פורום פסיכולוגיה

שלום קוראים לי ליאור אני בת ;16 ויש לי בעיה שאני כל הזמן משקרת אני ממציאה לחברות שלי שמאיימים עלי ושיש לי מחלה וכל זה כדי שיתייחסו אלי אני מנסה להפסיק את זה כי זה גורם לי ליסורי מצפון אבל אני לא מצליחה בבקשה תעזרו לי אני לא מסוגלת לספר את זה לאף אחד תעזרו לי בבקשה

שלום רב!
לפני כשנה אחותי ניפטרה ממחלת הסרטן, היא ניפטרה די מהר מהרגע שגילו את המחלה, במהלך שהיא חלתה גיליתי שאני בהריון (עכשיו כבר נולדה לי בת מקסימה), אך אני מרגישה כאילו אמא שלי לא נותנה לילדה שלי מספיק תשומת לב, אני מרגישה שהיא לא מנסה להתקרב אלי ולילדה וכל צעד שאני עושה לקראתה לוקחת את זה כמובן מאליו, כל אחד חובה את הכאב הזה לבד. מה אני יכולה לעשות על מנת לשנות היחסים בינינו

בשנתיים האחרונות ''עובר עליי משהו רע אני מרגיש מנותק מהחיים למרות שאני מוקף חברים ועובד אין לי מושג מה באמת אני רוצה לעשות זוגיות ניראת כאילו זו משימה בילתי אפשרית אני חווה המון לחץ חוסר מצב רוח ובילבול מצבי הרוח שלי משתנים מהר ואני מרגיש שאיבדתי את עצמי והמון לחץ נפשי אני מאוד פוחד מתרופות אנטי דיכאוניות ומלפתח תלות מבקש עזרה והכוונה

אני בן 34.
אני לומד במסגרת עם רוב מובהק של נשים.
ורובן יפות ורגישות וחכמות.
אני מוצא את עצמי מעט מסוחרר מול שפע הנשים.
אני בקלות יכול להתאהב ברובן.
שלא לדבר על משיכה מינית.
אני יודע שזה "צרות טובות", וזה חלומו של כל גבר, אבל זה לא פשוט לי.
חשוב לי להתרכז בחומר ולהפנים אותו.
אז אני משתדל להסיח את הדעת מהן, מלבד בהפסקות כמובן.
האפקט הזה, של להיות מוקף כל היום בנשים משגעות, לא פשוט לי.
אני אוהב מאוד את הלימודים, ואין לי כוונה לעזוב אותם.
מה לעשות?.

חשוב לי לשמוע גם את חוות דעתה כאישה.
האם זה אפשרי?.

שלום לך,

בחודש האחרון פנית אלינו חמש פעמים. שלוש כבחורה צעירה במצוקה, פעם כגבר בן ארבעים וכעת כגבר סטודנט.

מכיון שכל רצוננו הוא לעזור לאנשים במצוקה הגבנו לך בהשקעה מרובה ובשיא הרצינות.

עלייך להבין שזמננו מוקדש כאן בהתנדבות והוא מוגבל.

ההצפה של הפורום בפניות סרק גוזלת מאיתנו את האפשרות להגיב לאנשים שנמצאים במצוקה נפשית אמיתית, ולהושיט להם יד.

אנא חדלי מפניות לפורום.

אולי מצאתי הסבר לכל המועקות שלי
קיבלתי עבודה מהלימודים היה על הפנים,המרצה מבחינתה נתנה לי חיזוקים ואמרה שזה מקור ללמידה ושאני מאוד רצינית ורואים שאני רוצה להצליח ושזו רק עבודה ראשונה
ואני כל היום במרה שחורה,בוכה ומדוכאת,על אף מה שהמרצה אמרה אני בתחושה של טוב מה חדש אני הרי כישלון בכלום אני אף פעם לא טובה.

זה גם עם חברים אני משליכה את זה עמוק ואישי ...
מה אני יכולה לעשות עם זה?...

שלום לך,

אם הבנתי נכון, את מעלה כאן את ההשערה שהמועקות שלך נובעות מביקורת עצמית קשה וחריפה. מחקרים מראים שדיכאון קשור הדוקות לנטייה לביקורת עצמית אינטנסיבית שגורמת לפגיעה בערך העצמי, ותחושת כישלון מתמשכת - תחושות שאת מתארת בחדות ובבהירות כואבת. צר לי שאת מרגישה כך כלפי עצמך. נדמה לי שלא רק שהפידבקים החיוביים מהסביבה לא עוזרים, אלא שאת עשויה לחוש ביקורת כלפי עצמך גם על זה שאת מרגישה כך. זה מעין מעגל קסמים שבו יש ביקורת עצמית על הנטייה לביקורת עצמית.

כדאי לשים לב כמה זמן נמשכות אפיזודות כאלו, ומה התכיפות שלהן? יש לזכור שבמידה מסויימת, לרובנו יש רגעים קשים ושחורים, שלעיתים מערערים מאוד.
במצבים של אפקט דיכאוני ניתן לסייע בעזרת מספר סוגי טיפול, הנוגעים לאופיו ובחירתו של האדם ולחומרת מצבו.
ניתן לחשוב על דיכאון דרך מנגנון של מחשבות שליליות כמו שתיארת שמעוררות את הרגש הדיכאוני, מכלות את האנרגיות וכך מובילות גם להתנהגויות דכאוניות של קושי תפקודי והעדר מוטיווציה.
ניתן גם להבין את הנטייה לביקורת העצמית כעל הפנמה עוצמתית במיוחד של קול ביקורתי משמעותי מההתפתחות המוקדמת, ו/או העדר של הפנמות חיוביות ומיטיבות.
לכל תפיסה כזו יש גם אופן טיפול מתאים, וניתן גם לשלב.

יש כמובן גם דרכים נוספות לחשוב על דיכאון ועל נטייה מוגזמת לביקורת. את יכולה לבחון עם עצמך האם את יכולה להזדהות עם אחת התפיסות, ולהמשיך ולמצוא באינטרנט עוד אפשרויות שאולי יתאימו לך יותר. תוכלי גם לקרוא על אפשרויות התערבות שונות.

כדאי לשמור על רמת פעילות באופן מתמשך וקבוע, ועם זאת, לא להיכנס לפרוייקטים גדולים ותובעניים מדי. בנוסף, לתת יותר מקום לפידבקים חיוביים ולשמור אותם. את יכולה לבחון את המחשבות השליליות ולראות עד כמה הן רציונליות, ועד כמה הן שם מכוח ההרגל. ככל שתוכלי לעמת תוכן שלילי עם המציאות, ולהחליפו בתכנים חיוביים יותר, כך תוכלי לשבור את המעגל השלילי ולהתחיל לגלגל את הכדור לכיוון אחר.
לצד זאת, הרי שבמקרה של אפיזודות דכאוניות חוזרות הנמשכות זמן רב וגורמות סבל ממושך, יש לפנות לטיפול מקצועי. כמו-כן, קיימות היום תרופות נוגדות דיכאון יעילות שיכולות במקרים רבים לסייע במידה ניכרת. על תרופות אלו תוכלי לברר יותר בפורום פסיכאטריה. במקרה של טיפול תרופתי, מומלץ לשלב עם טיפול בשיחות.

