פורום הפרעות אכילה עמוד 9

כבר כמה שנים אני באנורקסיה(בערך 6)היום אני בת 19 אני מאוד אוהבת ילדים,ורוצה להביא לעולם לפחות 3 ילדים,אבל שמעתי באיזה אתר שמישהי שהייתי אנורקסית כמה שנים טובות הביאה לעולם ילד אחד אוטיסט וילד אחד עם שיתוק מוחין אני נורא מפחדת,וביינתים לארוצה לחשוב על החלמה,אני עכשיו נחשבת בתת משקל (1.60 על 36)אני באמת לא יוכל להביא ילדים לעולם?זה מאוחר מדי ?

נשמע שהכמיהה שלך להביא ילדים לעולם מהווה גורם חיובי ובריא בחייך, אבל שהאנורקסיה מאיימת "לשדוד" אותו ממך, ולא מאפשרת לך לחשוב על החלמה אפילו נוכח החשש מהמחירים שהמחלה הזו גובה ממך.
זה נכון שאנורקסיה יוצרת נזקים גופניים, כדי לדעת מה הנזקים שמחלה זו גרמה לך צריך להיבדק. החדשות הטובות הן שרבים מהנזקים האלו הפיכים, ואני מכיר לא מעט נשים שהשאירו את המחלה הזו מאחוריהן והביאו ילדים בריאים לעולם. דבר נוסף שחשוב לזכור, זה שהמחירים של המחלה לא מתחילים ומסתיימים בגוף: גם אם ניתן מבחינה פיזית להביא תינוק, כאשר האם סובלת מהפרעת אכילה פעילה, הסיכוי שהיא תהיה פנויה ומסוגלת להעניק לתינוק טיפול הולם וראוי הוא נמוך. לכן אין לך סיבה לחשוב שלא תוכלי להביא ילדים לעולם, או שמאוחר מדי, אבל אם אלו התוכניות שלך, חשוב שתשקלי ברצינות איך את מתחילה לעשות צעדים לכיוון החלמה.

שלום

יש לי שאלה, או יותר נכון- הייתי שמחה אם מישהו יסביר לי איפה אני עומדת.

אני בחורה בת 27, לאחרונה אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים.. דודים, הורים, אחים, שכנים.. רוב המשפטים דיי דומים: "מה זה? את אנורקסית?" במילים כאלה ואחרות.. ואמא שלי כמובן לא מפסיקה לאחרונה- "תראי איך את נראת.. עד שיום אחד את תפלי ואז תביני על מה אני מדברת".. מעבר לזה, בכל יום אני נשאלת את אותן שאלות- "מה אכלת היום?".
אני לא ממש מצליחה להבין מה קורה ומאיפה התגובות האלה מגיעות.
תמיד הגוף שלי הפריע לי, האמנם אף פעם לא הייתי שמנה או מלאה מאוד, אבל תמיד היה לי חשוב להקפיד שלא לאכול יותר מדי.
כשהייתי בת 14 בערך (עברתי גיל התבגרות מאוד קשה), החלטתי להפסיק לאכול, זה נמשך לכשלושה חודשים וחזרתי לאכול לאחר איומים לאישפוז.
מאז לא חשתי צורך שוב להגיע למצב הזה, אבל הקפדתי מאוד לא לאכול יותר מידי, לשים לב כמה אחוזי שומן, כמה שוקולד אכלתי היום וכו'..
אולי לא שמתי לב ופשוט התרגלתי יותר מדי? אולי אני מגזימה יותר מדי? הרי לא יכול להיות שכולם חושבים שאני אנורקסית ורק אני חושבת שהכל בסדר.
אני באמת באמת לא חושבת שיש לי גוף רזה מדי, אפילו אני חושבת שיש לי רגליים לא רזות.
מעבר לכך אני חייבת להיות גלויה ולומר שלאחרונה אני מוצאת עצמי במצב דיי משונה. אני מטורפת על נשנושים ושוקולד מאז ומעולם, וזה מה שקורה לי בחשיבה היום יומית-
אם נניח אכלתי באיזה יום 2 פרוסות לחם עם שוקולד, אני אסכים לעצמי עוד שוקולד, אבל על האוכל אני מוותרת.
לעיתים מגיע הערב ואני לא אוכלת כדי שבלילה אני אוכל לאכול במבה קטנה או איזה משהו טעים.
או אם אכלתי 10 עוגיות, אני לא אוכלת כלום.
האם זו חשיבה אנורקסית?
יכול להיות שבאמת רזיתי ולא שמתי לב?
אומרים שאנורקסיות רואות עצמן שמנות במראה.. יכול להיות שזה משהו שהושרש בי? או עצם ההבנה שלי מבטלת את האפשרות לאופציה כזאת.

למה התגובות האלה? אני לא רואה את עצמי רזה, ואומרים לי שאני יותר מדי כזאת, למה?

נתחיל מהסוף: אבחנה קלינית אי אפשר לתת דרך פורום באינטרנט, כך שאין דרך לדעת אם את באמת סובלת מאנורקסיה או לא בלי התייעצות מקצועית כמו שצריך. אבל עצם זה שהשאלות עולות, גם אצל אחרים וגם אצלך, מדליק נורה אדומה ומחדד את הצורך בהתייעצות כזו. אז כדאי לפנות לרופא משפחה, לדיאטנית, לפסיכולוג או לפסיכיאטר כדי לקיים בדיקה כזו.
לגבי דפוסי האכילה שאת מתארת: כאשר העיסוק באכילה, באחוזי שומן, במה נכנס לפה ומה לא ומתי, מתחיל להיות יותר מסתם עיסוק, אלא טורדנות של ממש, זה בהחלט מאפיין של חשיבה "הפרעת אכילתית". גם הדפוס של ויתור על אוכל של ממש לטובת מתוקים מאפיין לא פעם אנשים שסובלים מהפרעות אכילה (מעין חשיבה ש"עד שאני כבר אוכל אני חייב לאכול משהו שממש טעים ומהנה, גם אם לא מזין ומשביע").
בקיצור - נשמע שיש סיבה לבדוק קצת יותר טוב מה קורה, המלצתי לעשות זאת בהקדם.

היום נשקלתי ורציתי לדעת אם משקלי ביחס לגובה הוא נורמלי או מתחת לממוצע.
הגובה שלי הוא 161 והמשקל 43.6

אשמח לתשובה נוספת

תודה רבה

שלום

משקלך נמצא מתחת לטווח התקין ולמעשה את נמצאת במצב של תת משקל.
לאור מה שכתבת שאת אינך מרגישה רזה כמו שסביבתך מעירה לך על כך והנתונים שמסרת לגבי המשקל, אני מתרשמת שקיים עיוות בדימוי הגוף.
עיוות בדימוי גוף מתרחש כאשר התפיסה לא תואמת את המציאות.
יש לציין שעיוות בדימוי גוף הוא אחד הסממנים בהפרעות אכילה ולכן אני מצטרפת לתשובתו של לירן וממליצה בחום לפנות לייעוץ.

