שלום מור.
ככל שהמשכתי לקרוא את דברייך, כך קוממו אותי יותר תנאי הניצול שאותם את מסכימה לקבל על עצמך במסגרת עבודתך. "למה היא מוכנה להשלים עם זה?" שאלתי את עצמי. "למה היא לא קמה ופשוט עוזבת את העבודה הזו, ומוצאת מקום יותר מתאים ויותר מתגמל?" ובאמת - למה את לא עוזבת ולא מוצאת מקום אחר?
כנראה שזו בדיוק הבעיה: קשה לעזוב מקום שמרגישים תלויים בו, אפילו אם הוא עושה לך רע. בהקשר הזה, לפני הכול, הייתי מציע לך לנסות לברר האם אכן את תלויה כל כך דווקא במקום העבודה הזה. מה יקרה, נניח, אם תהיי מובטלת תקופה קצרה עד שיימצא מקום אחר? הרי במילא את נעזרת באביך.
אני מניח שבוודאי חשבת על האופציה הזו, ועדיין, לא עזבת. למרות קולו של ההגיון, את נשארת במקום שעושה לך רע. בהקשר הזה, הייתי מציע לברר מה בכל זאת את מקבלת מהמצב. ההשערות שלי (רק השערות): יש משהו נוח בתחושה שאתה הקורבן, כשהאחרים עושים את הרע; עדיף שתהיה כתובת לכל הרע בעולם ושלכתובת זו יהיו אחרים מוחשיים וממשיים שהם לא אתה; עדיף להישאר קטן, ובזכות זה להימנע מלקחת אחריות על מעשים שאתה יכול ליזום.
גם אם חשבת על הרווח המשני שהתלות באחרים מייצרת עבורך, עדיין קשה ליישם שינוי ולצאת מהמעגל - מעגל התלות והקורבנות שמייצרות הימנעות מפעולה, שרק מחזקת עוד תלות ועוד קורבנות.
ההיחלצות מהמעגל הזה מאד קשה. זה כמו לבקש ממישהו שיושב בתוך בור למשוך לעצמו את שערות ראשו מלמעלה, וכך להיחלץ. אני מבין שניסית להיות בטיפול, ונדמה לי שמסגרת כזו, או מסגרת של קבוצות לעזרה עצמית, הן המקומות המומלצים, לדעתי. מציע לך לתת סיכוי נוסף למסגרת כזו, ולאורך זמן (ישנם טיפולים שניתנים ללא תשלום במרפאות ציבוריות, או בסיבסוד של קופות החולים).
מאחל לך בהצלחה (אבל חייב להוסיף שהצלחות ושינויים מתרחשים בדרך כלל רק בהדרגה, בצעדים קטנים ועם הרבה סבלנות),