בהצלחה

היי, אני בת 18
בשלושת החודשים האחרונים נכנסתי לשיחות ממש עמוקות עם הידיד שלי מגרמניה (אבל הוא לא ממוצא גרמני ודובר רוסית כמוני).
קיצר, אני עוד הכרתי אותו לפני קצת יותר משנה, ביוטיוב אבל שם סתם דיברנו על אינטרסים משותפים אבל לא בצורה כ"כ פתוחה זה לזה והוא הפך לאחד הידידים שלי ברשת.
קיצר פעם הוא אמר לי שיש לו עבודה ואין לו זמן וזה, והוא פשוט נעלם למשך כמה חודשים.
לפני שלוש חודשים הוא הופיע אצלי ביוטיוב, והוספתי אותו בפייסבוק.
שם התחלנו לדבר בפרטי, ואז הוא אמר שהוא בעצם לא סיים בצפר כי הוא נשאר שנה ב-י"ב, (טוב גם אני עדין בבצפר) שנה שעברה הוא פספס הרבה חודשי לימוד כי אישפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי כי ניסה להתאבד בגלל שחברתו זרקה אותו. והוא עדין חושב על מוות, הוא לא יתנגד עם יביאו לו את הכלים כדי לסיים עם עצמו.
גם אני סיפרתי שמצבי ממש קשה, שמישהו שנדלקתי עליו פתעום שונע אותי בלי סיבה טובה, כמו כל האחרים שלא הצליח לי איתם. אני עצמי בכללי מתחברת יותר בקלות עם בנים מאשר בנות שאיתן דווקה יש לי הרבה פחות שפה משותפת. אני לא כמו כולם פשוט.
ושגם אני ניסיתי להתאבד בעבר וזה.. הוא אמר לי שהוא רוצה להיות אוזן קשבת בשבילי, לנסות לעזור לי, ושאני אסמוך עליו. למרות שבהתחלה לא האמנתי לו שאפשר לסמוך עליו כי אני בעצם למדתי לא לסמוך על אף אחד בדרכים קשות.. אבל עבר זמן ולמדתי לסמוך עליו יותר מכל אחד אחר כרגע.
השיחות שלנו יותר ויותר התעמקו, וגיליתי שבעצם זו היתה חברה ראשונה שלו והיא היתה מקזחסטן ארץ מוצעו. הוא רק הכיר אותה ברשת והיא אמרה שכבר שלוש שנים היא מנסה להגיע לגרמניה, קיצר הם הפכו לחברים אבל היא זרקה אותו ומתכננת להגיע לגרמניה כדי להתחתן עם מישהו לשעבר מהכיתה שלו. הוא בנאדם מאד רגיש, הוא כל הזמן מתלונן
שאין אהבה אמיתית ושלעולם לא ימצע אותה, והוא יותר לעולם לא יתאהב באף אחת כי הוא פוחד מעוד טעויות. עכשיו הוא מדוכא וסובל מסטרסים ואומר שהוא מרגיש כמו מת מהלך (אותו דבר לגבי). שמתי לב שאנחנו ממש דומים, שנינו סובלים רגשית בגלל מקרים של כישלונות באהבה ומחפשים מישהוא אידאלי... מבחינת האינטרסים יש מלא משותף תאמת, אפילו אותם היבטים על החברה. הוא עצמו דווקה אדם חכם, אני מבינה זאת לפי הדיבורים שלו.. אבל פסימי בגלל מה שעבר.
אני מרגישה שיש לי רגשות כלפיו, אני רוצה להראות ולהוכיח לו שאהבה אמיתית כן קיימת אבל אני פשוט פוחדת מהתגובה.. כבר היו לי לא מעט פשלות בעבר..
חוצמזה כבר ויתרתי לחפש מישהו בסביבה כי או שרוצים לנצל אותי או שפשוט תמיד לא רוצים אותי ודווקה אלה שרציתי.
אני לא יודעת מה לעשות...

כל בחור שאני פוגשת מתגלה או שתפוס או שהוא נשוי או שפשוט אם כבר הוא פנוי לא יוצא לי לראות אותו עוד פעם איך לשפר את המזל הנאחס שלי עם בחורים כמו שזה נראה אני תמיד מפספסת את הבחור המתאים למשל פגשתי 3 בחורים שונים בזמן האחרון ה1. זה שהכי מצא חן בעיני נראה לי שהיה פנוי אבל לא יוצא לי לראות אותו יותר 2. זה שיש לו חברה בחו"ל כנראה לא יתנתק ממנה אז חבל להתאמץ ולבזבז עליו זמן 3.אני רואה אותו הרבה אבל הוא לא הציע לי כלום .......מה אני צריכה לעשות כדי לשנות את גורלי ???? נראה לי שאו שאני נתקלת בבחורים לא מתאימים או שאני פשוט כל כך "מוכשרת" שאת המתאימים והפנויים אני מפספסת ......או אולי לא נועדתי לזוגיות אני כבר לא יודעת די התיאשתי למצוא בכלל מישהו מתאים........אולי יש אנשים שנועדו להיות לבד ואני אחת מהם.....

שלום לך,

מצער לשמוע את חוויית הפספוס וההחמצה שלך, שאינה ברורה לך וגורמת לך לפגיעה בערך העצמי ולתחושות שליליות כלפי עצמך והעולם. קשה מאוד לשער מתיאורך הקצר מה משתחזר ואיזה פספוס או החמצה קדומים חוזרים שוב ושוב בחייך. לא ברור למה את מתכוונת כשאת כותבת שלא יוצא לך לראות שוב בחורים פנויים, ובאיזה אופן את מחפשת להכיר ולמצוא זוגיות.

לצד זאת, ברור כי את חשה בדידות ולבד ואינך מרגישה שאת מצליחה לשבור את המעגל השלילי שבו את נמצאת. אינני מאמין שיש אנשים שנועדו להיות לבד, אך אני בהחלט מאמין שיחסים הם דבר מורכב ביותר מהרגע הראשון. נשמע כי איזשהו פער בין הציפיות שלך מהמפגשים עם אנשים ובין ההתרחשויות בפועל. אולי כדאי לברר יותר לעומק פער זה ולהבין היכן הדברים מסתבכים ולא מתפתחים כפי שהיית רוצה.

