פורום פסיכולוגיה עמוד 9

שלום רב!
אני חייל ביחידה מאוד מובחרת בצה"ל אני חייל חדש ביחידה שהיא נמצאת מאוד רחוק מהבית שלי מאז שנכנסתי ליחידה אני עושה עבודות רס"ר מין חודש כזה שהחדשים עושים ומאז שנכנסתי אני חווה משברים על בסיס יומי ממש כל יום נגמר בבאסה ומתחיל בבאסה אני עובד עצות אני סובל מגמגום וקצת בעייתי בשבילי לבקש עזרה זה גם יכול לפגוע בי בעתיד עם אני יפנה לקב"ן פניתי להורים והם ענו לי שזאת תקופה שתעבור אבל בינתיים בתקופה הזאת אני חווה משברים קשים שאין לי חשק לאף אחד אני כותב את זה עם דמעות בעיניים והרגשת תסכול ועצב רבה ! אשמח לקבל הסברים ועצות :)

שלום לך,

צר לי לשמוע על הקשיים והמצוקה שבה אתה נמצא. נראה כי אתה נמצא תחת לחצים רבים המקשים על תפקודך היומיומי. לעיתים קרובות, קיים קושי מהותי וממשי להקלט ביחידה חדשה, עיקר כשלצד הזרות והבדידות, ישנה גם תחושה של פחיתות כשמוטלות על החדשים המטלות הלא נעימות.
נראה כי אתה יש בך רגשות מעורבים, ולמד הרצון העז לשרת ביחידה מובחרת, אתה חש תסכול, כעס ואכזבה מהיחס כלפיך ומהתפקידים המוטלים עליך. על אף שזו אמורה להיות תקופה מוגבלת, הרי שהמצוקה יכולה להיות קשה מאוד, וחשוב שלא להזניח את מצבך הנפשי.
חשוב שתמצא אל מי לפנות בבסיס שלך. כצעד לפני פנייה לקב"ן, אתה יכול לפנות לאחד ממפקדיך, ולשתף בתחושות הקשות שלך, לצד הרצון שלך להמשיך לשרת. יש גם להתחשב בגמגום שלך, ולשים לב שאינך משותק ומושתק בסיטואציות לא נעימות.
אם אין שיפור במצבך, ואם את חש שהתסכול והסבל שלך הולכים ומחריפים, נכון לפנות גם לקב"ן, ולא כדאי לראות בכך צעד הרסני לגבי עתידך. לכל אדם ולכל חייל זכות לטפל במצבו הנפשי, ולשתף במצוקות שעוברות עליו, ואין בכך לציין כי הוא פחות כשיר לשרת, כי הוא חלש יותר או פגיע יותר. להיפך, פנייה כזו יכולה לבוא מתוך רצון לברר את רגשותיך ולהבין את מצוקתך על מנת שתוכל להיטיב עם עצמך ולהמשיך לשרת.

בהצלחה

רציתי לשאול אני הייתי בטיפול כשנה והפסקתי כי טסתי לחו"ל אני בחו"ל מס' חודשים אכן לא קל ללא טיפול אבל אני טיפוס לוחם, יש לי כאבים בצדדים שאני חושבת על משהו שללי קרוב לכבד, רציתי לשאול מה היא נפש האם שאני בחרדה הגוף חייב לכאוב או שזה לא מחייב האם אוכל להפריד גוף מנפש, האם זה אפשרי לסבול ללא תופעה בגוף? אשמח לקבל תשובה
תודה מראש שיר

שלום שירי.

את שואלת את השאלות הגדולות ביותר שישנן בפילוסופיה! אלפי שנים מתעסקים בהן, וטרם נמצאה תשובה אחת סופית ומוחלטת על שאלת הקשר בין הגוף לנפש. אז מי אנחנו שנדע?

מעבר לכך, ברמה קונקרטית יותר, הייתי מציע לך לברר כל נושא של כאב פיזי אצל רופא, כדי לשלול בעיות רפואיות. בהקשר של טיפול נפשי, גם כאן, ניתן אולי למצוא מסגרות שבהן תוכלי להיעזר. כדאי לברר ולשאול את בני המקום שבו את נמצאת על קיומן של מסגרות כאלו.

אבל בלי קשר לרופאים ולמטפלים, נשמע מדברייך שאת בתקופה לא פשוטה - מנותקת מהארץ, לאחר הפסקת טיפול מאולצת, ואולי גם בודדה. מלבד הפתגם שמדבר על נפש בריאה שזקוקה להימצא בגוף בריא, כמובן שגם חברה אנושית חשובה. מקווה שאת דואגת לעצמך גם במובן הזה - יוצרת קשרים ומנסה לקרב אלייך חברים.

בברכה,

זהו שאני בודדה, הכאבים בצד הם באים כשאני חושבת על משהו שלילי ושאני שמחה אין שום כאבים בגוף כמו סוג של אשליה כאילו הגוף משקר.
שאני מרגישה כעס אז יש לי כאבים בגוף אם זה דפיקות לב וכאבים בבטן ופחד חרדה כזו,
מה דעתך אנא ענה לי

תודה שוב
שיר

שלום שוב, שירי.

מתוך הדברים שאת כותבת, נשמע שהמצוקה שלך, הנפשית, משפיעה חזק מאד גם על תחושותייך הגופניות. על כן, על אחת כמה וכמה, כדאי ללמוד להרגיש יותר טוב עם עצמך.

איך עושים את זה? שוב, שאלה קשה. מלבד מסגרת טיפולית מתאימה שהייתי ממליץ לך לנסות ולמצוא, גם הבדידות כשלעצמה יכולה מאד להפריע. נכון, אי אפשר ללכת לסופרמרקט ולקנות חברים. אבל, נסי להיות יצירתית וליצור לעצמך אנשים קרובים. אין ברירה - זה ממש עניין של בריאות גופנית, כמו שאת מרגישה בעצמך.

בכל מקרה, המסגרת של הפורום הזה אינה יכולה לשמש כפתרון לאורך זמן, אלא רק כהכוונה ראשונית.

מאחל לך כל טוב,

תודה על תגובתך

שיר

מבקשת עזרה לבן 30 שסובל מהתקפי זעם ,חוסר ריכוז,קושי בתיפקוד כללי,מבקשת שיחה ואיבחון,בהקדם האפשרי ביגלל התקפים תכופים,תודה

שלום רננה,

טוב שאת מודעת לצורך באבחון וטיפול.

איננו קובעים מפגשים דרך הפורום.

אנא פני לפסיכולוג/פסיכיאטר באופן אישי. תוכלי להתרשם ממטפלים העוסקים בקשיים המדוברים דרך עיון באתרי אינטרנט או קבלת המלצות. ניתן לפנות באופן פרטי או דרך מסגרת ציבורית כמו קופת חולים או מרפאה לבריאת הנפש.

עדיף שהבחור יעשה את הפנייה בכוחות עצמו, על מנת לרתום אותו לתהליך ולערב אותו בבחירה.

כל טוב,

לבקשת כותבת ההודעה, מחקתי את השרשור שבו נכללו תגובותיכן.

עשיתי זאת בלב חצוי, שכן השקעתן בכתיבה, וצר לי שתגובותיכן נעלמו מהפורום.

החלטתי להענות לבקשת המחיקה בגלל המטען הקשה של השרשור.

שבת שלום!

מגי שלום,

לבקשתך, מחקתי את הודעתך, ואגב כך נמחקו גם התגובות של הדר של מישהי ושלי.

לא ניתן כעת להתייחס להודעות אלו, ועל כן מחקתי את התגובה שפירסמת כעת.

