שלום,
אני בת 36, עובדת כבר קרוב ל-5 שנים בעבודה שבה אני מרגישה מנוצלת ולא מתוגמלת עם שכר זעום. אני עובדת כקלדנית ויודעת באופן כללי שעם הניסיון שלי (שהוא הרבה הרבה יותר מ-5 שנים) במקומות אחרים אני יכולה להרוויח הרבה יותר ואולי גם לזכות ליחס הוגן יותר. כאן רק מעמיסים עליי עוד ועוד עבודה, לעיתים גם עבודות שמחוץ להגדרת התפקיד שלי, אבל כשביקשתי העלאת שכר הייתי צריכה להתחנן ורק בפעם השלישית עשו טובה שהעלו לי את השכר ב-2 ש"ח לשעה..
מעבר לזה העבודה גם פוגעת בי פיזית, יש לי כאבים בידיים ובכתף בעקבות הקלדה מרובה. אני משתדלת לתת שירות טוב אבל כשאני רואה את תלוש השכר בסוף החודש אני שואלת את עצמי בשביל מה כל המאמץ הזה? בשביל נדבות אני קורעת את עצמי..?
כרגע אבא שלי תומך בי מבחינה כלכלית אבל כמובן שהוא לא יוכל לתמוך בי כלכלית כל החיים ואני חוששת שברגע שהוא לא יוכל לתמוך בי יותר אם אמשיך לעבוד באותה עבודה לא אוכל להתקיים. (למרות שאני רווקה ואין לי ילדים, אבל גם את עצמי אני אצטרך לפרנס איכשהו ואין לי מושג איך אפשר אם בכלל להתפרנס ממשכורת כמו שלי).
ותמיד אני אומרת לעצמי שאתחיל לחפש עבודה, או שאתחיל ללמוד משהו, לאו דווקא לימודים אקדמאיים, אפילו איזה קורס מקצועי שיקדם אותי איכשהו אבל בסוף שום דבר לא קורה. אני נשארת מקובעת עם ההרגל וחוץ מלקטר לא עושה כלום.
אציין שעד לפני כמה זמן הייתי גם בטיפול פסיכולוגי שבו דיברתי גם על הבעיה הזאת אבל לא רק, בין היתר היה ניסיון לראות מה כדאי לי ללמוד או בכלל איך להתקדם ולהגיע לעצמאות כלכלית אבל עדיין שום דבר לא קרה.
השאלה שלי כאמור איך בכל זאת אוגרים את הכוחות כדי להתחיל לעשות שינוי?