי לראות מה יקרה עם הכלב.
אני לא יכולה כבר להתמודד עם זה.
ואני יודעת שהכי קל זה לשלוח אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר, אבל אספר לכם עוד משהו בהודעה הבאה ואני מקווה שהאחרונה לעכשיו כי כתבתי יותר מידי, ואני שוב מצטערת על זה.
 
נעמי
09:03 03.06.12
בסביבות גיל 17, אחרי שהכרתי את חברי, הוא שכנע אותי לפנות לעובדים הסוציאלים כדי לקבל עזרה. פנינו לעירייה ושם הוצמדתי לעובדת סוציאלית שעוזרת לקטינים.
הדבר הראשון שעשתה היה לשלוח אותי לפסיכיאטר, בביקורי אצל הפסיכיטאר הרגשתי שהוא אפילו לא טרח להקשיב לי, הוא שאל כמה שאלות אודות ההרגלים שלי, עישן וכדומה ורשם אבחנה לא מדויקת ותרופות.
בהתחלה הייתי נגד התרופות, לא רציתי משהו ש"ישקיט" את הבעיה, לא רציתי להיות תלויה כל חיי בתרופות, והאמנתי שאדם יכול לפתור את בעיותיו שלו בעצמו. אבל העובדת הסוציאלית שלי חשבה אחרת, היא לא הפסיקה לצלצל אלי ולקבוע פגישות על מנת לשכנע אותי שיש לי בעיה במוח ואני חייבת לקחת תרופות.
אז לקחתי תרופות.
התרופות פיתחו לי תופעות לוואי מאד קשות של חוסר שינה, בלבול, דיכאון, אישונים מורחבים וכו'.
כשהודעתי לעובדת הסוציאלית שהפסקתי לקחת אותן היא כעסה עלי וקבעה לי תור לפסיכיאטר אחר, הפסיכיאטר האחר התנהג אלי באותו האופן, אפילו לא שאל מה מטריד אותי, הוא רשם לי תרופות אחרות ואני כבר התעצבנתי.
באותה התקופה חברי היה חלק גדול מהחלמה שלי, הוא תמך בי ועזר לי למרות כל הקשיים, ואפשר לומר בביטחון שרק בזכותו יצאתי מזה. ובזמן שהתחלתי להרגיש יותר ויותר טוב, וסיפרתי זאת בשמחה לעובדת הסוציאלית שלי, היא המשיכה להגיד לי ששום דבר לא יעזור וזאת בעיה במוח שחייבת להיפתר רק על ידי התרופות.
היא הייתה אומרת לי דברים מגעילים שהיו מורידים לי את כל הביטחון ופוגעים בי קשה, אחרי כל שיחה איתה הייתי מרגישה שאני נופלת שלוש מדרגות אחורה, ובסופו של דבר כשגילינו שאנחנו בהריון, אחרי שהעובדת הסוציאלית התרגזה עלי ופשוט החליטה לנתק קשר למשך כמה חודשים ואפילו לא טרחה לברר מה קורה איתי, סיפרתי לה.
המילים שלה עד היום מכאיבות לי, זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לשמוע, היא אמרה שאני חייבת לבחור בהפלה בגלל שאני אדם חולה וכרגע תינוק זאת בכלל לא אפשרות, כשיצאתי נגדה ואמרתי שההחלטה להשאיר את הילד לא תשתנה היא התעצבנה עלי ואמרה כתגובה שהיא מבטיחה שאהיה במעקב צמוד וכשאפול, היא אישית תדאג שירחיקו ממני את הילד שאת חייו אהרוס במילא. באותה התקופה הרגשתי על גג העולם, גם בגלל שקיבלנו החלטה נכונה וגם כי הרגשתי שיצאתי מזה, והמילים שלה הפילו אותי חזק למטה ועירערו את כל בטחוני.
ובגלל זה אני לא סומכת היום על שום עזרה, וגם עם הייתי רוצה, המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי בחירה. אני כבר לא יודעת לאן לפנות, כל מה שרציתי זה לאהוב ולהיות נאהבת, רציתי לתת הזדמנות לילדה שאמנם באה בהפתעה אבל הפכה לאהבה הכי גדולה של שנינו. אבל אני מפחדת שהסוציאלית אכן צדקה, מה הן הנפילות האלה? כיצד מתמודדים איתן?
כדי שתבינו כמה מצבי מטומטם אספר לכם שלפני כחצי שעה קפץ חתול שחור לגינה שלנו והתחיל לעשות קולות כאילו הוא רב עם חתול אחר, אבל לא ראיתי חתול אחר. ועכשיו אני יושבת ומנסה להרגיע את עצמי מהמחשבות שזה סימן למזל רע!
 
נעמי
09:04 03.06.12
הסרטים האלה כבר לא קשורים בבריאות או אנשים שרוצים לפגוע בי, עכשיו זה גם קשור באמונות תפלות ומזל רע ושטויות, איך אפשר להמשיך ככה? מה עושים?
תודה על ההקשבה...
ניסיתי למצוא עזרה בפורום פסיכולוגיה ושם קיבלתי תגובה "את צריכה ללכת פסיכיטאר, אנחנו לא יכולים לעזור".
ראיתי את התגובות שלכם כאן, אני מקווה שמישהו יבין אותי ואפילו תגובה של הזדהות או צער יעודדו אותי, כי אני מרגישה לבד בכל זה, בעלי כל כך מיואש שאני כבר מנסה להסתיר ממנו את רגשותיי, והמשפחה שלי מעולם לא הבינה אותי כמו שרציתי שיבינו. ההיריון הרחיק ממני את כל החברים ואני לבד, לבד עם המחשבות הטיפשיות שלי.
אז אני פונה לפורום בתקווה למצוא תמיכה, תשומת לב, דעה.. להרגיש שאני לא לבד, שאולי יש אנשים שמרגישים כמוני ואולי יש אנשים שמצליחים להבין על מה אני מדברת.
שוב תודה, אני מצטערת שכתבתי כל כך הרבה, פשוט הייתי חייבת לפרוק את עצמי כבר אחרת הייתי נשברת במקום אחר, ואני מעדיפה שזה יקרה בפורום שאולי גם אקבל בו תמיכה.
 
קרן בן הגיא  
09:49 03.06.12
הי אלכס.
קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת. הדבר המרכזי שהיה בולט מאוד זה העומס הפנימי והרגשי שאת מצויה בו. הרבה פחדים, חששות, התלבטויות, ורעשים מבפנים שלא מצליחים למצוא מספיק מקום וגולשים לך החוצה ומפריעים להתנהלות היום-יומית שלך.