נראה לי שכדאי לך להתחיל בלשתף אדם קרוב, חברה, אמא, אחות, או דמות אחרת שאת מרגישה איתה בנוח ומכירה אותך, ושאיתה תוכלי לחשוב על מה שקורה לך לצד זה שתשתפי אותה בכאב ובתחושות שלך. חשוב שתוכלי לשתף ברגשות שלך ולא תשארי איתם לבד לגמרי.
יחד תוכלו אולי גם לחשוב מה נכון לעשות? האם יש להתאזר בסבלנות? לחכות שיגיע האדם המתאים עבורך? או אולי לפתח קשרים ומעגלים חברתיים באופן כללי? שמתוכם יצמחו קשרים קרובים ואולי גם קשר רומנטי? תוכלי גם לחשוב האם את זקוקה לעזרה נוספת כדי להבין את המעגלים השליליים שבהם את מוצאת את עצמך, ולעזור לך להתמודד עם הקשיים והפחדים הכרוכים ביצירת יחסים אינטימיים וקרובים.

בהצלחה

זהו שאני בכלל לא מחפשת כי אין לי ראיונות איך לחפש ואין לי מעגל חברתי שמתוכו אפשר למצוא מישהו מתאים, באינטרנט כבר מזמן ויתרתי על הרעיון למצוא מישהו מתאים ורק כשבמקרה יוצא לי להיתקל במישהו אני מנסה ליראות אם יכול לצאת מזה משהו ......איך אפשר למצוא מישהו אם באמת אין לך מעגל חברתי ? ואיך לפתח מעגל חברתי?

שלום לך,

אני מצטער אם קיבלת את הרושם שאני אומר שאת שלילית. התייחסתי למעגלים השליליים שבהם את מתארת שאת מוצאת את עצמך, וחשה כלואה בהם.

מדברייך הנוגעים ללב עולה מצוקה ובדידות, ונראה כי את לבד עם הקושי שלך. אין באמתחתי פתרונות קסם לבדידות ולמציאת קשרים חברתיים או זוגיים. אך אני יכול קודם כל לומר כי מכתיבתך, ומהשיתוף שלך, עולה תמונה של אדם אכפתי, רגיש וכנה. בנוסף, חשוב להבין את הקושי שאת חשה ליצור קשרים, שככל הנראה שורשיו הולכים אחורה. מה המשמעות של קושי זה? איך הוא השתרש? ומה ניתן לעשות כדי לאפשר לך לפרוח? לצמוח מבחינה רגשית וחברתית ולמצוא את המקום המתאים עבורך, ליצירת קשרים שתוכלי להנות מהם.

חשוב קודם כל שלא תהיי לבד עם הקושי שלך, ושתמצאי אוזן קשבת, אדם קרוב לשתף אותו בקשיים שלך. זו גם הזדמנות להיות במערכת יחסים קרובה, ולבחון איך את חשה במקום הזה. בנוסף לכך, ואם את רוצה להעמיק לתוך השאלות שלעיל, את יכולה לפנות לטיפול. מסגרת טיפולית תוכל לעזור לך להבין את המשמעות של הקשיים הבינאישיים שאת מתארת, ולפתח אפשרויות חדשות עבור עצמך

הרבה בהצלחה

שלום אני בת 19 ואני מרגישה ששום דבר לא הולך לי אין לי עבודה אין לי תעסוקה רוב הזמן מטיילת ונמצאת בבית . מרגישה מדוכאת שאני לא יכולה להשיג לעצמי דברים שאני רוצה. כואב לי בכל מיני מקומות בגוף אני סובלת מכאבים בחזה . בלילות בוכה כדי שאף אחד לא ישמע אותי. רוצה שדברים יסתדרו אבל לא הולך. חשבתי ללכת לטיופל פסיכולוגי . אבל נראה לי שאפילו הפסיכולוגית לא תבין מה אני רוצה ממנה. מה לעשות?

שלום מילי.

מתוך הדברים שאת מתארת, נשמע שהייאוש השתלט על חייך ואין יותר תקווה. מה שנשאר לעשות הוא לשקוע עוד ועוד לתוך בועה של שיממון נפשי, של רחמים עצמיים ושל כאבים בגוף. כרגע, זו המציאות העגומה של עולמך.

בקריאה נוספת של מה שכתבת, בכל זאת מתעוררת תקווה - חשבת על פנייה לפסיכולוגית, ופנית לכאן, לפורום הזה. אני רואה בפניה שלך לכאן ובמחשבה על פנייה לפסיכולוגית סוג של נקודת אור משמעותית - הנה, יש כיוון ויש גם מחשבה על עתיד שונה וטוב יותר.

עקרונית, אני מאמין שקשה מאד לשנות דברים לטובה באופן עצמאי, לגמרי לבד ומבלי עזרה של אחרים: חבר קרוב, מורה או מדריך, בן משפחה, או מטפל. תמיד צריך אנשים אחרים כדי שאפשר יהיה להשתנות ולהתפתח. ממליץ לך מאד לפנות לעזרה מקצועית (שניתנת בחינם במרפאות ציבוריות או במחיר מסובסד במסגרת קופות החולים), ובכל מקרה - לא להישאר לבד עם התחושות שלך, אלא למצוא אחרים שתוכלי לשתף אותם במה שעובר עלייך.

שבת שלום ובהצלחה,

שלום,
אחות של חברה שלי היא בת 25 סוכרתית וחולה במחלה נפשית שהיא עוד לא אובחנה בדיוק מה סוג המחלה,אחיותיה משוכנעות שהיא חולה בסכיזופרניה.היא נורא בודדה מדברת לעצמה ולא מוכנה לקבל טיפול פשוט לא מוכנה,כאשר מבקשים ממנה להיות מטופלת על מנת לעזור לה היא מסרבת שותקת או מקללת בחוסר מודעות
,היא הוזה המון דברים ומקללת ללא מודעות לאנשים הנמצאים לידה.
קשה לי לראות בחורה בת 25 שורפת את חייה וחיי המשפחה שלה שנואשים מכדי לטפל בה אני מרגיש שפה זה התפקיד שלי לבוא ולבקש עזרה.
אביה של חברה שלי עובד המון ולא מוצא זמן לטיפול בבתו אני מהצד רואה את זה כבר המון זמן והמצב הולך ומחמיר,למרות שניסינו לדבר איתה אין תגובה והיא לא מעוניינת בטיפול, בבקשה אני חייב לטפל במצב אומנם אני לא פסיכולוג אך הילדה הזו חייבת חברה ומסגרת וחייבת תחילה להיות מטופלת בכדורים על מנת לאזן את המערכת שלה.המשפחה די אבודה בניסיון לעזור לה וגם הם כבר התייאשו מהניסיונות לטפל בה,אני לא יכול לראות אותה במצב הזה,חברה שלי כבר מייאוש שונאת אותה ואין לי כלים ומידע לטפל בה אחרי הכול כולם עסוקים בחיים שלהם ומפחיד אותי הידיעה שהמצב הולך ומחמיר מידי יום והמשפחה שלה אדישה לזה וממשיכים בחייהם היום יומיים בעודה נמצאת בגיל 25 לבד בחדר מקללת צורחת ולא מקפידה לשמור על איזון הסוכר בגופה.
אשמח מאוד אם במהרה יעזרו לי לעזור למשפחה של חברתי למצוא פיתרון למצב שלה תחילה מה שישנה את חייהם שלהם,אשמח אם תחזור אליי במייל שנטפל בזה בהקדם.
תודה רבה בבקשת עזרה בהקדם אני זמין במייל.

שלום דניאל.

לפני הכול אני רוצה לשתף אותך בתחושת ההערכה הגדולה שלי לפנייתך לכאן, ולרצון שלך לעשות יותר טוב למען אחרים: האחות של החברה, החברה עצמה והמשפחה שלה. מעבר לכך, דבריך מעוררים עצב גדול, לצד תחושת תסכול. איך אפשר לעזור למישהי אבודה כל כך שאינה מוכנה לעזור לעצמה? ואיך אני אוכל לעזור לך כאשר, לכאורה, ישנן כל כך מעט אפשרויות של שינוי?

נראה שהאחות אכן זקוקה לקבל הערכה ואבחנה רפואיות ביחס למצבה, ולהיות מטופלת באופן תרופתי ופסיכולוגי. כדאי לעשות את כל המאמצים על מנת שתסכים להיפגש עם רופא או פסיכיאטר, במסגרת פרטית, ציבורית, או של קופת חולים. אני מבין שבנושא הזה המשפחה התייאשה ומעדיפה להפנות את הגב, מתוך תחושות של מצוקה וחוסר אונים אני מניח.

אם כל נסיונות השכנוע לגשת לקבל עזרה מקצועית אינם עולים יפה, אולי כדאי לנסות וליזום פנייה של המשפחה, אפילו טלפונית, למסגרת מקצועית שבה ניתן לקבל ייעוץ - עמותת אנוש או ער"ן, למשל. שם יוכלו להדריך אתכם באופן מפורט יותר על האמצעים העומדים לרשותכם במצב שבו אדם מסרב לקבל טיפול אבל מסכן את עצמו ו/או את סביבתו.

באופן עקרוני, ישנם מצבים שבהם קיימת אפשרות להתערבות חיצונית, על ידי הפסיכיאטר המחוזי, שיכול להורות על הוצאת אשפוז כפוי. זאת, במצב שבו אכן קיימת סכנה לאדם או לסביבתו והאדם מסרב לראות פסיכיאטר.

בכל מקרה, מציע שלא תישאר לבד בעניין הזה, ושתנסה לחבר את בני המשפחה למאמץ משותף של כולם לשינוי המצב הנוכחי שנשמע שרק יילך ויחריף.

שוב, כל הכבוד על פנייתך ועל דאגתך, ומאחל לך שיהיה בהצלחה,

שלום לפני כ8 שנים התחיל מתח וכעס ועצבים חוזרים יום יום בין הורי דבר שגרר הרבה מצבים קיצוניים למעשים קיצונים. עיקר המריבה הייתה על בגידה של אבא שלי עם בחורה אחרת והוצאות כספיות כבדות על אותה בחורה. לפני שנתיים הורי התגרשו ובעקבות זאת עברנו עיר. אבא שלי נשאר באותו עיר בשנתיים וחצי האחרונות היחסים שלהם הם ON ו OFF כמה חודשים שהוא בא ישן פה מתחבקים וכמה חודשים של צרחות מריבות מתח דברים שעושים רע לי ולאחיות שלי. אני יודע בוודאות שהיחסים ביניהם הם תפוח שנרקב ולא ניתן להחזיר את המצב למה שהיה פעם "בשנים הראשונות של הקשר". אני מייעץ לאמי בקשות חוזרות להגדיר את הקשר שלהם בפניו מייעץ לה להפסיק לחשוב איפה מתי הוא למה הוא איך הוא וכמובן ללכת לטיפול מקצועי בעניין. ועם אבי אני מדבר ומבקש ממנו אותם בקשות ושיהיה סדר.

לצערי הם לא נענים לבקשות שלי המצב פשוט כמו מעגל סגור כבר שנתיים קורה אותו דבר שוב שוב מריבה ושולם מריבה ושולם אין סדר קשר לא "נורמלי".

אשמח לקבל ממכם חוות דעת אולי בגישה מסויימת שאני יכול לגשת להשפיע באמת. או בכל דבר שתייעצו לי באמת לעשות כדי לפתור את הטלנובלה.
תודה

שלום פיטר,

כואב לשמוע על המצוקה שבה אתה נמצא, וניכר כי אתה מגיב בבגרות ובאחריות מרשימים. עם זאת, הרי שאתה לכוד בתוך הסיטואציה שנוצרה בין הוריך, שילד לא אמור להיות משתתף פעיל בה. אתה עברת הרבה מאוד בשנים האחרונות, לא רק החוויה הקשה של המתח שבין הוריך שגולש שוב ושוב החוצה ומשפיע עליכם באופן ישיר. בנוסף, הרי שהוריך נפרדו בנסיבות לא פשוטות, עברת מקום מגורים, איבדת את היציבות המשפחתית. כל אלו הם כבר תימות שאתה מתמודד איתם כנער (לא ציינת את גילך) הדורשות הכלה והחזקה, וההורים הם בין אלו שצריכים לספק אותה.
במקרה שלכם נעשה היפוך תפקידים, ואתה הוא זה שמתפקד כמבוגר האחראי. אך אין זה תפקידך. אינך צריך "להשפיע באמת", אלא להבהיר להורים כי הם לא יכולים להמשיך את הקשר 'הלא נורמלי' איתכם ועל הגב שלכם. עליהם לראות אתכם ואת ההשפעה שיש להם עליך ועל אחיותיך.

אינני חושב כי ניתן להחליט עבורם מה טוב ונכון להם, אבל בהחלט אפשר לבטא מה אתה ואחיותיך מרגישים, ואיך אתם נפגעים. חשוב שלא תהיו באמצע, שלא תסבלו כל כך מחוסר היציבות שבקשר שלהם, שאף גולש למצבים קיצוניים. בעיקר חשוב להזכיר להורים שהם שכחו את תפקידם, את אחריותם, והם מערבים אתכם ביחסים ביניהם.

עם כל הכאב שעלול להיות בכך, אני חושב שעבורך נכון להוציא את עצמך מהיחסים ביניהם, ולהתעקש יחד עם אחיותיך שהם לא יערבו אתכם יותר. לא באופן ישיר ולא באופן עקיף (כמה שרק אפשר). שהם יקחו את האחריות אליהם חזרה וישמרו עליכם. בולט כי אתה נער רגיש, חכם ואכפתי מאוד, אך אין בכך הצדקה שתיקח את התפקיד הזה על עצמך.

אני מסכים איתך שאמא יכולה להיעזר בפנייה לטיפול, אך זו החלטה שלה. לי חשוב יותר לומר כי גם אתה זקוק לעזרה לעבד את כל מה שעבר עליך ועל משפחתך בשמונה השנים האחרונות, וחשוב שיהיה לך מקום לעבד את הרגשות שלך במצב כה כואב ומורכב. מעבר לכך שהוריך נפרדו, הרי שמדובר במצבים קיצוניים שהיית ואתה עדיין עד להם, ולהיפוך תפקידים שמשמעותו היא לא רק פרידת ההורים, אלא גם אובדן של ההורות שלהם.

בנוסף, אתה יכול לבטא את הצורך בהתערבות מקצועית ברמה המשפחתית, כדי להצליח לעזור להורים להכניס חזרה סדר ביחסים המשפחתיים, ולהחזיר אל אמא ואבא את האחריות ההורית שלהם.

בהצלחה

שלום,
אני מחפשת תמיכה לבני נוער שיש להם בן משפחה (הורה/אח) שמתמודד עם מחלה קשה (כמו סרטן) או נפטר מהמחלה.
כשאני מתכוונת תמיכה אני מתכוונת לכל דבר- פורום, קבוצת בני נוער שפועלת איפשהוא..
אני כבר מחפשת המון זמן בני נוער שאוכל להזדהות איתם.
אשמח לעזרה!

שלום דקל,

פנייתך נוגעת ללב. טוב שאת מחפשת תמיכה ודיבור עם נערים שכמוך מתמודדים עם הבעייה הקשה.
אנא פני לאגודה למלחמה בסרטן, ולמחלקה בה טופל או מטופל קרובך, שם יש מערך של תמיכה סוציאלית.
אפשר לנסות גם בסניף הביטוח הלאומי, בעירייה, ובעמותת על"ם.
פורומים תוכלי לאתר בעזרת חיפוש בגוגל, אני לא מכירה כאלו ספציפיים.
חזקי ואימצי,

אני יוצא עם מישהי כבר חצי שנה, שהכרנו היא סיפרה לי שהיא יצאה עם שני בחורים וששתיהם הציעו לה נישואין אחד אחרי השני ,היא אמרה כן לשני הבחורים אבל בסופו של דבר בשני המקרים הדבר לא הביא לחתונה ויצא שבשני המקרים משהו התפקשש בסוף הקשר והם נפרדו...בהתחלה זה לא הזיז לי במיוחד כל העניין הזה אבל בכמה חודשים האחרונים זה ממש מפריע לי אני בקושי מסוגל לתפקד , אני כל הזמן מנסה לדמיין אותה עם אותם הבחורים ואיך שהם מציעים לה נישואין ואיך שהיא אומרת להם שהיא מסכימה להתחתן איתם..וזה פשוט מוציא אותי מדעתי לדמיין שהיא הייתה עם גבר אחר ,חשוב לי לציין שאני לא בן אדם קנאי זה פשוט חזק ממני...לפני שבועיים זה הגיע למצב שאמרתי לה שאני לא מסוגל יותר להכיל את העבר שלה עם שני הבחורים האלה ואמרתי לה שאני שוקל לעזוב אותה ,ואז שנינו התחלנו לבכות והיא אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אעזוב אותה ואמרתי לה שגם אני לא רוצה לעזוב אבל זה חזק ממני ...מפה לשם החלטתי לנסות ולהתמודד עם זה ,ההתמודדות הזאת כנראה קשה לי מדי אני במשך שבועיים , פעם בסדר לי עם זה ופעם אני לא מצליח להתמודד עם זה ורע לי מאוד מאוד , גם שאני איתה אני חושב על העבר שלה וזה מרחיק אותי ממנה וזה לאט לאט הורס לנו את הקשר ..אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני ואני לא רוצה לוותר על המלאכית הזאת היא בחורה מקסימה אני אוהב אותה מאוד ...מה לעשות ??תעזרו לי אני כבר משתגע מזה...

אלי שלום,

הגבתי לשאלתך ב13.1, אני מקווה שתגובה זו עזרה לך.

הפורום לא מיועד לליווי מתמשך וטיפולי, על כן לא נוכל להמשיך ללוות אותך במשבר שפוקד אותך.

תחושת הדחיפות, המצוקה והקושי להתמודד צועקים מתוך מכתבייך. אתה פועל באימפולסיביות כדי להרגיע את המתח הנפשי, ופעולות אלו עלולות לחבל לך באיכות החיים בטווח הקצר והארוך.

במצב זה, כדאי לפנות לאיש מקצוע במסגרת מקצועית, ולא להסתפק בייעוץ באינטרנט. תוכל לקבל טיפול בחינם או מסובסד במרפאה לבריאות הנפש או בקופת החולים. מסגרות אלו יכולות להציע לכם גם טיפול זוגי.

כל טוב,

שלום לכולם

כולכם מוזמנים לשתף ולהתייעץ עם אנשים במצב דומה,

בקהילת לחץ, דיכאון וחרדה כאן באתר.

כולכם מוזמנים :-)

תודה

שלום,
אני בת 36, עובדת כבר קרוב ל-5 שנים בעבודה שבה אני מרגישה מנוצלת ולא מתוגמלת עם שכר זעום. אני עובדת כקלדנית ויודעת באופן כללי שעם הניסיון שלי (שהוא הרבה הרבה יותר מ-5 שנים) במקומות אחרים אני יכולה להרוויח הרבה יותר ואולי גם לזכות ליחס הוגן יותר. כאן רק מעמיסים עליי עוד ועוד עבודה, לעיתים גם עבודות שמחוץ להגדרת התפקיד שלי, אבל כשביקשתי העלאת שכר הייתי צריכה להתחנן ורק בפעם השלישית עשו טובה שהעלו לי את השכר ב-2 ש"ח לשעה..
מעבר לזה העבודה גם פוגעת בי פיזית, יש לי כאבים בידיים ובכתף בעקבות הקלדה מרובה. אני משתדלת לתת שירות טוב אבל כשאני רואה את תלוש השכר בסוף החודש אני שואלת את עצמי בשביל מה כל המאמץ הזה? בשביל נדבות אני קורעת את עצמי..?
כרגע אבא שלי תומך בי מבחינה כלכלית אבל כמובן שהוא לא יוכל לתמוך בי כלכלית כל החיים ואני חוששת שברגע שהוא לא יוכל לתמוך בי יותר אם אמשיך לעבוד באותה עבודה לא אוכל להתקיים. (למרות שאני רווקה ואין לי ילדים, אבל גם את עצמי אני אצטרך לפרנס איכשהו ואין לי מושג איך אפשר אם בכלל להתפרנס ממשכורת כמו שלי).
ותמיד אני אומרת לעצמי שאתחיל לחפש עבודה, או שאתחיל ללמוד משהו, לאו דווקא לימודים אקדמאיים, אפילו איזה קורס מקצועי שיקדם אותי איכשהו אבל בסוף שום דבר לא קורה. אני נשארת מקובעת עם ההרגל וחוץ מלקטר לא עושה כלום.
אציין שעד לפני כמה זמן הייתי גם בטיפול פסיכולוגי שבו דיברתי גם על הבעיה הזאת אבל לא רק, בין היתר היה ניסיון לראות מה כדאי לי ללמוד או בכלל איך להתקדם ולהגיע לעצמאות כלכלית אבל עדיין שום דבר לא קרה.
השאלה שלי כאמור איך בכל זאת אוגרים את הכוחות כדי להתחיל לעשות שינוי?

שלום מור.

ככל שהמשכתי לקרוא את דברייך, כך קוממו אותי יותר תנאי הניצול שאותם את מסכימה לקבל על עצמך במסגרת עבודתך. "למה היא מוכנה להשלים עם זה?" שאלתי את עצמי. "למה היא לא קמה ופשוט עוזבת את העבודה הזו, ומוצאת מקום יותר מתאים ויותר מתגמל?" ובאמת - למה את לא עוזבת ולא מוצאת מקום אחר?

כנראה שזו בדיוק הבעיה: קשה לעזוב מקום שמרגישים תלויים בו, אפילו אם הוא עושה לך רע. בהקשר הזה, לפני הכול, הייתי מציע לך לנסות לברר האם אכן את תלויה כל כך דווקא במקום העבודה הזה. מה יקרה, נניח, אם תהיי מובטלת תקופה קצרה עד שיימצא מקום אחר? הרי במילא את נעזרת באביך.

אני מניח שבוודאי חשבת על האופציה הזו, ועדיין, לא עזבת. למרות קולו של ההגיון, את נשארת במקום שעושה לך רע. בהקשר הזה, הייתי מציע לברר מה בכל זאת את מקבלת מהמצב. ההשערות שלי (רק השערות): יש משהו נוח בתחושה שאתה הקורבן, כשהאחרים עושים את הרע; עדיף שתהיה כתובת לכל הרע בעולם ושלכתובת זו יהיו אחרים מוחשיים וממשיים שהם לא אתה; עדיף להישאר קטן, ובזכות זה להימנע מלקחת אחריות על מעשים שאתה יכול ליזום.

גם אם חשבת על הרווח המשני שהתלות באחרים מייצרת עבורך, עדיין קשה ליישם שינוי ולצאת מהמעגל - מעגל התלות והקורבנות שמייצרות הימנעות מפעולה, שרק מחזקת עוד תלות ועוד קורבנות.

ההיחלצות מהמעגל הזה מאד קשה. זה כמו לבקש ממישהו שיושב בתוך בור למשוך לעצמו את שערות ראשו מלמעלה, וכך להיחלץ. אני מבין שניסית להיות בטיפול, ונדמה לי שמסגרת כזו, או מסגרת של קבוצות לעזרה עצמית, הן המקומות המומלצים, לדעתי. מציע לך לתת סיכוי נוסף למסגרת כזו, ולאורך זמן (ישנם טיפולים שניתנים ללא תשלום במרפאות ציבוריות, או בסיבסוד של קופות החולים).

מאחל לך בהצלחה (אבל חייב להוסיף שהצלחות ושינויים מתרחשים בדרך כלל רק בהדרגה, בצעדים קטנים ועם הרבה סבלנות),

הסיבה שאני בכל זאת לא עוזבת היא כי בכל זאת אני פוחדת להישאר בלי עבודה. נכון שאבא שלי עוזר לי אבל הסכום שהוא נותן לי כל חודש לא היה יכול להספיק לי כדי להתקיים לבד, ללא השכר מהעבודה ואני לא אבקש ממנו עוד כי אני לא בת יחידה וכפי שהוא עוזר לי הוא עוזר גם לשתי האחיות שלי.
כבר הייתי במקומות עבודה אפילו יותר גרועים (לכן גם לקח לי זמן לקלוט שגם בעבודה הנוכחית אני מנוצלת) והיו גם תקופות שלא עבדתי בכלל ולא בא לי לחזור לתקופות האלו. אני חוששת שאם פשוט אתפטר, מתוך לחץ לעבוד אני אכניס את עצמי למקום עבודה אפילו יותר גרוע.

שלום לכולם !
שמי אייל מ-ר.גן .. מחפש קבוצת תמיכה לאנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות בכלל והפרעת ocd בפרט .
אני אישיות טובה וחיובית .( כך אומרים עליי אנשים הקרובים .) .
אז אשמח מאוד למצוא לי .
תודה

שלום אייל,

כרשום במכתב הפתיחה של הפורום איננו נותנים המלצות והפניות.

במרפאות ציבוריות רבות, של משרד הבריאות וקופות החולים, מתקיימות קבוצות טיפוליות וקבוצות תמיכה, תוכל להתחיל משם. ישנם גם עמותות, מכונים פרטיים ומרפאות פרטיות המציעים שירות זה, אפשר לאתרם באינטרנט. קבוצות לעזרה-עצמית אפשר לאתר באמצעות פנייה לפורומי-תמיכה לקשיים האמורים.

בהצלחה,

שמי טלי, ואני גבר בן ארבעים.
(אני מדגיש - אני גבר מבטן ומלידה. וכן, זה שמי האמיתי.)

נפרדתי מבת זוגי האהובה לפני שנה.
שנינו חשבנו שעדיף לעשות זאת בידידות ובהסכמה הדדית.
אני מבין שזה היה הצעד הנכון, מכל מיני סיבות.

רציונלית, אני שלם עם זה.
אבל קורה לי לפעמים שאני מושיט יד לחבק אותה מתוך שינה, ומתפלא מתוך שינה למה היא לא שם, ואז נזכר ומתחיל לבכות.
ממש לבכות, מכל הלב.

תבינו, מאז הפרידה המשכתי הלאה.
היו לי אחריה דייטים, והייתי בזוגיות יפה כמה חודשים.
כרגע במקרה אני לא בזוגיות.
לכאורה, הכל בסדר.

אז מה פשר ההתעוררות והבכי הנורא עליה באמצע הלילה?.
למה אני לא מצליח להפסיק לאהוב אותה?.
זה נורמאלי?.

שלום
אני גרושה בת 40 אם לשתי בנות -18 ו-15 .
עקב מעבר לפני כארבע שנים למגורים משותפים עם החבר שאיתו אני 12 שנים
מגורים שלא צלחו בלשון המעטה(זה היה סיוט)- עברה הבת הגדולה לאביה לפני כשלוש שנים והוא קיבל את חזקתה -למרות שניסיתי להילחם בבתי משפט-בסוף הרמתי ידיים-יש לציין שהבת הגדולה ביחסים מעולים איתי ,היא מבקרת המון מתקשרת -אבל חיה אצלו.
הקטנה נשארה אצלי אבל הפרידה בין הבנות קרעה אותי ואותה לגזרים .
בכל ויכוח איתה היא זרקה שגם היא תעבור לאביה.
היה לה מאד קשה בלי אחותה ואת כל התיסכולים אני ספגתי.
בעצת פסיכולוגית נוער שליוותה את התהליך -החלטתי שגם היא תעבור לאביה.
כפי שייעצה לי אותה פסיכולוגית-עד שהיא לא תעבור היא לא תירגע.
כיום המצב הוא ששתי הבנות אצלו -הוא נשוי עם ילדים.
אני יודעת שהן לא מלקקות דבש -אבל הסגידה לאביהן והפחד לאכזב אותו אם תחזורנה חזקות מהן.
אני מנסה ללוות אותן מכאן -תומכת, נותנת להן גם את צרכיהן כמיטב יכולתי -כאשר אליו הן לא פונות בידיעה מראש שהוא לא נותן להן כמו שאני נהגתי לתת.
אני מרגישה באיזשהו מקום בגידה נוראית -הייתי האמא הכי טובה בעולם.
נתתי להן הכל ,,ויתרתי על עצמי ועל רצונותיי.אם לא המעבר לגור עם החבר -זה לא היה קורה -הן פשוט לא סבלו אותו.
אני מרגישה ריקנות נוראית -נכון שהן באות אליי המון ושומרות על קשר -אבל זה לא זה .
השכרתי דירה גדולה -יש לכל אחת חדר -מרבית השבוע הביית ריק כי הן לא באות לישון -אבל התקווה שהן תחזורנה חזקה מהכל.
אני מיואשת מכל מה שמסביבי - נמאס לי מהעבודה שדווקא השכר בה מעולה,
אבל אני כבר לא מוצאת חדווה בעבודה ,החבר שאותו הזכרתי -כבר לא ממש בראש מעייני- גם ממנו כבר נמאס- אני רואה בו את הסיבה לכל המצב שלי.
אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם -גיליתי את הפרצוץ האמיתי שלו כשלתומי חשבתי שכעת הקטנה תעבור לאביה -הוא יסכים שאהיה אצלו מרבית הזמן -אבל הוא פתאום הסתובב ואמר שאם אני גרה אצלו הוא רוצה שאשתתף כלכלית בכל ההוצאות (למרות שיש לי דירה)-הוא בפירוש אמר בלי למצמץ - לא ייתכן שאת תחסכי אצלך בדירה ותחיי על חשבוני כאן -זה היה נורא לשמוע את זה .
רבים אומרים לי -תיהני מעצמך - הן גדולות ,תתחילי לחיות -
אז נרשמתי למכון כושר בתור התחלה , אבל רוב הזמן אני מאד בודדה .
אני בסך הכל בת 40 - לא ככה אני רואה את שארית חיי.
אני לא בדכאון - אני טיפוס שאוהב את החיים ,אני אוהבת לצחוק ,אני נראית טוב מאד, יש לי משפחה תומכת ,,אבל אני בייאוש טוטאלי -
מה הלאה ? זה מצב נוראי .
שום דבר לא ממלא אותי ,הריקנות עצומה ...
אילו הייתי יודעת שזה יהיה מחיר הגירושין לפני 14 שנה -הייתי ילדונת בת 25
לא הייתי עושה זאת.

אני זקוקה לעיצות הרבה יותר קונקריות מאשר לשלוח אותי לטיפול .

מודה לכם

ענת

שלום ענת,

אני מצטער לשמוע על המצוקה הקשה שלך בעקבות תחושת האובדן היוצר הרגשה של ריקנות וייאוש.
אתחיל דווקא מהסוף, את מבקשת עיצות קונקרטיות, אך נראה שכאלה כבר יש לך (ללכת לחדר כושר, לדוגמא), ואינני בטוח שאת זקוקה לעוד עיצות קוקנרטיות. על כל מקרה, אני לא חושב שאני בעמדה לומר לך מה עלייך לעשות. חשוב גם לציין כי את לא מעלה שאלה קונקרטית, או מתארת סיטואציה ספציפית שאת זקוקה לעזרה איך להתמודד עימה. כך שגם אם ארצה, לא כל כך ברור על איזה שאלה יש לענות באופן קונקרטי?
אך נראה לי שזה לא מקרי. שכן, את מתארת סיטואציה מורכבת מאוד, של יחסייך עם כל אחת מהבנות שלך, עם בן זוגך הנוכחי, עם הגרוש שלך, ויותר מכל עם עצמך. הכאב שלך מאוד טבעי ומורגש שהוא בא מהלב. את אימא שמרגישה שבנותיה עזבו את הקן שלה, וזה מותיר ריקנות בכל נסיבות שהן. את מתמודדת עם תחושות חזקות של תסכול, ריקנות, אולי גם כעס ואשמה, היוצרות בלבול וכאוס בחייך. הדאגה שלך לבנות שלך נוגעת ללב, והרצון שלך להיות עבורן, כמו גם להמשיך ולהינות מהן הוא חשוב ומשמעותי.
אולי חשוב לנסות לייצב מערכת שבה תוכלי הן לתת לעצמך מקום והן לבנות שלך. אולי המרחק שלהן הוא לא רק שלילי, אלא יכול ליצור אפשרות שבה תוכלי להמשיך לדאוג לעצמך ולא לוותר על רצונותייך - אינני חושב שזה טוב לילד שהוריו מוותרים על עצמם - ובו בזמן למצוא מקום גם עבורן.
טיב יחסייך עם בן-זוגך לא ברורים כרגע, וברור כי את מאוד פגועה. חשוב שתפני מקום וזמן לברר עם עצמך ואיתו את הרגשות שלכם זו כלפי זה, ואיך אתם בוחרים להמשיך. זה יעזור לך ליצור מקום יציב עבור עצמך, ועקב כך גם עבור הבנות שלך. נראה שם איתן תצטרכי לבחון מה הן מרגישות? ומה קרה ביחסים ביניכן? בצורה פתוחה ומאפשרת. גם אם הייתה לבן-זוגך השפעה, בסופו של דבר, אתן תצטרכו לברר את היחסים שלכן.
נדמה לי כי אני חש איזשהו דיון פנימי בינך לבין עצמך שעולות בו תחושות של אשמה, והאשמות שונות, לגבי המצב הנוכחי, בחירות שעשית בעבר וכדומה. שיח של אשמה לעיתים רחוקות מניב פירות, ולרוב מוליד מועקה ומצוקה. אנחנו לעולם לא חפים מטעויות, אך אנו יכולים תמיד להמשיך ללמוד מן החיים.
נראה שאת נזרקת בין רגשות שונים ושקשה ליצור סדר בכל המערכת הזו. על כן, לצערי לא אוכל שלא לתת לך את ההמלצה המאוד חשובה לפנות לטיפול, שכן עיצה קונקרטית כזו או אחרת לא תהווה פתרון ממשי של מצוקתך, ושל הסבך הרגשי בינך ובין הקרובים לך. חשוב לתת מקום לעצמך ולרגשות שלך כאישה, כאימא, כבת-זוג, כאשת קריירה.
אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ולהתחיל בו תהליך משמעותי עם עצמך, ולמען עצמך. פשוט כי מגיע לך המקום הזה, שנראה לי שאפילו את לא ממש נותנת לעצמך.

אני מקווה שהתשובה לא מאכזבת אותך, על אף שאינה עונה על הצורך המיידי שלך.

מאחל לך המון בהצלחה

אני רוצה להעלות נושא קצת מוזר. בבקשה אל תעשו מזה צחוק.
זה העניין:
אני נורא מרחמת על חתולי הרחוב. אני ממש עצובה בגללם. אני מאכילה כמה מהם, אבל ברור שאני לא יכולה לדאוג לכולם. הם רעבים וצמאים, קר להם בחורף וחם להם בקיץ, הם נפגעים בתאונות. שלא לדבר על פסיכופאתים שמתעללים בהם.
למה אני לוקחת את זה כל כך קשה?. זה סוג של הפרעה נפשית שלי?. מתי חמלה הופכת לדבר מכביד מדי?.
נראה לי קצת מגוחך שאני עצובה בגללם, הרי יש אסונות גדולים יותר, אבל לפעמים ממש יורדות לי דמעות מהמחשבה עליהם.

הי טלי,

יש לך לב גדול וחומל, זו כלל לא הפרעה נפשית חלילה. בודאי אם הדבר אינו מסב נזק לעצמך ולסביבתך, ואינו גורם לך סבל שאינו בר-נשוא.

מעניין, שבפורום הועלו לאחרונה מספר הודעות העוסקות בסבל הנגרם בעקבות חמלה ורגשות מצפוניים. החברה שלנו כנראה מקדשת נהנתנות ואינדוידואליזם, כך שתשומת לב והזדהות עם הסבל של האחר, בין אם אדם או בעל חיים, נתפסת כחריגה. הלואי וכולנו היינו מגלים רגישות-יתרה אל החלש, הסובל והמוקצה.

אולי תצליחי לתעל את אהדת וחמלתך לעשייה משמעותית למען חתולים, כמו: פעילות התנדבותית בעמותה, הגברת המודעות של סביבתך לנושא (למשל לחשיבות עיקור חתולי רחוב, ולתרומתם לחיינו), כתיבה בפורומים וכיוב.

אני מזדהה עם תאור קשייהם של חתולי הרחוב. לצד זה, נראה לי שאת מעט משליכה סבל אנושי עליהם ("מאנישה"), אולי כי גם בתוכך ישנה מעין "חתולת רחוב" קצת אבודה, צמאה ורעבה, שמרגישה דחוייה ורוצה בית חם. זו רק השערה קטנה.. מכיון ששיתפת אותנו ברצונך לפנות לטיפול, אולי תמצאי שם בית "מאמץ" לעיבוד הנושא.

כל טוב ומייאוו (:

שלום לכולם
כולכם מוזמנים להכיר, לשתף, לחלוק ולהתייעץ בנושא דיכאון וחרדה עם אנשים במצב דומה, כאן באתר בקהילת לחץ, דיכאון, חרדה החדשה.

נתראה בקהילה :-)

יש לי בעיה רצינית, כבר שנים שאני לא מסוגלת להתפנות כשיש אנשים נוספים בבית, בדר''כ אני מחכה עד שכולם ירדמו או לא יהיו בבית, יוצא שיש ימים שלמים שאני לא מתפנה בהם וזה גורם לכאבי בטן עזים ועצירויות.
מה עושים ?

שלום גלית,

את מתארת סימפטום מטריד, שיש לו גם השלכות פיזיות לא נעימות ולא בריאותיות. זהו אקט הימנעותי שאפשר רק לשער שההימנעות קשורה בחרדה כלשהי. חשוב לציין שסימפטומים כאלו נפוצים באוכלוסיה, טבעיים, וחשוב שתרגישי שאת יכולה לשתף ולהיתמך על ידי הסביבה שלך.
כדי להבין יותר לעומק יש להרחיב את הסיפור - לומר משהו על הקושי ללכת לשירותים כשיש אנשים נוספים. האם זה קשור לבושה? לחרדה? מהן המחשבות שעוברות לך בראש? מה את מרגישה? איך התחילה ההימנעות הזו? וכן הלאה.
עם זאת, כאמור, ניתן לשער כי האקט ההימנעותי שלך, הסימפטום, קשור לחרדה כלשהי, שגם אם ישנה מודעות כלשהי לסיבותיה הרי שיש הרבה שנשאר מתחת לפני השטח.
זהו סימפטום שניתן לגשת אליו הן מן הגישה הקוגניטיבית והן מן הגישה הדינאמית, וגם בשילובים משתי הגישות גם יחד.
ניתן להתחיל לבחון את קיומן של מחשבות אוטומטיות, שאת כלל לא שמה לב אליהן, המלוות את ההימנעות - מה עובר לך בראש כשאת רוצה ללכת אבל חשה שאת לא יכולה? מה המחשבות כלפי מי שנמצא? מה החשש? שיקרה מה? וכן הלאה. עבודה על המחשבות האלו יכולה לעזור לך להתחיל בתהליך של ביטול ההימנעות. לשם כך יש לבחון את המחשבות האלו אל מול המציאות - מחשבות כאלו נוטות להיות מוגזמות, לא מציאותיות, ומופעלות מהיגיון של 'אסון', כאשר בפועל התוצאות הן הרבה פחות חמורות. במקביל יש להתחיל באופן הדרגתי ומבוקר להפסיק את ההימנעות - בהתחלה כשיש אדם אחד קרוב בבית,ולאט לאט להוסיף אנשים ומקומות.
בכיוון אחר, את יכולה לנסות לבחון את המשמעות עבורך של הסימפטום. מה האסוציאציות שעולות לך כשאת חושבת על הסימפטום? לאן מחשבתך נודדת? אילו הבזקים יש בראש, קרעי חלומות וכו'. כדי לאט לאט לחשוף את ההיגיון הייחודי של הסימפטום בחיי הנפש הפרטיים שלך, ולתת לו מילים במקום שיצטרך לכפות התנהגות.
יש לציין כי קשה לעשות כל אחד מהדברים הללו לבד, ושלא ניתן להדריך איך לעשות זאת דרך המקלדות. אם את חשה כי הסימפטום מטריד, עקשן וחמור, עלייך לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה