פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות עמוד 105

בני בן 3.7. הוא מרבה להתעורר באמצע הלילה ולעבור למיטה שלנו. החזרה למיטה שלו כרוכה בהתנגדויות ובצעקות. לאחר ששמים אותו במיטתו הוא חוזר חזרה למיטה שלנו או לעיתים ישן על הרצפה ליד המיטה שלנו.
הצבנו גבול: "כל אחד ישן במיטה שלו" אך הגבול לא נשמר. הוא רוצה "לישון עם מבוגר" במיטה שלו או שלנו. הסברתי לו לפני השינה שהוא בטוח במיטה שלו, שאני שומרת עליו מהחדר ליד ושיש לו את הבובה שלו איתו (חפץ המעבר שלו) וכו'.
הוא עדיין ממשיך לעבור. מה עושים?

שלום תמי,
אומנם ילדים רבים נוטים לעבור למיטת ההורים בלילה מסיבות שונות, אך לכל אחד "סיפור" משלו.... לעיתים ישנה סיבה "לילית" לעיניין (הרגלי שינה והשכבה, דפוסי שינה ויקיצה) ולעיתים סיבה שאינה קשורה ישירות ללילה אך גורמת להפרעות בלילה (למשל, פחדים, צורך מוגבר בקרבה אל ההורה מסיבות שונות שעולה דווקא בלילה). מכיון שלא תארת את בנך בתחומים אחרים (התנהגות, הרגלים, מזג, יחסים איתכם), אנסה לכוון אותך בשאלות שאולי יסייעו לך להבין מה מקור הקושי שלו: מהתיאור שלך אני מבינה שבנך עובר במהלך הלילה ממיטתו אל מיטתכם, אך כיצד הוא חוזר לשם? האם מישהו מכם קם ומלווה אותו למיטתו? האם נדרש טקס השכבה מחודש עד שירדם בשנית? כמה פעמים המעברים הללו מתרחשים? האם ישנו הורה קבוע שמחזיר אותו למיטתו? אם כן, האם זה אותו הורה שהשכיב אותו בערב? תארת את ההחלטה כ'הצבת גבול': האם בנך מציית לגבולות אחרים שהוצבו בבית (משמעת, סדר וניקיון, סדר יום...) ורק הנושא הזה נותר טעון ביניכם? האם יש ילדים נוספים בבית? אם כן, היכן הם ישנים?
כתבת: "הוא עדיין ממשיך לעבור - מה עושים"....ובכן, זה מאוד תלוי במה גורם לו לעבור בלילה, מדוע השינה לא שלווה ובטוחה. אם לא מדובר בהרגל שניתן לפתור על ידי הסברים והחזרות חוזרות ונשנות לאורך תקופת-מה עיקבית, הרי שיתכן כי הצורך שלו בקרבתכם בלילה עמוק יותר ויש להכיר אתכם יותר על מנת לסייע.
בהצלחה,
מיכל

בני בן שלוש ותשעה חודשים מאוד נבון ולשמחתי שואל המון. לאחרונה שאל אותי הבן על התבגרות והזדקנות ומה קורה אחרי שנהיים זקנים. איך מסבירים בצרה טובה לידי בגיל זה מה קורה אחרי הזקנה והאם הכרחי כאשר הבן לא באמת צריך היה (והלואי שלא יצטרך...) להתמודד עם אובדן כשלהו שהניב את השאלה

שלום לנטע,
אכן סקרנותם של ילדים נבונים משמחת אותנו, אך לעיתים משאירה גם במבוכה....מרבית הילדים מתחילים לשאול על נושא הזקנה והמוות רק לאחר שהם נאלצים להתמודד עם פטירה של אדם קרוב ואז הנושא עולה כחלק מההתמודדות עם האובדן והאבל. אולם, ישנם ילדים שמתוך סקרנותם הטבעית, באותו האופן בו הם מתעניינים בהתנהגות אנושית, בתופעות טבע או בפעולתם של מכשירים, מתעניינים גם במוות. אני מאמינה שניתן וכדאי לדבר עם ילדים על כל נושא, גם אם טעון ומורכב, בתנאי שמתאימים את רמת המידע, כמותו ועומקו לרמתם הקוגניטיבית והרגשית. נכון יותר להשיב לילדים על שאלותיהם מבלי להתחמק גם כדי שלא יפתחו 'דווקא' עיניין מוגבר בנושא ("הרי אימא עונה על הכל, למה זה שונה?!") ובעיקר כדי שלא יפתחו לבדם הסברים על הנושא מתוך המידע החלקי והמקוטע שהם מצליחים לאסוף בעצמם: לרוב הם ימציאו משהו הרבה יותר מפחיד ומאיים בעצמם ולא ידעו להתמודד איתו. הדיון בנושא מוות טעון בכל גיל, וההבנה בכל שלב (גם אצלנו המבוגרים...) מחלחלת בכל פעם קצת אחרת, בהתאם גם לתפיסה התרבותית והדתית שלנו ואפשר להסביר לילדים באופן עינייני בהתאם למה שהם שואלים ולתפיסה של המשפחה.
ובנוגע לשאלות של בנך: אני מציעה להיות קשובים ולהבין מה בדיוק הוא שואל וגם חשוב לנסות להבין מה עורר בו את השאלה (האם שמע את המושג מוות, האם מישהו דיבר בגן, האם פגש איש זקן, האם מתוך סיפור או אגדה שקראו וכדומה) ולהשיב בהתאם. יתכן כי השאלה שלו עיניינית וספציפית וכך גם צריך לענות לו, וסביר שתחילה הוא יסתפק במידע זה (למשל, "איפה אנשים זקנים גרים"). לא כדאי להיכנס לנושאים נוספים נילווים אם הוא לא שואל עליהם (למשל, "הלויה"), ולנסות לקרב את התשובות לעולם שלו ככול שניתן. חשוב לציין כי ילדים בגילו עדיין תופסים 'מוות' כהפיך ולא סופי ועל כן יכולים לתאר מוות במשחק ותחיה מיד לאחריו (וזה נורמלי!).
מכיון שהנושא טעון מאוד רגשית, חשוב להיות עירנים ולשים לב האם הוא מפתח עיסוק יתר בנושא באופן שהופך טורדני או מציף מידיי, האם הנושא מעורר בו רגשות וחששות מעבר לסביר ואם כן לפנות לייעוץ מתאים.
בהצלחה,
מיכל

שלום רב,
ילדי בן 1.3 ש' נמצא בגן משעה 0800 לערך ועד השעה 1600.
בסביבות שעה 1430 בגן מתעוררים משינה ואז עושים החלפות טיטולים ואוכלים משהו קל ובערך ב- 1530 יוצאים ביום יפה לחצר לשחק.
אני מגיעה כרבע שעה אחרי שיוצאים לחצר ויוצא שהילד שלי שמאוד אוהב להתנדנד (בכל נדנדה וללא קשר לזו שבגן) לא מיצה את הזמן שלו עם הנדנדה.
בגן תלוי שלט ענק בו הגננת מבקשת שלא להתעכב בגן כשבאים לקחת את הילדים, לקחת ומייד ללכת כי זה מפריע להמשך הפעילות השוטפת בגן.
אני מבינה את בקשתה (אגב, לא נאמרה לי הערה אישית) למרות שאני לא רואה עצמי מפריעה היות שכשאני מגיעה מתחילים בזה אחר זה להגיע רוב ההורים.
מכיוון שבני רוצה להמשיך במשחק , אני נשארת עמו עוד כ- 10-15 דקות ומנדנדת אותו. הוא מאוד מרוצה. גם אחרי 10 דקות כשאני לוקחת אותו הוא בוכה ומושך לנדנדה אבל אז אני כבר לא מרשה ואומרת לו שזהו נגמר, הולכים הביתה ומחר שוב יהיה גן.
ולעצם העניין: בדקות שאני נשארת בגן אני מרגישה לא בנוח בשל בקשת הגננת, כי מצד אחד מבינה את בקשה ומצד שני מאוד מבינה את הבן שלי ובסופו של דבר הוא הכי חשוב.
האם יש דרך אחרת שעלי לנהוג כדי שכולם יצאו מרוצים?
תודה רבה מראש
לאה

שלום לאה

את מעלה שני נושאים-האחד, תפקיד ההורה כמייצג את צרכי ילדו במסגרת החינוכית, והשני- איך לעזור לבנך להפרד מהגן בסוף יום ללא בכי.

לגבי הנושא הראשון, באופן כללי, אני חושבת שמאוד חשוב שאת כהורה תייצגי את צרכי בנך מול הגננת, וששלטים שתלויים בענק בגן לא ירתיעו אותך מלפנות לגננת. השאלה כמובן באילו נושאים. כניסה לגן היא תהליך סוציאליזציה בו בנך לומד להיות חלק מקבוצה ולהענות לכלליה, וגם אתם כהוריו, למידה שתשרת אותו בעתיד בהסתגלות למסגרות.
מצד שני, הן בשל גילו הרך ועוד יותר כשמדובר בגן פרטי, יש בהחלט מקום לגמישות במערכת לצרכי האינדווידואל. את כהורה צריכה להחליט אלו נושאים חשובים ומהותיים עבורך בהם את תפני אל הגננת ולמרות המקובל בגן, תייצגי את צרכי בנך אם יש קונפליקט בין הצרכים. למשל, בנושא תזונה, אם יש לילד הסתייגות ברורה מתפריט מסוים, אפשר לבדוק אם יש חלופה להציע לו. כך גם לגבי שינה, למשל,אם להרגשת ההורה נכון יותר להעיר את ילדו לפני השעה המקובלת בצהרים או לתת לו לישון מעבר-זו סיבה מספיק חשובה לבקש יחס אישי.
בסופו של דבר ההורים הם ה"פה" של הילד מול המערכת, מאחר שהוא לא יכול בעצמו להביע את צרכיו. דרך ההורה, לומד הילד שיעור על אסרטיביות.
למותר לציין שהגישה שבה פונים לצוות בגן בכל בקשה שהיא , היא משמעותית ביותר ותמיד רצוי להציג את הבקשות באופן שאינו תובעני או מאיים ולהסביר את נקודת מבטו של הילד.

לגבי הנושא הספציפי של השארות בסוף היום בגן, אני יכולה להבין את צוות הגן שכבר רוצה לסיים את היום הארוך והמתיש, ומעוניין שהורים לא יתקבצו וישהו זמן ארוך במתחם הגן. מצד שני, האמירה שיש לקחת את הילד מיד היא מעט קיצונית, יש ילדים שרוצים להראות להוריהם עבודות תלויות בגן, חבר חדש שיצרו עימו קשר או צעצוע/מתקן אוהב. שהייה של עד עשר דקות במתחם הגן, כל עוד לא עברה שעת נעילת הגן, לא צריכה להוות בעיה.

אם את חושבת שבנך מפיק משהייה של דקות נוספות בגן, אני מציעה לך לפנות לגננת ולבדוק איתה את הנושא בשיחה קצרה, זאת על מנת שתרגישי בנוח ולא כ"עבריינית" . אם היא עדיין עומדת על דעתה, אין ברירה אלא לכבד את רצונה. את הצורך של בנך להתנדנד אפשר לספק באחת הגינות הסמוכות.

לגבי הנושא השני, איך להפרד מהגן בסוף יום ללא בכי-האם את מוצאת שלבנך קשה במעברים באופן כללי? איך נפרד מכם בבוקר? האם קשה לך מעבר לסיטואציה זו להציב לו גבולות ולתסכל אותו?
יכול להיות שאם תצאו מהגן מבלי להשתהות יהיה לבנך קל יותר להפרד. רוטינת הגן עדיין לא ברורה לו ולכן כדאי שתיעזרי בטקסים על מנת להבהיר לו שנגמר היום והולכים הבייתה-לקחת יחד את התיק שלו, לעבור יחד במגירה בגן ולרוקן, לנפנף לשלום לצוות וכו'.