אני חושבת שטוב שפרקת כאן את אשר על ליבך, אך לצערי זה אינו מספיק בכדי לעשות שינוי משמעותי במצבך. אני מאמינה שניתן לעזור לך וזאת באמצעות דיבור. תרופות יכולות להשתיק קצת את הכאבים בלב ואת הפחדים ויש כאלה שזה מאוד עוזר להם, אך שינוי אמיתי יכול לבוא מדיבור עם איש מקצוע. אני חושבת שיש להשקיע ולנסות להבין מה קרה לך שם בגיל 14 שהביא אותך להתחיל לחתוך ולכאוב את כאבם של האחרים, יש מקום להבין את הפחדים ולנסות להתמודד איתם אחרת. להבין את הנפילות ואת הצורך שלך בהן. יש לך הרבה עבודה. כמובן שאף אחד לא יכול ולא צריך להחליט עבורך, את בוגרת ואחראית לגורלך. ולכן אני חושבת שזה בידיים שלך- ההחלטה אם לעשות שינוי. שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להתייעץ. קרן
ל"ת
 
קרן בן הגיא  
14:35 03.06.12
פונים לטיפול נפשי ומתחילים לדבר ולהבין
קרן
שלום לכם מלאכים בלבן. אשמח לשמוע את חוות דעתכם
אחי היקר בחור חרדי בגיל 20 מאוד חברותי ומצחיק. בשנים האחרונות הוא הלך המון לרופאים 'רגילים' בטענה של כאבים ווירוסים... הוא לא ריחם על הוריו והלך לעשרות רופאים פרטיים באלפי שקלים... בשנה האחרונה הוא החל להיכנס לדיכאונות, עם המון הסתפקויות בכל נושא... ואז הוא ניגש לדבר עם אנשים שמבינים בנושא הנפשי (לא מוסמכים) ששלחו אותו לפסיכיאטרית פרטית שטענה שיש לו אובבסיות ורשמה לי פאקסט שאח"כ הוחלף לפבוקסיל-בפגישה אחרת היא טענה שהיא מבחינה בהתנהגות שמתאימה להיפו מאניה ורשמה גם ריספונד אחד שהחליף אחד מכדורי הפבוקסיל.לאחר כמה שבועות שהיה בסדר יחסית התחילה אצלו מן חוסר אונים חזק עם פחד ועצבות.עד כדי להתעלף מצער לאחר מכן הייתי בדיכאון כמה ימים.בביקור אצל הפסיכיאטרית היא טענה שזה סוג של חרדתיות ואובססיה והעלתה את הפבוקסיל שוב לשניים והחליפה את הריספונד בסוליאן ,והביאה לו ווהבן למקרי חירום.
כעת כשלשה חודשים מאז החל את הטיפול הפסיכיאטרי ומצב גרוע שבעתיים, הד"ר שלחה אותו לCT מוח, בטענה שהיא מפחדת שזה מחלה נפשית קשה.
מיותר לציין את המצב של הוריי, אלא שגם אחותי בת 15 שרואה את הדברים מתחילה להיכנסגם לה לחרדות שמא זה יקרא גם לה...
השאלות שלי : משום מה נדמה לי שהענינים מאז ההתיעצות (בלי פסיכולוגים בדרך)רצו מידי מהר ותחלופת הכדורים עד לCT ב3 חודשים זה מסחרר... {פגישה אחת לשבוע במחיר מלא...} עד כמה מקובל לקבל חוות דעת שנייה??? עד כמה מומלץ לנסות להפסיק עם הכדורים (כמובן תחת פיקוח)??? האם יש ב'פסיכאטר למתבגרים יתרון? והכי חשוב כיצד ניתן להרגיע את אחותי ואת הוריי היקרים. תודה ענקית ענקית.
מירי הי, מכתבך נוגע ללב ואפשר לחשוב שמשפחות רבות מכירות (כל אחת בדרכה) את קשיי ההתמודדות עם בן משפחה חולה. בכוונה אני משתמש במילה הכללית "חולה" ולא בהקשר הנפשי, שכן כל מחלה של אדם קרוב מהווה התמודדות גם של סביבתו הקרובה. במובן זה, כל מחלה היא התמודדות מעוררת חרדה, עצבות ופעמים רבות, כפי שאת מעלה, תחושות של חוסר אונים בשל הרצון לסייע לאדם קרוב ואהוב עבורך כאחיך.
אני רוצה לחשוב כי באם אחיך הופנה לפסיכיאטרית מוסמכת, יש בידה את הידע לסייע לאחיך, בהיבט הנפשי-רפואי.
אני מבין שבזמן האחרון חייו של אחיך וחייכם משתנים במהירות כל כך גדולה, שהחוויה היא של אבדן שליטה הן על המתרחש בחייו של אחיך והן על המתרחש בתוך משפחתך (כמובן שגם אצלך). נדמה שכעת אתם נמצאים בשלב בו עדיין קיימת שאלה בנוגע לאבחנה המדויקת, ובשלב זה שולטת חוסר הודאות כיוון שלא ברור נגד מה מתמודדים וכיצד מטפלים בקושי (בשלב זה אף יש שינויים תרופתיים תכופים).
אני יכול לחשוב כי כאשר תיהיה אבחנה מדויקת ניתן יהיה לטפל באחיך ביעילות גדולה יותר. יחד עם זאת, לעיתים שלב זה אורך זמן מה וחשוב לאגור כוחות.
בצד הטיפול הפסיכיאטרי, חשוב כי משפחתך תקבל תמיכה נפשית, שכן אם משפחתך תקבל סיוע, כך יתאפשר לכם להגיש סיוע משמעותי לאחיך.
אני רוצה להפנות אותך לאתר ממ"נ http://www.maman.org.il/, שם תקבלי מידע רב על סיוע למשפחות של מתמודדי נפש. גם כאלו הקיימים עבור הציבור החרדי-דתי.
כל הדברים שרשמתי מתייחסים לאפשרות כי הקושי של אחיך מקורו בנפש. יחד עם זה, זכותה של המשפחה לבחון כל אפשרות רלוונטית (אצל גורמי מקצוע מוסמכים). בצד זאת, חשוב לדעת כי יש משמעות רבה לתהליך אבחון רציף ויציב (אצל אותו גורם מקצועי אתו התחלתם), שכן חלק מהטיפול הוא הקשר שיוצר אחיך עם אשת המקצוע. לכן, אם יש שאלות וספקות חשוב קודם לשוחח עם הפסיכיאטרית, שכן היא אינה נגדכם כי שותפה לכם בחיפוש אחר סיוע לאחיך. אני אומר זאת, כיוון שבשל הקושי הרב בו אתם מצויים לעיתים תחושות כעס שעשויות להיות מופנות למטפל וחשוב לשים לב לכך.
מעבר לכך אנחנו כאן ואת מוזמנת להמשיך ולשתף. שי
 
אילנה
18:00 21.05.12
רציתי בבקשה לברר האם אני יכול להתקשר למשטרה ולהתלונן על חשד שיש לי על כך ששכני מכה את בנו בן ה-15? החשד שלי לא מבוסס. אני מתבסס רק על מה שאני שומע מעבר לקיר
 
שי ציון  
21:52 22.05.12
אילנה הי,
נדמה לי כי לשאלתך קיים חלק משפטי הנוגע למידת הוודאות שבשלה מותר לזעיק משטרה על מנת לבדוק חשד להתעללות בקטין. כדי לברר את החלק המשפטי אני מניח שרצוי לפנות לפורומים רלוונטים.
יחד עם זאת, אני רוצה להתייחס לחלק הנפשי בו את חוששת כי מעבר לקיר מתרחש אירוע אלים נגד נער צעיר ואת נעה בין הרצון לסייע לאותו נער שייתכן הוא קורבן לאלימות לבין רגישות הנושא וההכרה כי במידה ואין אלימות מעבר לקיר, יחווה אותו נער (ואותה משפחה) חדירה מבהילה למרחב המשפחתי. כמו כן, אולי גם קיים חשש למעורבות שלך עם משפחה בה אלימות מהווה דרך התנהגות מקובלת, שלנוכח אירועי התקופה האחרונה, עלולה להיות מופנת גם אלייך.
לצערי, אין לי תשובה ברורה למצב המורכב בו את נמצאת. אך להבנתי, אם לאחר בירור שתעשי עם עצמך,תביני כי קרוב לוודאי שהנער חווה אלימות, המעשה הנכון והאנושי הוא לערב גורמי אכיפת החוק.שי
תודה על תשובתך,
לגבי גבולותי ,זה לקחת אחריות בחלק במטלות הבית כמו לשטוף כלים מידי פעם להוציא את הכלבה,שצריך לבקש ממנה מספר פעמים,ויש הרבה מאוד דברים שאני עושה במקומה מבלי להגיד לה. שאינם נעשים ואם הם נעשים בחלקם זה אחרי בקשות רבות שעליהן היא מתלוננת וואומרת שבגלל זה היא לא נמצאת בבית רוב הזמן. קשה לי להאמין, כי גם שהיא בבית היא מסתגרת בחדרה מדברת בטלפון והיא מודיעה לי שהיא בטלפון למען לא הפריעה לה. זה יוצר אווירה עכורה ומתח מיותר.
אודה על התייחסותך.
תודה

