הבעיה היא שההמלצות הרפואיות לא הגיעו כולן לאמא שלי, מה גם שהמלצה לטיפול פסיכולוגי איננה רפואית.
הקו הרפואי שקיבלתי היה מצויין , אבל הנחיה שנשלחה מבית החולים ע"י המרפאה בעיסוק לקופת החולים לא הגיעה לרופא המשפחה ונשארה במשרד עד שהגיעה לארכיון כי לאמא שלי לא היה מושג שהיא היתה צריכה ללכת למשרד של קופת חולים כי עד אז למעשה סבתא שלי ז"ל היתה הולכת איתי לקופת חולים ומנהלת את הטיפול בי בעיקר ואמא הלכה לעבוד. הטיפול הפסיכולוגי לא היה שיקום מתאים עבורי, וכן ההשמה התעסוקתית במסגרתו. הפסדתי טיפול קוגניטיבי בריפוי בעיסוק שהיה יכול לעזור לי מאוד בלימודים ובכלל, ובדיעבד קיבלתי בגיל שלושים ומשהו זכאות קצרה לשיקום כזה וזה היה כמובן מאוחר מדי ומעט מדי.
אני מרגישה זעם על המדינה ועל קופת חולים ועל ביטוח לאומי ועל הפסיכולוגית בבית החולים שלא ידעו את אמא שלי כדי לתת לי שיקום בצורה נכונה . כמובן שאני זועמת גם על אמא שלי אבל זה אבוד כי באמת היא לא ידעה.