מרגע שביקשת למחוק את הודעותייך, הנושא נסגר בזאת.

אבקש לא להמשיך לדון בפורום בעניין.

מחיקת הודעה לבקשת גולש, המחייבת מחיקה של תגובות גולשים אחרים היא צעד חריג, שלהבא לא יהיה אפשרי.

שבת שלום לך ולגולשים,

רוני תודה רבה. טוב עשית.

שבת שלום

חשוב היה לי שאת קראת ...

תודה.מגי

מגעיל מגעיל.

לכתוב "כוסאמא שלך בת זונה לכי תזדייני".מגעיל.
מגעיל לכתוב לה,במיוחד לה.
מגעיל, זה לא אני ,זה לא מתאים לי,וזה לא שלי. בכל מקרה.
וזה יצא "ממני",איכסס.זהו.

והיא לא מטפלת גרועה-רחוקה,אין מצב.היא "תותח".
ואני את הטיפול שלי, אמן, אמשיך ואסיים רק איתה.

תודה.מגי.

נוספים שמדאיגים אותי. בעלי הוא נפגע טראומה שהצבא טרם הכיר בו. אני סובלת מפיסרומיאלגיה ודיכאון ושנים של חיים לצד פראומטיסט לא הוסיפו לשלוות נפשי. המתחים שנוצרים כתוצאה מתפקוד בתנאים כאלה הם בלתי אפשריים. אני מרגישה כאילו קלפו את עורי ואני חשובה לכל דבר ברמות על. אני מרגישה שהמשפחה מתפרקת. למרות אין סוף מאמים, טיפוליים פסיכולוגיים אבחונים ועוד לא עוזר לי כלום.

בוודאי שזה משפיע בצורה כזאת או אחרת על הילדים. אני כ"כ משתדלת אבל נורא-נורא קשה לי. אני אחרי 11 שנה של טיפול. נו אז (מטפלים שונים, ובהתמדה) כך שאי אפשר לומר שלא התמדתי או שהמטפלים כולם לא היו טובים. אני במבוי סתום עם הוצאות כספיות לא מבוטלות (יש עוד על מה להוציא חוץ מפסיכולוגים). לפעמים אני פשוט רוצה לא להיות. פוף....להעלם לחלוטין.

שלום טורינה, שוב.

באמת נשמע שהמצב קשה מאד. חבל שכך הם הדברים. מתאר לעצמי שהיית רוצה להיות במצב אחר, וחבל שאי אפשר פשוט להיעלם, פוף, ולעבור לשם.

דווקא בגלל הקשיים, טוב שלא ויתרת על מסגרות טיפוליות. יכול להיות שבלעדיהן המצב היה גרוע יותר. מחזק את ידייך, ומקווה שהחיים ייטיבו איתך. אם לא מיד עכשיו, אז בתקופה מאוחרת יותר.

בהצלחה,

שלום,

אתם יודעים איך זה ? הילד לא בסדר אז ההורים אשמים. אני נותנת את נשמתי לילדים ואני אשמה ? אם אני לא אדם מאושר = הילדים שלי לא מאושרים ?

הבן שלי בן 13 ויש לו חרדת מבחנים. האם אנחנו אשמים ?? יש דיעה כזאת "עזבי את הילד, מה אכפת לך, לא רוצה לעשות עבודה, לא צריך. למה זאת בעייה שלך ?"

בדיוק כמו שלפני עשרים שנה היתה דיעה שהילד צריך להיות במרכז העולם. לפני כמה שנים קראתי כתבה בעתון שהיום הפסיכולוגים מכים על חטא. ואני בנתיים "נקרעת" בין הפסיכולוגית שמטפלת בנו לבין ההשקפה שלי.

הילד לומד בכיתה ח'. גם בעבר היו לו אירועים של חרדת מבחנים ו/או אפילו היה קורה שהוא היה "ננעל" בשיעור בזמן משימה כשהיה נדמה לו שהוא לא מבין והסברים לא עזרו כיוון שהוא היה "ננעל" ונכנס להתקפות כעס.

לאחרונה היה לו מקרה חריף במיוחד של בכי שנמשך כל היום והגיע למצב של התפרצות. מעבר לזה שאנחנו מיד נדרכים ומתגייסים לעזור לו. מה התפקיד שלו בזה שהוא נכנס ללחץ במבחן. האם זה בגלל שלא למד מספיק ? אולי למד אבל לא השיג שליטה מלאה ? ולכן הוא נלחץ ? אולי יש אצלו קונפליקט בין מה שהוא רוצה להשיג במבחן (ציון גבוה) לבין הרצון שלו להשקיע. אבל הוא לא מוכן לקבל את העובדה שבכמה שהוא משקיע = הציון שהוא מקבל ואם הוא רוצה לקבל יותר הוא צריך להשקיע יותר.

למה מיד מאשימים את ההורים ?
האם ההורים אשמים ?

מכתב אורך.
מקוה שלא הגזמתי
תודה

בשום אופן אינני מתעלמת ממצוקתו של הבן. בשום אופן אינני מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא צריך אותי בשום אופן אינני אמא שהזניחה את בנה, בשום שלב שהוא.

הייתה לי אפשרות לנסוע לחופשה של שבוע לחו"ל ותאמין לי ש"מגיע לנו" לא נסעתי כי ידעתי שמתחילים מבחנים והיו ימים שהוא יצטרך אותי. ידעתי שיהיה לו קשה.

אני מנסה במקביל לטיפול שאחנו מקבלים בהדרכת הורים (והפסיכולוגית לא ראתה את הילד מעולם כי היא חושבת שמספיק שהיא מטפלת בנו) ואני עדיין מנסה למצוא תשובה ממוקדת מאוד לבעייה הספציפית שלו של חרדת מבחנים.

בדיוק חשבתי למה אני או אחרים ואני בעקבותם חושבת שאני מלחיצה ? למה אני לא מגדירה את זה כמנדנדת או אפילו "נורא מנדנדת" למה זה מיד הופך ללחץ ? הרי לחץ לפעמים הוא סובייקטיבי פרשני משהו.

תודה על תשובתך !!

מי האשים אותך? בעיניי את לא "אשמה" המניעים שלך הם לעזור לילד , ולא נראה לי שיעמידו אותך למשפט על זה שאת לא מאושרת, למרות שאם את סובלת יותר מידי זה בטח עובר לילדים ועדין את לא אשמה אף אחד לא מושלם וגם לא צריך להיות .

מה שכן, מנסיוני האישי כאמא די ותיקה, רגשי אשמה מפריעים לראייה נכונה של המציאות כמו איזה מסך ואז גם קשה לעשות את הדברים הנכונים , לראות מה הילדים צריכים ואיך אפשר לעזור להם.

את צודקת בזה שיש גבול ליכולת שלנו להשפיע על הילדים שלנו, יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, צריך לקבל את זה.

אני מכירה מההורות שלי את המצבים הקשים האלה, קשה לראות את ילדך סובל וקשה מאוד תחושת חוסר האונים, ועוד המחשבה שזה בגלל דברים שאני עשיתי/גרמתי, בגלל שלי יש קשיים רגשיים אז גם להם... בקיצור זה לא פשוט.

אני מקווה ומאחלת לך שיהיו הרבה ימים ורגעים רגועים וטובים שתוכלי לשאוב מהם את הכוחות לימים ולרגעים הקשים .

הדר

חושבת אחרת :-( זה כאילו שאנחנו צריכים להפסיק להיות אנחנו ברגע שנולדים לנו ילדים. כי אנחנו אחראים לא רק על רווחתם וצורכיהם הבסיסיים. לא רק שאנחנו צריכים לרקוד ריקוד בלתי אפשרי בין הצרכים שלהם לרצונות שלהם אלא שאנחנו גם אחראים בגלל שאנחנו לא מאושרים (כל אחד ונסיבות חייו). האם אני יכולה להיות מאושרת בכח ? האם אני יכולה להיות מאושרת רק כי אמרו לי שזה מזיק לילד שאני לא ?? אם כבר אני צריכה להיות מאושרת כי אני חייבת את זה לעצמי ורק אח"כ לילדי. אני לא יודעת כבר. אני לא מרגישה אשמה, אני חושבת...
אני מרגישה בקונפליקט נצחי. דבר אחד אומר. שלהיות אמא בקונפליקט זה מאוד לא בריא לילד.

תודה על המילים החמות.

שלום מיס טורינה.

את והדר מעלות כאן, בין היתר, נושא שנוגע לקשר שמתקיים בין אחריות לבין אשמה, של כל אחד מאתנו על עצמו ועל הפעולות שהוא עושה בחייו.

נדמה לי שאחריות נוגעת יותר למצבים שבהם אנו בוחרים בכיוון או בפעולה מסוימים, על אף הקשיים שעלולים להיווצר בהמשך הדרך. אם החלטנו להינשא, למשל, קרוב לוודאי שההחלטה שקיבלנו תחייב אתנו בהמשך הדרך לעמוד בחיי הנישואין גם במצבים קשים. כל עוד אנו מחליטים להישאר נשואים לבן/בת הזוג, נהיה אחראים לקשר הנישואין שאנו מקיימים אתו. כך גם עם ילדים, אבל בתוספת של סיבוך - ילדים נשארים תמיד איתנו ואי אפשר להתגרש מהם.

אשמה היא רגש שעולה בתוכנו במצבים שבהם פעלנו באופן שסותר ערכים או עקרונות נורמטיביים שבהם אנו מאמינים. השאלה שנשארת פתוחה בקשר לבן שלך, טורינה, היא האם את חושבת שאת מתנהלת באופן שמצדיק תחושה של אשמה - האם את מתעלמת באופן מוחלט ממצוקתו של הבן שלך? האם את מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא ממש צריך אותך? האם את מרגישה שאת אמא שהזניחה את בנה?

אם התשובות שלך מתקרבות יותר ל"לא", אז אנחנו מדברים על שאלה של אחריות. כאן צריך להמשיך ולברר עד איזה גבול הורה יכול לקחת אחריות על בנו. יש הבדל בין התעלמות מוחלטת מכל מחויבות הורית לבין התמסרות טוטאלית לכל ביטוי של צורך קטן שלו. טוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, מפני ששם המקום לברר עד היכן מחייבת אותך האחריות. נכון, מסכים אתך שלעתים קרובות מתקיים קונפליקט בין צרכים סותרים - של ההורה ושל הבן - אבל קיים הבדל יסודי: את אחראית על הבן באופן שאינו סימטרי למידת האחריות שלו עלייך.

מעבר לכך, נראה שמלבד הקשיים שאת חווה, הבן שלך נמצא במצוקה קשה, וטוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, אפילו אם מסגרת זו מציבה לך דרישות. גם כאן - ההימצאות בטיפול היא סוג של אחריות שלקחת על עצמך!

מקווה שהעבודה שאתם משקיעים תוביל אתכם למקומות יותר טובים ולתקופות יותר נינוחות.

אחרי חודש וחצי שאני לא עבדתי!
והייתי כל כך נואשת למצוא כי אני לא אוהבת להיות בבית!!!!!
אחרי שחיפשתי ים והתחלתי מעט להתייאש!
מצאתייי
את מה שרציתי בדיוק...למרות שכמעט נשברתי והתפשרתי כבר....
אני מתחילה מחר...ופתאום אין לי כל כך הקלה
אני לחוצה,כי אהיה חדשה,אני לא מכירה את העבודה,את השגרה החדשה...
אני מתרגשת וקצת חוששת...
למישהו יש איזושהי עיצה?
האם זה לגיטימי?או שהבעיה אצליי..?!?!ואני זו שלוקחת את זה ככה רק.

שלום אני.

אז לפני הכל - כל הכבוד לך! היום התחלת עבודה חדשה, לאחר מאבק שבו לא התפשרת עד שמצאת את מה שרצית.

התחושות שאת מתארת נשמעות לגמרי הגיוניות - לחץ, חשש מהבלתי מוכר, קשיי הסתגלות שכבר מראש את מכינה את עצמך לקראתם. קשה לי להאמין שאפשר לעקוף את התחושות האלו. מהבחינה הזו, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו.

מציע לך תרגיל קטן. נסי להסתכל עוד שבועיים על ההודעה שלך מאתמול, ולחשוב: האם גם כשתקראי את הדברים תרגישי אותו הדבר? מתאר לעצמי מראש מה תהיה התשובה שלך. אם באמת הדברים ייכנסו למסלול, אפשר יהיה ללמוד מזה לפעמים הבאות - גם כשנדמה שהכל מתפרק, הזמן מוכיח שלא.

ואיך שלא יהיה, שיהיה בהצלחה,

מה העיקרון שעומד מאחורי זה? למה אסור למטפל לתת חיבוק למטופל גם אם הוא מבקש

שלום לך יוחנה,

סביר להניח שדעתך לא תנוח מתשובתי, וזאת משום שאת מבטאת כמיהה שלך להרגיש חום ושום הסבר לא יקהה את התחושה הזו. אבל במובן מסוים דווקא אי-ההיענות היא זו שמדגישה את הכמיהה ומאפשרת להתחקות אחר משמעותה עבורך. לעיתים היענות מהירה מדי עלולה לפספס את המשמעות העמוקה של הבקשה. למשל, במקרה של מטופל שמבקש הנחה, ועבורו לקבל את ההנחה זה לנצח במיקוח ולהוכיח את כוחו. היענות מהירה מדי לא רק תפספס את המשמעות של בקשת ההנחה, אלא עלולה לשחזר, מבלי משים, מבניות של יחסים כוחניים שהמטופל מוצא עצמו בתוכה שוב ושוב ולא מבין מדוע. כך גם בבקשות מסוג זה שאת מבקשת. לעיתים (לא תמיד) דווקא דרך אי ההיענות אפשר ללמוד משהו משמעותי וחשוב ביותר.
אז גם יכולה להיפתח האפשרות ליהנות מחיבוק שהוא לאו דווקא האקט עצמו, אלא חיבוק שהוא במובן מסוים סימבולי, ובמובן אחר מלא במשמעות שהחיבוק הממשי לעיתים רק מסמל ולא ממש מספק.
אך את מעלה סוגיה שהיא גם עניין אתי ולא רק טיפולי. שכן ברגע שנפתח הפתח של 'זה בסדר כי המטופל ביקש/רצה', זה עלול להיות מסוכן. היחסים של מטפל מטופל הם אינטימיים ביותר, ולמטפל יש השפעה גדולה על המטופל במודע ולא במודע (של שניהם). כך שברגע שהגבולות מתחילים להטשטש עשויה להיות סכנה לניצול.
דוגמא יותר קיצונית אבל בגלל זה גם יותר בהירה, היא של גבר או אישה שמחפשים חום ואהבה דרך מיניות. אז הם מקיימים הרבה קשרים מיניים אבל תמיד מרגישים לא מסופקים, תמיד חשים שמה שהם רצו לא היה שם. גם בטיפול הם עשויים בהחלט להעלות משאלה מינית כלפי המטפל/ת שלהם, והיענות (מעבר לבעיה האתית החמורה) תשחזר את מה שקורה להם תמיד. דווקא אי-ההיענות יכולה לאפשר להבין שהם מחפשים חום ואהבה דרך המיניות. אז הם יוכלו לקבל את החום והאהבה שלהם הם זקוקים בדרך אחרת (ולרוב זה גם יאפשר להתחיל ליהנות ממין שהוא גם אינטימי, חם ואוהב).
כך שעל אף שזה עלול להרגיש כמו ריחוק וניכור, הרי שיש לכך סיבות שונות שהן מרכזיות להצלחת הטיפול ולשמירה על המטופל. אך מה שאת מרגישה חשוב ביותר שיעלה בתוך הטיפול ושאפשר יהיה לחקור אותו לעומק.
בנוסף, חשוב לציין שישנם מקרים שמטפלים מחליטים במקרה ספציפי ובפגישה ספציפית לחבק. אך זה צריך להיעשות מתוך רגישות, חשיבה, ועבודה משותפת. העלי את רגשותייך בטיפול שלך ואפשרי לכם לעבור את המשבר הזה ביחסים. התמודדות מוצלחת תחזק את הקשר ואותך, ותיטיב עם הטיפול שלך.

בהצלחה

שלום!
אני בת 28..יש לי שאלה..
אני אתחיל דווקא מהסוף..לפני שנה עשיתי עיסוי רפואי וקיבלתי נמלים בידיים..לפני חודש עשיתי ליזר להסרת שיער בטיפול לא ראשון שעשיתי בחיי קבלתי רעידות מוזרות ברגליים בעיקר..הבנתי שיש כאן משהו שאני רגישה עיצבית כנראה והפסקתי למרות שהרעידות לא פסקו וניגשתי לכירופרקט ,במשך כמה טיפולים שלו הרעידות פחתו אבל בטיפול שהיה לפני שבוע התחלתי להרגיש אחרי כל טיפול לא טוב..פעם סחרחורת ובפעם האחרונה צמרמורות וזרמים בראש שמעולם לא היו לי!שבוע שזה לא עבר לי והלכתי גם לר.משפחה ,הוא אומר שזה רק מלחץ ואותי זה קצת מעצבן כי זה אמנם מלחיץ אותי הזרמים בראש שקרו מהטיפול אבל אינני מדמיינת!
אם לגשת להתחלה:

אני סובלת מפחדים ונכנסת ללחץ וחרדה מסוימת מכל בעיה רפואית שצצה לי.זה קורה ככל הנראה מאחר שבגיל נעוריי עברתי ניתוח בעיניים,ניתוח פתאומי מעכשיו לעכשיו די דחוף ומאז קרו עוד כאלה שממש לא הייתי מוכנה להם..כנראה שזה גורם לי להסתכל על כל תופעה לא מוכרת כמשהו בהול וניתוחי...
הייתי בטיפול כשנתיים לא רק בגלל זה אבל בהחלט העליתי את זה ולצערי זה לא הצליח לקבל מענה,למרות שהחיבור שלי למטפלת היה טוב מאוד היו מצבים שקיבלתי מעין תחושה שאני צריכה להבין שזה לא משהו דחוף...בקיצור לא הצליח לה בנושא זה..כרגע כבר הפסקתי ואין בכוונתי לחזור או ללכת לטיפול אצל אחר.אני חייבת לציין שהיא גם חשבה שאקבל משהו נגד החרדה במקרה שזה קורה לי.אני פחות אוהבת את הרעיון של לקבל תרופה,הרי אם באתי ואמרתי שנלחצתי אמש למשל כי יש לי משהו בריאותי כמו משהו חזק בבטן ונלחצתי לא חושבת שהכדור לחרדה מטפל בשורש הבעיה,נכון שאולי הוא יפחית תופעת הלחץ אבל אני לא מעונינת בכימיקלים אולי משוה טבעי יותר מקובל,כאמור שורש הבעיה לא טופלו .
אז נכון,יש לי הסטוריה שגורמת לי לחשוש אולי לא תמיד בצדק אבל אני לא מדמיינת זרמים בראש וזה קצת לא מקצועי לומר לי שזה אך ורק מלחץ כי זה קרה מיד אחרי הטיפול בו לא הייתי בלחץ.

אשמח לדעת איך את/ה מטפל בסוג כזה של בעיה(כמובן בסוג כללי של תשובה ולא התכוונתי לטיפול מכאן...)
כמו כן האם במידה וארצה מתישהו לקחת משהו נוגד חרדה האם אוכל דרך רופא משפחה או נוירולוג עכשיו שיש לי גם את הזרמים בראש ולא אצל פסיכיאטר?
תודה!

שלום לך,

אני מבין מאוד את התסכול שלך, ויש תמיד להזהר מלקבוע באופן נחרץ את ההסבר 'הסיבתי' של תופעות כאלו. נדמה כי הרופא התייחס לכך שאת מבטאת הרבה לחץ וחרדה סביב הטיפולים האלו, ואז לא ברור האם התופעות קשורות למשהו שקורה מבחינה ביולוגית או שעצם החרדה שיקרה משהו כזה מביאה לסימפטומים האלו? אני לא בטוח שניתן לענות בנחרצות על השאלה הזו, אבל אולי אפשר לקבל שיש היזון הדדי, והחרדה מעצימה את הרגישות שלך, והרגישות שלך מעצימה את החרדה וכן הלאה.
מנקודת המבט של טיפול נפשי, נראה כי ההתערבויות הכירורגיות הפתאומיות הותירו אותך עם חרדות וחוויה של פולשנות, ואי נעימות בכל מפגש שכזה. לכן, הייתי מתמקד בחרדה שלך מההתערבויות הרפואיות האלו - גם אלו שהן רצויות מבחינתך ובחרת בהן, כמו העיסוי הרפואי או הסרת השיער בלייזר. וכן במעגלי החרדה שנוצרים מרגע הטיפול והלאה. כמו-כן ניתן לצייד בטכניקות הרגעה שונות להפחתת החרדה, ולהתמודדות עם מצבי חרדה אלו.
הפחתה של החרדה הייתה יכולה לעזור גם להבחין האם ומה אינו שייך לחרדה, ולשקול האם יש צטורך בהתערבות רפואית.
כך, שנראה שרצוי לפנות לטיפול ספציפי לבעיה שאת מציגה, תוך המשך מעקב רפואי.
כדאי בכל זאת לזכור גם כי על אף שתגובתו של הרופא נעשתה באופן שאינו נעים, הרי שהוא בכל זאת שולל מצב רפואי מדאיג, וזה סימן טוב.
טיפול תרופתי בחרדה יכול להיות לעיתים קרובות יעיל, ומכיוון שכפי שאת כותבת בעצמך, לא ניתן ממש להבחין בין גוף ונפש, הרי שטיפול בצד הגופני אינו מנותק מטיפול בצד הנפשי ולהיפך. לעיתים קרובות כיום ניתן לקבל מרשם לטיפול אנטי-חרדתי מרופא משפחה או נוירולוג. אך ראוי לזכור כי פסיכיאטרים הם אלו שמומחים בטיפול נפשי תרופתי.

בהצלחה

שחף..תודה על התגובה..ועוד שאלה ..
בעצם כעת עליי לחפש פסיכולוג/ית עם התמחות בחרדה למיניה?כך תגדיר זאת?(הרי אין בטח תתי קטגוריות לחרדה בריאותית...?)
ואם הפסיכולוגית אצלה הייתי בזמנו וארצה בכל זאת לחזור אליה על אף שאיננה מתמחה בחרדה זה לא כדאי ..?קשה לי המחשבה להתחיל הכל מחדש...
תודה מראש....
ע

שלום לך,

אין תשובה ברורה לדילמה שלך, ונראה לי שתצטרכי ללכת עם תחושת הבטן שלך.
כן, ניתן לפנות לפסיכולוג/ית המתמחים בטיפול בחרדה, בעיקר בשיטות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות, היעילות בטיפול בפוביות והפרעות חרדה. נכון שאין התמחות בחרדה בריאותית, אך ישנם פסיכולוגים רפואיים אשר עיסוקם הוא טיפול פסיכולוגי המלווה למצב בריאותי.


אני מבין את ההתלבטות שלך, אך לא מדובר ב'נכון או לא נכון', ולא אוכל להגיד לך מהי הבחירה הנכונה עבורך. תצטרכי להחליט בעצמך, אך את בהחלט יכולה להעלות את הצורך במענה לחרדה שממנה את סובל אצל המטפלת הקודמת שלך.

בהצלחה

בת הזוג שלי (בת 29) מרגישה ששום דבר בחיים שלה לא מסתדר.
היא פוטרה ממספר עבודות כסטודנטית, גם בגלל הספק נמוך וגם בגלל איחורים. האיחורים בדר"כ נובעים מזמן ההתארגנות הארוך שלה בבוקר, או הקושי להתעורר.
כשהיא עושה משהו, בעיקר משהו יצירתי, היא חייבת שהוא יהיה מצוין. קשה לה להתפשר, והיא מאוד ביקורתית כלפי עצמה.
בהקשר זה - היא חייבת לסיים דברים עד הסוף, בלי להפסיק באמצע. כך היה שבתקופת הלימודים שלה, איחרנו להרבה מקומות.
לטענתה, היא חשה מועקה כשהיא משאירה משהו 'לא גמור'.
כשהיא מתארגנת לבילוי, לוקח לה הרבה מאוד זמן. היא חשה לא נוח עם המראה שלה.
היא חוששת ממה שאחרים חושבים על המראה שלה. היא חוששת בכלל ממה שאנשים חושבים עליה.
היא לא מרוצה מהאופן שבו היא מתבטאת בחברה, וחוקרת את עצמה בנושא במשך זמן מה לאחר מכן.
היא לא מרוצה כמעט תמיד.
היא למדה תחום מקצועי אחד, ולאחר מכן החליטה ללמוד תואר ראשון באחר (וסיימה בהצטיינות), מחשש שלא תשתלב במקצוע הזה.
הלכה לעבוד תקופה מסוימת בתחום העניין הראשון שלה, אך מצאה שהתחום הזה מכיל אנשים דורסניים, לא אכפתיים, כפויי תודה.
והיא - צריכה את הכרת התודה, היא צריכה שיכירו בביצועים שלה, ובאיכויות שלה. זה הדרייב שלה.
כעת היא לא יודעת מה לעשות. כרגע היא לא עובדת, ולא בטוחה שרוצה להשאר בתחום שבו בחרה לעצמה.

נוסף על כך, כשהיא נמצאת במצבי לחץ, ונמצאת מול המראה, יש לה נטייה לפוצץ פצעונים בפנים, גם כאלה שבקושי נראים. זה משהו שבסופו של דבר רק מזיק לה.

אנחנו מנהלים שיחות נפש לעיתים קרובות מאוד. שיחות מאוד עמוקות, בהן אני מנסה לטעת בה קצת בטחון בעצמה.
עצם היותי סובייקטיבי לגביה לא משכנע אותה לגבי היכולות שלה, ורק כשהיא מקבלת פידבקים חיוביים מהסביבה היא מרוצה (קצת יותר).

בצעירותה ראתה 2 פסיכולוגים שונים (על רקע בעיות חברתיות), וגם אחד נוסף לפני כארבע שנים, שלא עזרו לה. כתוצאה מזה אין לה בטחון ביכולת הפסיכולוגים לעזור לה.

אנחנו שואלים - מה הכיוון?

שלום לך.

אכן, כפי שקראת לעצמך, נשמע שאתה באמת יודע להיות חבר! מדבריך עולה דאגה רבה לבת זוגך, לצד נכונות להקשיב ולעזור ככל שרק ניתן.

בעולם עתידי אולי ניתן יהיה לספק סחורה מולקולרית ישר לתוך הגוף: "בטחון עצמי", "אמון ותקווה", "סלחנות ונדיבות עצמית". כרגע, כמובן, את הסחורה הזו ניתן להשיג, בקושי רב ובאופן חלקי, רק בעבודה מאומצת ובשלבים. נראה לי שזה בדיוק מה שאתה מנסה לעשות, כבן הזוג של חברתך.

לבת זוגך, שסובלת ממצוקה כבר שנים רבות, עוד לפני שהכרתם, אין אמון בעצמה, אבל גם לא באחרים. היא ניסתה לעזור לעצמה באמצעות טיפול פסיכולוגי, והתאכזבה. לעומת זאת, אתך היא נמצאת בקשר וייתכן שבך היא מאמינה יותר. האם חשבתם לפנות ביחד, למסגרת טיפולית שבה תימצאו שניכם?

אני מציע את האפשרות הזו משני טעמים: אתה משמש כרגע ראש גשר, כך נדמה לי, בינה לבין החיים, אז למה לא לנסות ולהרחיב את תחום השיפוט הזה גם למסגרת טיפולית? סיבה נוספת קשורה לכך שייתכן שהעומס שנופל עליך, כנציג החיים בעולמה, הוא עומס שאינו מוצדק, ובטיפול זוגי משותף תוכלו ללמוד לחלק אחריות ביניכם באופן שיתאים יותר.

אני מאמין שאין סיבה להתייאש - בכל מקרה, כוחות החיים דוחפים אותנו קדימה, הרצון להיות נוכח וקיים עוזר למצוא פתרונות לבעיות, הצורך לגדול משנה הרגלים שמפריעים.

שיהיה בהצלחה, ושוב - אל ייאוש!

יש לי תקופה שאין לי חשק לעשות כולם
רק לישון כל היום
זה בא ואחרי כמה שבועות זה עובר...

זה נקרא דכאון? או אולי דכאון חורף?

שלום ישי,

אתה כותב כל כך מעט שקשה לענות לך. אבל אולי זה מעיד על איזשהו דלדול באנרגיות ובכוחות שהולך לעיתים קרובות עם תקופות של דיכאון.
אם אתה סובל מאפיזודות חוזרות של דיכאון הנמשך כמה שבועות או חודשים, הפוגע ביכולת התפקוד שלך - ליצור קשרים משמעותיים, להחזיק מקום עבודה באופן יציב, וכן הלאה, הרי שחשוב שתפנה לעזרה מקצועית. ניתן לקבל גם עזרה תרופתית להתמודדות עם דיכאון, וגם עזרה נפשית. המחקרים מראים כי השילוב של השניים הוא היעיל ביותר.
אם אלו תקופות של מצב-רוח רע, שבא לך רק לישון, אבל אתה ממשיך לתפקד, לראות חברים, לעמוד במטלות היומיום, לעבוד וכן הלאה, מצבך טוב יותר. על אף שתקופות אלו יכולות להיות מאופיינות במצוקה רבה ואמיתית.
בכל מקרה כדאי לנסות לבחון האם אתה יכול לזהות אירועים, או רגעים שמובילים לשינוי במצב רוחך, והאם אתה יכול לזהות את הלכי המחשבה המרכזיים בדיכאון. לרוב יש מעגלי מחשבה שליליים שמושכים עוד ועוד מטה. זיהוי של מעגלים אלו יכול לאפשר לך לשתף אנשים נוספים במחשבות ובמצוקה שלך, להרגיש פחות לבד עם מצבך, ולקבל תמיכה מן הסביבה. לעיתים קרובות קבלת כלים לשבירת המעגלים השליליים יכולה לסייע לקצר את משך התקופות האלו ולעזור לחזור למסלול.
לגבי שאלתך על 'החורף', אכן יש ממצאים המראים כי אנשים נוטים יותר להלכי רוח דכאוניים בחורף, שבו יש מעט אור ופחות שעות שנמצאים בחוץ. עם זאת, אין קשר סיבתי בין החורף לדיכאון. כלומר, לא החורף גורם לדיכאון, אלא יש הסתברות גדולה יותר לחוש דיכאון בחורף.

אתה יכול לנסות לחפש מידע נוסף באינטרנט על דיכאון, וללמוד יותר על התופעה ועל מצבך.

בהצלחה

אשפוז יום בשלוותה יכול לעזור?
והציעו לי איזה שהוא מחקר ששמים לך מכשיר על הראש וזה עושה כל כמה שניות זרם כזה חמש פעמים בשבוע במשך חודשיים
אמרו לי שהמטרה של זה שזה מוציא אותך מהייאוש , נותן לך זריקת אנרגיה
מה אתם חושב על זה זה יכול לעזור?

הי ישי,

אשפוז יום הוא מסגרת מצויינת, שנותנת תמיכה מקיפה, טיפול אינטנסיבי וגם היבטים של שיקום. אני כמובן לא יכולה להמליץ לך מה לעשות שכן איני מכירה אותך ואת צרכייך, התייעץ עם המטפל/ת האישי/ת.

לגבי הטיפול המוצע, מדובר כנראה בטיפול בעזרת מכשיר של חברת "בריינסווי". ברר האם זה אכן זה, ותוכל לקרוא על זה הרבה בגוגל. בפורום זה אנחנו לא עוסקים בטיפולים רפואיים אלא פסיכולוגים. אנא הפנה שאלתך לפורום פסיכיאטריה.

בפורום זה אתה מוזמן לשתף במצוקה האישית שלך, ולקבל עצה או לפחות מלה טובה..

תרגיש טוב!

ככל שעובר הזמן אני הולכת ומסתבכת בקשר לקשר הטיפולי. התשובה של דניאל נראית כמו משנה סדורה וברורה, אבל במציאות לעתים, יש מקרים כאלו שבהם הפסיכולוג הופך לדמות משמעותית ביותר עבור המטופל (חבל שאין מילה אחרת למטופל , לקוח זה לא כל כך מתאים איכשהו), בצורה חסרת פרופורציות לקשר המוגבל, זה מכאיב מאוד לדעת שזה בעצם חד צדדי, שבמציאות מחוץ לפגישות וגם בתוך הפגישות לפעמים, היחסים רחוקים מלהיות סימטריים או הדדיים, עצם התלות הזו והרצון להיות עם מי שלא היה בוחר להיות איתי, לי באופן אישי זה גורם לתחושות קשות של השפלה ודחייה רוב הזמן אני מרגישה טיפשה עלובה וחסרת משמעות, זה קשור לקשרים הראשוניים שלי אבל גם באופן אובייקטיבי יש בזה קצת הונאה, אולי גם הונאה עצמית במידה רבה, אבל מי שיוצר את התנאים האלו הוא הפסיכולוג, שיוצר מן אשלייה כזו שהוא איתך, שאתה כל כך חשוב וכו', למי שאף פעם לא חווה הקשבה ואף פעם לא היה או לא טרח לספר על עצמו (להבין שיש בכלל דבר כזה) זו חוויה מסעירה ביותר וגם קשה מאוד .
עכשיו אני במצב כזה שנהייתי מאוד אדישה, כבר לא איכפת לי, ועברה לי גם התלות הזו, הבעייה היא שזה הולך וחוזר (התלות) אני לא יודעת איך זה יגמר בסוף, נראה לי שבכל מקרה הסוף יהיה מכאיב.

שלום הדר.

מילותייך יקרות ותובנותייך מוסיפות הרבה לפורום הזה.

הנה, כמה דוגמאות: "אולי שווה... לנסות ללכת דווקא על מטפל או מטפלת שמרניים ששומרים על גבולות," כתבת בתגובה למגי יותר מאוחר במשך היום. הוספת וכתבת לה: "מה שאני לומדת מכל העניין שגם בקשר הטיפולי קיימים כל המאפיינים של כל קשר אנושי, וקשר זה דבר חי אבל שברירי למדי שיכול לשגשג אם מטפחים אותו אבל יכול גם למות. בקיצור זה לא פשוט, מצד אחד את צריכה להיות אמיתית ואותנטית ומצד שני לעשות את הכל בתוך גבולות...".

הציטוטים שצירפתי כאן לא נועדו להביך אותך, אלא רק להמחיש לך עד כמה את מיטלטלת בין שתי העמדות שאת מציגה - כאן, לעומת זו שהצגת בתגובה למגי.

נראה ששאלת הקשר הטיפולי מאד מעסיקה אותך ואת האחרים, ובהחלט בצדק, מבחינתך ומבחינתם של מטופלים רבים: הפסיכולוג אכן הופך לאדם החשוב ביותר, לתקופות ארוכות לפעמים, ובמיוחד כשמרגישים מחסור ממשי בחיים עצמם, ואין חברים, ואין את מי לשתף. מעבר לדברים שהבאתי בשמך, על גבולות ועל היותו של הקשר הטיפולי בעל כל המאפיינים של קשר אנושי, אני רוצה להוסיף עוד קצת -

מנסיוני, מפגשים עם מטופלים אכן הם ממשיים ומעוררים את כל טווח הרגשות האפשרי, ממש כמו בחיים עצמם, אפילו אם מדובר על קשר שמוגבל בתוך מסגרת ברורה.

בנוסף, נדמה לי שכל קשר שהוא, ולא רק בטיפול, מאופיין בהיותו מתקיים בתוך גבולות מסוימים.

ולכן, כאשר הקשר הטיפולי דוחף לתלות חזקה ולרצון אדיר להתמזג עם המטפל, להפוך למעין יחידה משותפת אחת ובלתי נפרדת, דווקא האפשרות ללמוד להיפרד הופכת להיות בעלת פוטנציאל מעצים ומחזק.

אחד המטפלים שהיו לי אמר לי פעם, שאחד המטפלים שלו סיפר לו פעם שמטרת הטיפול, כבר מהמפגש הראשון, היא ללמוד להיפרד. יש הרבה חוכמה במשפט הזה, נדמה לי.

כל טוב,

התשובה שלך עם כל העניין של הפרידה עוררה אותי למחשבות רבות מאוד.

הדר

אני בן 57 בת זוגי מזה כמעט שנתיים בת 55 - אני מרגיש שהזוגיות שלנו טובה ויש כימיה בינינו, מידי פעם קשה לה מאוד לעשות איתי סקס, היא טוענת שהיא לא אוהבת אותי. אני מתעקש להשאר איתה כי היא אישה טובה, נראית טוב., מאוד אינטלגנטית. מידי פעם היא שולחת לי מיילים ממש יפים - במיילים האלה אני מרגיש שהיא מביעה את אהבתה - אך שוב היא טוענת שהיא לא אוהבת אותי. מידי פעם כנראה אני פוגע בה בלי לשים לב - והיא נעלמת לי, לא עונה לטלפונים לסמס. וכשאני מגיע אליה הביתה היא אומרת לי מה אתה רוצה אנחנו ממש ממש לא מתאימים - תמצא לך בחורה אחרת בטוח שם יהיה לך יותר טוב.

