שמי עמיחי, התחלתי לעשן בטיפשותי (כמו כולם) בגיל 16, וכמו כולם חשבתי לעצמי שאעשן לי קצת ואפסיק בלי בעיות מתי שרק ארצה.
היום אני בן 21.
לפני כשנה וחצי התחילה להציק לי מחשבה מאוד דכאונית מכיוון שהרגשתי שהסיגריות מגבילות אותי, הן לוקחות לי את החופש והעצמאות לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.
הרגשתי הרגשה נוראית בגלל שאני חייב להאכיל שוב ושוב את המפלצת המגעילה שבתוכי שדורשת ממני לעשות משהו שאני לא רוצה.
ניסיתי להכריח את עצמי להפסיק לעשן מספר פעמים, אך אפילו השנאה שהייתה לי כלפי הסיגריות לא עזרה לי להפסיק לעשן, וכעבור תקופות מאוד קצרות הייתי חוזר לעשן כמו גדול.
כל נסיון שכזה גרם לי לאומללות גדולה יותר בגלל שהרגשתי סוג של אשמה כלפי עצמי על כך שלא הצלחתי לעשות את מה שאני רוצה לעשות.
לפני כמה ימים קרה מצב שנגמרו לי הסיגריות, ומכיוון שהנני חייל בודד והמצב הכלכלי לא איפשר לי לרכוש קופסא חדשה החלטתי שאני לא אעשן עד שלא תכנס המשכורת הצבאית (???) הבאה.
אני ממש ממש סבלתי, הרגשתי את הדחף הפיזי, שהגוף שלי רוצה את זה בחזרה.
מרוב התחושה המגעילה הזאת, השנאה שלי כלפי העישון גדלה עוד יותר וכך נולד לו הרצון להפסיק לעשן, כי עד לאותה נקודה לא רציתי להפסיק לעשן, אלה לא עישנתי מחוסר ברירה.
לקראת הערב כבר החלטתי החלטה סופית שאני הולך להפסיק לעשן ויהיה מה.
לאחר שקמתי בבוקר הרגשתי הרגשה נוראית, הרגשה שכל הגוף שלי בעוד שניה הולך להתפרק. כל הנסיונות לסלק את המחשבות על הסיגריות לא הועילו.
קמתי מהמיטה, גירדתי את הכסף הדרוש ממקומות מסתור שהיו שמורים לימים שחורים ועם תחושה של אכזבה עצמית הלכתי לחקנות וקניתי קופסאת סיגריות.
אותה הסיגריה שעישנתי נתנה לי הקלה מהסבל שחוויתי, אבל יחד עם זאת, היא נתנה לי משהוא נוסף.... היא נתנה לי להבין שהיא בעצם גם זאת שגרמה לי לסבל הזה...... ושוב פעם השנאה שלי לעישון התגברה עוד יותר (כבר בפעם המי יודע כמה)..... והפעם החלטתי בשיא הבטחון והנחישות שזאת הייתה הסיגריות האחרונה שלי.
הפעם אני לא מרגיש את תחושת ההתפרקות ההיא שהרגשתי אז,
אני כל הזמן מחזק את עצמי על ידי כך שאני אומר לעצמי ש"אני הפסקתי לעשן – נקודה.".
התחושה שהגוף שלי נהיה יותר בריא נותנת לי יותר בטחון להמשיך עם זה...
אני רוצה להיות חופשי, וכל עוד והינני מעשן, לא אוכל להיות מי שאני רוצה להיות !!!
סתם הרגשתי צורך לשתף...