בהצלחה

אודט

אודט שלום ותודה על תשובתך
לגבי שאלותייך, בתקופה זו בני נפרד ממני ללא כל בעייה בבוקר בגן. לעיתים הוא בוכה לשנייה כאשר אני מנשקת אותו ונפרדת לשלום אבל אז הסייעת מסיטה את תשומת לבו לסיפור וזה עובר לו.
לגבי הצבת גבולות, אני חושבת שאני מציבה לו גבולות ואולי אפילו נוקשה מידי לעיתים.
מה הכוונה.? אם הוא בוכה ואני מזהה שזה סתם בכי של פינוק, אני אומרת לו שיפסיק לבכות כי אף אחד לא אוהב ילדים בכיינים ואין לו שום סיבה לבכות וממשיכה ואומרת לו "שקט" .
ואם הוא רוצה משהו שאני לא מרשה, אז אני לא מרשה ומסבירה שזה אסור, ואז הוא בוכה ואני לא נכנעת לו.
לגבי ההיפרדות מהגן בסוף יום, איך שאני מגיעה לגן פתאום הוא מתחיל להיות לא נוח, לבכות , להיות נודניק, למשוך לנדנדה. כאילו שעד שהגעתי הכל היה בסדר ומהרגע שהגעתי אפשר להתחיל לעשות בעיות. מאוד לא נוח לי עם ההתנהגות הזו שלו בסוף כל יום .
ועכשיו מה שהתחלתי לעשות, זה אחרי כמה דקות של משחק אני אומרת לו שאני סופרת עד 10 והולכים וזה בדיוק מה שאני עושה. הוא כמובן בוכה ומתפתל עלי ומושך כלפי מטה - ממש עושה שם סצינה וזה לא נעים אבל אני ממשיכה בשלי על ידי זה שאני מסיטה אותו ואומרת לו בוא נראה את החתול בחוץ.
אשמח לקבל ממך יותר הכוונה איך אני מסיימת את היום איתו ואיך להגיב להתנהגות שלו.

רב תודות
לאה

מדברייך אני מרגישה שנוצר מתח רב סביב המפגש המחודש שלך עם בנך בסוף היום בגן שרק הולך ומתעצם. ככל שאת יותר מתוחה ועסוקה ב"איך אני מסיימת את היום איתו" כך הוא יזעיף כלפייך פנים בבואך לגן ואת תתקשי עוד יותר להיות קשובה לצרכיו. בנוסף לכך יש את אי הנעימות מהסצנה, וממה אחרים אולי חושבים, מה שקורה לכל אחד מאיתנו כשאנחנו הופכים להיות מוקד לתשומת לב..

אני יכולה להציע לך שתי אפשרויות. האחת, כבר הוזכרה קודם( וחשוב שגם אם לא תבחרי בה, תנסי לברר עם עצמך מדוע), והיא-לקצר כמה שיותר את הפרידה, להגיע בסמוך לנעילת הגן, בלי משחקים ובלי נדנדות, להיות עניינית ככל שניתן, אם את רוצה להחליף כמה מילים עם הצוות לגבי היום שעבר על בנך (אפשר גם בטלפון) ולצאת מהגן להמשך היום המשותף שלכם (אגב,האם יש בך ציפייה להמשך יום כייפי עם בנך, או שמא חשש מאיך להמשיך את השעות הנותרות לבילוי משותף?)

אפשרות שנייה היא לעבוד על עצמך להוריד מתח לפני הפגישה. לא להתרגש מכך שבנך "יתחיל להיות לא נוח ברגע שיראה אותך" ובטח שלא לפרש זאת באופן שמכוון נגדך "היה לי טוב בגן עד שהגעת". הרבה פעמים הגעת ההורה מאפשרת ירידת מתח והוצאת תסכולים שהצטברו לאורך ההתמודדויות במשך היום בגן. ספרי לבנך(אם אכן כך הדבר) שאת שמחה לפגוש אותו, שהתגעגעת , תארי לו אילו תכניות מחכות לכם לאחהצ-אם יש. נסי להיות קשובה לו ופחות לאנשים/ילדים האחרים בסביבה-הוא חיכה לך כל היום ומייחל לתשומת לב אישית סוף סוף. אל תחכי שימשוך אותך לנדנדה אם זה בכל מקרה היעד-הזמיני אותו לשם בכייף- אם גם לך יש הנאה מכך ולא מתוך רגש מעורב (טוב נו, רק כי אתה מאוד רוצה, אני מתה כבר ללכת וגם המבטים מסביב לא מאוד מזמינים). השיטה שלך לספור עד עשר יכולה מאוד להתאים כעת, אפשר אחרי זמן קצר לספור עשרה נדנודים וללכת.

בכל שיטה שתבחרי, השתדלי להיות עקבית וגם כנה עם עצמך-אם לא תהיי שלמה בנך ירגיש זאת מייד ויביע זאת בנדנוד ובכי.
אם כעבור זמן לא תרגישי בשינוי, יתכן שמדובר במשהו עמוק יותר בקשר בינך ובין בנך ואז רצוי לפנות לאיש מקצוע שינסה יחד אתכם לברר במה מדובר.

בהצלחה!
אודט

בן 25 ... מאז שאני זוכר את עצמי אני מתקשה לישון. השינה תמיד היתה לא רגועה, מתקשה להירדם, מתעורר באמצע הלילה מתוך חוסר שקט, או נירדם מהר ומתעורר מוקדם מאוד בבוקר אחרי מספר שעות בודדות של שינה, או לא נירדם בכלל, או שילוב של כל התכונות. אני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה ופסיכואנליזה ולומד את התחום. הורי סיפרו לי שאף פעם לא אהבתי למצוץ בילדות, לא לינוק, לא מוצץ. כנראה שחווית המציצה בילדות חסרה לי. האם עיניין זה עלו7ל להיות הגורם לבעיות השינה שמלווים אותי עוד מהילדות? אני זוכר את עצמי אוהב מין עוד מגיל 5 . חושב על זה מאוד וזוכר שמחשבות על מין היו עוזרות לי להירדם. האם יש קשר לכל זה ומה דעתך ?

בעיות שינה יכולות לפגוע עד מאוד באיכות החיים. לאור העובדה שבעיות השינה שלך נמשכות מאז ילדותך ועד היום אני ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה שלך ולבקש הפנייה למעבדת שינה.

לילה טוב (:
דפנה.

כבר עשיתי פעמיים בדיקות שינה במעבדה והכל מראה תקין. בדיקות דם תקינות גם הם... אין שום הפרעות נפ0שיות שבגללם יכול להיווצר נדודי שינה כמו דאגות, פחדים , הסתבכיות וכו. לדעתי יש כאן שורש בילדות. הוריי מספרים שלא אהבתי לינוק ולא למצוץ מוצץ. האם יש אופציה שכאן מקור הבעייה ?

אם ברצונך לחקור, לחפור ולחפש את שורשי הבעיה בחוויות הילדות שלך - אזי רצוי שתפנה למטפל מהאסכולה הפסיכודינמית, בתקווה שתוך כמה שנים אולי תצליח להבהיר לעצמך דברים ואולי זה יקל עליך.
אם ברצונך לפתור את הבעיה העכשווית שלך ולנסות לשפר את איכות השינה שלך כיום - רצוי שתפנה למטפל מהאסכולה ההתנהגותית- קוגניטיבית, בהנחה שתוך פרק זמן סביר תתחיל לחוש הקלה ושיפור באיכות חייך בכלל ובאיכות שנתך בפרט.
בהצלחה,
דפנה.

הוא יונק לפני שהוא נרדם בערב, וגם בחודשיים האחרונים באובססיה לציצי כל הלילה. הוא מתעורר הרבה מאוד פעמים - הלילה זה היה 5 פעמים. הוא מתעורר בבכי קל אומר אימא ואז אני מרימה אותו ומיד הוא נשכב לצידי לתנוחת הנקה מושך אותי אליו ואומר ציצי... אם אני לא נותנת לו הוא בוכה. בהתחלה חשבתי שאולי הוא רעב, אז הצעתי לו גם בקבוק חלב, ואכן הוא שותה אותו, לפעמים הוא נרדם אחרי זה ולפעמים הוא בכל זאת רוצה ציצי. אני רוצה להפסיק כי אני רואה שזה קטע פסיכולוגי יותר מאשר התזונה עצמה. השאלה היא איך אני מפסיקה. מה אני אומרת לו? יש לציין שהוא נרדם או על הציצי או בידיים-בעמידה. זה מאוד קשה לנו! אני יודעת שאנחנו פינקנו אותו. והוא מקבל מאיתנו המון חום ומגע ואהבה. אבל בכל זאת אני מרגישה שהוא צריך אותנו. מה לעשות?
אשמח לקבל עצות מעשיות אם זה אפשרי.

בנך, ללא ספק, נהנה מההנקה הממושכת שאיפשרת לו, ומוכן להמשיך בכך. בך, לעומת זאת, מתחילה להבשיל ההכרה שההנקה כבר איננה עונה על אותם צרכים מקוריים שבשבילן החלה, ולמעשה היא חלק מפינוק. היא הפכה מהרגל חיובי להרגל מגונה, שכן הוא עושה בה שימוש לסיפוק רצונותיו ולאו דווקא לסיפוק צרכיו.
את מספרת שצרכיו לחום ואהבה ומגע נענים במשך היום, צרכיו לתזונה נענים גם הם מן הסתם במהלך היום, והוא אף מוכן להתפשר על תחליף בקבוק.

האם שאלת את עצמך כיצד היית מתמודדת לו היה לך עוד תינוק כיום? האם היית ממשיכה לפנק כך את בנך? אני חוששת שהיית מתמוטטת מעייפות. האמת - אני חוששת שגם בנך אינו זוכה לשנת לילה טובה ומספקת משום הרגלו לקום ולאכול במהלך הלילה. ומה על הזוגיות שלכם? האם אטעה אם אשער שבן זוגך אינו מתלהב ממה שמתחולל אצליכם בלילות?...

אני חושבת שאת צודקת בתחושתך שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בעיניינים. שכן ענין אחד שלא מנוהל נכון גורר אחריו ענינים נוספים: הירדמות בידיים, התעוררויות מספר בלילה, שינה במיטת ההורים, יניקה או שתיה במהלך הלילה... כל אלו דברים שמזמן היו יכולים להתנהל באופן אחר שהיה טוב יותר הן עבורכם והן עבורו.

אני רואה בשאלתך למעשה שאלה שנופלת בקטגוריה של הצבת גבולות. לכן אתן לך עיצה שאולי לא תישמע לך מעשית בתחילה, אך בעיני היא העיצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך:
ביום בו תחליטי שסיפור ההנקה הזה לא נכון, לא טוב, לא מתאים - לא לכם ולא לבנך - זה היום בו תצליחי לחולל שינוי בהתנהגותך ובהתנהגותו. ביום בו תהיי משוכנעת בעימקי לבך ונפשך, כי בהיענות שלך לרצונו (ולא לצרכיו!) והכניעה לבכיו את למעשה לא מקדמת את התפתחותו של בנך ולא עושה את מה שנכון לו באמת - ביום הזה את תמצאי את הכוחות לעמוד מול דרישותיו ולא להכנע להן. שמעתי אמהות לא מעטות מספרות איך עשו זאת (את יכולה להיכנס לפורומים שעוסקים בשאלתך ולשאוב משם רעיונות). לכל אחת סיפור מעט אחר. אך מה שמשותף היתה ההכרה שהן עושות את הדבר הנכון וההכרחי, והבנה זו היא שעזרה להן לצלוח את הלילה-שניים הקשים.

ולסיום, אספר לך אנקדוטה המציגה את האמת הפשוטה הזו:
אחת האמהות בקבוצות שאני מנחה היתה קמה, כמוך, מספר פעמים בלילה להאכיל את בנה בן השנה וחצי. כששוחחנו על כך בקבוצה טענה שהוא יודעת שהוא רעב ולכן לא יכולה לסרב לו, למרות שהיא מתמוטטת מעייפות. אני טענתי שהוא לא רעב, הוא פשוט רגיל להתעורר על מנת לאכול, וכל עוד יקבל חלב כשהוא מתעורר - הוא ימשיך בכך. חלפה עברה לה שנה תמימה עד שקרה מה ששכנע אותה להסכים שהוא סתם פיתח לעצמו הרגל מגונה: באחד הלילות שהתעורר ובכה, היא ניגשה למטבח ואוטומטית הכינה לו את בקבוק החלב שלו. כשניכנסה עם הבקוק לחדרו והילדון בן השנתיים וחצי ראה את הבקבוק, צעק: "לא רוצה חלבי, רוצה שניצל!"...
באותו הלילה הבינה האמא שאין לה שום כוונה לפתוח את המטבח בשלוש לפנות בוקר, ומיום למחרת גמלה את הפעוט מהרגלו המגונה.
בהצלחה!
דפנה.

אני עדיין לא יודעת מתי יגיע היום הזה, אך אין ספק שזה יותר עניין שצריך לבא ממני בעניין הצבת הגבולות. אני מאוד רגישה לבכיו של כל תינוק ובטח לשל בני תמיד זה נראה לי כאילו הם סובלים קשות, ומוזנחים וכאלה... אתמול נסענו עם בננו והוא בכה כהרגלו - רצה לצאת מכיסא הבטיחות, פעם קודמת שבכה ישבתי לידו ולא יכולתי - פשוט הרמתי אותו וכך נסענו בעלי נהג (אני יודעת שזה נורא).
פעם אחרת שזה קרה המשכתי ליסוע למרות בכיו - אבל הוא הקיא מרוב בכי ואז כמובן שעצרתי, החלפתי לו בגדים ואז אחרי שנרגע ושיחק קצת בערך רבע שעה, חגרתי אותו בלי בעיות.
אתמול שוב זה קרה לא ישבתי לידו כי ידעתי שיגיע סרט כזה... וכמובן הוא בכה בהיסטריה הוא היה עיף מאוד ורצה בידיים. אך בעלי אמר לי אל תתייחסי אליו. הוא ירגע - הוא בכה איזה רבע שעה עד שנרגע ואח"כ נרדם. אני רוצה להגיד לך שאם הייתי לבד איתו או ישבתי איתו מאחור. בטוח הייתי מרימה אותו. אני כזאת חננה! אני חייבת לתפוס את עצמי ולא לוותר לו. זה יהיה קשה!!
בכל אופן תודה על התשובה העמוקה והאמיתית. אין פתרונות קלים הא?

