אני לא יודעת כמה תצליחו להבין, אבל אני ינסה לפרוק ולהסביר, מה עובר עלי בתקופה האחרונה. אני בת 16 עם דימוי עצמי נמוך מאז שאני זוכרת את עצמי, כל חיי עסקתי בדיטות שחלקן הצליחו וחלקן פחות. לפני כמעט שנה אני והידיד הכי טוב שלי נהפכנו לחברים, אחרי שהוא רדף אחרי קרוב לחצי שנה הסכמתי שנהיה חברים. בתקופה שהיינו יחד הרגשתי סופסוף טוב עם עצמי, הקשר היה מדהים אך לאחר 4 חודשים הוא אמר לי שהוא לא מרגיש אותו דבר כמו שהוא הרגיש. חודשיים היינו בניסיונות, כל פעם עמדנו להיפרד אבל לאחר מכן אמרנו שננסה צ'אנס נוסף אולי זה ישתנה אולי פתאום הוא יחזור לאהוב אותי, הרי זה לא שמשו לא בסדר בקשר, הכל היה טוב החיבור בנינו היה מעולה, אבל בכל זאת הוא לא הרגיש. לי כבר היה קשה בתוך המערכת יחסים למרות שעדיין אהבתי אותו, היה חסר לי השלוש מילים האלא "אני אוהב אותך" שלא זכיתי כבר לשמוע. ניפרדנו בצורה יפה מאוד, וזה היה יום לפני שהוא טס לשבועיים, בתחילת השבועיים האלא הוא שלח לי הודעה שהוא מתגעגע אלי מאוד והוא מצטער על ההחלטה, עניתי לו שגם אני. הוא חזר מחו"ל והמצב היה מוזר בנינו לא דיברנו כמעט. עבר חודשיים ואנחנו עדיין לא מדברים, הבעיה היא שעקב הפגיעה של הפרידה, ובמיוחד העובדה שהוא רדף אחרי כל כך הרבה זמן אבל הוא זה שהפסיק לאהוב, שוב פעם הכניסה אותי לדימוי עצמי נמוך ואף יותר ממה שהייתי, הפסקתי לאכול בצורה די קריטית זה התחיל מיום לאכול ויום לא לאכול וזה המשיך לימים שלמים של צום. ובנוסף לכך, אני מוצאת את עצמי המון פעמים לבד בחדר, ונמצאת במחשבות עם עצמי, ואני מרגישה בור בלב, הבור הזה פוקד אותי בצורה חזקה מאוד, ובהתחלה שהייתי נמצאת במצב כזה הייתי שורטת את עצמי מאט, בכדי להתמודד עם זה, ומשריטות קטנות זה המשיך לחתכים עם סכין, לא במטרה למות, אלא להפך במטרה להדחיק את הכאב הזה.. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי איך לתפקד חזרה, ואיך להפסיק עם החתכים, כי אני מרגישה שממש התמכרתי לזה..