אור
 
קרן בן הגיא  
11:18 07.05.12
שלום אור.
זו דינמיקה מורכבת שבה את מגדירה מסגרת וגבולות מסויימים וכדאי שיהיה בך הכוח לשרוד את המתקפות של הבת על מה שאת מגדירה.
חלק מהדרך לגייס את הכוחות לשרוד את זה מצוי בהבנה שזו תקופה שכזו. ושזה בסופו של תהליך לטובת הבת. העמידה על המסגרת, מתן החופש בתוכה וגם הקבלה של המרד וההתנגדות.
אני מניחה שזה קשה פי כמה כשאת צריכה להתמודד עם הכל לבדך.
שיהיה בהצלחה. מוזמנת להגיב וגם לא להישאר לבד. קרן
 
אור
11:57 10.05.12
 
נועה
01:31 15.04.12
שלום שמי רון ואני בת 14.. אני יודעת שזה נורמלי ונפוץ לשנוא את בית הספר אבל אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אני לא מסוגלת ללכת לבית ספר. וזה ממש לא קשור לחברה או משהו כזה, ממש טוב לי מבחינה חברתית וגם רוב המורות אוהבות אותי.. אבל בכל זאת אני מרגישה שבעצם ההליכה שלי לבית הספר אני מזיקה לעצמי.. אני מונעת מעצמי את כל מה שאני מסוגלת, אני חוסמת בעצם את כל חלקיק יצירתיות שבי, אני "מוכרת" את עצמי לחיים הנורמלים... אני ממש לא יודעת להסביר מה בדיוק עובר עליי, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לסבול את זה, אני כל הזמן חושבת על לפגוע בעצמי רק בשביל לא ללכת. שייראו שרע לי שם.. אני פשוט יודעת שאני מסוגלת להוציא מעצמי הרבה יותר, בחופשים, או בפעילויות שאני עושה אני פשוט מאושרת, אני ממשת את כל הטוב שיש בי, וכשיש לי מסגרת אני פשוט רוצה למות, וכל יום אני מתעוררת בבוקר בשביל לסיים את השבוע החסר טעם הזה. אני פשוט חושבת שיש אנשים שמסגרת לא מתאימה להם, אבל אני לא יכולה לצאת ממנה.. אני מבריזה די הרבה ולפעמים אני תוהה אם יותר מפריע לי שיגלו שהברזתי או שלא ישימו לב. בכל מקרה שניהם נגרמים מאי אכפתיות ורצון להשאיר אותי מקובעת.
אני יודעת שאין יותר מידי מה להגיב, אבל אני בכל זאת אשמח להתייחסות....
רון
 
קרן בן הגיא  
08:53 15.04.12
הי רון.
אני שומעת כמה קשה לך עם המחשבה שתהיי חלק ממשהו שאין לך בו יכולת להחליט ולשלוט על מה שקורה לך. ואני חשה מתוך דברייך את תחושת המחנק שאת מנסה להיחלץ ממנה. אך יחד עם זאת אני שומעת ואולי זה לא נכון, את הבדידות שבכל זאת קיימת למרות שאת כותבת שהכל בסדר חברתית, וגם את הרצון אולי שמישהו ישים לב למה שעובר עליך.
אני תוהה אם את מספרת למישהו על מה שקורה- הורים או מבוגרים אחרים?
אני מאמינה שגם בתוך מסגרת של בית ספר, שזו בהחלט מסגרת עם חוקים משלה, יש אפשרות למצוא איזורים שבהם את יכולה לממש את עצמך, להוציא לפועל חלקים שאת מרגישה בהם יותר חיה, יצירתית. את לא כותבת ולכן אני לא יודעת בדיוק מהם האיזורים האלה, ואולי גם לך זה לא ברור לגמרי. אבל אני מאמינה שאם תשתפי את היועצת בתחושות האלו, היא תעשה מאמץ למצוא לך כיוונים שיקלו על השהות שלך שם.
בהצלחה. את מוזמנת להמשיך לכתוב. קרן
 
נועה
11:14 17.04.12
כשדיברתי על החלקים היצרתיים התכוונתי לאומנות מכל סוגיה, אין שום דבר שנוגע בזה בבית ספר (אני גם בכיתת מחוננים אז בכלל הכל ריאלי...).
ההורים שלי מודעים לחלק ממה שאני מרגישה (בגלל הימים שאני לא באה ושאני מבריזה משעורים) ואמא שלי לקחה אותי לשיחה עם המחנכת והיועצת, אבל זה לא עזר בכלום, זה רק גרם להם להקפיד יותר שאני לא מבריזה שזה היה מקור האור היחיד שלי בבית הספר... אני לא מסוגלת לשתף אף אחד עד הסוף, גם לא חברות שלי.... וזה משגע אותי שבימים שאני לא באה כי לא התעוררתי או משהו אז אני פשוט מוצפת ברגשות אשם. כאילו אין לי כבר לאן ללכת, שאני באה אני מרגישה נורא וגם כשאני לא באה. מה אני כבר יכולה לעשות עם עצמי?
 
קרן בן הגיא  
14:09 23.04.12
הי רון.
אני מתנצלת על ההמתנה לתשובה..
אני משערת שיש עוד דברים שפועלים בתוכך ושגורמים לך סבל ותחושות אשמה ושיכול להיות שלא קשורים באופן ישיר לבית הספר, אפילו אם נדמה לך כך.
אני מציעה שתפני לטיפול או ייעוץ אפילו למספר פגישות כהתחלה כדי לבחון כיצד ניתן לשפר את תחושתך ולעשות לעצמך קצת סדר בפנים. יש אפשרות לעשות זאת או דרך בית הספר או באופן פרטי באמצעות ההורים.
שיהיה בהצלחה. קרן
 
rui
12:21 28.04.12
ביקשתי כבר מהורי מספר פעמים שיקחו אותי לטיפול, אבל אח שלי הולך לפסיכולוג והם לא יכולים לממן לשנינו..... וקשה לי לראות את עצמי הולכת לבקש עזרה מבית ספר שהוא הבעיה שלי בעצם....
את לא חייבת לענות לי.. אני לא חושבת שאני כל כך מחפשת פיתרון...
תודה, רון
 
קרן בן הגיא  
09:15 29.04.12
יש מקומות ציבוריים שניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. ההורים בוודאי יוכלו להתעניין ולמצוא. ובנוסף ניתן למצוא טיפול פסיכולוגי טוב בעלות לא כל כך גבוהה..
בהצלחה. קרן
 
אור
19:23 09.04.12
שלום,
לבתי ימלאו בעוד כחודשיים שמונה עשרה. היא תלמידה מצטיינת בבית הספר וסך הכל ילדה טובה. עד לפני כחודש וחצי הכירה בחור ומאז כל תשומת הלב היא אליו, כל היום היא בטלפון, כשאני דופקת בדלתה ומבקשת לדבר איתה היא מתלוננת שאני מפריעה לה לדבר בטלפון, היא מדברת בחוצפה וכל עולמה סביבו. גם שאני מבקשת ממנה להתחלק בעבודות הבית יש לה טענות. היא טוענת שהיא בקרוב בת שמונה עשרה ויכולה לעשות כל העולה על רוחה. אמרתי לה כי גם בגיל שמונה עשרה יש חוקים והיא אפשר לעשות או לא לעשות מה שרוצים , אמרתי לה שהיא צריכה להתחלק במטלות של הבית(אני והיא) בלבד. היא גם אימצה כלבה לפני מספר חודשים הבטיחה לקחת אחריות ורק אחרי שאמרתי לה שאני אמסור את הכלבה , היא מוציאה אותה לא לפני שאני מזכירה לה. היא מבקשת גם כסף
ללא גבולות. בקיצור הרבה בעיות .
אודה על תשובתכם בהקדם,
חג שמח
אור
 