למקרא תשובתך אני מוצאת את עצמי גם מוטרדת אך גם אופטימית.
אני מוטרדת משום שהדוגמאות שאת הבאת, בגילוי לב ראוי להערכה, מעידות עד כמה לוקה כל נושא הצבת הגבולות בטיפול ובחינוך בנך. אני נסמכת בהערכתי זו על מה שאני מכנה "מדד כסא הבטיחות", הווה אומר: הורה, שלמרות החוק ובעיקר למרות שהדבר מסכן את ביטחונו של ילדו ("אני יודעת שזה נורא" את בעצמך כותבת!), מוותר לילד על ישיבה, בטוחה וכחוק, בכסא הבטיחות - צריך לדעת שיש לו בעיה אמיתית בכל הנושא של הצבת גבולות וסמכות הורית, וכדאי מאוד שיחפש בדחיפות ייעוץ והדרכה הורית מתאימה על מנת לחזק תחום חשוב זה בהורות שלו.
אך אני גם אופטימית, משום שניכר שאת מבינה היטב מה חלקך בבעיות שאת מעלה בקשר לבנך, ואת מבינה כי חייב להגיע היום (ורצוי כמה שיותר מהר) בו תצטרכי לקחת אחריות ולתקן את חלקך זה. תשובתך מעידה על כך שאת מודעת לעצמך, ביקורתית במקומות הנכונים ויודעת שאת צריכה לתפוס את עצמך, כדברייך, ולעבוד על שינוי מהותי בתגובותייך.
זיכרי: לא ניתן לגדל ילדים רק בדרכי נועם, כשחיוך של אושר מרוח על פניהם מבוקר עד ערב. זה לא מציאותי. ילדים לומדים, מתפתחים וצומחים גם מאותם מקומות פחות נעימים ואף מתסכלים. זיכרי שחובתך (ולא זכותך) להנהיג את בנך וללמדו להבחין בין מותר ואסור.
בהצלחה בהמשך דרכך ההורית,
דפנה.

אני חושבת באמת לחפש כזה ייעוץ

היי לכן,
מעיון בשאלות האחרות שהפנו אליכן אני מבינה שבני בן השנתיים נכנס לגיל שבו השליטה והתקפי הזעם הם חלק בלתי נפרד מהתמודדות. למרות שאני יודעת ומבינה את הדברים בראש עדיין לא ברור לי אם מה שקורה אצלי זה נורמלי או שקורה כאן משהו מוגזם. בעיקרון הילד מקסים והוא בד"כ בעל מזג טוב, ממושמע וחברותי מאוד. גם לגבולות שאנחנו מציבים בפניו הוא נענה ולא עושה שטויות. הבעיות מתחילות במצבים בהם הוא מחליט לעמוד על שלו, כמו למשל כשצריך להלביש אותו או להחליף לו חיתול. אז הוא פשוט מתנגד ובורח לנו. אנחנו נאלצים לפעמים להחזיק אותו בכוח ולהחליף לו חיתול (עם קקי למשל) ואז הוא נאבק ובוכה יותר. המאבק מלווה בכח פיזי וכל ניסיון למשא ומתן, התחנפות, פיוס, הסטת תשומת הלב למשהו אחר, לא מתאפשרת. לאחרונה הוא מסרב גם להיכנס למכונית ממש בסיטואציות שאין ברירה ואי אפשר לתת לו את הזמן שיחליט מתי בא לו להיכנס (כשאנחנו ממהרים להגיע לאיזה שהוא מקום).
נשמח לכל צורה של התייחסות
אנה

את אכן מבינה נכון - התנהגותו של בנך אופיינית לבני גילו וגם הדוגמאות שנתת נופלות לחלוטין בתחום ה"נורמלי".
את מספרת על ילד מקסים,בעל מזג נוח ואני בטוחה שיש לכם סיפוק רב ונחת ממנו. בדרך כלל הוא נענה להצבת הגבולות שלכם, אבל הוא גם עושה מה שמאפיין את בני גילו, ופה ושם בודק גבולות. זה לא נוח לכם, ונחווה על ידכם כמוגזם ובעייתי. אך עליכם לזכור שגילויי הדעתנות והעצמאות האלו הם ההוכחה להתפתחותו התקינה ולפיכך קבלו אותם בהבנה כבלתי נמנעים.

יחד עם זאת, בעוד שלבנכם יש את ה'תפקיד' לבדוק גבולות - לכם יש את התפקיד להציב גבולות. וכמו שהוא עושה את תפקידו כהלכה, כך גם אתם תעשו את תפקידכם כהלכה.
ןלפיכך, באותם הזדמנויות שעומד בפניכם ענין כלשהו שיש לטפל בו ללא דיחוי (כניסה לאוטו, החלפת חיתול), וותרו על הברברת המיותרת שכוללת משא ומתן, התחנפנות, פיוס הסחת דעת ועוד, קצרו את ההתנהלות מורטת העצבים הזו, ופשוט עשו מה שצריך לעשות, גם אם לעיתים זה כרוך בהפעלת כוח מסויים (שימו לב - בשום אופן אין מדובר בכוחניות או בתוקפנות!).

הפעלת הכוח היא עוד סוג של תקיפות הורית שלגיטימית בזמן הצבת גבולות. ניתן ורצוי לעשות אותה ממקום של שלווה ובטחון עצמי ולא ממקום של איבוד עשתונות או התפרצות זעם. באופן עינייני תיפסו את בנכם המתנגד או בורח, ותוך כדי אחיזתכם בו שאינה משתמעת לשתי פנים, דברו אליו בשקט תוך גילוי אמפטייה לחוויה שלו. למשל משהו בסגנון: " אני מבינה שאתה לא רוצה להחליף חיתול, אבל אין ברירה וצריך עכשיו להחליף חיתול. אמא תחליף לך חיתול, ואם לא תשתולל זה יהיה לך יותר נעים".
בברכה,
דפנה.

שלום רב,
כילדה אני זוכרת שלפעמים לפני שהייתי נרדמת בלילה הייתי שומעת "קולות של דיבורים" (אנשים מדברים) בתוך ראשי. זה היה מפחיד ומציק לי כילדה, אני זוכרת שבגלל זה לא תמיד הצלחתי להרדם. הייתי נורא מפוחדת וחסרת אונים. יש לי הרגשה שכעת גם ביתי הקטנה סובלת מכך, אם כי היא לא מסוגלת להגדיר בברור את התופעה אשר היא חווה.
מה משמעות תופעת הקולות הללו? כיצד ניתן להתפטר / לעזור לילדה להתמודד עם זה?

ניתן להבין מדברייך שהחוויה שאת מתארת מילדותך היתה חוויה קשה עבורך והשאירה בך את רישומה.
אינך מספרת האם ואיך טופלה הבעיה שלך.
כיום את מודאגת שמא גם ביתך סובלת מאותה תופעה.
לאור דאגתך הייתי ממליצה לך לא להסס ולפנות לעזרה לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר אשר יוכלו להושיט לך את העזרה הרצויה באיבחון התופעה ובטיפול בה.
בהצלחה,
דפנה.

שלום

בני בן 3 וחודש, לומד בגן תקשורת. הוא בתפקוד גבוה, מדבר טוב ומבין הכל. השנה נכנס לכיתה עם ילדים בני ארבע וחמש כי נמצא מתאים והוא כאמור הצעיר בכיתתו. עד עתה התאקלמותו טובה ומקבלים עליו ביקורות טובות. הבעייה היא שמידי מספר לי על ילד שהרביץ לו או מושך בשיער וזה ברור לי שאלו תופעות שלא קל למנוע לחלוטין בגן תקשורת כי זו חלק מצורת התקשורת של ילדים שמתקשים לתקשר באופן נורמטיבי כמו ילדים רגילים.בשיחה עם הגננת אני יודעת שבגן לא מתעלמים מתופעת אלימות, מדברים מסבירים וערים לכך ובטח ומדגישים את נושא החברות. השאלה שלי- מכיון שבני מאוד צייתן לחוקים הוא יודע שאסור להרביץ, למשוך בשיער וכו' אך מה אני אמורה לומר לו כשמספר לי שמישהו משך לו בשיער או הרביץ לו? אני הייתי עדה למס' פעמים בהם משכו לו בשיער והוא פשוט שם יידיים על הראש כדי להתגונן מהמשיכה אך הוא לא דוחף או מזיז ממנו את "התוקף"...איני רוצה לתת לו הסברים סותרים מצד אחד אסור להרביץ ומצד שני לומר לו מי שמרביץ לך תחזיר לו? כיצד עליי לנהוג ומה לומר לבני?

תודה.

קפיה שלום

קודם כל, אני שמחה על השימוש שאת עושה בפניותייך השונות והמעניינות בפורום,בתקווה שהן אכן משרתות אותך וגם הורים רבים אחרים שנתקלים באותן הדילמות.

הנושא שהעלית הפעם-כיצד לחנך ילד להגיב לאלימות כלפיו מבני גילו, הוא אחד הנושאים" החמים" בגידול ילדים, ואת עשויה למצוא בקרב הורים גישות שונות.

אני אישית סבורה שאין טעם ללמד ילד שהופנתה אליו איזושהי מחווה אלימה- להחזיר, כי אז אנחנו גם" מסבכים" אותו עם צוות הגן בו אלימות אינה מקובלת והוא בסופו של דבר ייענש, וגם מעבירים לו מסר כפול- אסור להרביץ, אבל בתנאים מסוימים -מותר, אבל רק לדחוף, ובלי שהילד השני יקבל מכה חזקה..נשמע מסובך,לא? במיוחד לילד בן שלוש.. מצב דומה, כשהורה צועק על ילדו הקולני שאסור לצעוק...
תוסיפי לכך את האופי של בנך, שאת מתארת כילד צייתן ועדין, שהוריו יצפו ממנו להחזיר והוא לא מסוגל ומרגיש תסכול ואכזבה מעצמו..

אז מה כן ניתן לעשות כדי לא לתת לבנך להרגיש חסר אונים, חסר כלים ואפילו קורבן?

את כבר עשית את הצעד הראשון-לבדוק עם צוות הגן מה מדיניותם לגבי אלימות (מה נחשב בעיניהם לאקט אלים?) ובכך להבטיח שככל יכולתם ינסו למנוע את האלימות, ישוחחו עם הילדים בנושא ואף יגיבו באופן תקיף לכל סוג של גילוי אלימות (באילו דרכים הם מגיבים?). גם ילדים עם בעיות תקשורת יכולים ללמוד שאסור למשוך בשיער, אם באופן עקבי הם מקבלים תגובה כמו הרחקה מפעילות, נזיפה או כל סוג של ענישה אחר שמקובל בגן. אין לראות במשיכת שיער כדרך לגיטימית לתקשורת גם אצל ילד שמתקשה להתבטא!

אחרי שאת מתואמת עם הצוות בגן, מטרתך היא לחזק את בנך ולתת לו תחושת שליטה ככל שניתן במקרה שהופנתה כלפיו אלימות. למשל, להתרחק מהילד האלים כדי לשמור על עצמו ולחפש חבר שיודע לשחק יפה. חשוב לא לראות בכך "התקפלות" אלא כדרך אקטיבית להגנה עצמית. למשל, לעודדו ללכת לאחד מאנשי הצוות ולדווח על מה שקרה (אגב, את יכולה לשאול את בנך מה עשו לילד האלים כתגובה להתנהגותו). למשל, ללמדו להגיב בקול רם ובהבעת פנים זועפת לילד האלים "תפסיק!! לך מכאן!!". אתם יכולים לעשות על כך סימולציות בבית באמצעות משחקי תפקידים. אם יכולתו המילולית והרגשית של בנך מתאימה, לשאול אותו "ומה היית רוצה לעשות בפעם הבאה שימשכו לך בשיער?" ובכך לאפשר לו למצוא דרך שקרובה יותר ללבו ואפשרית מבחינתו. חשוב שאתם כהורים תכבדו את הדרך שלו להתמודד עם האקט האלים. הבנה של ילד שלא כדאי "להחזיר" היא לעתים קרובות דווקא סוג של כוח ויכולת השרדות, שמונעת מבנכם להסתבך עוד יותר, גם מול הילד האלים שיכול להיות חזק ממנו וגם מול הצוות החינוכי.
ונושא אחרון בו את יכולה לחזק את בנך הוא באמצעות חוג התעמלות או כל פעילות גופנית אחרת שתגביר את תחושת השליטה שלו בגופו.


בהצלחה!

בתי בת שנתיים וארבע.היתה אתי שנתיים בבית ועכשיו נקלטה בגן והולכת בשמחה. מאוד חברותית, אוהבת, משחקת עם ילדים אחרים, משתתפת, שמחה - על פי הגננת וגם מהתרשמותי.מה שכן, היא מדברת בצורה מאוד מפותחת לגילה והילדים האחרים עדיין לא ממש.
הבעיה היא שכשהיא בבית, היא מרביצה לנו , מרביצה לכלבה, בועטת כשמחליפים לה, משליכה חפצים ומייללת. ההתנהגות הזאת מופנית בעיקר כלפי. כשהיא רואה שהכאיבה לי (אני לא מסתירה) מיד מחבקת אותי ואומרת שהיא אוהבת אותי. כשהיא מרביצה אני עושה לה holding והיא מיד אומרת אני מבטיחה לא להרביץ וחוזר חלילה. לפעמים אני מונעת ממנה סיפור לפני השינה כעונש (אבל כן יושבת לידה ומלטפת אותה). היא גם מבקשת ממני לפעמים לבכות וכשאני עושה כאילו אני בוכה, היא כמעט בוכה באמת, מה שגורם לי לא לרצות לשחק במשחק הזה.
אני חושבת שאולי זה סוג של רצון להיפרדות,או הוצאת תסכולים במקום הכי בטוח אבל יכול להיות שהיא כועסת עלי? אולי אני עושה משהו לא נכון?הגננת אומרת שאין זכר להתנהגות הזאת בגן. אשמח לעזרה.

את מתארת את בתך כפעוטה מפותחת וחיונית ובדברייך תהייה על התנהגותה בבית: אם למרות שהכל כל כך טוב היא מרביצה לנו, בוודאי אני (כלומר - את) עושה משהו לא נכון, איפה אני בוודאי טועה.....ובכן, לא בהכרח....
פעוטות בני גילה אכן עסוקים מאוד בנפרדות ובפיתוח עצמאות ושליטה (מכאן גם המושג "גיל שנתיים הנורא") כלומר, בניסיון להיות עצמאיים, מתוך הרצון להתנסות בכל דבר, בגלל האגוצנטריות והבטחון שלהם, בני שנתיים נאבקים בהוריהם על הרבה מאוד דברים. הם מנסים להפגין את יכולותיהם ולהתמרד, וכשזה לא מצליח, או כאשר ההורים מעמידים אותם על מקומם, הם הופכים מתוסכלים מאוד ואז באמת מכים ומשתוללים. בדברייך לא ציינת מתי האירועים האלה מתרחשים, והאם ישנם אירועים מקדימים - אפילו קטנים - שקדמו להם. לרוב ישנו אירוע קל מאוד שגורם להתפרצות הזו, אך לעיתים ההתקפות גם מתרחשות ללא כל סיבה נראית לעין, סתם כדי לבדוק האם אימא תעמוד באתגר הזה :"אני אתנהג בצורה איומה ונוראית אבל אימא תשרוד ועדיין תאהב אותי"...וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. וכמו בתהליך של חינוך בכל תחום, גם כאן נדרשות חזרות רבות מאוד עד שהחוויה הופכת מופנמת, הן במובן הקונקרטי (אסור להכות את אימא, את הכלבה, אסור להשליך חפצים) והן במובן הרגשי (מה אני מסוגלת לעשות ומה לא, אימא שומרת עלי כדי שאני לא אעשה משהו מסוכן).
אני חושבת שחשוב מאוד להגדיר לה מה מותר ומה אסור (ולהכות את אימא זה אסור!), אפשר להשתמש ב holding או ב'פסק זמן' (לא יותר מ 2-3 דק') אם את מוצאת שזה עוזר לך, וכן אפשר למנוע דברים כמו סיפור או ממתקים, אבל בעיקר מאוד חשוב להסביר את הסיבה שאת עושה את זה ולנסות להצמיד את התגובה לאירוע ולא לאחר מכן (למשל, מניעת סיפור תהיה יעילה לאירוע שקרה בזמן ההשכבה, האמבטיה או ארוחת הערב אך לא הרבה קודם).
לגבי תגובות הכאב שלך: חשוב מאוד להראות לה שזה כאב אם היא הכאיבה לך אבל חשוב להראות לה שאת לא "מתפרקת" ונשארת עדיין אימא שלה. למשחק בו את בוכה בכאילו יש הרבה יתרונות בתור משחק דימיוני, למשל עם בובות, אבל חשוב להדגיש שזה בגלל שמשחקים עכשיו ושזה לא באמת. כדאי לעזור לה להשתמש במשחק כאמצעי לביטוי הרגשי שלה ואפשר גם להתחיל לשחק את מה שקורה בניכן, עם בובות.
ועדיין, חשוב מאוד להיות בקשר עם הגננת על מנת לוודא שאכן ההתנהגות הזו אינה מופיעה בגן (כי אז כבר נכנסים גורמים נוספים) וגם כדי לוודא שהקליטה שלה במסגרת ממשיכה במגמה החיובית כיון שיתכן מאוד שהתנהגותה בבית גם מושפעת מהשינוי המשמעותי שבמעבר מהשהות איתך בבית אל הגן (כלומר, היא מגיבה לפרידה ממך, מתאבלת על אובדן השהות איתך בבית ובטווח הרחוק זה תהליך חיובי עבורה ממנו תוכל רק לגדול...). חשובה גם עיקביות בתגובה בין שני ההורים, וכדאי, ברגעים הקשים, גם קצת להתחלף ביניכם, אם כי חשוב שההורה ה"מחנך" הוא גם ה"מפייס"...
בהצלחה,
מיכל

לבני בן 10 חודשים יש עדיין בעיות הסתגלות למעון החדש,בתחילת השנה היתה זו הפעם הראשונה שלו בגן וכל החגים מן הסתם לא עזרו בהסתגלות, לאחר חופשת סוכות האחרונה הקושי רק התעצם, הוא לא מפסיק לבכות ובקושי משחק עם ילדים אחרים רק כשהוא לבד במתחם והילדים ישנים הוא מסכים לשחק ולא בוכה. גיסתי היא הגננת בגן ודווקא קיוויתי שזה יקל עליו אבל הוא לא עוזב לה את הרגל ובוכה בכל פעם שהוא רואה אותה כי הוא רוצה שהיא תרים אותו.
האם להתחיל את ההסתגלות ההדרגתית מחדש? מה עוד אפשר לעשות? בבוקר אני נשארת איתו עשר דקות עד שאני ממשיכה לעבודה.. האם זה טעות שמקשה עליו את הפרידה עוד יותר?

שלום למיכל,
אומנם רבים מהילדים כבר הסתגלו למסגרות החינוכיות שלהם בשלב זה של שנת הלימודים, אך לא כולם, וזה עדיין בגדר הנורמה. כפי שציינת, החגים לא תרמו (כי הרי על מנת להסתגל נדרשים רצף ושגרה וזה בדיוק מה שלא היה להם) וחשוב לזכור שמדובר בתינוק צעיר מאוד שזו בוודאי עבורו המסגרת החינוכית הראשונה.
היכולת להסתגלות תלויה במידה רבה במזג שלו וביכולת לוויסות עצמי שרק עתה מתחילה להתפתח. איך היית מתארת את יכולת ההסתגלות שלו בתחומים אחרים? למשל, לאנשים חדשים, למזונות חדשים (כמו המעבר לאוכל מוצק) וכו)? בגילו, בנך אינו מצופה עדיין "לשחק" עם ילדים אחרים (אלא רק להבחין בנוכחותם, להתבונן בהם, להתקרב על מנת לראות אותם מקרוב, לגעת וכדומה) וזה מצויין שהוא מסוגל להנות ממשחק כאשר הוא נמצא לבדו, ללא הפרעה (בהנחה שיכולות התקשורת שלו עם אחרים בדרך כלל הינן טובות). יתכן כי קשה לו למצוא את מקומו בתוך המולת הילדים (כמה ילדים יש בקבוצה?) והוא זקוק בנתיים ל"שקט" שלו על מנת להנות ממשחק (האם הוא ילד עם רגישות תחושתית, למשל, נרתע מאוד מאוד מרעשים? ממגע?). האם הוא אוכל בגן? ישן? מסכים לצאת לחצר? גם ההבטים האלה הינם פרמטרים להסתגלות ומאפשרים להעריך את השתלבות שלו.
העובדה שהוא מכיר את הגננת נראית לי נקודה חיובית עבור שניכם: הוא יוכל לסמוך עליה ביתר קלות בגלל ההיכרות המוקדמת (אם יש לך אפשרות להפגיש אותו עימה גם מחוץ לשעות הגן, למשל אחרי הצהרים או בשבתות, זה עשוי לסייע), וגם את תוכלי לקבל "יחס" מועדף הנוגע לדיווח על מידת ההשתלבות שלו שם (זאת כמובן בהנחה שמדובר ביחסים משפחתיים טובים...)
שאלת האם להתחיל את ההסתגלות הדרגתית מחדש, ואני מניחה שהתכוונת לימים הקצרים בהם הילדים נמצאים זמן קצר בגן, בליווי ההורים. אני חושבת שכדאי להתייעץ על כך עם הצוות (גם בגלל הבנתן את צרכיו וגם בגלל האפשרות שהורה ישהה בגן), אבל בוודאי אפשר להקל עליו את הכניסה לגן דווקא בנוכחות שלך שם בתחילת היום. 10 דק' הן לא הרבה זמן אם הן מנוצלות לטובת סיוע בהשתלבותו כלומר כדאי לסייע לו לבחור פינת משחק נעימה, לעודד אותו להתחיל בפעילות כשאת נמצאת לידו וכשהוא כבר עסוק ושקוע ואת מחליטה לצאת להיפרד וללכת. חשוב: לעולם לא ללכת מבלי להיפרד!!! גם אם הוא בוכה אסור להיעלם לו, זה מפר את יחסי האמון ביניכם ולטקס הפרידה ישנה חשיבות גדולה. לעיתים ניתן להיעזר באיש-צוות לשם כך, אך כדאי לא "להעביר" תינוק בוכה מזרועותייך אל ידי הגננת ועדיף שהיא תשב לידו במשחק במקומך. חשוב לדבר על אנשי הצוות להזכיר את שמותיהם למרות שהוא עדיין לא מדבר. כשמחליטים ללכת צריך באמת ללכת ולא להישאר לדבר עם הורים או עם הגננת בטווח ראייתו (ובטח לא להישאר לצפות עליו מהחלון או להישאר להקשיב מבעד לדלת...).
אם עד סוף החודש, שהינו חודש רציף של ביקור בגן, עדיין אין כל שיפור כדאי לשקול את מידת התאמתו למסגרת: יתכן שהוא עדיין זקוק להתייחסות אישית יותר וכדאי להתייעץ.
בהצלחה,
מיכל

שלום ,
בני בן השנה נכנס לגן לאחר שהיה אצל מטפלת מגיל 3.5 חוד' עם ילד נוסף בן גילו.
ביום הראשון לגן מאוד שמח ושיחק אבל זה היה ביום הראשון בלבד .
כל יום במהלך השבועיים האחרונים נכנס לגן בבכי - כבר מפתח הגן . הוא נתפס בנו בחוזקה ולא רוצה לעזוב .
ישנן מצלמות בגן ואני רואה אותו בוכה רוב הזמן , לא משחק , כמעט ולא אוכל - למרות שלפני כן היה ילד שאהב לאכול ומעולם לא עשה בעיות בנוגע לאוכל .
גם אם הוא משחק באיזה צעצוע לאחר כמה דקות הוא זוחל במהירות לאחת המטפלות ומבקש שתרים אותו על הידיים . ישנן פעמים שלא מרימים אותו והוא בוכה ללא הפסקה .
שבוע שעבר החלו שלשולים שלא פסקו .
בבית הוא בסה"כ בסדר - משחק , צוחק אבל צמוד אלי באופן די קיצוני , לא מוכן לעזוב אותי או ללכת למישהו אחר . נצמד אלי בחוזקה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות .
בימים האחרונים הוא נהיה די עצבני וכשמשהו לא מסתדר לו הוא צועק ומיד בוכה .
לפני הגן הוא היה ילד מאוד נעים ואוהב , שיחק לבד וידע להעסיק את עצמו לאורך זמן ...
אני מאוד חוששת ולא יודעת כיצד לנהוג .
מצד אחד אני מאמינה בגן , בצוות ובתרומה של הגן להתפתחות שלו שכן הוא ילד שאוהב ילדים אחרים ולשחק - הוא ילד מאוד חכם לגילו ומבין הרבה מאוד דברים .
מצד שני , קשה לי מאוד . אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות על מנת להקל עליו את הכניסה לגן .
המטפלות מאוד משתדלות להעניק לו תשומת לב ולהיות איתו , להחזיק אותו על הידיים אבל הוא אחד מתוך 14 ילדים על 3 מטפלות ולא תמיד זה אפשרי .
אני מפחדת שהוא ישתנה , שהכניסה לגן תגרום לו נזק כלשהו ,
מה אני בתור אמא יכולה לעשות ?
האם ישנו קשר בין הכניסה לגן לעניין השלשולים ושינוי הרגלי האוכל ( מעבר לוירוסים , בקשר פסיכוסומטי ) ?
אשמח לכל תגובה ,
תודה מראש .

בני מציג קשיים שונים אך עם זאת דומים, הוא אינו מציג קשיי פרידה אך הכניסה לגן נראה שעירערה בו משהו- מילד שלו , רגוע עם תיאבון גדול, הוא עצבני, בוכה הרבה בבית, והתיאבון שלו ירד משמעותית . אנא אשמח לתשובה איך להתייחס להסתגלות הקשה

שלום לנעמה ולרונית,
אנסה להשיב לשתיכן יחד (בהנחה שגם בנך, רונית, הוא בגיל דומה).
ובכן, יציאת הפעוט אל הגן הינה הצעד הראשון בהשתלבות שלו בעולם החברתי וזהו שלב התפתחותי קשה ומורכב. בעצם מתרחשים במקביל שני תהליכים משמעותיים: הראשון-פרידה מהבית ומההורים, והשני- קליטה במסגרת חדשה. כלומר הילד נפרד, הוא מתרחק מהסביבה אליה הוא רגיל (סביבה פיסית, חוקים, סדר יום ועוד), והופך להיות תלוי במבוגרים אחרים, לא-מוכרים, שעדיין אינם מהווים דמויות-ביטחון, ועליו להתחלק בתשומת ליבם עם ילדים אחרים, שגם הם אינם מוכרים לו. המטלות האלה מורכבות מאוד עבור כל הילדים. גם ההורים עוברים תהליך מורכב בעת הפרידה מהילד: עליכם להעביר את הטיפול בו לידיים זרות, אתן חוות געגועים, אשמה וחרדה לילד שנשאר לבדו.
כבכול מטלה התפתחותית חשובה, יש בכניסה לגן סיכוי לגדילה, אך זהו אירוע שיכול תחילה להיחוות כמשבר. היכולת להתמודד ולעבור תהליכים אלה משתנה מילד לילד ותלויה במזג שלו, בכישורי ההסתגלות, בדימוי העצמי ועוד. לעיתים ילדים חווים בתקופה זו קטיעה ביחסי האמון שלהם עם מבוגרים, או במידת יכולתם לסמוך עליהם, וייתכן כי החוויות שאתן מתארות משקפות תחושה כזו. ילדים זקוקים בתקופות אלה לקרבה גדולה מאוד אל דמויות המספקות להם ביטחון ויתכן שבנך, נעמה, נצמד אלייך בימים אלה בדיוק מסיבה זו. הוא צעיר מאוד, חושש מזרים ומפרידה, אין לו עדיין תחושה של זמן, והוא מוודא את הישארותך ואת נוכחותך המוכרת בקרבתו. בתקופה של הסתגלות חדשה 'סף העצבים' נמוך ורופף יותר ובהעדר ביטחון נוטים לסגת אל דפוסי התנהגות מוקדמים יותר: היכולת "להחזיק" את הרגשות נמוכה יותר ואירועים קטנים נחווים כגדולים. זו עשויה להיות הסיבה לאי שקט, לבכי ולקושי למצוא עיסוק ולהתמיד בו לאורך זמן. מאותה סיבה גם הרגלים שכבר התבססו יכולים להשתבש, למשל הרגלי אכילה. זו בהחלט יכולה להיות הסיבה לשילשולים אם כי חשוב להיוועץ ברופא ילדים אם השילשול ממשיך.
אז מה לעשות?....חשוב מאוד לתת זמן מתאים להסתגלות.אנו נמצאים רק שבועיים מתחילת השנה וביום א' בשבוע הכל קשה יותר...לא ניתן לצפות מילד להסתגל במהירות לשינוי כל כך גדול, ויתרה מזאת: מדאיג מאוד לראות ילד שמגיב באדישות לשינוי כל כך משמעותי בחיים שלו.
האמונה שלכן בגן ובצוות (שאני בטוחה שבחרתן בקפידה לאחר בירורים והשוואות רבות) חשובה כאן מאוד ויותר מזה חשובה האמונה שלכן בילדים שיוכלו לעמוד בזה. חשוב לקיים טקס פרידה קבוע בכל בוקר: כדי שילד יוכל ללכת לגן, עליו להיות בטוח לחלוטין בהמשכיות הקשר עם המשפחה וגם ילד שקשור מאוד להוריו ומעולם לא נפרד מהם זקוק לאישור יומיומי על כך. הדגישו את המפגש המחודש הצפוי בסוף כל יום, הקפידו להגיע בזמן שהובטח, ובעיקר: חשוב לפנות זמן לשהות ולמשחק משותף ואיכותי אחרי הצהריים. חשוב להזכיר בבית את שמות הגננות ולתאר אותן כמי שיכולות לעזור. כדאי מאוד להימנע משינויים נוספים בתקופה זו.
בהצלחה רבה
מיכל

לבני בן 10 חודשים יש עדיין בעיות הסתגלות למעון החדש,בתחילת השנה היתה זו הפעם הראשונה שלו בגן וכל החגים מן הסתם לא עזרו בהסתגלות, לאחר חופשת סוכות האחרונה הקושי רק התעצם, הוא לא מפסיק לבכות ובקושי משחק עם ילדים אחרים רק כשהוא לבד במתחם והילדים ישנים הוא מסכים לשחק ולא בוכה. גיסתי היא הגננת בגן ודווקא קיוויתי שזה יקל עליו אבל הוא לא עוזב לה את הרגל ובוכה בכל פעם שהוא רואה אותה כי הוא רוצה שהיא תרים אותו.
האם להתחיל את ההסתגלות ההדרגתית מחדש? מה עוד אפשר לעשות? בבוקר אני נשארת איתו עשר דקות עד שאני ממשיכה לעבודה.. האם זה טעות שמקשה עליו את הפרידה עוד יותר?

שלום,
הבת שלי, בת 10 חוד,' כל בוקר חייבת להתעורר בבכי הסטרי, אבל היא מפסיקה מיד כשמרימים אותה. זה גם קורה לה לפעמים גם אחרי שינה ביום אבל לזה לא התיחסנו אף פעם. עד לפני כחודש וחצי היא היתה מתעוררת בבוקר ומשחקת ומדברת במיטה ועכשיו היא צריכה להודיעה שהיא התעוררה בצרחות.
היא ילדה חיכחנית מאוד וחמודה ואפילו רגועה ולכן התופעה הזאת לא מובנת לי.
האם יכול להיות שזאת חרדת נטישה?

שלום שני,
את מעלה השערה שהבכי של בתך המתעוררת הוא תוצאה של חרדת נטישה. אני מניחה שהשערה זו מתבססת גם על אירועים נוספים במהלך היום בהם את חשה שבתך נלחצת או חוששת כאשר היא לא רואה מישהו מוכר בקרבתה. האם הצרחות מופיעות גם מהתעוררויות במהלך היום לאחר שינה קצרה יותר (בוקר, צהרים)? האם את מרגישה כיום בצורך מוגבר שלה בקרבתך ובנוכחותך? האם כעת ישנה גם יכולת מופחתת לשחק כשהיא לבד (כלומר מעסיקה את עצמה רק בנוכחות אחרים)? בהנחה שלא קיימות הפרעות שינה או קשיים התפתחותיים, יתכן שעד כה בתך התעוררה והייתה נינוחה יותר כיון שפחות "חסרת" לה. כלומר, המראות שהיא פגשה בבוקר (אור השמש בחלון, הצעצועים שלה במיטה, קולות הרחוב, הבית וכו') היו גירויים מעניינים דיים והיא המתינה במיטה עד שבאת מבלי שהייתה העדפה ברורה לנוכחות אנושית. כעת, כשהיא בוגרת יותר, היא כבר "יודעת" שהדבר המעניין ביותר בבוקר הוא המפגש האנושי כלומר עם אימא ואבא (או שאר הדמויות המטפלות בה) והיא מודיעה בדרכה כי היא ערה ומוכנה למפגש זה. היא הרי אינה יודעת עדיין לזמן אתכם בדרך אחרת וכך מאותת על הצורך שלה בקרבתכם ומודיעה על החשש שלה להיות לבדה. ציינת שהיא מייד נרגעת כשמרימים אותה (וזה מצוין!) ותוכלי ללוות את ההתעוררות גם במילים כמו: "את התעוררת ונבהלת כשלא ראית את אימא", אימא הייתה בחדר השני ובאה להיות איתך" .
בהצלחה,
מיכל

שלום, בזמן האחרון מטרידים אותי 2 נושאים בהם הייתי מעוניינת להתייעץ:
הראשון - לאחרונה בתי לא מעוניינת לקבל עזרה בשום דבר. וכאשר היא לא מצליחה לבד היא נהיית מאוד מתוסכלת (ועדיין לא מוכנה לקבל עזרה) ומתחילה להתעצבן, לצעוק ולהשליך חפצים.. הדבר כמובן גורם לי לכעוס עליה ואז שתינו עצבניות.. מה עושים??
השני הוא שלאחרונה כל דבר מגעיל אותה: כלומר - היא לא מוכנה לאכול מאותו סכום של מישהו אחר או לשתות מאותה כוס של מישהו אחר, היא לא מוכנה ללכת לשירותים אחריי כי" זה מגעיל" והשבוע היא לא הסכימה לשבת איתנו לשולחן לאכול כי היה סלט עם חומץ ו-"זה מסריח" גם משחת השיניים שלנו "מסריחה" והיא לא יכולה להיכנס לאמבטייה אחרי שאנו מצחצחים שם שיניים... האם יש סיבה לדאגה?

בשני העיניינים המטרידים אותך את מציינת כי לאחרונה בתך נוהגת באופן מסויים. האם משתמע מכך שזהו שינוי ובעבר נהגה אחרת? האם קרה משהו לאחרונה שיכול להסביר את השינוי?
בהנחה שהתנהגות ככלל מושפעת מצרוף של מערך מולד ומהשפעה סביבתית, חשוב לנסות לזהות האם הרקע להתנהגות נעוץ באופיו ובתכונותיו של הילד (למשל - סף תיסכול נמוך בענין הראשון שציינת, או רגישות חושית גבוהה בענין השני) או שמא בהשפעת הסביבה עליו וביחסיו עם הסובבים אותו. וכמובן - ישנו ההיבט של הגיל ומאפייני ההתנהגות השכיחים בגילים מסויימים (כגון - נטיה בולטת לדעתנות ועצמאות בגיל הרך).

נסי למצוא דרך "דיפלומטית" להציע לביתך עזרה מבלי שהיא תחוש בשל כך קטנה, חסרת אונים וחסרת מסוגלות. עודדי אותה על עצם הנסיון ולא רק על התוצאה. היי רכה וסבלנית עם נסיונותיה להביא לידי ביטוי את יכולותיה. נסי להתערב בעדינות או למנוע מצבים בהם התיסכול שלה מציף אותה ומביא אותה להתנהגות בלתי הולמת. בזמן ההתפרצות היי אמפטית אל רגשותיה - שקפי לה את תחושותיה ותני להם תוקף ולגיטימציה "זה באמת מרגיז כשמשהו לא מצליח לנו כמו שרצינו", אך עם זאת עימדי בתוקף על כך שגם כשהיא חשה כך - אינך מסכימה שהיא תשליך חפצים או תצעק. ומעל הכל - היי מודעת להתנהגות שאת מדגימה לה כשלך לא כל כך הולך... למשל - כשאת מתעצבנת עליה: האם אינך מדגימה לה חוסר סבלנות וקוצר רוח? מצאי זמן רגוע, לאחר ההתפרצות, שבו את יכולה לנהל איתה שיחה קצרה ולעבד את ההתרחשות הקודמת, ולנסות יחד איתה לחשוב כיצד אפשר אולי יהיה למנוע הישנות ארועים מהסוג הזה (מה היא יכולה לעשות אחרת ומה היתה רוצה שאת תעשי אחרת).

לגבי הענין המטריד השני: אם אין מדובר ברגישות חושית יוצאת דופן (ולאור הדוגמאות שהבאת - אני בספק גדול אם זה המקרה) הרי שזה נשמע יותר כמו התנהגות נלמדת. האם היא נחשפה איפשהו או למישהו שמתנהג כאיסטניס? או לחילופין - האם קיבלה חיזוק כלשהו על ההתנהגות הזו עי"כ שנכנעתם לקפריזות שהכתיבה לכם? האם גם בגן היא רודה כך בגננת? לשאלתך - האם יש סיבה לדאגה - אני מודה שהדאגה שעולה אצלי היא שמדובר פה בדוגמה של חולשה בהצבת גבולות והייתי ממליצה שתשקיעו מחשבה כיצד אתם יכולים לקדם את ביסוס הסמכות ההורית שלכם ופחות להיבהל מדרישותיה הגחמניות ומהתנהגותה של בתכם.
דפנה.

יש לי ילד בן ארבע שהיה גם הנכד היחיד במשפחה, לפני עשרה חודשים ילדתי אחות בשבילו, מאז הלידה הוא השתנה מאד, בהתחלה הוא היה מנסה לשחק איתה אבל הוא עושה זאת בכוח ומכה אותה , ואני כל הזמן מסבירה לו שצריך לשחק איתה בעדינות, ניסיתי כל מיני דרכים להרגיע את הקינאה שלו, הקדשתי לו יותר זמן ביום, אפילו עזבתי את העבודה שלי על מנת להישאר יותר זמן עם הילדים, כל עת שאני נמצאת איתו ואחותו ישנה או נמצאת בחדר אחר עם אבא, הוא מתנהג בצורה טובה ומשחק יפה, ברגע שאחותו נכנסת לתמונה הוא מיד מתחיל להתפרע, ולעשות פרצופים. למשוך אותה ברגליים, ולאחרונה הוא חזר להכות אותה ,כך שאני מפחדת להשאיר אותם אפילו דקה אחת לבד ללא השגחה, וזה מוציא אותי מדעתי, אני מרגישה שהוא כועס עליי שהבאתי לו אחות, שהוא כאילו רוצה לאכול אותה, שהוא מפנים משהו בתוכו ומתקשה להוציא אותו, . מן הראוי לציין שמתחילת השנה הוא עבר לגן חדש בבית ספר.(לפני זה היה בגן פרטי שם הוא היה בסדר גמור) בהתחלה הוא היה ביישן , עכשיו המורה בגן טוענת שהוא אינו מנסה להכיר חברים חדשים, שאינו משחק עם ילדים חדשים, כל הזמן רוצה לשחק עם אותו חבר שהיה גם חבר שלו בגן הישן. היא טוענת גם שתנועתו איטית ולא מאוזנת, שצריך לעשות לו תרגילי הליכה האם זה נחוץ?,מה אפשר לעשות כדי לעזור לו?

לעיתים קרובות הורים המביאים ילד נוסף לעולם חשים שעשו עוול לילדם (או ילדיהם) הראשון. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה (שהיא כבר אקסיומה בתפיסתינו) שהילד הגדול יפתח קנאה כלפי התינוק, ולא פעם זו נבואה שמגשימה את עצמה (או כפי שאת כותבת "אני רגישה שהוא כועס עלי"): זאת אומרת שמכיוון שכך הם סבורים הם מפתחים רגשי אשמה שמקשים עליהם להגיב באופן מאוזן ואסרטיבי להתנהגויות שליליות של הילד הגדול. ההורים חשים שהם צריכים "לפצות" את הגדול על העוול הנורא ואיום שנגרם לו, ומפייסים אותו בדרכים לא מתאימות - למשל על ידי קניית מתנות רבות או על ידי ויתור על הצבת גבולות נאותה.
במסגרת המצומצמת העומדת לרשותינו כאן הייתי מציעה לך לעבור כעת משלב ההסברים (שאת נותנת כל הזמן, אך ראה זה פלא - הם אינם עוזרים) לשלב הצבת הגבולות. פירוש הדבר שעלייך לקבל החלטה שישנן התנהגויות שאינך מוכנה לקבל בשום אופן (אני ממליצה שכל התנהגות אלימה שלו כלפי אחותו תחשב התנהגות שבשום אופן אין לקבלה) ואת תעשי כל מה שצריך על מנת שהוא יבין זאת ויפסיק זאת.
המשיכי להיות חמה, אוהבת, מבינה, מסבירה ואפילו מפנקת, אך כשהילד מתנהג בתוקפנות - היי תקיפה, ממוקדת וחד משמעית בתגובתך.

לגבי שאלותייך על השתלבותו בגן - ראי תשובתי לשאלה הקודמת בפורום זה.
לגבי המלצת הגננת - בקשי מרופא/ת הילדים הפנייה לשם איבחון למרפאה בעיסוק ו/או לפיזיותרפיסטית התפתחותית. אל תתעלמי מדברי הגננת ואל תזניחי ענין זה.

ילדתי היא בת 5 ילדה מקסימה וטובה ,אך בשיחות שלי איתה וגם בצפיה בה בחברה חדשה אני מתרשם שקשה לה מאד להשתלב היא מאד ביישנית למרות שהיא אוהבת מאד חברה. אני חושש שלא טוב לה בגן החדש ושהיא די בודדה ,אציין שבשיחות שלי עם הגננת לא הצלחתי להבין מה באמת קורה . שאלתי- כיצד לחזק את ביטחונה העצמי ? ומכיוון שהיא כן חברותית האם כדאי להעבירה לגן אחר בו היא כן תימצה את מקומה?

אתה מגלה רגישות רבה למצבה החברתי של ביתך.
ככלל כהורים, אנו מאוד רגישים להשתלבותם החברתית של ילדינו. לעיתים , כאשר זכרונותינו מחיי החברה שלנו בתקופת ילדותינו אינם חיוביים, רגישות זו גבוהה במיוחד. במקרים כאלה כדאי שנהיה מודעים לכך ולא "נלביש" על ילדינו עיניינים לא פתורים שלנו מהעבר. כשזה המקרה - יש להיזהר שלא להביא את הרגישויות המוגזמות שלנו אל תוך שיחותינו עם הילד על מצבו החברתי, וכשאנו צופים בו בחברת ילדים אחרים כדאי להיות מודעים לכך שלא פעם אנו נוטים לפרש מצבים חברתיים רגילים ושכיחים ברגישות יתר, כשלמעשה הילד מתמודד איתם טוב למדי.

במקרה של ביתך, הדרך לקבל עדות אובייקטיבית ומקצועית יותר לגבי מצבה החברתי - היא דרך שיחה בנושא עם הגננת. לכן כדאי שתשוב ותבקש שיחה עם הגננת (ולא על-רגל-אחת בזמן שהגן הומה ילדים והגננת עסוקה) ותברר כיצד הגננת מתרשמת ממנה. הייה פתוח לשמוע ממנה את התרשמותה ה"נקייה", מבלי שתקדים ותביע את דעתך בנושא. חוות דעתה של הגננת תוכל לתמוך בדעתך או מאידך - להרגיע אותך שמצבה החברתי תקין. במידה והגננת חושבת כמוך - בקש לשמוע ממנה מה צוות הגן יכול לעשות לשיפור וקידום השתלבותה החברתית של בתך.

אתה מספר שבתך ילדה מקסימה, טובה וחברותית. מכאן - שיש לה את התכונות הדרושות על מנת להתערות היטב בחברה. עם זאת ביישנותה, ואולי חוסר בטחונה העצמי, מונעים ממנה ליזום ולהשתלב יותר. אינך מספר מה היה המצב בשנים עברו, בגנים הקודמים. האם היא נפגשת בשעות אחה"צ עם ילדים בכלל ועם ילדי הגן בפרט? האם היא מזמינה או הולכת לילדים אחרים מהגן? האם היא מתחברת עם ילדים בחוגים שאחרי הגן או בגן המשחקים? עד כמה אתם כהורים מעורים בקהילה ויוצרים קשרים עם הורים אחרים מהגן ועם שכנים? האם אתם עצמיכם אנשים אוהבי חברה ומדגימים לבתכם חיי חברה פעילים וטובים?

ילדים שונים נולדים עם פוטנציאל שונה של בטחון עצמי. בטחון עצמי מושפע גם מסביבת הילד וחוויותיו וניתן לחזקו בדרכים רבות, שהמשותף לכולן הוא העלאת תחושת הערך העצמי של הילד - אם על ידי הצלחות מצטברות במשימות שונות ואם על ידי חיזוקים ושבחים בעיתוי ובכמות המתאימים.

ולשאלתך האחרונה - לא הייתי ממהרת להעבירה לגן אחר. ראשית - במעשה שכזה אתה לא מאפשר לה ללמוד להתמודד ולהתגבר על קשיים. שנית - מי מבטיח לך ששם היא תמצא את מקומה? ואם לא - האם תעביר אותה פעם נוספת? בודאי שאין זה רצוי.
תן לה, בעזרת צוות הגן ובעזרתכם ההורים, את ההזדמנות להתחזק ולהשתלב מבחינה חברתית.
בהצלחה, דפנה.

ביתי בת השלוש היתה עדה ללידת הבית שחוייותי לפני כשבועיים.

הכל היה מאוד מהיר אך בכל זאת היא הספיקה לראות המון דם,אותי סובלת וצועקת ,את בעלי חסר אונים וצוות גדול של מד"א,בקיצור היא היתה בתוך ההמולה ולא דיברה אח"כ מספר שעות.

כעבור יום זה עבר לה ,היא הביעה עצמה בציור ושוחחנו איתה

אך בכל זאת יש בי דאגה כיצד אדע שלא נותרה בה טראומה מודחקת?

איך אפשר לעזור לה לשחרר את מה שבפנים?...

תודה,שני.

שני שלום

קודם כל מזל טוב על הרחבת המשפחה!

אכן מדובר בארוע קשה לצפייה לכל אדם ובייחוד עבור בתכם בת השלוש, בעיקר בשל העובדה שהיא ראתה את הוריה במצב של חוסר אונים ולא ממש יכולתם להתפנות אליה כדיי לתווך לה את המצב באופן נסבל יותר וניתן לעיכול.

עם זאת, לפי דברייך נשמע שהיא עברה התאוששות טבעית. כדאי לבדוק האם היא מעלה בגן את הנושא ולהדריך את הצוות לאפשר לה לדבר, בהנחה שמדובר בילדה שמבטאת עצמה היטב במילים (יחסית לגילה), ובכלל לבקש מהצוות בגן להיות יותר עם האצבע על הדופק בתקופה הקרובה.

יש כמה דרכים שאתם יכולים לעזור לה לעבד את החוויה שעברה, והעקרון המנחה הוא שהיא אמורה ליזום את העלאת הנושא, ואתם עונים לה בהתאם למה שהיא שואלת, לא מעבר, על מנת לא להעמיס עליה מעבר למה שצריך.

את כבר הזכרת את נושא הציור שהוא אמצעי אחד משמעותי לבטא חוויה לא מילולית. אפשר לשאול אותה מה היא מציירת ואם היא מעלה באמצעות הציור תכנים אפשר להמשיך מכאן לשוחח על רגשות, מחשבות וכו'. כדאי גם לשתף אותה בתחושותיכם באותה הזדמנות-שגם לכם הייתה חוויה לא קלה. זה יתן לה דוגמא ואולי מילים לתחושות שהיא חוותה, פחד, בהלה, דאגה, הפתעה וכו'

אפשרות נוספת היא באמצעות משחק בבובות. ישנן בובות הריוניות, בתוכן ניתן למצוא בובת תינוק. כדאי להשיג אחת בשבילה ולהניח בין יתר הצעצועים האהובים עליה, לאפשר לה לבחור אם לשחק עמה או לא. אפשר גם לקנות צעצוע של מזוודת רופא. אם היא בוחרת לשחק בו, לבדוק אותך אם את חולה, לשקף לה את הדאגה ולהדגיש שלידה זה דבר טבעי (ולא מחלה) גם אם כואב, הכאב עובר ואמא עכשיו מרגישה טוב. אותו דבר לגבי ספרי ילדים בנושא הולדת אחים.

בעקרון, ביטויי הלחץ יכולים להופיע גם עד חודש אחרי האירוע, בכי לא מוסבר, רגרסיה בהישגים התפתחותיים (הרגלי ניקיון, עצמאות)הרגלי אכילה ושינה משתנים, התפרצויות זעם, הצמדות יתר אליכם כחלק מניסיון להבטיח שלא יקרה לכם כלום וכו'.

חשוב לזכור ששינוי בהתנהגות יכול להופיע גם כתגובה לעצם לידת תינוק חדש במשפחה, ולאו דווקא בהקשר של אופן הלידה. אגב, איך היא מגיבה לתינוק/ת, האם מתעניינת ומתקרבת או מסוייגת ואדישה?

אם אינך שקטה וממשיכה להתלבט, בהחלט רצוי לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל חוות דעת, בנוסף להתרשמות שלכם כהורים.

בברכה
אודט

אהלן מיכל,
נועצתי בפורום ולקחתי ממנו ממש לפני כמה שבועות. בן 2.8 בערך בתהליכי גמילה והתלבטויות אינסופיות של הוריו כמה כן, ואיך לעודד ולא להכריח... בכל מקרה בני קרא בפורום והתקדם בתהליך הגמילה: ללא חיתול כל היום והלילה, מבקש רק לקקי. על זה לא מוותר בשום פנים. לאט מעודדים לעשותרק בשירותים אפילו שזה בחיתול, יעני רק בחדר שירותים.
נזכרת כל פעם שהוא איטי בתהלייכים, ואפילו לעבור מנעלי קיץ לחורף לוקח לו תמיד זמן, ולהיפך אגב( פשוט להתאים את עצמו לזה שהעונה משתנה...)
רוצה להודות לייעוץ בפורום, לעדכן, המסגרת שאמרת "תהלי" וגן הלגיטימציה להתלבט ולקבל את זה שאני מ"המתלבטים עזתה לי את זה.
תודה

אני שמחה מאוד על העדכון,
ועוד יותר שמחה על ההתקדמות ועל ההרגשה הטובה שזה עושה....
אני מזמינה אותך להמשיך ולשתף,
מיכל

בננו בן שנה ו-8 חודשים.
בעוד חודשיים אנחנו מתכננים לנסוע, בלעדיו, לחופשה בת 8 ימים בחו"ל- ומתכוונים להשאירו אצל הסבים והסבתות.
עד היום, מאז לידתו, לא שהה לילה אחד שלא במחיצתנו.
מהם הכלים בהם ניתן לנקוט כבר מעכשיו, על מנת לצמצם את הטראומה וחרדת הנטישה שעלולה להווצר בעת שהייתנו בחו"ל.
האם הרגלתו, כבר מעתה לישון, למשל, לילה-שניים אצל הסבים והסבתות עשויה להועיל, או שאין טעם בכך.
האם יש עצות נוספות בעניין.
תודה-מראש.

שלום מרדכי

לשאלתך, האם יש טעם בהתנסות מראש בלינה אצל הסבים והסבתות-בהחלט כן,למשל בסופי שבוע, אם הוא עומד לשהות אצלם ולא הם יגיעו לביתכם. בנכם יעבור שני שינויים משמעותיים במקביל-גם העדרותכם וגם מעבר לבית אחר. כך תוכלו לייצר הדרגתיות בהסתגלות של בנכם לפרידה מכם. כך גם תוכלו לעזור לסבים ולסבתות להתמודד בהדרגה,להכיר את צרכיו והרגליו כשהם לא בשיא המתח ואתם זמינים יותר לשאלות. בהתנסות המוקדמת הזו תוכלו בעצמכם ללמוד מראש חלק מהדברים שניתן לעשות לפני הנסיעה.

כמה רעיונות-

אם יש אפשרות, עדיף שישהה לאורך התקופה בבית אחד ולא בשני בתים (סבא וסבתא מכל צד).

רצוי לארגן לו מיטה משלו ולהצמד להרגלי השינה שלו בבית-אותם המצעים (ריח ומגע מוכר), אם יש בובות שהוא לוקח עמו לשינה, קלטות שהוא צופה בהם/מקשיב לה, ספרים.

אם הוא מבקר בגן, רצוי להמשיך את שגרת ההליכה לגן.

אם הסבים מתכננים לקחת אותו לטייל בגינה ליד ביתם, כדאי לערוך הכרות מוקדמת שם. אם הוא ילד שלא אוהב אטרקציות, שינויים ובילויים מחוץ לבית, זה בהחלט לא הזמן(תקופת העדרותכם) להתחיל ולהרגיל אותו, מתוך רצון "להעביר לו את הזמן בכייף".

אם יש בייביסיטר ששומרת עליו מדי פעם, עמה יש לו קשר טוב, כדאי לבקש ממנה שתגיע לחלק מהזמן אחה"צ, גם כדיי להקל על סבא וסבתא וגם כדי לגוון לו את הבילוי בבית.

אני מניחה שכל שאר הנושאים שקשורים לטיפול הבסיסי יועברו על ידיכם בפירוט, כגון, מתי נהוג להשכיבו לישון, איך הוא אוהב את הבקבוק שלו מחומם (אם יש), ועוד הרגלים אחרים שחשוב שידוברו ב"חפיפה".

רצוי להתקשר ולנסות לדבר איתו במהלך התקופה,שישמע את קולכם, אך לא לאלץ אותו או להעלב אם הוא לא ישתף פעולה. אפשר גם לקחת אלבום תמונות שלכם כמשפחה לבית הסבים על מנת שיעיינו בו מדי פעם ויספרו תוך כדי ש"אמא ואבא נסעו לטייל/הם מאוד מתגעגעים, גם אתה מתגעגע, והם יחזרו בקרוב ותחזור איתם הבייתה וכו'..כדאי להסביר לסבים/סבתות שלא יימנעו מלדבר איתו על העצב והגעגוע אם עולים אצלו, אלא יאפשרו זאת. זה רק טבעי אם הוא יהיה עצבני או עצוב ולמספר ימים ישנה את הרגלי האכילה והשינה שלו. זה לא הזמן להתעקש על" ביס אחרון".

ולבסוף, הזכירו גם אתם את הטיול בשיחה עם בנכם ככל שהמועד יתקרב, דברו גם על דברים כייפיים שיהיו לו עם סבא וסבתא, על כך שגם לכם יהיה כייף וגם על כך שהוא יכול להתגעגע וגם אתם, אבל אתם תחזרו בסוף.

אם יש לכם שאלות ספציפיות אשמח לענות,שיהיה טיול מוצלח!

אודט

הי ,
בני בן שנה והתחיל ללכת לגן השנה .
יש לו קצת קשיי השתלבות בגן - רוצה הרבה על הידיים ופחות משחק לבד . היה גם חולה לסירוגין עד עכשיו מתחילת שנה .
בצהריים ישן יפה מאוד וללא בעיות אך בלילה , לאחר שנרדם - ברוב הפעמים אצלנו במיטה ומועבר למיטתו , מתעורר בבכי וחוזר לישון רק כשמושכב אצלנו במיטה .
מצד אחד אני חושבת שהוא צריך אותנו ולהיות קרוב אלינו אך מצד שני זה די קשה לישון איתו כל לילה ...
אשמח להמלצות בעניין - האם כדאי להתחיל להרגיל אותו לישון במיטתו ואם כן - איך ?
אני מפחדת שהוא עובר כרגע משבר - גם בגלל הגן ולהקשות עליו יותר עם עניין השינה שכן אולי הוא הוא מוצא נחמה בשינה איתנו ...
חשוב לי לומר שהוא ילד מאוד חם ומאז שנולד חשתי כי זקוק יותר למגע ולביחד ...
תודה .

נעמה שלום,
לא הבנתי מדברייך האם השינה במיטתכם הינה הרגל שמעולם לא השתנה (כלומר, מאז מעולם נרדם במיטתכם), או האם מדובר בנסיגה לאחר שכבר הושגה שינה עצמאית, ואת הנסיגה הזו את מייחסת לקשיי ההשתלבות בגן, בדומה לצורך הגדול בקרבה ולהפחתה במשחק העצמאי.
ברור שלמרות האמפתיה והרצון לקרבה, קשה לישון יחד איתו במיטה,אתם בוודאי זקוקים לשינה שלווה וגם לפרטיות. אך כיצד הרגל זה התפתח? האם מעולם לא ישן במיטתו את שנת הלילה? האם נעשו בעבר ניסיונות להרדימו במיטתו והם לא צלחו ולכן עברתם אל הרדמה במיטת ההורים?
אני מסכימה עם השערתך כי הקרבה אליכם בעת השינה עשויה להיות נחמה בתקופה מבלבלת זו, רוויית שינויים (שהינה קשה במיוחד כעת בגלל כל ההפסקות בשגרת הגן הנגרמות מהחגים). כלומר, ייתכן מאוד והבלבול גורם לו יותר צורך לישון אתכם, ואם כך הייתי דוחה מעט את הדרישה להירדם לבד עד שההסתגלות לגן תתבסס יותר.
בכל מקרה, כדאי לעשות זאת באופן הדרגתי כלומר, אולי תחילה לנסות להרדימו במיטתו כשאתם נוכחים, באותו אופן בו נרדם אצלכם. מומלץ שיהיה זה לאחר טקס השכבה שכולל ארוחת ערב, אמבטיה והתרגעות עם סיפור או שיר נעים, ולא לצפות ממנו להרדים מייד את עצמו. הישארו ללטף אותו במיטתו כפי שאתם עושים כשאתם משכיבים אותו במיטה שלכם.
אומנם הוא ילד שזקוק להרבה קרבה עכשיו ובכלל, אך זה לא אומר שהוא צריך את זה בשנת הלילה שלו, ובוודאי לא על חשבון הנוחות שלכם. ללא שנת לילה טובה, לא תוכלו להיות סבלניים ופנויים אליו במהלך היום...
בהצלחה,
מיכל

הי מיכל ותודה על התשובה .
נעשו בעבר ניסיונות להרדימו במיטה אך לא כ"כ הצליח ואני חושבת שזה כבר הפך להרגל מבחינת נוחות להרדימו במיטתנו .
אני אכן אחכה עם העניין עד להשתלבות בגן .
רציתי לשאול דבר נוסף - לאחרונה , בני מגיב בצורה מאוד אגרסיבית למצבים בהם אינו מקבל את מבוקשו עד למצב בו הוא זורק דברים ומניף ידיים בעצבנות . הוא אינו רגוע ולא משחק לבד , רוצה מאוד להיות איתנו כל הזמן והוא פשוט ילד אחר מאז שנכנס לגן .
אני מתארת לי שחווה תסכול גם בגלל אי יכולתו להביע את עצמו וגם בגלל עניין הגן .
השאלה היא איך אנחנו יכולים לגרום לו להיות יותר נינוח ורגוע ?
כיצד ניתן להפחית את התקפי הכעס והעצבים ?
קשה לי לראות אותו כך שכן נראה לי מוזר שילד בן שנה חווה כ"כ הרבה כעס ותסכול ...
אנחנו מאוד משתדלים לא להרים את הקול לידו ולא להתווכח בנוכחותו - מאוד עוד ניתן לעשות והאם יש לך רעיון נוסף לגבי הסיבה ?
תודה מראש ,
נעמה .

(למרות הזמן שחלף, אולי זה עוד רלוונטי...שאלתך נשמטה בטעות)
הכניסה לגן החדש נתנה את אותותיה בעיניין השינה, ואולי השפיעה על החוויה הכללית של בנך על כן אתם חשים גם בשינויים במצב רוחו. השתלבות והסתגלות לגן הינה תהליך קשה, התקופה האחרונה הייתה רוויה בהפסקות בגלל החגים והמעברים בין הבית לגן ובחזרה מקשים מאוד על קטנטנים להסתגל.
רק לאחר תקופת שגרה של מספר שבועות ניתן להעריך הסתגלות ופעמים רבות ילדים חווים קטיעה ביחסי האמון שלהם עם הכניסה לגן הגורמים להם להזדקק יותר לקרבת הדמויות המוכרות להם - ההורים. אני ממליצה ששעות אחר הצהרים המשותפות שלכם יהיו רגועות ונעימות ככול הניתן בתקופה זו, כדאי להקדיש זמן ומחשבה להגעה בבוקר על מנת שהכניסה לגן תהיה רגועה ככול הניתן ולנסות ליצור קשרים חברתיים עם ילדים מהגן שבעות אחר הצהרים על מנת לחזק את תחושת השייכות שלו למסגרת. מומלץ מאוד גם להתעדכן עם הצוות על הרושם שלהן מההסתגלות שלו.
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים מהפורום שהתנהלו בנושא השתלבות במסגרת חדשה והשפעתם על ההתנהגות בבית.
בהצלחה,
מיכל

שלום רב

הילד שלי בן 1.3 שנים.
מזה כחודשיים יש לו תופעה שהוא כל הזמן זורק את המוצץ (הוא מאוד מכור למוצץ) כשהוא בעגלה, בלול או במיטה הוא זורק ומייד בוכה כדי שנביא לו ושוב זורק.
אני יודעת שיש שרוך שאפשר לקשור, אבל לא תמיד זה נוח.
כשהוא על הריצפה בזחילה בשוטטות הוא גם זורק, אבל אז הוא יכול באופן עצמאי לקחת אותו חזרה ולא מטריח אותנו לבוא ולהרים עבורו.
אני שמה לב שזה קורה גם במקרים שהוא מתעצבן אבל גם במקרים שהוא במצב רוח טוב ואני מתייחסת אליו באיזו שאלה רטורית או אומרת לו משהו טריוויאלי כמו : " היה לך כיף אצל סבתא?"
אז פתאום כמו מחאה או לוקח את המוצץ ומעיף אותו הכי חזק שאפשר, וכמובן בוכה שהרי הוא רוצה אותו חזרה.
למה הוא עושה את זה וכיצד אנו אמורים להגיב להתנהגות שלו.

תודה מראש
יום טוב
לאה

שלום לאה

קודם כל אני רוצה להחמיא לך על היותך קשובה לבנך. אמנם לא תמיד ברור לך (או לכל אחד אחר)מה הוא מבקש ואיך להגיב, אך מתיאורייך המפורטים לגבי ההרגלים שלו והתגובות שלו אני מתרשמת שאת מתבוננת בו ברגישות רבה ועובדה זו כבר תסייע לך בדרכך לקרוא את אותותיו.

בנך בן שנה ושלושה חודשים והוא עדיין לא פיתח יכולת מילולית באופן שתוכל לשמש אותו לתקשר איתך ועם סביבתו הקרובה על מנת להביע את רצונותיו. בשלב הזה, עיקר השפה שלו היא באמצעות מחוות וזריקת המוצץ היא דרך אחת שהוא בחר בה להביע את כעסו/תסכולו. דווקא משום כך חשוב שלא לחבר את המוצץ לשרוך, כי אז בנך יאבד דרך מרכזית כרגע בשבילו לתקשר עמך.

ללא ספק זריקת המוצץ שכה אהוב עליו היא אקט שנראה תמוה-בעיקר במצב בו הוא עצבני ויותר מכל זקוק לנחמת המוצץ. חשוב לי להבין-מה יחסכם כלפי המוצץ וכלפי העובדה שבנכם "מכור למוצץ" כדברייך? האם אתם מעודדים אותו להשתמש במוצץ כנחמה? האם אתם מסוייגים מהשימוש שלו במוצץ ואולי חוששים מתלות שלו במוצץ? האם ניסיתם להגביל את השימוש שלו במוצץ באיזושהי דרך? האם יש דרכים נוספות שבהן ניתן להרגיע ולנחם את בנכם?

מאיזושהיא סיבה,נראה שבנך מבטא אמביבלנטיות כלפי המוצץ-מצד אחד נזקק לו, ומצד שני כביכול מוותר עליו, אך מתוך כעס ורגשות מעורבים. התנהגות זו משקפת סוג של בלבול שהוא חווה ביחס למוצץ ולא ממש ברור לי מדוע.

לגבי מצבים בהם את מתרשמת שבנך זורק את המוצץ כתגובה לדברייך, יכול להיות שהוא מנסה לבטא כעס או כלפי תוכן דברייך או כלפי טון הדיבור. למשל, כשאת שואלת אם היה לו כייף אצל סבתא, יכול להיות שהוא מבטא כעס כלפי הפרידה ממך (איך הפרידות שלו ממך באופן כללי?) ויתכן כי ההזמנה שלך לדבר על דברים חיוביים כמו "היה כייף" לא תאמה למצב הרוח בו הוא היה שרוי באותו הרגע. אגב, איך באופן כללי מתייחסים אצלכם בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים?

בכל מקרה, הייתי מציעה בשלב זה לשקף את היחס האמביבלנטי של בנך למוצץ כשהוא זורק אותו-"אתה זורק את המוצץ כי אתה כועס אבל זה לא ממש עוזר כי אתה ממש צריך אותו".
בנוסף, הייתי מאפשרת לו להשתמש במוצץ ללא הגבלה, למעט מצבים בהם הוא מנסה לדבר ואז זה מפריע לו להיות מובן. הצורך במציצת מוצץ בשלב זה הוא עדיין בסיסי ועוד יותר אם אין דרכי הרגעות נוספים.

בברכה

אודט

אודט שלום ותודה רבה על תגובתך
אני רוצה להתייחס לשאלותייך בעניין זריקת המוצץ:
ראשית, אני כן מחברת לו את המוצץ לשרוך ולא מעט, כי אני מוצאת שאין לי ברירה: למשל בנסיעה באוטו הוא יושב בסל קל מאחור ואז פתאום זורק את המוצץ ובוכה בזמן שאני נוהגת ואין לי אפשרות להביא לו את המוצץ. לכן, כך הוא זורק ויכול לאסוף אותו כי זה בהישג יד.
כמו כן, כשהוא בלול למשל, ואני עושה עבודות בית ולא יכולה שכל רגע יטריח אותי להרים לו את המוצץ, אז הוא קשור למוצץ בשרוך. ובהתחלה גם כשהוא נכנס לגן קשרתי לו את המוצץ כי ראיתי שילדים אחרים לוקחים לו ומכניסים לפה שלהם, אבל אמרו לי שזה מרגיז אותו ולכן הפסקתי מייד.

היחס שלנו כלפי המוצץ: הוא מאוד אוהב את המוצץ שלו, ולפעמים רואה אותו תלוי בתיק ואז רוצה אותו מייד, למרות שהיה במצב רוח מצוין, לא בכה או נזקק לו. אני לא מונעת ממנו כלל את המוצץ וכל אימת שהוא רוצה אני נותנת לו ויתרה מזו אני מרגישה ש"ידי קלה על המוצץ" ובכל הזדמנות שרק אפשר אני מכניסה לו לפה כי כך הוא נשאר רגוע. אין לי בעייה אם זה שהוא מכור למוצץ ואני מקווה שמבחינה התפתחותית זה בסדר שזה המצב. הבעייה שלי זה עם זריקת המוצץ.
אני חושבת שאנו כן מעודדים אותו להתשתמש במוצץ כנחמה כי כל פעם שהוא קצת בוכה מייד הוא מקבל מוצץ ובכלל הוא לא הולך לישון בלי מוצץ וגם באמצע הלילה כשהוא קם והמוצץ לא בפיו הוא מחפש אותו. אז לפעמים הוא מוצא אותו ומכניס לפיו תוך כדי שינה, ולפעמים המוצץ באיזה קצה במיטה ואז צריך לקום ולמצוא אותו עבורו.
אנו לא חוששים מתלות שלו במוצץ אם כי לפעמים אנו תוהים האם זה בסדר הרבה שעות עם מוצץ.
אנו לא מגבילים את השימוש שלו במוצץ.
לגבי דרכים נוספים להרגיע אותו: כמובן להרים אותו, ללטף אותו ולנשק, לדבר אליו ברוך אבל תמיד בנוסף למוצץ. וגם להסיח את דעתו באמצעות ספר שהוא מאוד אוהב.
לגבי הפרידות ממני, היתה תקופת ההסתגלות לגן מספטמבר וכרגע הכל בסדר, לא יוצא לו להיפרד ממני כי בבוקר אבא שלו לוקח אותו לגן ונפרד ממנו והוא ישר מתערבב בעיסוקי הגן. ואני מחזירה אותו מהגן. אני נפרדת ממנו לעיתים כאשר הוא עם אבא בבית ואני יוצאת לעיסוק והוא מגיב בסדר גמור.
לגבי השאלה איך מתייחסים אצלנו בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים, לא כל כך הבנתי את השאלה, האם איך מתייחסים כלפי הילד.
מקווה שיש לך כעת יותר מידע בכדי להבין את המצב ולתת לנו כלים להתמודדות.
המון תודה

לאה

לאה שלום

תודה על האינפורמציה, אני חושבת שהיא עזרה לי במיקוד הקושי. אני חושבת שהאינטרקציה של בנך ושלך סביב המוצץ, ההזדקקות לו, הזריקה שלו והקשירה שלו בחוט היא מאוד משמעותית .
מוצץ הוא אמצעי טוב לנחמה כשילד בוכה אך חשוב לא להציע אותו מייד כי אז נמנעת מהילד הזכות(!) לבטא את הבכי, התסכול העצב והכעס,כלומר, לתקשר עם הסביבה בשלב שלפני המילים.
בנוסף, נמנעת ממנו האפשרות ללמוד להירגע בהדרגה בכוחות עצמו, למתן את עוצמות הבכי וכו'. יתכן שקשה לך במיוחד לראות את בנך במצב זה ואת ממהרת מדי להרגיע אותו?(לזה התכוונתי כששאלתי מה יחסכם לביטויי רגש שליליים) חשוב מאוד שבנך ירגיש שהמוצץ הוא שלו וברשותו והוא יעשה בו שימוש לפי הבנתו, ולא לאלץ אותו להיות קשור אליו. הניחי לו ללמוד בעצמו שאם הוא זורק אותו לא יהיה לו, במקרה שאת לא יכולה מסיבה כלשהי להגיש לו והוא לא יכול לקחת.

בנך גדל והוא כבר בן שנה ושלושה חודשים, ואני חושבת שבזריקת המוצץ הוא מבקש שיתייחסו אליו כאל בנאדם קטן עם רצונות משלו ורגשות משלו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונותיכם.להרגשתי, קשירת המוצץ לבגד מתאימה יותר לתינוקות רכים שהמוצץ נופל להם והם חסרי אונים וגם מבחינה הגיינית-עדיף שהמוצץ לא יפול על הרצפה כשמדובר בתינוק רך. הכנסת המוצץ לפיו של בנך במיידי (במקום להציע לו את המוצץ ושהוא יכניס לפיו בעצמו) אולי התאימה יותר לקשר בינך ובין בנך כשהיה תינוק רך יותר, כעת פחות.

אני רואה את זריקת המוצץ כהזדמנות לפתוח מרחב לדיאלוג בינך לבין בנך על הרגשות שלו, על הרצונות שלו, שלא תמיד יהיו ברורים מרגע ראשון, אבל לפחות בכך שתאפשרי את האקט של הזריקה(הכעס), יתאפשר התחלה של בירור ובדיקה, ניסוי וטעיה ובנך ילמד לכוון אותך מה הוא צריך ורוצה, ומה לא. אל תחששי שהוא יחווה מידה מסוימת של תסכול-"המוצץ שלי נפל, מה יהיה" ואל תחששי גם לחוות את התסכול בעצמך, מעצם העובדה שלכמה רגעים לא תדעי מה לעשות ואיך להרגיע את בנך הבוכה-אתם תלמדו יחד את התשובות בהדרגה.

בהצלחה
אודט

אודט שלום
המון תודה על התשובה המקיפה, אני חושבת שתשובתך מאוד הגיונית ומתאימה למצב אצלנו.
שאלתי היא, בכל זאת איך אני אמורה להתייחס לזריקת המוצץ, גם אם אני נגישה אליו - האם לומר לבני משהו לגבי זה? האם לגשת אליו מייד ולהרים לו את המוצץ ולהגיש לו? (אני לא בעד)
איך בעצם להתייחס להתנהגות הזו. אשמח לקבל את הכוונתך.

שוב תודה ויום טוב
לאה

שלום לאה

על פי שאלותייך אני מרגישה שאת אובדת עצות והיית חשה הקלה לו היה בנמצא ספר המספק תשובות לכל השאלות..לצערנו , אין כזה וכהורים אנחנו ממשיכים להתחבט ולהתלבט בשאלה כיצד עלינו לנהוג בכל מצב נתון (מי יותר ומי פחות). אני שואלת את עצמי האם הספקות הללו מלוות אותך גם בתחומים אחרים בהורות, מעבר לנושא המוצץ ואם באופן כללי קשה לך לקרוא את הסימנים של בנך, למה הוא זקוק. אם כן, אני ממליצה לך בחום לפנות לאיש מקצוע שילווה אותך ויהווה לך מעין מצפן ב"מסע ההורות" .

ובכל זאת..
קשה לי לענות על השאלות ששאלת מאחר שכל תשובה תלויה בסיטואציה. למשל, שאלת האם לומר לבנך משהו על זריקת המוצץ. תלוי אם את מרגישה שהוא מבקש את תשומת לבך,תלוי איך את מתרשמת ממצב רוחו באותו רגע. את יכולה לשאול אותו מה קרה, למה זרקת את המוצץ, מתוך רצון לברר להבין ולעזור, לא מתוך האשמה. אם הוא רומז לך שהוא מבקש אותו חזרה, ואת יכולה לתת לו אז עשי כן, יתכן שזו הדרך שלו להיות איתך בקשר ולקרב אותך באותו רגע. אם את עסוקה פשוט אמרי לו שאת מצטערת אבל את כרגע עסוקה וכו'. אם הוא חוזר על כך שוב ושוב ונמאס לך, חשוב שתאמרי לו שנמאס לך וקשה לך ובפעם הבאה לא תוכלי להביא לו את המוצץ.

באופן כללי אני מאמינה שחשוב להסביר לילדים את המעשים שלנו והכוונות שלנו במילים, גם אם נראה שהם לא עד הסוף מבינים. אותו כנ"ל לגבי מעשיו של הילד-אתה זורק את המוצץ כי אתה רוצה שאני אביא לך אותו.

בהצלחה
אודט