היא טוענת שאני מאוד נקי - והיא לא יכולה לגור איתי
היא מבקשת ממני לא להתערב לה בעניני הילדים שלה
היא טוענת שמאז שהתפרקה לה המשפחה - אין לה יותר משפחתיות, היא שונאת חגים, ימי הולדת. מידי פעם אני שואל אותה איך חיים והיא אומרת פשוט כרה. ושהיא רוצה מאוד למות נמאס לה מהחיים.

אבקש עצה טובה כיצד להתנהג ומה לעשות במקרים כאלה.

הרבה הרבה תודה

הי רף,

נשמע שבת הזוג שלך נמצאת במצוקה קשה. היא מאד נפגעה מהתפרקות משפחתה, מתלבטת מאד אם היא מעוניינת בכלל בקשר ואינטימיות, ואף לפעמים מבקשת למות. נראה שהיא לא "לא אוהבת" רק אותך אלא גם את עצמה ואת החיים. כואב הלב לשמוע זאת, ומחמם את הלב לשמוע את נסיונותיך להתקרב ולתמוך בה.

נראה שאתה צריך להתנהל בזהירות, בלי לחץ והתערבות, בהרבה רגישות ובהבנה לכאב שלה, כדי לתת לה הרגשה של בטחון וקבלה. נראה לי שהאופן שבו אתה מתעניין ברגשות שלה, ומבקש ממנה להסביר לך איך להתנהג איתה, הם מאד יפים.

כמובן גם לך יש צרכים בתוך קשר, וחשוב שתרגיש שאתה מסופק ולא מקריב יותר מדי.
אם אתה רוצה להשקיע עוד בכיוון רציני, אפשר להעזר בטיפול זוגי.

כל טוב,

שלום , אני בחור בן 27 , נשוי ויש לי ילדה , בתקופה האחרונה אני כל הזמן מדמיין שישנו מישהו עוקב אחריי ורוצה לפגוע בי בגלל ששיקרתי לו על משהו טיפשי ....
אם אני נוסע ברכב ונוסע מאחורי רכב אחר אני כל הזמן עוקב אחריו במראה ומנסה למדוד כמה זמן נמשכה הנסיעה שלו אחריי , אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שאני חש זה רק פרי דמיוני אבל אני לא מצליח , כך למשל אם ראיתי בחור לפני שבוע ואז אני נתקל בו שוב ברחוב והוא מסתכל עליי , אני מייד מתחיל לחשוב שבטח הוא עוקב אחריי , ונכנס למצב של פחד וכולי נהיה זיעה ורק בא לי לבכות ,,, מה עושים ?

שלום בחור,

בהנחה, שאתה שותף לה, שמחשבה זו אינה רציונלית, נראה כי פיתחת לאחרונה מחשבת שוא של רדיפה שהולכת ומתגברת, גורמת לך סבל רב וכנראה משבשת לך את התפקוד ואת איכות החיים. אם המחשבה תתעצם היא עלולה לגרום לך לתגובה לא רצוייה ואף מזיקה.
מחשבת שוא היא תופעה מוכרת ושכיחה וניתנת לטיפול. היא יכולה לנבוע מגורמים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים (שיבוש כימי במערכת העצבים) ומשילוב של שניהם. קשה מאד לטפל בה בכוחות עצמך, שכן כרגע היא חזקה מיכולתך לשלוט בה.
אנא פנה בהקדם לאיבחון פסיכיאטרי כדי לאבחן ולטפל במצבך. ככל שתקדים לטפל, תמנע החמרה, ותשפר דרמטית את מצבך,

בהצלחה!

שלום,
אני בת 17, לפני כבערך..חצי שנה איבדתי את סבתא שלי, היא קיבלה התקף לב והייתי שם כשניסו להחיות אותה (גם כשניסו להוציא אותי מהחדר לא הסכמתי) היא הייתה מאוד קרובה אליי היינו נפגשות הרבה (פעמיים בשבוע) וכל יום כמעט מדברות בטלפון.
מאז שהיא נפטרה אני לא מפסיקה לחשוב על מוות..
הכוונה, כל יום כשאני הולכת לישון המחשבות של איבוד עוד בן אדם קרוב אלי יכולות לשגע אותי
אני כל הזמן חושבת על זה שאמא שלי חס וחלילה או אבא או אחותי או כל אדם קרוב אלי וזה יכול להוציא אותי מדעתי, אני מנסה להוציא את המחשבות בזה שאני מדברת עם חבר שלי/ שומעת מוזיקה אך הן חוזרות ברגע שאני מפסיקה , וזה דבר שמאוד מטריד אותי ואין לי מושג מה לעשות איתו.
איך אפשר להתמודד עם זה ?
תודה רבה על העזרה :)

אם הכוותבת היא הילדה בשם בר...זה מלחיץ כי נכסתי לאתר כדי לראות מה פירוש המילה מוות ומצאתי שהילדה היא בדיוק כמוני...בת 17 איבדה מישו' לפני חצי שנה...והיא חושבת על מוות כל הזמן סביייב משפחתה...מה את עוושה ברגע זה,?

שאני ילדה ברגיל מאוד שמחה, אני לא עצובה או משהו מהחיים, כיף לי ומבחינתי החיים הם סבבה, אני לא דיכאונית חח
זה רק התחיל מאז המות של סבתא, וזה רק קורה בלילה לפני השינה...במשך היום זה כלל לא מטריד אותי

שלום בר,

את מתארת בכמה שורות חוויה כואבת מאוד. אובדן של אדם קרוב ואהוב באופן פתאומי ולא צפוי, ויותר מכך, את היית נוכחת ברגעים שזה קרה. זו חוויה מאוד לא פשוטה שמותירה חותם עמוק. לעיתים חוויות טראומתיות נרשמות בתוכנו ומבקשות בדרכן שנמשיך לעבד אותן, להבין את השלכותיהן הנפשיות, את הכאב והמשמעויות השונות של חוויות אלו. אינני יודע האם חלקת ועיבדת את החוויה הזו, אך מדברייך נדמה שהחוויה חוזרת אלייך דרך המחשבות על מוות של קרובים אחרים.
את יכולה לנסות לדבר על החוויה שעברת עם קרובי משפחה אחרים או עם חבר או חברה קרובים. לחלוק את הכאב, את הפחד שהיו כרוכים בחוויה מצידך ומצידם. לעיתים עוזר לספר את סיפור החוויה שוב ושוב ולשים לב לפרטים שונים בסיפור, ולאופן בו הסיפור משתנה ומכיל אספקטים שונים. את יכולה לכתוב לעצמך את הסיפור ואת הרגשות והמחשבות שליוו אותך.
אם את מרגישה שהפחדים והמצוקה שלך אינם מרפים רצוי לפנות לעזרה מקצועית ולעבד את החוויה בתוך טיפול פסיכולוגי.

ליבי איתך בכאב על האובדן והפחד מפני אובדנים נוספים

בהצלחה

היי
אני בת 16, רוקדת ומתעסקת פה ושם בתחומי אמנויות הבמה. הבעיה שלי היא שאני לא מסוגלת לשיר ליד אנשים-בכלל, גם לא "לסמן" (למשל: "איזה שיר זה"? אני: "לא זוכרת את השם". חברה: "תשירי"... נתקעתי).
זה מפריע לי בטירוף!! אני לא עושה מוראלים בתנועות נוער ואני גם כותבת מלא שירים מולחנים (אני מנגנת על כמה כלים) שהם פשוט במגירה כי אני לא מסוגלת לשיר אותם!
אני לא יודעת איך להתגבר על זה וממה זה נובע... זה לא פחד קהל כי אין לי בעיה לרקוד על במה או לשחק, זה רק שירה...
תודה, עדי.

שלום עדי.

לפני הכול, אני חייב לשתף אותך בפחד הקהל העצום שלי, בכל מה שנוגע לשירה. מה לעשות, בתחום הזה אני ממש לא מוכשר, ומתבייש להיחשף ברבים בחוסר-כשרוני.

בקשר אלייך, נשמע שבתחומים אחרים מאשר שירה את מרגישה בטוחה יותר, ונהנית להיות במוקד של תשומת הלב. וטוב שכך. במקרה של השירה, ייתכן שהיא משתייכת לדברים שבהם את פחות טובה, וזה בסדר גמור! אבל אולי אני טועה, ואת מתארת בעיה יותר עמוקה, כשפחד השירה רק מסמן את פני השטח שלה (האם את מסוגלת לשיר לעצמך, ובינך לבין עצמך את מרוצה מהתוצאה?).

קשה במסגרת הנוכחית לרדת לעומקם של דברים, אבל שווה לברר עם עצמך כמה דברים. למשל: מה מסמלת דווקא השירה, מבחינתך? מה פירושו של דבר להיות זמרת לא מוצלחת? איך מתייחסים או התייחסו לשירה שלך אחרים - חברים ובני משפחה? לאילו חלומות עתידיים נקשרת אצלך השירה, לעומת תחומי ביטוי אחרים שבהם את מתנסה?

תמיד ניתן לערוך בירורים כאלה עם עצמך, אבל כמובן שכאשר מישהו מלווה אותך בהם, הם לעתים נושאים פירות יותר מוחשיים. תמיד תוכלי להתייעץ - עם חברים קרובים או בני משפחה, או במסגרת בית הספר עם מורים או יועצים מקצועיים.

שיהיה בהצלחה, בכל מקרה!

שלום אני בת 25 נשואה 4 שנים אמא לשני ילדים ,אני אחרי 9 חודשים לידה.
והבעיה שלי היא ב3 השנים האחרונות אבל בשנה האחרונה הרגשתי שעיקר הבעיה היא אני הבעיה שלי בעיית אימון בזוגיות שמפריעה למערכת יחסים להתקיים בצורה בריאה נכונה ,ועוד בעיה שאני בנאדם לחוץ ולוקחת דברים ללב וקשה,אך זה מתבטא היום בחיי אחרת זה מפריע על התנהלות חיי היום יום שלי.
רציתי לשמוע מה ההמלצה שלכם ואם אני צריכה טיפול פסיכולגי ,האם זה כן יוכל לעזור לי.
ואם אני יכולה לעבור טיפול דרך האינטרנט תמשום שיש לי תינוק בבית.
איך זה מתנהל ואיך אני עושה את זה ולמי אני פונה?
תודה

שלום לך,

אני שומעת שעיקר הקושי שלך הוא בתחום הבין-אישי, כלומר במערכות יחסים. את מתארת קושי לתת אמון, רגישות ופגיעות. יתכן שהקשיים האלו נובעים מבטחון עצמי נמוך או מתחושה של עומס יתר ומתח.

טיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור, תוכלי לקבל טיפול חינם או מסובסד בקופת חולים או מרפאה לבריאות הנפש. יש טיפולים שנעשים ביחד עם התינוק ("טיפול דיאדי") במרפאות ציבוריות, גם זה יוכל לחזק אותך ולאפשר לך להגיע עם התינוק.

טיפול הוא קודם כל קשר אנושי בין שני אנשים, שמבוסס על אמון ועל רגישות ואכפתיות. כלומר טיפול מתבסס ועובד בדיוק על מה שקשה וכואב לך. לשם כך יתאים לך טיפול פנים-אל-פנים, שבו תוכלי לחוות את המבט, החיוך, שפת הגוף, היציבות של המקום והשעה, ובכלל והקיום הממשי של הקשר האנושי.

קיימים טיפולים וייעוצים דרך האינטרנט, אך אני סבורה שהם מתאימים להכוונה בפתרון בעיות ממוקדות יותר. אני בספק אם טיפול דרך האינטרנט יוכל לחזק אותך, אך את יכולה לנסות ולראות איך ההרגשה. בכל מקרה, חשוב לבדוק את ההסמכה והמקצועיות של נותן הייעוץ.

כל טוב,

היי אני לא יודעת מה עושים פה אבל אני צריכה עצה , עזרה לא יודעת מה בדיוק אני נימצאת באותה הסירה כמו כל האנשים שכותבים פה ואני לא יודעת מה לעשות אם החיים שלי לא באה ליכלום אבל בא לי הכל אין לי חשק לעבודה ,למשפחה והכל בכללי זהלא שאני לא יכולה לעשות את זה מזמינים אותי להכל יוצאים ובאים אליי המון אני טובה בעבודה שלי אבל לא יודעת אין לי חשק כח או בכללי תשוקה מלאה לחיים ואני רוצה אותה אבל לא יודעת פעם שמעתי משפט " כשטוב לי רע לי כשרע לי טוב לי" אני מרגישה שהוא מיועד לי אני ההרוס חברות בגל החוסר חשק לחיים ולריב עם משפחה בגלל זה ומפטרים או אני מתפטרת מעבודה בגלל זה אני לא יודעת אני לא מבינה בזה ולא מצליחה להסביר את עצמי טוב יותר מקווה שתבינו ותעזרו כי אני מרגישה כמו הילדים שלא מוצאים את עצמם ופשוט שוקעים באפלה אני לא רוצה להגיע לשם..... תודה על ההקשבה מקווה לתשובה ,עצה או אפילו עזרה .

שלום לך.

כנראה שלא הכל טוב בעולם שלך, וממש חבל לשמוע.

מנקודת המבט שלך, העולם נראה כרגע מבולבל מאד, ללא כיוון וללא יכולת להבין למה כל זה קורה. את מתארת מצב מתסכל, שמעורר הרבה כעס אצלך, ואולי גם כעס עלייך במקומות שונים, כמו בעבודה, במשפחה ועם חברות. קשה להיות שם לבד ואת מפחדת שהאפלה תוביל אותך למקומות קשים יותר.

טוב שפנית לפורום הזה. זו נקודת התחלה. כתבת את הדברים ואת קוראת אותם לעצמך, וגם את התשובה שלי, והנה - כבר את מגדירה לעצמך מטרה יותר ברורה: הגיע הזמן לנסות להיחלץ ממעגלי-הקסמים של ההרס, לפני שיהיה מאוחר מדי. ממליץ מאד לפנות לייעוץ מקצועי, שניתן גם בחינם במסגרות ציבוריות, ולהמשיך לברר פנים מול פנים את מה שתיארת כאן רק על קצה המזלג.

אני מאמין שאי אפשר להשתנות לבד, ותמיד צריך אחרים שילוו אותך בדרך הזו. במקרים רבים האחרים האלה יכולים להיות מטפל או מטפלת קשובים, סובלניים, שהולכים איתך לאורך זמן. קחי בחשבון מראש, ששינוי אינו עניין של שבועיים שלושה, אבל שכדאי לצאת לדרך הזו, עם הרבה סבלנות, אם רוצים לחיות יותר טוב בטווח הארוך.

שיהיה בהצלחה!