קרן בן הגיא  
08:06 15.04.12
שלום אור.
ביתך אמנם כבר בת 18, אך נשמע שסוף סוף החלה את גיל ההתבגרות שלה.
התשובה שלי תתחלק לשניים: במישור החינוכי נראה שאת נוקטת בגישה נכונה שבה את ממשיכה לדרוש את קיומם של חוקים, מסגרת ונורמות שאתן רגילות אליהן. אני ממליצה שתמשיכי להקפיד על כך, כמובן תוך התגמשות מסויימת.
במישור הריגשי אני מאמינה שאת חשה קושי רב, עלבון מהתנהגותה ותסכול על כך שאינך מצליחה לשנות את התנהגותה - כך חשים הורים רבים למתבגרים. יש לקחת בחשבון שכל הדרמה שמתרחשת עכשיו היא נסיון של ביתך להיפרד ריגשית ולהבנות לעצמה זהות ויישות עצמאית. אני מעריכה שזה הופך מורכב יותר אם כמו שסיפרת אלו רק שתיכן יחד בבית. יכול להיות שאם תספרי לעצמך שמדובר בתקופה מוגבלת זה יקל על ההתמודדות שלך מולה. אני בעד לאפשר לכך להתנהל בתוך גבולות שתחליטי עליהם.
שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום. קרן
 
חן
21:02 05.04.12
היי...אני חן..בת 19
יש לי דיכאון..אממ..כיאלו מאובחן..
אני רוצה לצאת מזה...הבעיה שאני לבד כל הזצן...אני מנסה לעשות משהו עם זה ואני לא מצליחה..
בניתי לעצמי איזה קיר..והרחקתי הרבה אנשים..ומשום מה קשה להם להתקרב..אני מונעת לפי דעתי בתת מודעה שלי...אני מונעת מהם להתקרב..
אני לא יודעת איך לשבור את הקיר הזה..כברתי חיים קשים..
אמא שלי הייתה חולה ונפטרה לפני 7 שנים
אני עם הפרעת אכילה..ועכשיו הדיכאון..
אני לא רוצה להיות ככה לתמיד..
איך יוצאים מזה?
איך מכירים אנשים?איך שוברים את החומה הזאת?
 
קרן בן הגיא  
13:36 09.04.12
הי חן.
את כותבת שהדיכאון "מאובחן", האם את בטיפול פסיכולוגי? מטופלת תרופתית?

את כותבת על שבנית חומה שעושה קושי להתקרב לאחרים ולתת לאחרים להתקרב אלייך - זה מעניין להבין יותר טוב את "החומה" הזו. ממתי? איך את עושה את זה?
זה נשמע שאולי היה נכון לפעם ההסתגרות הזו והיום זהו מנגנון הגנה שכבר לא משמש אותך ואת בעיקר סובלת ממנו, או שאולי בכל זאת משמש למשהו.. זה חשוב ומעניין להבין מה קורה לך.
הצעתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ציבורי או פרטי כדי לא להשאר לבד עם התחושות הקשות וכדי לעזור לעצמך להבין מה מתרחש שם בפנים.
את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום. בהצלחה. קרן
 
תומר
14:02 01.04.12
אני ממש לא יודע מה לעשות עם עצמי.
מאז שהתחלתי את כיתה י"ב, הכל הפך בשבילי למאוס.
נמאס לי מהלימודים, נמאס לי מהמשפחה, מהחברים, מבית הספר.
מהכל.
אני מרגיש בן אדם כל כך ריקני, חסר תחומי עניין, וטיפש.
אני כל כך חסר תעסוקה וכבר 3-4 ימים לא יצאתי מהבית! אין לי לאן לצאת בעיר המגעילה הזאת(חסרת מקומות בילוי ותעסוקה), ואני שונא להסתובב פה. המוטיבציה ללימודים כמעט ונעלמת. נמאס לי מהשגרה והחדגוניות המשעממת הזאת.
לפעמים אני רואה טלנובלות, דרמות וסרטים בטלוויזיה ואני אומר לעצמי:"למה אין לי חיים מלאים בדרמה כמו בסרטים" למה הכל אצלי חייב להיות משעמם ותקוע ומקובע? למה שום דבר לא משתנה אצלי בחיים.
אני קם כל בוקר, הולך לבית ספר חוזר הביתה וזהו!!!! ואפילו בלימודים אני בקושי מתעסק. למה אני לא יכול להיות עם הבן אדם שאני אוהב?
חיפשתי לעצמי עבודה באופן נואש על מנת למצוא לעצמי תעסוקה, וגם על זה ויתרתי כי בעיר הקטנה שלי לא רוצים להעסיק בני נוער.
אני מרגיש שאני מוותר על הכל, שנמאס לי מהכל וששום דבר לא מעניין אותי! שבא לי לצאת מהעיר הקטנה הזאת אל העולם האמיתי, לחפש ריגושים, למצוא אהבה ועניין בחיים האלה.
אני מרגיש שהחיים שלי מתבזבזים לריק(אני בן 18)
מה לעשות? אני כבר מיואש (אני כותב את ההודעה הזאת עם כאב ראש בגלל שישבתי מול המחשב כמה ימים ברצף, מחוסר מעש)
ובקשה נוספת- לא לתת לי תשובה אחרי שבוע כי אני ממש מיואש כבר מהחיים האלה!!! אני על סף התמוטטות עצבים
 
קרן בן הגיא  
19:46 02.04.12
שלום תומר.
חוויות של ריקנות, שעמום וחסך הן קשות ומעיקות ביותר. ואני שמחה לשמוע דרך מה שכתבת שאתה לא נכנע להן ומבקש להיחלץ מתוכן. זה מנוע טוב להתקדמות, לשינוי ולעשייה.
אני רוצה להתייחס לאחד המשפטים שכתבת על האהבה. האם כתבת על משהו אקטואלי? האם יש מישהו או מישהי שמרגשים אותך? ומה קורה עם זה?
הצבעת על כיתה יב' כזמן שבו הכל התחיל.. מעניין אותי מה קרה דווקא אז? מה השתנה בך שהכל התהפך?
אשמח לשמוע את תגובתך. קרן
 
תומר
00:09 05.04.12
מאוד מודה לך על תגובתך ועל כך שלא נאלצתי להמתין שבוע למענה(בדרך כלל מה שקורה לי באתר זה). ראיתי את התגובה אבל לא יכלתי להגיב בגלל מצבי הנפשי.
אני מעדיף לשוחח איתך על הדברים האלה באופן פרטי.
אוכל בבקשה לקבל את כתובת המייל שלך?
תודה, תומר.
 