אני תוהה מה התשובה לשאלה הזו אמורה לשרת? הרי קשה לי להאמין שמישהי שמתעסקת בנושא כמוך במשך זמן רב לא יודעת את התשובה ממילא. מניסיוני, סוג כזה של שיח עם אנשים שסובלים מהפרעות אכילה מזין לרוב את הבעיה. אנשים סביבך אומרים להם: אתם רזים מדי! אתם בתת משקל! והפרעת האכילה מחייכת לעצמה. ואם מישהו יגיד: היי, אתה נראה טוב היום! הפרעת האכילה ישר תייצר מחשבה בסגנון של "אוי ואבוי! הוא מתכוון שהשמנתי...".
אז כשאת שואלת אותי אם את במשקל נורמלי או מתחת לממוצע, אני קצת ממולכד. הרי מדובר בחישוב די פשוט שלוקח עשרים שניות, שאני בטוח שאת יודעת אותו בדיוק כמוני, ושבזמן שאני כותב לך כבר הספקתי לעשות אותו. אבל אם אומר לך שאת מתחת לממוצע, האם זה יגרום לך לטפל בעצמך או רק יזין את הפרעת האכילה שלך? ואם אומר לך שאת במשקל תקין, האם תנשמי לרווחה או רק יכניס את הפרעת האכילה שלך תיכנס להילוך גבוה?

ראיתי שעדי כבר השיבה לשאלתך, אך לדעתי השאלות שאת צריכה לשאול את עצמך הן לא אם את במשקל תקין או לא. השאלות שאת צריכה לשאול את עצמך הן אילו מחירים הבעיה הזו גובה ממך, איך היא משפיעה על איכות חייך, על הקשרים שלך עם אנשים, על התפקוד שלך, על מצב הרוח שלך, על הריכוז שלך, על ההנאה שלך, על הבריאות שלך, ועל היכולת שלך להגשים את הערכים והיעדים האמיתיים שלך.

ואתמול קניתי משקל שהיה בהנחה כשעשיתי קניות.
לא היה לי מושג כמה אני צריכה לשקול ומהו המשקל הנורמלי לגובה שלי.

לא חיפשתי שמישהו יגיד לי שאני רזה, ולא שאני בתת משקל.. סך הכל כתבתי כאן כדי לסדר את המחשבות שלי והבלבול הזה נוצר רק לאחרונה שהרבה אנשים העירו לי.

האמת היא שהתגובה שלך קצת עקצה אותי לאור העובדה שהשאלה נשאלה בתמימות מוחלטת.

אני חושבת שבנוגע לשכתבת, במידה וזה היה נכון.. זה כמו ללכת לרופא שיניים עם חור בשן ולשאול אותו "נכון שהשיניים שלי בריאות?". שהרי אנו נעדיף לשאול כל אדם את אותה שאלה, ולא את רופא השיניים. אז אני באמת לא יודעת למה הקדשת כל כך הרבה מילים והגעת למסקנות כאלה, מבלי לחשוב לרגע שאולי קיימת שם מאחורי המסך מישהי שלא נשקלת באובססיה כל יום.. בעצם, לא נשקלה כמה שנים טובות.. פשוט מחוסר עניין.

שלום, אמא שלי היא אישה בת 57 , חולת סכרת ולחץ דם.
היא מראה את כל התסמינים של אנורקסיה, מאוד רזה , רוצה לישון כל הזמן, יש לה סחרחורות וכאשר היא רואה אוכל היא בוכה בצורה היסטרית.
אנחנו חיים בבאר שבע. שאלתי היא האם יש איזשהו מוסד שיקומי שאפשר להפנות אותנו שמטפל בגילאים האלו? משהו שיהיה באיזור הדרום. מה ניתן לעשות ולאן אפשר לפנות כדי לקבל עזרה?

אנו ממש מיואשים ומאוד דואגים לה.
תודה רבה.

עדי יקרה,
תודה על תשובתך אך לצערי אינך מעודכנת והתשובות שאת נותנת באתר לא מדויקות.

המרפאה בהר הצופים נסגרה לפני שנים ועברה לעין כרם.

במחלקת הנוער להפרעות אכילה מקבלים רק עד גיל 18. בדוק.

במרפאה שלהם בעין כרם אין אשפוז יום רק מרפאה לפגישה חד שבועית. בדוק.

במבוגרים הנושא של הפרעות אכילה חלש ביותר והם אפילו לא "ממליצים" על עצמם אלא מפנים לתל השומר.

בקיצור כשפניתי בפניה נואשת לעזרה ידעתי כל זאת ותשובתך תסכלה אותי אף יותר.

אין מענה באיזור ירושלים.

המצב קשה ביותר - אולי יש לך עצה אחרת?


נואשת יותר מתמיד

שלום סימה

צר לי ואם כך המצב עליכם לפנות לבית החולים תל השומר, שם קיימת מחלקת מתבגרים ובוגרים לטיפול בהפרעות אכילה.

בהצלחה רבה ואל ייאוש

ביתי היתה בתל השומר והגדירה המקום כקטסטרופה המקום משפיעה עליה לרעה מפאת ריבוי האנורקסיות.

לא תלך לשם בשום אופן..

האם בכל זאת יש לך עוד רעיונות?

רוב תודות

סימה

שלום סימה

אין בידי מידע לגבי מקומות אשפוז נוספים המתמחים בהפרעות אכילה בישראל.

בהצלחה רבה בהמשך

בני בן 1.4 , שוקל כ 11 ק"ג ,מסרב לאכול אוכל "רגיל" ורוב תזונתו מתבססת על סימילאק.
לפעמים כשהוא מאוד רעב הוא מסכים לכרסם חתיכת לחם או לאכול מעט ירק מבושל/מעדן חלב, אבל גם אז מדובר בכמויות קטנטנות. על בשר בכלל אין מה לדבר - וכל הניסיונות להסוות בשר בתוך קציצות/פירה/מרק לא עזרו -בדרך הוא יורק זאת החוצה.
הוא אוכל ממש מעט ולא רעב ,
לדוגמא:
ב 7 בבוקר קבל 180 מ"ל סימילאק
לא אכל כלום עד 3 בצהריים (למרות שניסיתי בסביבות 1)
וגם ב3 הסכים לטעום כפית קטנה ואח"כ סובב את ראשו
אח"כ בערב אם הוא נהיה ממש רעב הוא אוכל חצי פרוסת לחם או מעדן קטן
שוב סימילק ולישון - וזה מה שהוא אוכל כל היום!!
אני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות /למי לפנות

תודה מראש על עצתכם

גם תינוקות ופעוטות עלולים לסבול מהפרעות האכלה, ויכולים להיות לכך מספר גורמים. קודם כל חשוב כמובן לשלול בעיות גופניות, ובמידה ואלו נשללו בדרך כלל יש לבחון ולעבוד על דפוסי ההאכלה. חשוב להתייעץ עם רופא ילדים, או עם מומחים התפתחותיים במכון להתפתחות הילד.

לאחרונה, ימי ראשון הפכו סיוט עבורי.
זה יום בו אני לא עובדת, ונמצאת בשעות הבוקר לבד בבית.
באופן קבוע הבקרים של יום ראשון הפכו לזמן שלי "לחגוג" עם האוכל.
לבד, בלי שאף אחד יראה – אני יכולה לאכול ולאכול ולאכול, להקיא ושוב לאכול ולאכול ולאכול – ולהקיא.. ושוב... ושוב.
בצהריים בימי ראשון יש לי טיפול. לאחרונה, ובעיקר מאז שנושא האוכל מקבל יותר ויותר מקום בטיפול (אחרי 4 שנים של טיפול, בחודשים האחרונים, זה עולה יותר ויותר, מה שלא התאפשר, או מה שלא איפשרתי עד עכשיו) – אחרי כל שעת טיפול אני יוצאת מדוכאת, עצובה, כעוסה, בוכיה, ובעיקר – אבודה.
א ב ו ד ה .


אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להפסיק עם הפרעות האכילה האלה. זה נראה לי בלתי אפשרי.
מרבית חיי אני נסחפת במערבולת הזאת, אין לה התחלה, אין לה סוף.
לא חושבת שאפשר להגיע לשורש העניין. כל השאלות האלה שעולות בטיפול – למה אני אוכלת כמו שאני אוכלת? מה הדבר הזה שאני מרגישה או צריכה ובמקום להגיד אותו אוכלת ומקיאה? איך אפשר לעשות אחרת? כל השאלות הנוראיות האלה משאירות אותי סחוטה, ריקה. נצבת מולן ריקה, בלי שום תשובות. רק "לא יודעת" כל הזמן. מתוסכלת כל כך לשמוע שוב ושוב את המטפלת שלי שאומרת שאני כן יודעת, לפחות חלקית. אין לי תשובות. יש רק עובדות. והעובדה היא שהאוכל ממלא בי משהו, משהו שאין לו שם ואני לא מסוגלת לתת לו שם.

ואיזה יחסים חולניים יש לי איתו, אלוהים. אהבה עזה ושנאת מוות בעת ובעונה אחת.
משהו מזה הגיוני בכלל?....
אני מודעת לעובדה שהאכילה הזו וההקאות פוגעים בי. אני מרגישה כל קילוגרם שמתווסף, נדהמת מהקצב המסחרר בו הקילוגרמים מתווספים. מתביישת. כל כך מתביישת. כואבת, סובלת.
אבל לא מפסיקה.
גם לא יכולה וכנראה לא רוצה לוותר עליו. הוא שלי. הוא אני. ואין לי כלום אחר. אני לא יודעת כלום אחר.
האכילה מרגיעה, ומנחמת. ואפילו אם רק לשבריר שניה, זה מה שהיא עושה.
ואפילו שאני יודעת שאחרי הרגע המטושטש הזה, ההאי הזה שהאוכל נותן לי, יש את הדאון. והוא כואב, אני לא עוצרת.
ואני כבר כל כך רגילה, פשוט לאכול. ואולי אני פשוט נורא עצלנית ומוותרת לעצמי כל כך בקלות, ולא נלחמת חזק מספיק.

אני עייפה מהמלחמות. מהקולות. מהמחשבות. מהרגשות.
וחוסר הודאות הזה משתק.

ניתוח לקיצור קיבה – אנשי המקצוע דוחים על הסף בטענה שזה לא יכול להיות פיתרון. לנסות לא לאכול – מבחינתם גם זו לא אופציה כי לא אחזיק מעמד. אז מה נשאר? מה לעשות?? מה לעשות???

א ב ו ד ה.
עצוב לי. לבד לי.

איזה תאור מדויק, כמה מאיתנו חולקות זאת. לדעתי לא תמיד יש טיפול להפרעות אכילה, אפילו לרוב אין. מנסיוני באשפוזים יוכלו לפתור סכזופרניה לפני זה. במקרים הקשים (כמו שלך) הסיכוי להחלמה נשמע אפסי, מצטערת זה ככה.

שלום

ראשית, אני מברכת אותך על ההחלטה לשתף ולא להישאר עם התחושות והרגשות לבד. מצוקתך בהחלט מורגשת ולכן חשוב לי לומר שניתן להחלים מהפרעת אכילה !!! וצדקת שאמרת שהפתרון הוא לא ניתוח לקיצור קיבה ולא הפסקת אכילה שברוב המקרים רק תגביר את הפרעת האכילה ותוביל לעוד ועוד חוסר שליטה סביב האכילה...
אם את בוחרת לנסות לחיות ללא ההפרעה אני מציעה לך להמשיך בטיפול הרגשי (אני כמובן מקווה שהמטפל/ת שלך מתמה בהפרעות אכילה) אבל במקביל יש לשלב גם דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה. ללא מערך טיפול מתאים המלחמה בהפרעת האכילה הוא ללא ספק הרבה יותר קשה ולעתים אף בלתי אפשרי.

בהצלחה רבה,
עדי

שלום רב
שמי ניסן, סטודנט מצטיין שנה ג' להנדסה. בגיל 16 הייתי 80 קילו על 1.5 מטר והחלטתי לרדת במשקל. בגיל 18 עם דיאטה מתונה של אכילה מהכל אבל קיצוץ בכמויות שבניתי לעצמי הגעתי למשקל של 57 קילו על 1.6 מטר. באותה שנה החלטתי ללכת לחדר כושר כדי לחטב את עצמי ובמקביל לקחתי ייעוץ תזונתי ומשם נהרסו לי החיים. התחלתי להבין מה הם קלוריות ומה זה דבר משמין ולא וכמה צריך ליום. התחלתי לאכול לפי תפריטים. הגעתי לצבא לאחר 3 חודשים מסיום הלימודים ושברתי את התפריטים שבנו לי כי לא יכולתי להתאים את הצבא לתפריטים. עליתי תוך חודש 7 קילו. הרגשתי מגעיל עם עצמי והתחלתי להיות בולמי. לאחר שנה גילו נכות שהייתה לי וסיימתי את הצבא במשקל 55 קילו. התקבלתי מהר לאוניברסיטה מיד לאחר השחרור כי פסיכומטרי היה לי מגיל 16. באוניברסיטה שמו יותר דגש על זה שרזה=מצליח ועוד לא היה לי זמן לתכנן תפריטים אז התחלתי לדכא את התיאבון. זה היה בהתחלה שבוע צום ויום בולמוס עם משלשלים וספורט מוגזם למרות שידעתי שיש לי ברקע מחלת לב קטלנית. לאחר שהיה לי ריב עם אמא שלי וראיתי שדרך האוכל אני יכול לשלוט בה הפסקתי לאכול לגמרי ולקחתי רק משלשלים. בגיל 21 הגעתי למשקל 32 קילו. למזלי הפסיכופטי הבחנתי שסימני החיים שלי לא תקינים מעבר לרגיל {דופק מנוחה לרוב היה אצלי 40 ולחץ דם 90/60} הפעם לא הצלחתי לנשום ויד שמאל נרדמה לי לגמרי {הבנתי שמדובר על כך שהלב מאותת לי לשלום}.
שלחתי את עצמי למיון מיד והגעתי לחדר מיון עם ברדיקרדיה רצינית של 20 פעימות ללא גלי P וQ תוך כמה דקות חטפתי דום לב למזלי זה קרה במיון. בלי יותר מדי שאלות הוכנסתי לטיפול נמרץ לב. בערב התעוררתי מהקומה שהייתה לי ולמרות שמתתי לא רציתי לאכול כלום. מאז גיל 18 שגילו כי אני חולה בSICK SINUS SINDROME עקב בעיה גנטית נדירה בשם HOLT ORAM הייתי מועמד להשתלת קוצב. הפעם לא הייתה שאלה וקיבלתי מתנה לחיים קוצב DDDR. לאחר ההשתלה ובדיקת הקוצב ראו כי הלב כמעט ולא מייצר חשמל ותלוי 100% בקוצב. לאחר כחודש בטיפול נמרץ שבו עליתי 3 קילו חזרתי ללימודים. התחלתי לעלות במשקל עקב איומים מאימי כי אם לא אני עף מהבית והיא לא רואה אותי מתאבד שוב דרך האוכל. עליתי ל42 קילו עם בולמוסי אכילה. הרגשתי רע עם עצמי ותוך חודש ירדתי ל34 קילו. מיותר לציין ששוב חטפתי דום לב הפעם למזלי זה היה בשיעורי הקונדיטוריה שהתחלתי ללמוד{המשפחה עודדה אותי וגם ככה אהבתי והם חשבו שזו דרך טובה לעלות במשקל מהר}. כיום עקב מעבר של שני צינתורים נוספים וכך שהמצב הכללי של הלב שלי מחמיר מרגע לרגע עקב הבעיה הגנטית אני אוכל מדיכאון/משיעמום/משמחה או מהכל ואני מרגיש תמיד שאני יכול לאכול וזה מתבטא עם אפיזודות של הקאות או ספורט ברמה שאני יודע שברגע שאני יורד מהאופניים אני מסוגל לחטוף דום לב באותו הרגע ואת האמת לא איכפת לי. כל פעם שאמא שלי צועקת עליי אני יודע שהאכילה הקומפולסיבית שלי תעצבן אותה ואני אדחף אפילו חצי מגש מתוקים כדי לעצבן אותה

או איזה משהו בכמות מוגזמת העיקר לשלוט שוב בחיים שלי. אין טעם לציין שלעבוד עכשיו אני לא מצליח עם כל בולמוסי האכילה שלי וכל פעם שאמא שלי צועקת עליי הבולמוס גדל למימדים עצומים שמצריכים לפעמים אשפוזים על מנת להחדיר זונדות. נמאס לי מהמצב הזה וכל בוקר אני מתעורר ואת האמת שאני יודע שזה ישמע אובדני אבל כל בוקר אני בוכה על זה שהתעוררתי. אבא שלי רופא בקרטריולוג אז יש לי גישה לתרופות בלי הגבלה. עקב ההפרעות קצב שיש לי בלב אני יודע שדיגוקסין ובטא בלוקרס רעילים לי ברמות כאלה שלקיחה שלהם תהרוג אותי תוך כמה דקות וכמו כן יש לי תמיד רמות נמוכות של מלח ומספיק לי יום אחד להקיא מהבוקר עד הערב בלי לאכול והפרעת הקצב תהרוג אותי. טסתי לאיטליה כדי לנסות להיות הולמס ולהיות רחוק מאוכל אבל לצערי למשפחה שלי יש את האמצעים והם איתרו אותי במהירות. כל פעם שאני מנסה לברוח למדינה אחרת אני נתפס על ידי הקשרים של אמא שלי. אני מועמד לאשפוז ברמבם אבל אני חושב שהאשפוז הזה לא יעזור לי כי לאחריו אני עלול לחזור לאנורקסיה/בולמיה/אכילה קומפולסיבית רגשית. אם אני רואה או שומע אוכל עכשיו אני אוכל מדיכאון כי גם ככה אני יודע שהרבה לחיות אני לא אחיה {מצב משפחתי=הרבה אנשים מתים אצלנו צעירים אם המחלה פגעה בלב}. הסיבה היחידה שאני לא לוקח שום כדור מסוכן או מקיא מהבוקר עד הערב היא שאני לא רוצה לראות שוב את אמא שלי בוכה וממש לא את מישהו אחר מהמשפחה שלי בבקשה תעזרו לי אני מתחנן אני חכם מדי כדי למות צעיר

לא נראה לי שאתה מספיק רוצה למות, כי למה אתה כותב "למזלי" שלא מתת. נראה לי שאתה במצב מזעזע ואין לי מושג אם יש דרך לעזור לך אבל למה לא לנסות, יש באשפוז גם דברים כיפיים. אני ממש מרחם עליך שתעלה במשקל שם אבל אם גם ככה כנראה שתמות צעיר, למה לבלות את השנים האחרונות בשירותים ובמטבח?אני בטוח שחיי בחברה שלך ממש לא מזהירים, על חברה/חבר בטח אין מה לדבר..אולי תתאשפז ותנסה לשפר את החיים בכוון הזה. בכל מקרה נשמע לי מרגיע לדעת שאין לך עוד הרבה זמן, תאחז בזה כל פעם שתאלץ לאכול ולא להקיא באשפוז...תעשן מלא סיגריות או משהו- זו פגיעה עצמית שאין עליה שום איסור ושום גרם מיותר..תצליח אה?

שלום ניסן,
הסיפור שלך נשמע קשה וכאוב, גם בהיבט של הסימפטומים החמורים של הפרעת האכילה מהם אתה סובל, גם סביב חולי ורגישות גופנית כללית, וגם בקשרים המשפחתיים ובמצוקות הרגשיות הנלוות להם. אתה כותב שאתה מועמד לאשפוז כרגע, וממהר לפסול את האופציה הזו. המלצתי לא לפסול אותה כל כך מהר. נכון שגם לאחר אשפוז נדרש המשך טיפול על מנת לוודא שההתייצבות נשמרת, אבל נראה שאתה מצוי בסערה גדולה מאד, ובמצב כזה אשפוז יכול להיות פתרון טוב לעזור לייצב ולהרגיע. לאחר שמצבך יתייצב, הן מהבחינה התזונתית והן מהבחינה הרגשית, יהיה נכון לחפש המשך טיפול פסיכולוגי, תזונתי ופסיכיאטרי במסגרות פתוחות יותר.

אני בת 17 ושוקלת 50 קילו על 1.77.
אני לא יפרט פה בדיוק על ההפרעה שלי אבל ישלי בעיה.
נמאס לי. אני רוצה לצאת מזה.
אבל אני לא יכולה לבד.
ההורים שלי יודעים אבל הם בעצמם כ"כ מתוסבכים עם הבעיות שלהם שהם לא מסוגלים לעזור לי.
רציתי לשאול לאיפה אני יכולה לפנות לבקשת עזרה, זה כבר יצא משליטה.

היי בעיקרון עדיף לך לשתף מישהו קרוב.. לא חייב אמא או אבא.. זה קשה לעבור את זה לבד.. אולי מורה או יועצת.. אולי חברה או אמא של חברה שאת סומכת עליה.. אם בכל זאת אין.. אז את יכולה לפנות לרופאת משפחה שלך והיא תפנה אותך לטיפול..
בכל קופה (כללית מאוחדת מכבי..) אז יש דיטאניות שמתמחות בהפרעות אכילה.. את בעצמך אפילו יכולה לקבוע לעצמך תור..
אם את צריכה עזרה אז בכיף.. חבל שתדרדרי עוד יותר ממה שכבר עכשיו.. וחבל שתיהיי לבד בזה..

מקווה לטוב. אני

שלום קארין

ראשית סליחה על העיכוב במתן התשובה.
שמחתי לקרוא על הנכונות שלך להשתחרר מהפרעת האכילה !!!
לאור גילך הצעיר חשוב שהוריך יהיו בתמונה ועל כן אני מציעה לשתף אותם במה שעובר עליך, במידה וכפי שאת חושבת הוריך אכן מתקשים לעזור לך במציאת מסגרת טיפולית מתאימה לאחר הפנייה אליהם, אני ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה שלך לשתף אותו ובו זמנית לבקש ממנו הפנייה לדיאטנית קלינית המתמחה בהפרעות אכילה (קיים בכול קופ"ח וכמובן שאינך צריכה לשלם על כך) משם אני בטוחה שיעזרו לך למצוא את מסגרת הטיפול המתאימה על מנת שתוכלי להשתחרר מהבעיה...

בהצלחה רבה

אני לא יודעת למה לא עונים לך, כל הכבוד לך שאת רוצה בכלל לצאת מהמצב. את צודקת מגיע לך שיענו לך, מה הקטע של המטפלים באתר הזה? אתם לא רואים שהיא במצב נורא? בכל מקרה תמיכתי שלוחה לך, אישית הייתי ממליצה לך להתאשפז בשלוותה בנוער כי ממש נחמד שם. למרות שבגלל שאת לא אוכלת בטח ישימו אותך ביחידה שזה פחות כיף. אך נראה לי עדיף על תל השומר כי שם דכאון כולן אנורקסיות וגם אפשר לרמות בשקילות מלא ולהקיא את השייק הדוחה הזה שדוחפים לך. האמת שגם בשלוותה סוג של אפשר לרמות אבל אווירה יותר טובה, יש סכיזופרנים ופסיכוטיים שזה צחוקים ולא רק אנורקסיות ובולמיות עם פרצוף שמדכא לך את החיים. חוץ מזה את חייבת לנסות קצת כדורים נגד דכאון וחרדות זה אחלה ואל תדאגי הם לא גורמים לעלייה במשקל. יש לך שתי אפשרויות: לרצות לצאת מזה (אל תחשבי על ה"איך" בשביל זה יש מטפלים, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי) או להשאר במקום המוכר והבודד והאהוב של המחלה ובסוף למות. זה לא כזה דרמטי בעיני אם תמותי פשוט תבדקי מה את רוצה ולא מה המחלה שמשתלטת עלינו רוצה. אם בסוף תחליטי לפגוע בעצמך עד מוות-זכותך, אך שזה יהיה רצון שלך ולא כפוי. אני יודעת שאצלי החופש האמיתי היה בלוותר על החופש שלי לפגוע בעצמי. ולתת למומחים לעזור לי. אם היה לך סרטן היית הולכת לרופא לא? אז זה הסרטן שלך, בהצלחה.

מאז ומתמיד מגילאים נורא קטנים מנעתי מעצמי אוכל, לא בכוונה של חשיבה שאני שמנה,
בטענה ש"אני לא רעבה". שגדלתי לגיל ההתבגרות המצב החמיר אבל עדין כמו כל נערה כמעט לא הייתי מרוצה להמראה שלי והרגשתי שאני שמנה...זה נושא שאף פעם לא דיברו איתי עליו כמשהו חריג וזה נתן לי לגיטימציה ש"הכל בסדר", או שידעתי להסתיר טוב את הסימפטומים לבאות.
כיום אני בת 20, 1.58 ושוקלת 45 קילו.
המשקל הממוצא שלי היה תמיד 50-52.
היו לא כמה תקופות של בולמיה פעילה במהלך השנים אך נבלמו מהר יחסית בגלל סנקציות שהפעילו עלי במסגרות שהייתי בהן (הייתי במסגרות טיפוליות חוץ ביתיות מגיל 14 ולא מסגרות ספצפיות להפרעות מסוג זה).
היום אני גרה עם הבת זוג שלי שגם היא בולמית פעילה מזה כמה שנים.
שהתחלתי להדרדר שוב לבולמיה פעילה הרגשתי שאני רוצה להגיע ליעד מסויים במשקל והוא. אבל ככל שהזמן עבר התבדתי. הגעתי למצב שאני מרגישה גועל מעצמי ומהרזון שלי,
אני מסתכלת על תמונות מלפני חצי שנה ושנה ואני נראית לעצמי הרבה יותר יפה, בריאה וכו'...ככה גם הבת זוג שלי והסביבה חושבים. אבל אני כבר לא יכולה.
אני מרגישה לכודה במחלה הזאת...
הייתה לי תקופה עכשיו של שבוע וחצי שהצלחתי להתאשת על עצמי ואפילו לאכול כרגיל ארוכות מכובדות ולא לרוץ להקיא אותן. אבל ב4 ימים האחרונים חזרתי לסורי ביג טיים,
וצירפתי לעצמי גם כמויות של לקסעדינים...אני מרגישה לפעמים שאני על סף עילפון וחולשות נוראיות...
בקיצור, המצב שלי מאוד לא טוב, ונהיו המון ריבים ביני לבין זוגתי ואני כבר לא מצליחה לרומם את עצמי באמצעות שיחה איתה מה שפעם יכלתי...
היא הציעה לי להתאשפז...אבל אני לא רוצה, אני מפחדת שאני אתאשפז ושאחזור אשבר שוב. באיזה שהוא מקום אני מחמירה את מצבי כי אני לא מסוגלת לראות אותה הורסת את עצמה ככה...וזה "מקל" לפעמים שאני במצב דומה ואולי גם חמור יותר לפעמים. הכל תירוצים והכחשות...
אני לכודה במחלה הזאת....קשה לי ואני מרגישה שעוד מאט מאוד זמן ועלול לקרות אסור.
אני לא רוצה לאבד את החיים שלי...
מצטערת שזה ארוך...אבל אני חנוקה...
תודה מראש..

חברה הכי טובה שלי סובלת מהפרעות אכילה, אתמול הייתה לנו שיחה שבא היא אמרה לי שהיא רוצה להפסיק עם זה ולחיות כמו בן אדם נורמלי ושלא יהיה לה את המחלה הזאת יותר כי זה פסיכי.
אבל היא אמרה לי שקשה לה.... היא בנתיים יומיים ברציפות לא מקיאה.
אני ניסיתי להגיד לה כל מיני דברים
אבל אני לא חושבת שזה עזר
אם מישהו בבקשה יכול לעזור לי מה להגיד לה
אני אשמח!!
תווודה

שלום

ראשית אני רוצה להזכיר לך שאת חברה, ולא הורה או מטפל. תפקידך לתמוך, לא לקחת אחריות על הבריאות והטיפול בה. את יכולה להביע את דאגתך, להציע לעזור לה לחשוב על אפשרויות טיפול כעת שמביעה עניין ל"היפרד" מהמחלה ולחיות חיים נורמאלים.
את כמובן מוזמנת להציע לה גם להיכנס לפורום הזה, לשתף ולשאול.

אני בחורה בת 24 משקל :50 גובה :1.67
יש לי הפרעות אכילה בערך מגיל 16 עד היום , במהלך הזמן פסק לי המחזור לתקופה של כ-חצי שנה וכיום הוא סדיר אך אורכו כיומיים.
אני חלשה נושרות לי שערות , הציפורניים חלשות השיניים חלשות ונושרות והשבוע גיליתי על זרוע ימין סימנים כחולים אני לא בטוחה לגבי זה אך אני יודעת שלא קיבלתי מכה וזה גם לא כואב.
ובאורך קבע יש לי דלקות בידיים והם מתנפחות,
אני מאד רוצה להיות בריאה וחזקה ובעתיד להביא ילדים אך גם אני חשה את עצמי שמנה ולא רוצה להשמין ואף רוצה לרדת עוד במשקל
אני מתאמנת בחדר כושר בעיקר ריצות אך אני נשארת בלי כוחות .
אני מודעת שיש לי הפרעה אך קשה לי לצאת מזה ,
אנשים סביבי אומרים שגרמתי נזק בלתי הפיך , האם זה נכון?
טופלתי בצעירותי אצל פסיכולוג ודיאטנית אך בעבר לא הלכתי מרצוני , כיום אני מודעת ורוצה לצאת מזה.
יש לציין שאני מנהלת אורך חיים רגיל : חבר, עבודה , לימודים , אך מרכז חיי תלוי באיך שאני נראית וכמה רזיתי.
ואם לא אכלתי באותו יום אז אני מאושרת כי השגתי את מטרתי ואם אכלתי אז אני בדיכאון.
אשמח לקבל ייעוץ והכוונה.

"מאוחר מדי" נשמע כמו תירוץ של הפרעת האכילה לגרום לך להרים ידיים, להתייאש מראש ולגרום לך לוותר על ניסיונות להבריא. הפרעת אכילה גורמת נזקים, חלקם הפיכים יותר וחלקם פחות, וכדי לדעת מה תמונת המצב האמיתית צריך בדיקות והערכה קלינית. אבל דבר אחד בטוח: כל יום עם הפרעת אכילה מגדיל את הסיכוי שהנזקים יגברו. נשמע שאת סובלת מהמצב וזקוקה מאד לעזרה ולטיפול.
זה נכון שקשה לצאת מזה. מצד שני, לא קשה להיות בתוך זה? גם קשה. אז שווה לעשות ניסיון, במיוחד שאת מתארת שכיום המודעות יותר גבוהה והמוטיבציה יותר גדולה. זה שאת חיה אורח חיים "רגיל" זה אומר שכנראה יש לך כוחות ויכולות, ומצד שני נשמע שהפרעת האכילה לא באמת נותנת לך ליהנות מאורח החיים הזה, אם כל מה שחשוב בסוף היום זה כמה אוכל נכנס לפה או כמה ספורט עשית.
הכוונה: אפשר לבדוק במרפאות להפרעות אכילה בבתי החולים הגדולים (למשל באיכילוב או בתל השומר, אם את במרכז), טיפולים מסובסדים דרך קופות חולים, או טיפולים פרטיים אצל אנשי מקצוע מומחים בתחום הפרעות האכילה. אם בטיפול שהיית בו בעבר הרגשת שיש "פוטנציאל" להחלמה, אולי שווה לנסות לבדוק אפשרות של חזרה אל אותם מטפלים. העיקר לא לקנות את הבלוף ש"מאוחר מדי".

אני בת 16.. ועברתי שנה לא קלה.. בכלל..
אדם מאוד קרוב אליי נרצח, אבא שלי התאשפז למשך חודשיים והיה במצב של סיכון חיים, עברתי בצפר השנה והייתה לי הסתגלות מאוד קשה ולא מצאתי את עצמי שם עדיין.. מבחינה חברתית (משהו שלא אופייני לי) אה.. וגם איך אפשר לשכוח.. חודש לפני שהיה לי ולחבר שלי שנה ביחד, הוא נפרד ממני ואני עדיין מאוד אוהבת אותו וכל כך לא רוצה להמשיך הלאה..
בקיצור, בזמן האחרון.. התחלתי להפסיק לאכול.. אני אוכלת פעם ביום וגם אחרי שאני אוכלת אני מקיאה.. אני לא עושה את זה בכוונה, כאילו, אני לא דוחפת אצבע בשביל להקיא.. זה כאילו הגוף שלי דוחה את האוכל ואני מקיאה אחרי שאני אוכלת... ירדתי מאוד במשקל בחודש האחרון... ואני מפחדת שאני בולימית.. ואני לא יודעת אם זה נקרא בולימיה אם אני לא מקיאה בכוונה...

מישהו יכול להסביר לי מה יש לי ולמה אני לא יכולה לאכול ופשוט להירגע אחר כך? :/

מהתיאורים שלך בולט שעברה עליך תקופה קשה מאד בשנה האחרונה, שככל הנראה הגבירה מאד את רמת המתח הנפשי והמצוקה הרגשית שלך. כל אדם היה מתקשה להתמודד עם הדברים שאת מתארת, גם אם היה מודבר רק בגורם לחץ אחד (פרידה, הורה חולה, מעבר). על אחת כמה וכמה כשהם מתרחשים יחד. יש סיכוי מאד סביר שהבעיות שאת מתארת סביב אכילה והקאה הם ביטוי אחד למצוקה המצטברת הזו, ואני מתאר לעצמי שלא הביטוי היחיד.
כדי להבין טוב יותר האם מדובר בבולימיה, ומעבר לכך, כיצד ניתן לסייע לך להתמודד עם הקשיים האלו בחייך טוב יותר, מומלץ לשקול (יחד עם ההורים) פניה לגורם מקצועי (פסיכולוג, יועצת בית ספר, רופא משפחה וכדומה).

שמי מורן ואני סובלת כבר מספר שנים מבולימיה. האם יש טיפול שניתן מקופת חולים כללית? פשוט אני חושבת שזה יקר מבחוץ...
שאלה נוספת היא האם הקאות ייתר גורמות לתפיחות בבטן התחתונה? כי אני פשוט מרגישה שהבטן שלי תפוחה מידי... (פשוט הקאתי דיי הרבה לפני- ואני חושבת שזאת הסיבה...).

תודה

שלום מורן

קופ"ח כללית מפעילה את מרפאת הנוטרים ברעננה.
בנוטרים קיימת יחידה של הפרעות אכילה, במרפאה ישנם טיפולים שונים החל מטיפול פרטני ומעקב דיאטני וחלה בטיפול באומונות, בילותרפיה וכדומה.
חלק מההשלכות השליליות של הקאות יתר כוללות נפיחות בטנית.

שלום,
אני בת 21, משקל תקין, רקדנית. בעבר סבלתי מאנורקסיה, יצאתי מזה איכשהו אבל עכשיו אני סובלת מהפרעה אחרת...בד"כ כשאני מעט עייפה, אני מאבדת שליטה עצמית, מאביסה את עצמי, ולאחר מכן "מתרוקנת" בדרכים שונות (בעיקר הרבה ספורט וחומרים משלשלים).
אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי. מה אפשר לעשות??? נמאס לי...ההפרעות האלה הורסות לי את החיים...

היי אולי תבדקי דרך הקופה שלך? אני יודעת שדרך הקופה זה מסובסד ..

בהצלחה!

שלום

לא כל טיפול עולה כסף, יש מגוון אפשרויות טיפול במרפאות ציבוריות וקופות חולים. כצעד ראשון אני ממליצה לך לשתף את רופא המשפחה שלך ולבקש ממנו הפניה לדיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה, אני בטוחה שהיא כבר תוכל לסייע לך למצוא את הטיפול המתאים עבורך.

בהצלחה

ליבי אלייך-חשוב שתביני שעשית עכשיו את הצעד הראשון. אני לא יודעת איך רופא המשפחה שלך ואם נח לך איתו/איתה לפעמים בקופות המזכירות יותר מבינות-או האחיות-יש עזרה פסיכולוגית או או טיפול וסיוע להפרעות אכילה -אל תתייאשי-יש לך גוף אחד-אין לו תחליף חשוב שתביני שאת לאט לאט הורסת מערכות שיניים, רירית הקיבה, משתפשף הגרון ומיצי הקיבה, השיניים השיער והציפורניים. זו תמונה גדולה של שנאה עצמית את יכולה לצאת מזה. אל תוותרי-שוב-עשית צעד ראשון אל תישברי.

גם לי קורה אותו הדבר בדיוק.כשאני עייפה וגמורה..במקום ללכת לישון אני ממשיכה ללתפקד וזה מוביל אותי להפרעת אכילה..אם זה אכילה ריגשית ...וכ'ו

הביאו לי תרפיט לעלייה ובהתחלה עליתי, ואז הייתה תקופה שקיצצתי המון ועשיתי ספורט ומן הסתם ירדתי בחזרה למשקל ההתחלתי
ועכשיו אני לא מצליחה לעלות עם התרפיט שהביאו לי. אני שותה 2.5 ליטרים לפני כל פגישה שלי עם הדיאטנית וכל כך שורף לי, נמאס לי מזה. הם אמרו לי שאם אני ארד(הם לא יודעים את משקלי האמיתי) הם יאשפזו אותי.

אני לא יכולה לתת לזה לקרות ולכן אני באמת רוצה לעלות לבד בבית, אבל לא יודעת למה התפריט שהביאו לי (ועכשיו הוסיפו המון המון, כ600 קל' לתפריט שהיה לי בהתחלה לעלייה) אני לא מצליחה לעלות!

נשמע שמצד אחד חשוב לך לעשות צעדים נגד הבעיה שאת סובלת ממנה (כדי לעלות במשקל, להימנע מאשפוז, ואולי גם חשוב לך להפסיק להסתיר ולשקר), אבל מצד שני קשה לך ואת נגררת להתנהגויות שמזינות את הבעיה במקום אותך (הסתרה, צמצום, ספורט, הרצון לעשות את הדברים לבד ולא מתוך עמדה של שיתוף פעולה).
הפער הזה בין הרצון להבריא לבין הקושי לעשות צעדים לכיוון זה (בעיקר מתוך חשש לעלות במשקל) מאפיין בעיות בתחום האכילה, ואפשר להבין את הקושי שלך. למרבה המזל את לא מתמודדת עם הבעיה לבד, והמלצתי החמה היא לשתף את מטפלייך באופן ישיר במה שבאמת קורה, כדי שתוכלו יחד לחזק את החלקים הבריאים שלך ולמנוע התדרדרות והחמרה במצב. זה אולי לא יהיה נעים ברגע הראשון, אבל בטווח הארוך זה בוודאות יהיה יותר יעיל מאשר להמשיך להתנהל טיפול בזמן שהאמת על מצבך ידועה רק לך.

שלום
אני בת 26 ומקיאה לסירוגין מגיל 17. אחרי תקופה של תנודות במשקל כיום אני שוקלת 56 קילו..בחודשים האחרונים היו לי התקפי הקאות,לפעמים פעם בשבוע ולפעמים כל יומיים.פעם ביום.עישנתי,שתיתי אלכוהול לפעמים במקביל ומאז אני בפחדים שהרסתי את הגוף שלי.
לפני שלושה שבועות החלטתי שאני מפסיקה להקיא ולוקחת את עצמי בידיים כי המחזור התחיל להופיע לי כל פעם בתאריכים אחרים והיו לי כאבים בחזה.אני מרגישה הרבה יותר טוב היום,כאילו לעולם לא חליתי.ביום אחד הפסקתי,אני שומרת על המזון שאני מכניסה לפה,אבל גם נהנת לפנק את עצמי מדי פעם...אני נלחמת בזה.
הבעיה היא שאני מתכננת להכנס להריון בשנה הקרובה ורופא נשים אמר לי שאני לא מבייצת בחצי שנה אחרונה.אני פוחדת שהנזק בלתי הפיך בגלל הבולימיה,כי לא סיפרתי לו שהקאתי עד לפני כמה שבועות.התביישתי.זה פשוט רודף אותי שפגעתי בעצמי בגוף ובלב שלי,שאני לא יוכל להביא ילדים.השאלה האם יש בולימיות שאכן מצליחות להכנס להריון או שתוך תקופה מסויימת הגוף מחלים וחוזר לעצמו או לעשות בדיקות מסויימות לבדוק שהכל תקין...ההשלכות שכתובות באינטרנט כלליות מדי.אני רוצה לחזור לחיות חיים נורמליים..תודה

לצערי הרב גם אני הייתי בולמית יותר מעשר שנים ויש לי 2 בנות מדהימות הישמרי לך ותהייי חזקה בדכך כי לפני כל הריון היו לי הרבה הפלות טבעיות
ככל שתצאי מזה מהר יותר ותשמרי על תזונה נכונה תקלטי להריון בריא יותר מהר
בהצלחה

נשים רבות שמחלימות מהפרעת אכילה מצליחות להיכנס להריון, ומאחר ואצלך מדובר בסך הכל בשבועות ספורים של ניסיון להיפטר מהמחלה, כדאי לתת לגוף קצת יותר זמן להתאושש. בינתיים חשוב לשתף את הרופא בפרטים האמיתיים והמלאים של ההתנהלות בעבר, בלי להתבייש (יותר חשוב לוודא שאת בריאה ושההיריון שלך יהיה תקין). כמו כן, מומלץ לשקול עזרה טיפולית בתהליך, במידה ותרגישי שיש לך צורך בתמיכה וליווי בהתמודדות עם הבעיה.

אני בשנות הארבעים המאוחרות-התחלתי להיות בולימית בגיל צעיר מאד אולי סביבות 11 -הרבה שנים-היו לי תקופות שאני לא יכולה עד היום לפרט מה עשיתי מרב מבוכה מעצמי-יום שכולה הקאות, חוקנים ועוד ועוד ותקופות שהיה רק בסוף שבוע. בעלי לא ידע, חברים לא ידעו. הסימן על היד היום נעלם. החלטתי פעמים רבות שאפסיק. כשהריתי והקאתי בפעם ראשונה ללא שליטה בגלל ההריון ובלי קשר להריון הייתי בדרך הנכונה. ומאז, במשך שנים אני כל הזמן מבריאה עוד. יש הפסקות ארוכות ולפעמים ייתקוף אותי זעם על עצמי-אבל אני בריאה, אוכלת בריא, חיה בשלום עם משקלי הריתי לא פעם ויש לי ילדים בריאים. כשאת כבר בדרך להיות אימא יש לך אחריות על גופך נפשך ועל בריאות הגוף והנפש של עוד אנשים. שיהיה לך בהצלחה-תביאי ילדים, תשמרי על הגוף, תהני מההריון-זה לא להיות שמנה זה להחזיר ילד

יש לי חברה שמאוד הרזתה בזמן האחרון הטענה שלה הייתה שהיא אוכלת בריא ואני לא האמנתי לזה , במשך הזמן היא נפתחה אלי וגיליתי שהיא אנורקסית , היא פשוט לא אוהבת את הגוף שלה מגיל קטן , ככה היא אומרת , היא לא אוכלת כלום ימים שלמים וגם אם היא אוכלת מעט היא מקיאה אחר כך , אני לא יודעת מה לעשות כי אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני , אני מפחדת שאם אני אספר למישהו היא תגלה ותאבד את האמון בי , אפשר לעזור לה חוץ מעזרה מקצועית?.

איזה חברה מדהימה את. את לוקחת אחריות מאד גדולה וצריכה להבין שהיא צועקת לעזרה ומסתבכת עם עצמה ולא יכולה לצאת מזה לבד. אני לא יודעת מה הקשר עם הוריה אבל חשוב שכן מישהו יישמע וייקח אחריות לעזור לה ולפנות לאנשי מקצוע. לי לא היה אף אחד והיו אורות אדומים בכל מקום וחבל יכלו לעזור לי בריאותית עשרות שנים לפני שנעזרתי.

היי מניסיון אישי.. עם חברות שלי כאילו.. אני יודעת שלמרות הכעס בהתחלה שכאילו גילו והכל אני הבנתי אותן.. אפילו היה קצת כעס עם לא היו מספרות כי זה כאילו לא אכפת להן באמת.
אני מציעה לך להגיד לחברה שלך כזה דבר.. "X אני מאוד אוהבת אותך ואני מודיעה לך ולא שואלת אותך שאני הולכת לדבר עם מישהו (יועצת הורים גם וגם אפילו) ושאני לא הולכת לתת לך להמשיך לרדת. את יכולה לקבל את זה ואת יכולה לכעוס עליי אבל מתישהו את תביני שזה מאהבה אליך" לדעתי זה מה שאת חייבת לעשות.. הפרעות אכילה זה משהו שמתמכרים אליו.. כמה שעוצרים את זה מוקדם יותר ככה אפשר לצאת מזה יותר מוקדם .. תעשי את זה למרות.. אני חושבת שבריאות של חברה עדיפה אפילו על פני החברות עצמה.. ובסופו של דבר היא תבין שאת רק רוצה לטובתה..

בהצלחה..! אל תתיאשי.. חשוב שתתמכי בה ותראי לה שאת אוהבת אותה למרות הכל ואפילו אם היא תכעס.. אל תוותרי..

שלום

ראשית אני רוצה להזכיר לך שאת חברה, ולא הורה או מטפל. תפקידך לתמוך, לא לקחת אחריות על הבריאות והטיפול בה. את יכולה להביע את דאגתך, להציע לעזור לה לחשוב על אפשרויות טיפול, אם תרצה בכך,את כמובן מוזמנת להציע לה גם להיכנס לפורום הזה, לשתף ולשאול. וכמובן, מעבר לזה, הדבר החשוב שאת יכולה לעשות הוא לספר להוריה, על מנת שהם יוכלו למלא את תפקידם ולעזור לה.

טל אור מירושלים? אשמח מאד לשמוע תשובה זה חשוב לי

אני אם לילדה בת 19.50 בולימית . היא ע ברה מספר אישפוזים אך כעת שוב במצב קשה.

אינני יודעת לאן לפנות לקבלת עזרה. באזור ירושלים.

מי שיכול לעזור אודה מאוד.

נואשת.

זה מאוד תלוי אם הבת שלך מוכנה לקבל עזרה. כיוון שהיא מעל גיל 18 אין צו או אשפוז בכפייה ולכן היא צריכה לרצות לקבל עזרה.
אם היא רוצה אז יש כל מני מסגרות. אני יודעת שיש אשפוז מלא בהדסה עין כרם.
אני לא יודעת אם בכל הקופות יש מרפאות להפרעות אכילה. אבל את בהחלט יכולה לברר עם הרופאת משפחה שלה. היא בטוח יודעת יותר טוב ממני ותפנה אותך לאן שצריך. בקופות מה שכן בטוח יש דיטאניות ונראה לי גם אפילו דיטאניות שמתמחות בהפרעות אכילה.
מכייון שאני לא יודעת איזה קופה את אז אני לא יכולה להגיד לך אם יש או אין מרפאות להפרעות אכילה.
מה שכן אני שמה לך קישור למרפאה להפרעות אכילה (מרפאה ולא אשפוז) בהדסה עין כרם

בהצלחה. מקווה שעזרתי קצת.

הקישור לא מופיע אז תכנסי פשוט לאתר של הדסה עין כרם באינטרנט ותכנסי לקטגוריה של מרפאות ומכונים ושם יהיה כתוב בין היתר מרפאה להפרעות אכילה.

שלום סימה

קיימת מרפאה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם, המרפאה כולל אישפוז מלא ואישפוז יום לפי הצורך.

בהצלחה

היי אני בת 18 וחודש רציתי לדעת האם מקבלים בגיל כזה לאשפוז במחלקות נוער.. כי אני יודעת שנוער זה עד גיל 18 אבל אם אני 18 וחודש או חודשיים אז אני לא רוה להיות עם אנשים בני 30..
זה לא שאני הולכת להתאשפז.. אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה לקבל עזרה פשוט עניין אותי..
אני לא כלכך יודעת מה לעשות עם עצמי .. הייתי בכמה אשפוזים במהלך ה4 שנים האחרונות.. זה התחיל מזה שלא אכלתי כלכך והייתי באשפוז יום והמשיך לדיכאון ואובדנות וההפרעת אכילה כביכול שכחה.. כרגע אני לא במצב נפשי טוב כלכך..
התחלתי לפני כחודש לקחת משלשלים ואני מאוד רוצה להרזות הייתי בדיאטה של 200 קל' כל יום במשך שבועיים וירדתי בערך 3 וחצי קילו.. ואז חשבתי שאני הולכת להתחיל שירות לאומי אז חזרתי לאכול.. הרגשתי ממש רע.. וויתרתי על השירות וכל שאר התוכניות והתחלתי עם המשלשלים.. כבר 5 ימים שאני בצום.. ירדתי 4 קילו אני 1.68 וכרגע שוקלת 51 אני יודעת שאני לא מספיק רזה בשביל להחשב כבעלת הפרעת אכילה.. אני יודעת שגם לא היו מקבלים אותי לשום אשפוז.. כי אני שמנה מדי.. אבל אני כרגע גם וויתרתי על העבודה שהייתי בה שבוע ואני כל היום בחדר כי אני לא רוצה לעשות כלום ואני לא ביחסים טובים עם ההורים..
היה אשפוז אחד שעזר לי \(בבית חולים פסיכיאטרי) אבל הבעיה היא שהוא לא במחוז שלי קיבלו אותי לשם רק כי באזור שלי במקרה לא היה מקום.. אבל הבתי חולים שבאזור שלי שהוא ירושלים.. הם איתנים והדסה ובהדסה תמיד יש המתנה ממש ארוכה וגם אם האשפוז לא מתקדם מעבירים לאיתנים (הייתי שם) אני מדברת על המחלקה של הנוער.. במבוגרים אני לא רוצה להיות.. כי אין שם כלום.. שום פעילות שומדבר.. ואיתנים זה פשוט נורא.. המקום זוועתי היחס נוראי.. ממש כמו בסרטים.. אז אין לי איפה להתאשפז.. כי הבית חולים שכן עזר לי לא באזור שלי אז הוא לא מחויב לקבל אותי..

אני בכלל לא יודעת אם אני רוצה להתאשפז.. כרגע אני פשוט רוצה להמשיך לרדת במשקל.. אבל אולי אם הייתה לי אפשרות.. אני לא יודעת..

מצטערת על האורך.. ומצטערת עם זה היה טריגרי מדי למישהו/י

שלום

ראשית, משקל אינו הקריטריון היחידי לאשפוז !!! סימפטומים כמו אכילה מצומצמת, הקאות מרובות, שימוש במשלשלים ועוד... בהחלט "מספיקים" בכדי להחליט על טיפול באשפוז.
לשאלתך, למיטב ידיעתי בבי"ח הדסה הר הצופים זכאים לשירות ילדים ומתבגרים עד גיל 20 ואילו בבי"ח הדסה עין כרם מגיל 16 ומעלה הטיפול הינו במרפאת מבוגרים ולא ילדים, אבל כמובן שאני מציעה לך להתקשר ולבדוק ישירות מולם.
את רושמת שאינך יודעת האם את באמת רוצה טיפול, אני חייבת לשתף אותך שלא מעט ממטופלי מגיעים לטיפול עם תחושה כבדה שאינם בכלל רוצים טיפול וזאת בגלל שהסובלים מהפרעות אכילה מתקשים לגייס כוחות להיאבק בהפרעה כיוון שקשה להם לפעול בניגוד לקול הפנימי של הל הפרעת האכילה ו"לבגוד" בה. כמו כן, חשוב שתדעי שלמרות שרבים מהסובלים מהפרעות אכילה מתארים את הכניסה לטיפול כמשימה קשה ומורכבת, כמעט כול אלו שהחלימו מתארים את התהליך הטיפולי כנקודת אור בתקופה כל כך חשוכה וקשה...
בהצלחה רבה