אני עזבתי את שוק העבודה בחוץ לפני כ- 8 שנים על רקע פיטורין לא נעימים. ואחר כך עבדתי תקופה בביתי (אחת התקופות היפות בחיים שלי) עד שהפכתי לאמא והתרכזתי יותר באמהות.
אני איבדתי את השמחת חיים שלי, האופטימיות, ההערכה העצמית שלי בקרשים. מרגישה שכולם בחוץ מתקדמים ואני נשארתי במקום העצוב והכאוב שלי. זה משהו שלא מרפה. אני בתוך הנישה שלי מרגישה בדידות כל הזמן עם עבר לא פשוט. הכי מפחיד אותי שעם כל הרגשות שלי אני צריכה לגדל שני ילדים קטנים בגן.
יש בי הרבה מאוד כעס על עצמי ועל אמא שלי ועל אנשים. אני שכל כך זקוקה למשפחה וכל כך אוהבת ילדים הרשיתי לעצמי בגלל הפחדים והקשיים שלי להביא את הילדים רק באמצע שנות השלושים שלי ואני הייתי רוצה משפחה גדולה שתקיף אותי ותמלא אותי ומאחוריהם שתעמוד אמא יציבה ופתאום הכל מתפרק לי במציאות.