קרן בן הגיא  
13:30 09.04.12
אני מבינה שאתה מעוניין בהתייחסות אישית ופרטית.
אשמח לעזור לך באופן נקודתי בצורה זו:
keren.benhagai@gmail.com
קרן
 
אביבית
17:49 31.03.12
ההורים שלי פרודים כבר 6 שנים הם גרים ביחד הם מתנהגים ממש כמו שתי זרים לא מדברים אחד עם השני לא כלום ואם יש דיבורים אז זה קללות וצעקות אני בת 16 ושזה קרה שהם נפרדו הייתי בת 10 הפרידה שלהם מאוד השפיעה עלי לרעה תפיסת העולם שלי השתנתה ויש לי הרבה סיבוכים נפשיים הייתי מאוד קשורה לאבא שלי ושהוא נהיה אדם מגעיל ואלים אז אני לא בקשר איתו כמו פעם המצב הזה מכביד עליי מאוד וקשה לי יש לי עוד בעיות שפשוט אני מעדיפה לא לספר אותם אבל זאת התמונה הכללית קשה לי עם זה ואני כבר לא יודעת מה לעשות ?
 
קרן בן הגיא  
09:01 01.04.12
אביבית יקרה.
אני שומעת בכמה קושי ומצוקה את נמצאת. פרידה של הורים זהו משבר מאוד קשה לעיכול וכל משפחה מתמודדת איתו באופן שונה טוב יותר או טוב פחות.
אני לא יודעת מה הסיבות בגללן ההורים החליטו להמשיך לחיות יחד בבית, אולי חשבו שזה יקנה לכם תחושה של משפחה, או שמסיבות כלכליות, לא יודעת. מה שברור הוא שזה מאוד מורכב ואת מרגישה את המורכבות על עצמך ונפשך. יתכן שהכעסים שרוחשים בבית הועברו אליך ואת נושאת אותם. (האם יש לך אחים?)

אני רוצה להציע לך לפנות לטיפול נפשי או דרך בית הספר, או באופן פרטי - כך תוכלי להבין יותר טוב את מיקומך בבית, להבין יותר טוב מה קרה לך מול אבא ואולי אפילו לשפר את הקשר איתו, ובעיקר לחלץ את עצמך מהתסבוכת הזו של הורייך שאת קלועה בתוכה וסובלת ממנה.
את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. שיהיה בהצלחה. קרן
אני אמא לבן כבן 18. לעיתים אני רואה אותו עצוב, מדוכא ומנסה לשאול מה קרה, לגלות התעניינות בכל זאת הוא בני ומאד אוהבת אותו, ואיכפת לי מה קורה איתו, האם זה בסדר שהוא לא משתף אותי?? וכשאני קצת לוחצת הוא כועס ואומר יהיה בסדר. מדוע אינו מגלה פתיחות בפני מה שקורה לו עם החברים אני מאד פתוחה אליו? , כך לא אדע מה מציק לו. לבסוף אני מרפה אך כואב לי לראותו מדוכא לאחר כמה ימים זה עובר ושוב חוזר חלילה. אם הוא מתעלם מלשתף אותי האם להתעלם מיזה למרות שכואב לי לראותו כך??. מה שנותר לי לומר לי משפטים קבועים: יהיה בסדר, ואם תירצה לשתף אותי תמיד אהיה לאוזן קשבת ואשמח מאד לשמוע. איך אפשר לגרום לו להיות פתוח ולספר מה קורה איתו??? מבלה המון עם חברים בקושי רב בבית, אנו לא צעירים מתקרבים לגיל 60 אך עם רוח צעירה ונותנים לו חופש דרור. תודה על העזרה.
 
יפעת
09:41 29.03.12
ממתינה לתגובה תודה רבה.
 
קרן בן הגיא  
10:52 30.03.12
יפעת שלום.
אני חשה מהתיאור שלך את הדאגה והאיכפתיות לכאב ולסבל שך בנך. ואני משוכנעת שהוא חש בכך וזה חשוב.
כדי להבין באופן רחב יותר את התמונה - האם הוא בנך היחיד? האם בי"ב או בצבא?
כשלעצמו - בגיל ההתבגרות כחלק מהרצון לרכוש זהות עצמאית מתרחש תהליך של התרחקות מההורים והתקרבות לבני גילו כקבוצת השתייכות .
כדי להבין אם מדובר במשהו יותר חריף מהתמודדויות רגילות של גיל ההתבגרות יש לברר את השאלות הבאות שבוודאי תוכלי לענות עליהן במידה מסויימת:
מתי התחילו הירידות במצב הרוח? למשך כמה זמן?
האם מסתגר ולא יוצא כמה ימים מהבית/מהחדר או שפשוט עצוב אך ממשיך בסדר היום הרגיל שלו?
האם ישן בלילות? האם חל שינוי בתאבון?
אני מציעה שתתני התייחסות לשאלות ונמשיך משם. קרן
 
יפעת
08:22 01.04.12
שלום רב. בני בן 18 שנה אחרונה לתיכון. הוא לא עצוב כל הזמן מדבר אלינו רגיל, אינו פתוח אלי כפי שאני פתוחה אליו, לא משתף אותי במה שקורה לו עם חברים, עם ידידה רק בכלליות במה שהיה בביה"ס, אינו סגור בחדרו כלל וכלל לא, מאד חברותי, מאד מקובל בחברה ובבית ספרו, ויודע היטב שנושא השיער מפריע לנו. הוא הבן הקטן אצלינו יש לו עוד אחים בוגרים שלא עשו כך.איני מבינה מה טוב בשיער ערוך ובראסטות, זה נראה עליו מאד מכוער וגם זה לא דרך החינוך שלנו ממש לא.
 
קרן בן הגיא  
08:49 01.04.12
שלום יפעת.
אם כך - חברותי, לומד ומתפקד כרגיל - ניתן להבין כי הזמנים בהם יותר מסתגר ונראה לכם עצוב קשורים בהתמודדויות שלו שבוחר לנסות ולהסתדר איתן בעצמו. כדאי להתייחס לכך כהזדמנות טובה וחשובה בהכנה שלו ליציאה מהבית ולהתמודדות עם עולם המבוגרים. כך הוא יכול לעשות ניסיון בהתמודדות עצמאית תוך שהוא יודע שיש לו את הגב והמשענת של הוריו. כדאי לאפשר לו ולפרגן לו על כך, וגם להזכיר לו שאתם שם.

בטח נוכחת מילדייך הגדולים שלא תמיד הם בוחרים בדרך שאת ובן זוגך חושבים כי היא הנכונה או הכדאית ולעיתים אף נראה כי הבחירה באופן מובהק מתנגדת לדרך החינוך. חשוב להבין כי זוהי דרכם של הילדים להיפרד ולפתח זהות עצמאית. במידה ותאפשרו את הדרך הייחודית שלו, כמובן בתוך גבולות ששומרים, יתכן מאוד שבסופו של דבר יבחר בדרך דומה וקרובה לזו של הוריו. אך במידה ולא תאפשרו סביר מאוד שההתנגדות והבחירה הקיצונית תחריף עוד יותר.
שיהיה בהצלחה. קרן
 
אני
11:56 13.03.12
אני סובל מטיקים ני בן 18 ולא יודע מה לעשות התחיל לפני כמה שנים ?

ניתן לטפל בכדורים??
 
שי ציון  
20:59 13.03.12
הי, באופן כללי מעטים הם המקרים בהם לא ניתן לטפל ולכן תשובתי היא, שאני מניח כי ניתן לטפל בקשייך. זאת, מבלי להכיר את הרקע הרחב לפנייתך. רצוי שתפנה לאיש מקצוע מתחום הנפש (פסיכולוג, עובדת סוציאלית ואפשרי גם פסיכיאטר עם מומחיות בטיפול שאינו תרופתי), שיבצע הערכה של מצבך. חשוב שתדע כי במקרים רבים (גם בטיקים) ניתן לטפל במגוון תופעות גם ללא כדורים.שי
 
ss
21:47 08.03.12
שלום, קוראים לי אפרת(שם בדוי), אני בת 16 מהדרום.
חברה שלי בגילי, באה מבית מאוד בעייתי. היא בת יחידה והמצב הכלכלי בבית שלה במצב נוראי, ברמה שאין להוריה כסף כמעט לשום דבר שהיא רוצה/צריכה, כולל דברים פשוטים כמו למשל לפעמים לצאת לאכול במסעדה. המצב הזה מכניס אותה לתסכול נוראי, אבל זו לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא ההורים שלה. אבא שלה הוא אדם חולה בערך בן 50, מובטל שעובד בכל מיני עבודות לא קבועות בשכר משפיל בהחלט שלא תואם את העבודה הפיזית הקשה שהוא נאלץ לעשות. הדבר גרם לו לעבור לגור במקום אחר ולכן החברה שלי גרה רק עם אמא שלה בבית. אמא שלה היא אדם בעייתי. היא בת 55 , עובדת בתור מנקה. היא בן אדם מאוד עצבני ומתוסכל (בלשון המעטה) והחברה שלי חיה בבית שבו מתייחסים אליה אלא כאל נטל, אדם מיותר, חסר חשיבות. אמא שלה צועקת עליה באופן קבוע על כמה שהיא לא שווה שום דבר, היא מתעללת בה נפשית באופן קבוע ע"י הצעקות שלה ולאט לאט החברה שלי הפכה לאדם סגור ואומלל.
האדם היחיד שהיא מעזה לדבר איתו על המצב הוא אני, ואני כבר אובדת עצות בנוגע למה לעשות איתה. כמובן שאין ביכולתם להשיג לה טיפול פסיכולוגי מכיוון שאין להם כסף, והאמא גם לא תסכים. החברה שלי חיה בפחד תמידי מהתגובות של אמא שלה למעשים שתעשה וכל הפעולות שלה נובעות מהפחד הזה (לדוגמא: "אני חייבת ללכת מחר לבית ספר למרות שאני חולה, כי אמא שלי תכעס עליי אם לא"). הגבול נחצה לפני כמה ימים כשהייתי אצלה ואמא שלה הייתה כל כך עצבנית עליה על זה שהיא רוצה לבוא אליי לישון, והיא הרביצה לה מולי. החברה אמרה שזו הפעם הראשונה, אבל לי קשה להאמין שזו תהיה האחרונה...בנתיים החברה שלי ממשיכה לספוג ולספוג את היחס המשפיל והקשה, ועולות לה לעיתים קרובות מחשבות אובדניות. אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי לעזור לה, היא מתביישת לדבר עם אחרים ומפחדת ממה שהם יעשו (ומסתבר שדי בצדק...), אני יודעת שאם היא תמשיך במצב הזה היא תמשיך לצבור עוד ועוד צלקות, ואני כבר לא יודעת איך לעזור לה
אני יודעת שזה סיפור די מסובך אבל אני אשמח אם רק תוכלו לתת לי כיוון, איך אוכל לעזור לה..אני מקשיבה לה תמיד, תומכת בה ומייעצת לה בצורה הטובה ביותר שאני מסוגלת, אבל לצערי זה לא מספיק.....

תודה רבה רבה רבה מראש על כל סוג של עזרה! אפרת
 
שי ציון  
20:55 13.03.12
אפרת הי, תחילה התנצלות על העיכוב במענה. אני יכול לחשוב כי בתוך המצב המורכב והמכאיב של חברתך, יש לה חברה שרואה את מצבה בעיניים מפוקחות תוך מחשבה מתמדת, בנוגע לדרך הטובה ביותר שאת יכולה להיות עבור חברתך. אני מאמין, כי גם אם אין ביכולתך לחולל שינוי בחייה, כפי שהיית מעוניינת, הנוכחות שלך תורמת ומסייעת לה לשמר מידה משמעותית של רווחה נפשית.
מעבר לכך, ברור כי הכיוון הוא שחברתך תקבל סיוע נפשי. קיימות אפשרויות לקבלת סיוע נפשי שאינן כרוכות בתשלום. אני מניח כי יועצת בית הספר שלכם מכירה אותן ויכולה להפנות אליהן. האפשרות הראשונה, היא לקבל טיפול במסגרת בית הספר אם על ידי היועצת ואם על ידי פסיכולוגית בית הספר (במידה ויש כזו); אפשרות אחרת היא קבלת טיפול במסגרת מרפאות ציבוריות-אזוריות, שם לעיתים יש רשימת המתנה אך במידה והדבר מצריך התערבות מהירה ניתן לעשות זאת, על פי רוב.
כמובן, רצוי שחברתך תשוחח בעצמה עם יועצת בית הספר וייתכן כי בכך יתאפשר לך לתמוך בה בתהליך זה, גם אם כי אפשר להבין מפנייתך כי הסיכוי לכך נמוך. במידה וחברתך תרצה להסתייע בפורום כמובן שהיא מוזמנת. שי
שלום לדוקטורים אני בן 26
אז קודם כול אני מתוסבך ברמות יש כדור נגד תסביכים?אני מפחד לרשום מפחד שמישהו יזהה אותי לפי צורת הדיבור או משהו אני חיי כול היום בפחד ממה יחשבו עלי
יש לי בעיה רצינית בחיים לפני 7 שנים בערך הייתה תקופה שהייתי מעשן מריחואנה תחת ההשפעה הייתי נהיה מתוסבך איך מסתכלים עלי ודברים כאלה ושהיה יורדת ההשפעה הייתי נהיה רגיל בסופו של עניין ירדה ההשפעה ונשארתי מתוסבך עכשיו זה נהיה כבר כמו בעיה פיזית רק רגשית אני מרגיש מוגבל רגשית עד לפני זה הייתי מאוד חברתי ואוהב אנשים ולהכיר ולהיות בחברה של אנשים אני אוהב איך שאני ניראה אבל את עצמי אני שונא כאילו אני לא יכול להשאר עם עצמי לבד כול הזמן באובססיה כמו בחלום רק חושב על הבעיה הזאת כלום לא מעניין כבר 7 שנים אני לבד עם זה יום יום אין לי דקה של שלווה אני מרגיש מאוד מוזר כאילו אין לי "זכות" לחיות ולהנות אני מרגיש כול הזמן כאילו אני לא בסדר כי אני מתבייש בזה ,שאני במצב הזה כביכול אני "דפוק" כול תפיסת העולם שלי השתנתה אני באמת דפוק יכול להיות שאני משוגע?איך אני יכול לדעת?
כול ההרגשה הפנימית שלי הפכה לפרנויה אחת גדולה אין לי אצ ההרגשה הכיפית הזאת של החיים שאני חי אני מתפלל שאני ימות כבר כי אין לי כוח כבר אני לא יכול עם הריחוק הזה מאנשים איזה טעם יש בחיים אם אי אפשר לתקשר פנים אל פנים אני יודע שיש לי בעיה להסתכל לאנשים בעיניים אני עסוק איך הם מסתכלים עלי ואני לא יודע לאן להסתכל וננעלות לי העיינים ואז אני אוכל סרטים שמי שאני מדבר איתו קולט שמשהו רע עובר עלי ואני איפה שהו לא מוכן שזה יקרה אז כול הזמן אני מסתובב עם פרצוף רציני חושב מה יהיה ורק מעניין אותי שלא יראו שאני "לא בסדר" יש לי גם לפעמים סיוטים שפתאום אני מדבר עם מישהו והיידים נתקעות לי למעלה כמו משוגע ואני מנסה להוריד אותם בחלום ולא מצליח כאילו היידים שאני מרים זה הפחד של יראו שאני "משוגע" ושאני לא מצליח להוריד אותם זה ההרגשה ש7 שנים אני לא מצליח לצאת מזה זה אותו תחושה ולפעמים בחלום אני לא מצליח ללכת הרגליים נתקעות וכאילו אנשים רואים אותי ואני מנסה להראות רגיל כאילו אין בעיה פעם הייתי יודע מי אני מכיר את עצמי היום ני לא יודע מה הרצונות שלי מה אני אוהב מה לא כאילו האופי שלי יצא לפנסיה לא אכפת לי כלום בעירוים שמחים אני רק עוד יותר עצוב שאני ככה ולא יכול להנות הבעיה העיקרית היא שאני לא יכול לדבר על זה עם כול אחד אז הכל נשאר בבטן אני כבר לקחתי את האופציה הזאת שכול החיים אני יהיה ככה בראש אני רק מחכה שיקרה לי משהו קיצוני טוב או רע לא אכפת לי העיקר שיהיה שינוי אני לפעמים מסתכל על ילדים לנסות לראות איך הם לא שמם לב לכלום והם שמחים אני לא יודע איפה למצוא את עצמי מה עושים מה יש לי בבקשה תעזרו
 
שי ציון  
19:55 10.03.12
הי, אני מרגיש שבפניה שלך לפורום עשית צעד אמיץ ומשמעותי, בכך שאתה חולק משהו מההתמודדות המורכבת שהיא מנת חלקך מזה כ-7 שנים. כיוון שאתה מעלה קושי שלאט לאט מכרסם באיכות חייך וביכולתך לחוש חוויות של הנאה וסיפוק, שהיו בעבר צד משמעותי בחייך, חשוב לי לומר לך שיש אפשרות להשיב לך את תחושת המוכרות עם עצמך ואת היכולת לחוות חלקים נעימים יותר בחייך. אפשרות זו תממש באם תפנה לטיפול נפשי, עם איש מקצוע איתו יתאפשר לך לבטוח ולחלוק במתרחש בתוכך, מתוך ידיעה שדברייך ישארו בתוך חדר הטיפול והמטפל יעזר בהם על מנת לסייע לך. אותו מטפל (או מטפלת) יוכלו לשאת איתך את כובד המעמסה הנפשית המוטלת כיום על כתפייך בלבד. אשמח לסייע לך למצוא מטפל באיזור מגורייך ולצעוד צעד נוסף בדרך לשינוי בחייך.שי
 
אני
20:10 05.03.12
מה ניתן לעושות במקרה של טיקים בראש שאני תמיד חושב על כך




לא עובד הפסקתי ללמוד בבקשה עצה
 
קרן בן הגיא  
21:46 06.03.12
שלום לך.
נתת מעט פרטים, אך ממה שכתבת אתה סובל מטיקים ואני מעיזה לנחש שזה לא הכל. יש אפשרות לטפל באמצעות תרופות- פנה לפסיכיאטר שיתאים לך בהתאם לבעיה המרכזית ובהתאם לגילך.
שיהיה בהצלחה. אתה מוזמן להמשיך להגיב בפורום. קרן
 
אליסון
17:24 22.02.12
אוקיי אז יש לי בעיה..
אני בשנה האחרונה (כיתה י"א), ממש מתרחקת מאנשים, ממש!
אף פעם לא הייתי טיפוס כזה חברתי אבל הייתה לי תקופה שהייתי דיי מוקפת באנשים וזה פשוט עבר. נשארו לי רק חבר שלי וחברה טובה שלא לומדת איתי ואנחנו בקושי מתראות עקב הלחץ בלימודים.
אני כאילו.. חושבת שהסובבים לא מספיק טובים בשבילי, שזה נורא אירוני, ואני ממש רוצה שמישהו יסביר לי את האירוניה, מישהו עם ניסיון בכל הבעיות האלה - אירוני כי אני עם ביטחון עצמי והערכה עצמית נורא נמוכים.
אני לא אוהבת בעצמי כמעט וכלום, ברצינות! אני לא מבינה איך אפשר בכלל להנות איתי רוב הזמן.
הדיכאון שאני נמצאת בו הוא ממש כבד ואין בעיה אחת עיקרית שמעסיקה אותי ממש, אני פשוט מוצאת את עצמי יושבת בכיתה, שומעת מוזיקה, מנגבת דמעות בשקט, מקווה שלא ישימו לב, אבל עם זאת כלכך רוצה שישימו לב.
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, אבל אין טעם לפתוח עכשיו את סיפור חיי.
עוד פחות מחודש יש את המסע ישראלי בביה"ס שלי,
עכשיו אני חושבת ככה:
אין לי חברים בשכבה, אני לא אוהבת בכלל את ישראל, יש לי פוביה מדבורים וכל מיני עוקצניים למינהם, אני לא אוהבת טבע בכלל - יש לי סיבה לצאת?
כולם אומרים כמה שזו חוויה משנה וטובה וכייפית ואני פשוט לא רואה איך אני אהנה.
מה כדאי לי לעשות?
 
שי ציון  
20:40 27.02.12
ג'ני הי, נדמה לי שבזמן הנוכחי את מתקשה להרגיש דברים טובים בכלל ובאנשים סביבך בפרט. את מתארת אוסף של רגשות כואבים, שנוכחים אצלך וכאילו מסתירים את חלקים אחרים. אני יכול לחשוב שבזמן הזה לא קל לך להתקרב לאנשים ואולי כך את מרחיקה את האפשרות שיווצר מפגש קרוב, כיוון שבמפגש קרוב את עשויה לחוש פגיעה ואולי אף לא רצויה. חכמינו כבר אמרו "הפוסל במומו פוסל" וככל הנראה ידעו משהוא על נפש האדם... במילים אחרות נראה שכעת את מרגישה עצמך עם מיעוט כוחות ואולי כך את מונעת מעצמך התמודדות שהיא מעבר לכוחותייך.
אני מציע לך לפנות לדמות טיפולית בסביבתך (כגון יועצת), שכן ניתן לעזור לך לשאת את כובד המעמסה הנפשית, וסייע לך לראות שוב את החלקים שאת אוהבת בעצמך, שנדמה כי הטשטשו בעת הזאת. כמובן שאת יכולה להמשיך ולהגיב בפורום. שי
שלום! שמי חבוי, אני בן 18 ועוד מעט מתגייס.

ראשית, רציתי לברך אתכם על האומץ שיש לכם על כך שאתם משתפים אותנו בתחושות הבדידות שלכם, זה לא פשוט ולא כל להיות לבד ובשביל לצאת מהסיטואציה הזאת נדרש כוח רצון עז וחוזק נפשי.

שנית, רציתי לייעץ לכם. אין שום דבר רע בלהיות לבד. נכון, כולם מצפים ממני שיהיו לי חברים, שאני יצא לפאבים וישתה ויעשה שטויות ויתנהג כמו ילד בגילי, שאני יהיה מוקף בחברים מגניבים ושאני יבלה מהבוקר עד הלילה (אני כרגע לא לומד), אבל מה לעשות שאני לא כזה???? זה פשוט לא מתאים לי! אני מרגיש טוב עם עצמי, עם או בלי חברים, אני אדם נחמד ונעים וכל מי שמסביבי רק מרוויח ממני! כשאני מסתכל במראה בבוקר אני מרוצה ממה שאני רואה! וזה כל מה שחשוב!

שימו לב, אני לא מבקש שתשלימו עם הבדידות כמצב סופי בחייכם שאין ממנו מוצא, אני מבקש שתסמנו לעצמכם את המצב הזה כמצב "ביניים" שבו אתם נמצאים כרגע, אבל במקום להתעצב ולהכנס לדכאון תנסו להשתמש במצב הזה כדי לצאת מחוזקים. שבחו את עצמכם על ההישגים שלכם, תאהבו את עצמכם, תשדרו ביטחון עצמי, תפתחו תחומי עיסוק מחוץ לשעות הלימודים ותבנו את עצמכם כך שלא תרגישו לרגע שאתם צריכים "להתנצל" על זה שאתם לבד, אין שום סיבה להתבייש בכך. כשאתם נכנסים לבית הספר תגידו בלב את המשפט הזה: "אני נכנס\ת לבית הספר באמונה שלמה עם עצמי, אני נשאר\ת עצמי גם בתוך בית הספר, מי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני ומי שלא לא צריך". שימו לב שאתם משאירים לעצמכם מקום לשיפור, אבל לא לוקחים ללב שום דבר שאחרים אומרים לכם, חלק מהביטחון העצמי משמעותו להיות עם עור עבה, כזה שלא קל לחדור אותו במילים מעליבות או הערות מזלזלות, גחכו על עצמכם מעט ותרשו לעצמכם באותה קלילות לצחוק על אחרים ושימו לב איך הרגישות מוחלפת בתחושה משחררת.

ולמה זה היה כ"כ חשוב לי לכתוב את זה? כי שנים חשבתי שאני "פחות טוב" \ "פחות מוצלח" \ "לא בסדר" בגלל שאין לי חברים. הייתי בטוח שאני לא נורמלי, פשוט לא מתאים, אדם משעמם שאף אחד לא ירצה להיות איתו. כך חשבתי באמת ובתמים, וגם כשעזרתי אומץ בשביל ליצור קשרים או כשעברתי ממסגרת אחת לשנייה (בית ספר יסודי לחט"ב ואז לתיכון) המצב שלי לא השתפר. פשוט לא השלמתי עם עצמי ועם הבדידות שלי. זה הוביל אותי למצב נוראי, שבו אני מפחד להכנס לבית הספר, חושש לדבר עם אנשים אחרים וחי בריקנות מוחלטת. אבל מצאתי לזה פתרון, השלמתי עם הבדידות שלי ומצאתי תחליפים (משחקי רשת באינטרנט, תנועת נוער, ידידים מכיתות אחרות). ולמרות זאת, איני יכול להעיד על עצמי שאיני בודד כיום, אבל אני מרגיש טוב עם עצמי ואני מאושר.

אני לא חושב שלהיות לבד זה כיף, וזה בוודאי לא המצב האידאלי, אבל מכורח המציאות נכלאתם לסיטואציה מלחיצה, אולי אפילו לראשונה בחייכם ואתם צריכים לנסות ולהשלים איתה ולחיות בשלום עם עצמכם לפני שאתם בכלל מנסים לגשת לגורם "חיצוני" שהוא אדם אחר.
שלום,אני בן 13
ויש לי מספר בעיות
1.אני הולך כמו "הומו"-כולם אומרים לי את זה כל הזמן
2.יש לי קול גבוה כזה והקול שלי הוא בידיוק קול של בחורה- אני הקלטתי את עצמי ולא האמנתי שזה הקול שלי וגם על זה צוחקים עליי
3.אני מתנהג כמו "הומו" ואני משתדל שלא להתנהג ככה אבל אני לא מצליח וכולם אומרים לי שאני מתנהג כמו "הומו"
3.יש לי גם פוזות של הומו- עמידה של הומו, ישיבה של הומו.
4.בקיצור יש לי תכונות של הומו אבל אני בכלל לא אוהב גברים אני אוהב נשים ואני רוצה להשתנות - וזה לא רק בשביל אנשים אחרים זה בעיקר בשביל עצמי.
ויש לי עוד מספר בעיות בנושא אחר-
1. אני ילד לא מקובל בשכבה והגעתי למצב שאין לי בכלל חברים ואני רוצה להיות מקובל איך אני יכול להשיג את זה.
2. אין לי ביטחון עצמי וזה הולך ונהיה יותר גרוע מיום ליום וזה מתאפיין גם בדברים פיזיים וגם בדברים נפשיים.
הי, מפנייתך נדמה שאתה חווה פער גדול בין הדרך שבה אתה חווה את עצמך לדרך שבה רואה אותך הסביבה. כאילו הסביבה כופה עלייך את ההגדרות שלה לגבי ההתנהגות שלך, הדרך בה אתה מדבר וכו ומסיקה עבורך את המסקנה המתבקשת לכאורה שאם אתה מתנהג בדרך זו הרי בוודאי שאתה "הומו".במקום הזה, נלקח ממך "האני" האמיתי שלך זה שאתה חווה אותו ואתה נאלץ להאבק על האמת הפנימית שלך ועל כך שמתקיימת בך ייחודיות. זה הוא מאבק קשה שייתכן אף עולה לך בקשיים חברתיים עד כדי ברצון לשנות את "האני" שלך רק כדי שיפסיקו להתייחס אלייך כמי שאתה לא. לצערי, אתה מספר שאתה משלם מחיר נפשי משמעותי על מצבך. אולי אחד המחירים הוא בכך שגם אתה מתחיל להרגיש כי מי שצליל קולו גבוה אותו יושב בדרך מסויימת הוא מתנהג בדרך "הומואית". כאילו האנשים סביבך שכנעו אותך בנוסחה זו בדרך של כפייה.
אני מציע שתשוחח עם מישהו בסביבך על שאתה מרגיש ואתה מוזמן להגיב.
אני מרגיש צורך לומר לך, שיש בתוכי חלק שמרגיש שאולי קיימת מידה של הומור בפניה שלך... ואולי זו מחשבה מוטעת. שי
היי,
אני עושה בייביסיטר לילדה בת 12. אמא של הילדה לוחצת עלייה לעשות ניתוח אף- למרות גילה הצעיר של הילדה.. למען האמת, אין לי מושג למה- לילדה יש אף פרופורציונלי לחלוטין ובכלל אפשר לומר שהיא דיי יפה. האמא טוחנת לילדה את הראש על הניתוח הזה והילדה לא מפסיקה לבכות לי. אני לא מבינה מה האמא הזאת רוצה מהילדה שלה- ואין לי מושג מה לעשות.. תודה מראש.
 
קרן בן הגיא  
17:55 13.02.12
הי גלי.
לא ציינת את גילך. אני רוצה לציין את הרגישות שלך לילדה הזו, שכנראה שלא היתה עושה ניתוח אף אילו אימה לא היתה "טוחנת לה את הראש" על כך. ואת באמת נמצאת בסיטואציה מורכבת. מחד ערה לכך שהאם פועלת מתוך מניעים וכאבים פנימיים ואישיים שלה שלא בהכרח קשורים בביתה. מה שקורה הרבה בין הורים וילדים ואמהות ובנות. ומאידך, את הרי גורם חיצוני שנחשף לכך ו"הזכות" שלך להתערב בזה מוטלת בספק.
האם הילדה משתפת אותך? מה היא עצמה חושבת על האף שלה? אני חושבת שהדרך הכי טובה לעזור לילדה הזו היא לעזור לה למצוא את הדעה הפרטית שלה עצמה על האף שלה ועל גופה. ולא בהכרח לומר משהו על העמדה של האמא או להוסיף עמדה משל עצמך.
שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להגיב. קרן
+ הוספת הודעה
   1 ...  4  5  6  7  8  9  10  11  12  ...  30  
 חיפוש בפורום זה
המידע באתר אינו מהווה תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי והינו בהתאם לתנאי השימוש
מנהלהודעה מקוריתתגובהללא תוכןהודעה חדשההודעה עם תמונההודעה עם וידאו
תגיות
מצוקה   נוער במצוקה   אלימות   בעיות במשפחה   פחדים   בדידות   אונס   תקיפה מינית   איומים   סמים   אלכוהול
RSS RSS פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית