פורום הפרעות אכילה - תמיכה

כדור נגד כפייתיות עוזר גם למחשבות כפייתיות על אוכל ואכילה ?

שלום,
יש לי ילד בן 4 (אני לא יודעת אם אני כותבת במקום בנכון)
שבשנה האחרונה התחיל להוריד כל מיני מאכלים מהתפריט כגון:עוף,קציצות ...
בשבועות האחרונים הוא ממש התחיל להגעל ממאכלים מסויימים ומסרב לאכול או שמנסה
אפילו מאכלים שמאוד אוהב פיצה ושניצל...

אוכל כמה ביסים ,בוחן את האוכל, שואל שאלות - מה זה השחור על הפיצה ...
ומיד אומר איכס (ומוציא את זה במן הקאה קטנה כזאת)

אני מאוד לחוצה ומודאגת (האם מגיל קטן יכול כבר להתפתח הפרעת אכילה, ברור לי שזה נפשי ולכן זה מאוד מלחיץ אותי שהוא ילד כל כך קטן וכבר) ואני מראה לו את זה .ברגע שהוא מתחיל להוציא מהפה ולעשות הבעה של הקאה. (אני יודעת שזה לא נכון - אבל אני לפעמים לא מצליחה להתשלט על עצמי)

הוא מאוד אוהב ממתקים , דבריפ יבשים (עוגיות מלוחות,עוגות יבשות...) ,בבוקר אוכל בסדר.
מה עושים, אשמח לעצתכם .

שלום שמרית,

הכי חשוב במצב שבו את מתארת, לא להיכנס אתו למאבק סביב האוכל. לא לנהל אתו משא ומתן על מה אוכל, כמה אוכל, תישארי cool, תחרקי שיניים ואל תגיבי.
נקודה שניה , בדרך כלל האינטראקציה סביב האוכל היא עם האמא. אם זה אפשרי נסי לצור מצבים בו האבא מביא לו לאכול.
נקודה שלישית, תמשיכי להכין ולהגיש לשולחן גם אוכל שהוא הפסיק לאכול, אבל בעבר אכל, הוא לא חייב לאכול ממנו, אך שתהיה לו את האופציה.

איך, אגב, הוא אוכל במסגרת של הגן? האם גם שם הוא בררן באוכל?

במידה ואין שיפור במצב, או ישנה החמרה, קרי, ירידה במשקל, ממליצה לפנות להדרכה אצל פסיכולוג שמתמחה בטיפול בהפרעות אכילה.

אם תרצי לעדכן או להגיב , אני פה.

בהצלחה,

שלום,

תודה רבה .

לשאלתך, גם בגן הילד בררן מאוד.

בבוקר הוא אוכל את הסנדביץ. לפעמים אוכל איזה ירק ליד.
אבל בצהרים - בקושי רב . לא מוכן לגעת בפירות, אוכל אולי רק את התוספת ,אולי כמה ביסים . אני שמה לב שהוא אוהב דברים יבשים.

יש לי את אותו סיפור עם הבן הגדול שלי ילד בגיל 9 - מאוד קשה באוכל. לא אוהב הרבה דברים. מאוד ספציפי (מיצידו לאכול רק שניצלים. בבוקר זה סיוט להכין לו סנדביץ לפעמים בכוח אני נותנת לו לחמניה אפילו ריקה רק שיאכל משהו) כמובן שיש תקופות יותר טובות ויש פחות טובות. אפילו הלכתי איתו לרופא משפחה (בעבר) ועשינו לו בדיקות דם (כי חשבתי שסובל מחוסר תאבון) אבל הכל היה תקין.
ואף פעם לא חשבתי שצריך לטפל בילד - כי זה לא הגיע לרמה שהוא נגעל ומוציא
מהפה ועושה הבעה של הקאה. והבן הקטן שלי - פשוט נגעל יותר ולדעתי מפתח יותר אנטי לאוכל .

האם יש מכונים כאלה שמטפלים רק בילדים ?
האם כדאי לי לקחת ולטפל כבר בשניהם? הבן האמצעי שלי - אוכל מצויין . כל דבר לא
בררן. גם אני כזאת . אבל בעלי מאוד קשה עם אוכל. האם זה יכול להיות אופי ? גנטי?

אשמח לתשובתך.

אני והחברה שלי שתינו נשים שמנות מאוד.
פעם מישהו קרא לחברה שלי "פרה שמנה" - והיא נתנה לו מכה באשכים.
הוא התקפל מכאבים.
לדעתכן, היא נהגה נכון או הגזימה?.
עלבון כזה מצדיק מכה באשכים?.

היי,
אני לא יודעת איפה להתחיל ואם יש טעם אבל חייבת לפרוק כי אף אחד לא מבין אותי באמת.
כל חיי הייתי אצל דיאטניות -מכיתה א' בערך ולעולם לא הייתי שמנה תמיד מקובלת, חייכנית,שמחה. תמיד הייתי עושה המון ספורט ובכיתה יב אפילו הצלחתי לשלב אכילה נכונה וירדתי במשקל בצורה תקינה רק שככל שירדתי ככה רציתי לרדת עוד ועוד וזה לא נגמר כל יום מורידה עוד משהו מהתפריט היומי עדלמצב של אכילת ירקות גבינה וגלידה דיאט בלבד וגם רק בערב כדי לא להרגיש נפיחות כל היום . כל זאת לצד המון שעות אירובי ביום. לפני כשנה וחצי התחילו שתי תופעות האחת לאכול ולהוציא את מה שאכלתי כלומר ללעוס ולא לבלוע והשניה להקיא אבל לא "בכח" אלא בגלל שהגלידה הנוזלית עולה באופן עלאק טבעי . אני בת 23 כלפי חוץ נראית כמו בחורה שלא חסר לה כלום, יש לי עבודה מדהימה ,אני מסיימת תואר ראשון, משפחה טובה,המון חברים, לא מפסיקים להתחיל איתי ואני שומעת לא מעט הערות מחמיאות על המראה שלי אך כל זה לא שווה ועובר לידי החיים שלי אינם חיים אני לא מצליחה לעשות כלום בלי לחשוב על איזו שמנה אני ומגעילה ומה מסתכלים עליי בכלל וכל היום רק חושבת איך לא לאכול ואם כן כמה שפחות ואז בלילה התקפי בולמוס של אוכל ואוכל ואוכל אז אולי לא משו משמין אבל המון אוכל "דיאטטי" כל הגוף שלי מלא סוכרזית וגואל נפש ובא לי למות פדשוט אני לא נהנית מכלום והגעתי למצב שכבר לא בא לי לעשות כלום. הייתי הרבה יותר רזה ואיכשהו עליתי במשקל אני עדיין נחשבת לא מלאה אפילו אבל בעיניים שלי אני מזעזעת ומזועזעת מעצמי התחלתי ללכת לפסיכולוגית וסיפרתי על ההקאות אך אני לא מצליחה לאהוב את עצמי אוףףףףף יש לזה סוף???

המצב שלי מאוד דומה לשלך..
אם את צריכה לדבר עם מישהו או תמיכה.. תרשמי לי את המייל שלך ונפטפט לנו קצת :)
גם אני לגמרי לבד בעניין הזה ויודעת היטב כמה זה קשה ונורא כאשר האוכל הופך לאויב הכי גדול ולחבר הכי טוב..
בבקשה השאירי לי מייל...
ועד אז..תהיי חזקה!

nona2009@walla.com

היי,

אני שמחה שלירון פנתה אלייך, כיוון שאת מאוד לבד עם הפרעת האכילה ולמעשה ׳כולם׳ סביבך חושבים שהכל בסדר אצלך. הפער בין החוץ לפנים מאוד גדול.
אני חושבת שטוב עשית שפנית לטיפול , אך את צריכה להיות סובלנית, זה תהליך שלוקח זמן, חשוב שסיפרת על ההקאות, אך זה לכשעצמו לא גורם להפסיק אותם.
זה צעד חשוב, כיוון שאינך מסתירה, אך צריך לעבור תהליך על מנת שתהיי מסוגלת ב׳סופו׳ לוותר על ההקאות.

מאחלת לך הצלחה ובריאות

החברה שלי ואני שתינו נשים שמנות מאוד.
פעם מישהו קרא לחברה שלי "פרה שמנה" - והיא נתנה לו מכה באשכים.
הוא התקפל מכאבים.
לדעתכן, היא נהגה נכון או הגזימה?.
עלבון כזה מצדיק מכה באשכים?.

בבקשה שמישהו כבר ישים לזה סוף.
אני לא יכולה יותר להתמודד, אני לא מסוגלת לסבול יותר את עצמי. לא משנה מה קורה וכמה זמן היה טוב יותר, בסופו של דבר הכל נשנה וחוזר על עצמי, כי הכל דפוק בתוכי.

בבקשה שמישהו ישים קץ לכל, שלא אצטרך יותר לנשום, ושלא אצטרך בכל נשימה לסבול, לכאוב ולהתייסר.
בבקשה. אני לא יכולה יותר.

(בולימית אחרי שנה ללא בולמוסים, שהכל חוזר על עצמו..)

שלום,

את מאוד סובלת ובצדק, אחרי שנה שחשבת שהתקפי הבולמיה מאחורייך הם חזרו.
ואז מתעוררים כלפי עצמך רגשות קשים של שנאה ותיעוב.

אני מקווה שאת במסגרת טיפולית , כי זאת התקווה ובאמת האפשרות לצאת מהמעגל
לבולמיה יש סיבה , היא לא מתרחשת סתם, היא מבטאת ענינים רגשיים עמוקים, שאולי כרגע נראים רחוקים ולא קשורים.
אם אינך נמצאת בטיפול ממליצה לך בחום לפנות. אם את זקוקה לעזרה בהפניה לטיפול את יכולה לצור עמי קשר דרך המייל. 

שלום לכולם

כולכם מוזמנים להכיר אנשים במצב דומה, לשתף ולהתייעץ בכל הקשור להפרעות אכילה,

כאן בקהילת הפרעות אכילה התומכת באתר.

כולכם מוזמנים :-)

תודה

בזמן האחרון התחלתי במנהג מוזר כזה -
כל פעם שבא לי לאכול משהו, בתור נשנוש, לא ארוחה, אני מכניסה לפה, לועסת ויורקת.
זה רע? פוגע איכשהו?

היי ג׳ני

הלעיסה והיריקה הן דרך שבה את מספקת באופן חלקי את הרצון שלך לאוכל מבלי שתרגישי שאת ׳משלמת׳ במשקל. זו עוד התנהגות שקשורה להפרעת אכילה.
אני לא יודעת אם זה פוגע פיזית, אך זה בהחלט משקף שהפרעת האכילה שלך מתפתחת וזה מדאיג. את צעירה, וככל שתקדימי ותטפלי בעצמך הסיכויים שלך להחלים גבוהים יותר. האם שיתפת את אמך?

היי אני כתבתי לכם מקודם על זה שאני לא רוצה לתרתר את ההורים שלי בטיסות בקיצור אני אובחנתי כחולה באנורקסיה ואני עדיין חושבת שזו טעות אני לא כל כך רזה לדעתי עכשיו אני עליתי על שיטה חדשה להקיא.... ואני נורא שמחה שעכשיו יש לי שליטה על מה שאני אוכלת כי אני יכולה להקיא אותו אחר כך אני יודעת שזה לא בסדר אבל לא רוצה להפסיק אני רוצה שתישרא לי השליטה הזו ואני יודת שאם ההורים שלי ידעו הם יתאכזבו מיזה ואני יודעת שזה לא בסדר אבל אני לא רוצה להפסיק מה לעשות????

את כותבת שאת יודעת שזה לא בסדר,
חשוב שתדעי שזה לא רק בגלל החוסר באוכל אלא ההקאות פוגעות מאוד במערכות הגוף, כמו הלב. וכשמתרגלים קשה להפסיק.
שתפי בזה את המטפלים שלך, הכי מוקדם שאפשר.

את מחמירה את הפרעת האכילה על ידי ההקאות. את פוגעת בעצמך פיזית, ונראה שאת מתקשה לקבל את האבחנה שקיבלת ( אגב, על ידי מי?)
ממליצה לך לשתף את הצוות שמטפל בך ולספר על ההקאות.
עג כמה הורייך מודעים למצבך?

שלום לכולם
כולכם מוזמנים לקהילת הפרעות אכילה החדשה כאן באתר, בה תוכלו לשתף, להכיר, לשתף ולהתייעץ עם אנשים במצב דומה.

נתראה בקהילה :-)

השארתי פה הודעה או שתיים בעבר, לא זוכרת בדיוק מה כתבתי או באיזה שם השתמשתי אז אני אתחיל מהתחלה:
אני בת 16, גובהי הוא 1.70 ואני שוקלת 55.
ירדתי בחודשיים האחרונים כ2 קילו וחצי.
אני כלכך רוצה לרדת עוד במשקל. אני רוצה להגיע ל53-52, וזה די אפשרי, אבל ישנם מספר בעיות:
1. הפחתתי דרסתית בכמויות האכילה. פעם לא הייתי מודעת לכמה קלוריות צרכתי ליום, אבל כיום המספר לא עובר את ה1000. יש ימים שאני צמה, יש ימים שאני אוכלת הרבה, זה לא ברור.
הדבר הזה בעייתי מכיוון שאם אתחיל דיאטה נורמלית, אני ברור מאליו אשמין. אני מפחדת פחד מוות מהשמנה, וכל יום שאני שוקלת את עצמי, הלב שלי דופק בצורה מטורפת. אם המשקל מעל 55 אני יכולה להיכנס לדיכאון למשך כל היום, אם מתחת - אני הבנאדם הכי מאושר שיש.
בנוסף לכך אציין שאני שוקלת את עצמי משהו כמו 3 פעמים ביום.
2. אמא שלי שמה לב לירידה שלי במשקל ולמה שאני אוכלת.. בגלל זה היא מודאגת. היא מודאגת גם מדברים קטנים כמו שהיא רואה שאני אוכלת הרבה ירקות/ מבקשת ממנה לקנות הרבה ירקות או עושה כפיפות בטן. היא מודאגת מדי וזה מקשה עליי לאכול כמו שאני רוצה.
3. יש לי אהבה מטורפת לפחמימות. לחם זו האהבה הכי גדולה שלי. כל השאר אני יכולה לוותר, ובשיא הכנות אני מעדיפה צלחת מלאה בירקות בשלל הצבעים מאשר צ'יפס ובמבה. האהבה הזו מקשה עליי לשמור על המשקל
4. התסכול שלי הוא שאני תמיד צריכה לשמור על המשקל. אני רואה בנות אחרות שאוכלות ולא משמינות/ משמינות ממש טיפה יחסית לכמה שהן אוכלות, זה מדכא אותי! אני נדפקתי עם החילוף חומרים המגעיל הזה! הייתי פעם עושה מלא ספורט אבל לאור האירוניה זה רק גרע מהמצב. התיאבון הגדול לאחר כל אימון איזן את הקלוריות ששרפתי באימון.
אני מתוסכלת, מפחדת כלכך מעלייה במשקל.
מפחדת לאכול, מפחדת להשקל, מפחדת לצאת החוצה ולהתפתות לאכול משהו שאסור. אני ניסיתי להקיא כבר מלא פעמים. הצלחתי רק פעם אחת, וגם זה בערך.
השאלה שלי היא.. יש לי הפרעות אכילה? זה נחשב בגדר הפרעות אכילה, למרות שהמשקל שלי לא נמוך בכלל?
תודה מראש

היי אליסון,

התמונה שאותה את מתארת,כלומר: עיסוק גובר באוכל,פחד לעלות במשקל, שקילה מס' פעמים ביום , נסיונות הקאה , מתאימה להגדרה של הפרעת אכילה (על אף שאת במשקל תקין ) . אני מציעה לך לפנות לאמך, ששמה לב שמשהו לא תקין אצלך, לשתף אותה ולפנות לטיפול בהקדם , טיפול המשלב טיפול פסיכולוגי ודיאטנית .

שלום
האם זו סוג של הפרעה?
איני יכול להרדם בשום מצב עם הבטן שלי לא מלאה.
לא שנת צהריים ולא שעת ערב.

זה לא פוגע לי במשקל כרגע (בן 30) אבל בגיל מאוחר יותר זה עלול להיות בעוכריי.

בטן מלאה מעייפת אותי ועוזרת לי להרדם.

יש לכם רעיון איך להגמל מזה?

שלום רן,

לא נראה לי שמדובר בהפרעת אכילה,
(אלא אם כן אתה מתעורר באמצע הלילה על מנת לאכול ואז חוזר לישון, ואז מדובר בתופעה שנקראת ׳אכילת לילה׳.)
יחד עם זאת, נשאלת השאלה מדוע אתה צריך להיות עם בטן מלאה על מנת להירדם?
אני רוצה לשתף אותך במס׳ מחשבות שיש לי על הנושא ( לא בהכרח הן נכונות או מחייבות לגביך) . ברמה הפיזיולוגית יתכן ונוצרה מעין תלות בין תחושת המלאות להרדמות.
ברמה הרגשית/נפשית יתכן וזה ביטוי לצורך שלך להיות רגוע , ללא דאגות ,בלעדי האוכל/תחושת מלאות לא תרגיש רגוע מספיק על מנת להרדם.
זו תופעה שמוכרת מהינקות ,תינוק שבע הוא רגוע וישן, אם יהיה רעב לא יצליח להרדם.
יתכן ואתה סובל מחוסר שקט פנימי אשר אינך מרגיש אותו (או שכן) ואתה מנסה להרגיע אותו דרך האכילה לפני השינה.
ועכשיו לשאלתך, מה לעשות?
יש 2 אופציות , אשר אינן סותרות אחת את השניה:
א. לעבור תהליך של גמילה, להפחית בהדרגה את כמות האוכל לפני השינה. על מנת לשבור את התלות בין האוכל לשינה.
ב. פניה להתייעצות פסיכולוגית ,על מנת להבין ,האם מדובר בביטוי של קושי רגשי ואם כן אז לטפל בו .

אם אתה רוצה להגיב לדברי או לשאול שאלות נוספות בנושא אתה מוזמן,

 

לפני שהחלטתי לכתוב כאן תגובה משל עצמי חשבתי המון. אפילו שאני נחשפת כאן בצורה דיי אנונימית, ופרט לשם לא ידוע עליי דבר , מאוד קשה לי לעשות זאת. קראתי בפורום הזה דברים נורא קשים , ומה שמפחיד אותי שעם חלקם הזדהיתי וחלקם עוברים גם עליי.
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מתעסקת יותר מידיי במשקל שלי ובאיך שהגוף שלי נראה , יש לי פחדים נוראיים מעלייה במשקל , אני בדיכאון כל הזמן , ואני מוציאה את זה על אנשים שקרובים אליי והם לא מבינים מה עובר עליי. הגובה שלי 162 והמשקל הכי גבוה שהייתי בו הוא 54. פעם לא הייתי מוטרדת כלל מהמשקל שלי , נכון להיום 54 לגובה הזה ניראה לי משקל של היפופוטם. הצלחתי בעזרת דיאטות להגיע למשקל 46 ומבחינתי במשקל הזה הגוף שלי היה נראה מושלם. כרגע אני שוקלת 50 , אני נורא מדוכאת , אני נמצאת במצב שאני משכנעת את עצמי לעשות דיאטה כדי להוריד ל46 , אני מחזיקה מעמד בדיאטה לתקופה של שלושה ימים (1000 קלוריות ביום) ואז לאחר שלושה ימים יש לי התקף שאני אוכלת כל מה שנקלי לי בדרך , בעיקר דברים מתוקים , לא כי אני רעבה , אני אפילו לא יודעת מה הסיבה , אני פשוט אוכלת ואוכלת ואוכלת ולא יכולה להפסיק ואני מגיעה למצב שכבר קשה לי לזוז ואני מרגישה תחושת אי נוחות. יש לציין שניסיתי להקיא שלוש פעמים ולא כל כך הלך לי , והתחושה נוראית. אני מרגישה כל כך מגעיל , אני רק רוצה לחזור למשקל שלי. יש לציין שאני נשקלת בצורה כפייתית זה יכול להגיע ל5 שקילות ביום , אני מודעת לזה שאני נמצאת במצב לא נורמאלי. הייתה לי גם תקופה של חודש בערך שהייתי על תה טיבטי , הפסקתי עם זה כי קראתי על זה דברים מפחידים, היה לי נורא קשה לחזור לעצמי מבחינת זה שלא הצלחתי ללכת לשירותים ,סליחה על הבוטות ללא עזרת התה הזה מרוב שהרגלתי את מערכת העיכול שלי לא לעבוד בצורה עצמאית. אז עכשיו אני כן מצליחה ללכת לשירותים אבל יש לי את ההתקפים האלו שדיברתי עליהם קודם ואני עדיין נורא מוטרדת מהמשקל שלי ומתה לחזור לשקול 46. אני מרגישה במצב חולני , אני כבר לא רואה כמעט חברים כי הם יושבים בבתי קפה ולא כיף לי ללכת לשבת איתם ולהסתכל עליהם כי אני לא אוכלת כלום בחוץ. כשתוקף אותי התקף רעב זה בסתר אף אחד לא יודע ואני מסתירה את זה , אני הולכת לסופר קונה מלא שוקולדים אוכלת אותם ויורדת ישר לזרוק זבל כדיי שגם אמא שלי לא תראה. אני מתביישת בזה. אפילו אני ממציעה תירוצים לחבר שלי למה אני לא יכולה לבוא אליו ברגע שהמשקל שלי עולה עקב התקף כזה כי אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי. אני מסוגלת אפילו להבריז מבית ספר כי אני לא רוצה שאנשים ישימו לב שעליתי במשקל. בקיצור אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כל עזרה של דיאטניות וכאלו עולה כסף ואני ממש לא יכולה להרשות לעצמי דבר כזה.
שחכתי להגיד שאני עוד חודש בת 18. בקיצור אני מצטערת על המכתב הארוך אני פשוט באמת כבר לא יודעת למי לפנות עם כל מה שעובר עליי אני מרגישה נורא.

היי קרן,

אני מתנצלת על העיכוב בתגובה ומקווה שתראי אותה.
יש חשיבות לכך שאת נחשפת פעם ראשונה בפורום הזה , קודם כל כי את גם דרך זה מספרת משהו לעצמך. את במצוקה מאוד גדולה סביב המשקל שלך , ואכן מה שאת מתארת מתאים להפרעת אכילה. אך זו לא גזירת גורל, ניתן בהחלט לטפל בה . אינך חייבת לפנות לטיפול באופן פרטי את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת חולים. אם את צריכה הכוונה את מוזמנת לשאול פה או לפנות אלי במייל.

שלום לכולם,
רזיתי בשנה האחרונה (לאחר ניתוח שרוול קיבה) כ-43 ק"ג ואני קרובה מתמיד ל BMI תקין.
היום עיקר ההתמודדות שלי היא רגשית-נפשית, להחליף את האוכל ששימש כמקור נחמה משען ומפלט בדרכים טובות יותר ולהתמיד באכילה נכונה ובפעילות גופנית מתונה.
אחד הדברים שעוזרים לי מאוד בדרך, הוא שיטת פלדנקרייז שגיליתי במקרה (בגלל כאבים במפרק הירך כשהתחלתי בהליכות מרובות) וחלחלה לתוך חיי בכל אספקט אפשרי.
רוצה לחלוק איתכם את הטוב שנפל בחלקי. כדאי לקרוא - ולמי שימצא זאת מתאים לו ממליצה להתנסות. יש עוד הרבה אתרים, זה האתר של המורה שלי:
http://www.the-spring.net/
ראו במיוחד את נושא התמיכה בירידה במשקל, אם כי כשזה הופך לחלק מהחיים הירידה במשקל היא תוצר-לוואי מבורך של משהו הרבה יותר עמוק:

בהצלחה לכולם!

שלום אנשים
פתחנו לאחרונה קהילת הפרעות אכילה בה תוכלו להכיר, לתמוך, לחלוק לשתף ולהתייעץ עם אנשים נוספים הסובלים מבעיות אכילה.

רק בריאות :-)

אני בת 16.5 ולפני פחות משנה עשיתי דיאטה די קיצונית ועקב זה פסק לי המחזור החלטתי שאני רזה מספיק (46) וככה גם כולם אמרו ושאני ישמור על המשקל הקיים וברוך ה' חזר לי המחזור לאחר כחודשיים שוב לא קיבלתי וכשנשקלתי ראיתי שרזיתי למשקל 43 וחצי בלי להשים לב השמנת ל44 ונשארתי במשקל זה כמה חודשים וכשראיתי שאני שוב לא מקבלת החלטתי להשמין שוב ל46 עכשיו השמנתי והשאלה שלי אם המחזור ישוב אם אני ישמור עודפעם על המשקל ויאכל בריא בבקשה תעזרי לי!! אני כבר לא יודעת מה לעשות ואני ממש בלחץ מזה!! אני מפחדת מאודדד כי אני יודעת מה יכול לקרות אני מפחדת שלמרות שהשמנתי לא יהיה לי מחזור כי אני רוצה בעתיד יללדים אז מה לעשות??.

את לא אמורה לטפל בעצמך דרך עלייה או ירידה במשקל!!!
הפסקת המחזור היא סמן, עלייך לפנות להורייך ולשתף אותם על מנת שתתחילי מיידית בטיפול.
נראה שאת סובלת מהפרעת אכילה. בנוסף את חייבת להיבדק כמובן, אצל רופא אל תזניחי זאת!!!

קודם תודה על ההענות המהירה :) אני חייבת לציין שאין לי שום הפרעה ושאני מוכנה לעשות כל מה שידרש כדי להיות בריאה כי אני רוצה את זה!!אני רוצה מחזור! ולא יהיה אכפת לי להשמין עוד או לקבל ויטינים או כל דבר אחר שיגידו לי אני נקלעתי למצב הזה בטעות וירדתי במשקל בלי רצוני כי היה לנו אירוע לא נחמד בבית...(לא משנה מהו)ועכשיו אני לא יודעת איך לתקן את זה ולכן השמנתי כי זה אמור לעזור לא? ככה מטפלים בזה לא? אני לא יכולה לפנות לרופאת משפחה שלי מסיבה אישית שלא קשורה לנושא אז מה אני יעשה?איך להיזיר את המחזור? אם השמנתי ואני יקח ויטמינים זה יעזור?
תודה רבה על ההקשבה והעזרה ועל המשוב המהיר אני מעריכה זאת מאוד!! <3

הי,

את לא חייבת לספר מה היה אותו אירוע, אך לעיתים אם עוברים אירוע קשה חלק מהתגובות אליו יכולות להיות אובדן תיאבון שבעקבותיו יש ירידה במשקל.
כנראה הירידה במשקל שלך היתה דרסטית וגרמה להפסקת המחזור. ראשית פני לרופא משפחה . בהוסף,ממליצה לך לפנות לדיאטנית ובמקביל לפסיכולוג על מנת להעריך את מצבך הרגשי.

נמאס לי אני לא יכולה יותר אין לי חיים הכל סובב סביב אוכל ספורט קלוריות ומשקל. אני מנסה לשנות את זה אני מנסה לאכול נורמלי אני מנסה להפסיק את הבולמוסים את הצומות את ההקאות אני פשוט לא יכולה.
לפעמים זה מגיע למצב שאני מעדיפה למות מאשר לחיות עוד רגע עם המחשבות האלה.
מצד אחד אני פוחדת לאכול מצד שני אני לא יכולה להפסיק.
מצד אחד נמאס לי מזה מצד שני אני לא יכולה בלי זה.
אני באמת משתגעת אני לא יכולה יותר אני חייבת עזרה עכשיו ועד שיש תור לדיאטנית או פסיכולוג זה לוקח חודשים.
מה אני יכולה לעשות?!

אני מבינה כל כך את המצב שבו את נמצאת..
גם אני בדיוק במקום הזה ומכירה היטב את הסבל הרב שכרוך בכך.
אם תרצי לדבר תשאירי לי פה את המייל שלך..
גם אני לבד במחלה הנוראה הזו..

אני מצטערת על האיחור בתגובה,
את מאוד מאוד סובלת, ואת אכן חייבת לקבל עזרה על מנת לצאת מהמעגל ההרסני של
הפרעת האכילה.
ישנה רשימה מצורפת בפורום של מקומות לטיפול בהפרעות אכילה, הכנסי לרשימה ופני למקומות נוספים, את לא נמצאת במצב שבו את יכולה להמתין, יש לך גם אפשרות לאשפז את עצמך מרצון במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, שם תקבלי טיפול כולל של טיפול פסיכולוגי, תרופתי וליווי של דיאטנית. לעיתים יש מצבים שזה יכול לעזור.

שלום,
יש לי אחות בת 10, ואני נורא מודאגת בקשר להרגלי האכילה שלה
כל הזמן היא חשה ברעב גם לאחר שהיא אכלה כמות של קלוריות מכובדת, לעיתים היא אוכלת בבוקר עוגת מאפין בטעם שוקולד בביה"ס שהיא לומדת 7 שעות היא אוכלת 3 פיתות עם שוקולד, שהיא באה הביתה ובטעות לא הייתה ארוחת צהריים מוכנה והיא הייתה צריכה לחכות עוד 30-45 דק' היא מתחילה להתעצבן. אני מעירה לה על כך הרבה ומבקשת ממנה לעשות דיאטה בת שבועיים היא מסכימה ויום לאחר מכן מבקשת מאמא שלי שתכין לה לביה"ס כריך עם שוקולד...למרות זאת משקלה לא עולה ,הגובה שלה הוא 1.38 ומשקלה הוא 41 למרות שהיא אוכלת יותר מתוקים ולחמים מאשר אוכל רגיל היא נשארת במשקל זה;

ועוד שאלה נוספת, אמא שלי נתקלת בהרבה מצבי לחץ שגורמים לה להפסיק לאכול, בשנה שעברה התגלה לי גידול שני בצוואר הרחם, בעקבות המחלה נכנסה לדיכאון שגרם לה פשוט להפסיק לאכו וירדה 14 ק"ג בחודשיים.מחודש אפריל ועד היום היא עלתה 5 ק"ג והיא עדיין נראת נורא רזה הגובה שלה הוא 1.71 ומשקלה הנוכחי הוא 55.

יש איזו שהיא דיאטנית שתסייע לה לעלות במשקל ולאחותי כדי שתשמור על משקל תקין ואפילו שישל לה 4 ק"ג ?

אני מתנצלת על זמן התגובה הארוך,

ניתן לפנות לכל דיאטנית במסגרת של קופת חולים.

אך נראה לי שאת דואגת לאחותך ולאמך ואת מבטאת את הדאגה דרך העיסוק באוכל.
אם לאמא יש ירידה בתיאבון יתכן שהיא חווה דיכאון כתגובה לגידולים שהתגלו.
בת כמה את?

אני אוטוטו 18....כבר שנתיים במעגל של בולמיה .
אני לא אנורקסית,אנורקסיות הן אלה שבתת משקל .ובכל זאת הרופאים הגדירו שאני סובלת במולמיה ואנורקסיה קשה ....
אני במשקל תקין אני גובה160,ומשקל 53 .המטרה שלי היא 35.
יש לי דרך לירידה במשקל הזאת .אני אוכלת מאוד מצומצם,בין 100 ל-150 קל' ליום,ומקיאה .....אני אוכלת כל מה שמתחשק לי .אני פשוט לועסת את האוכל אבל לא בולעת אותו,אלה יורקת אותו לשקית ......הייתי מאושפזת חודש וקצת בנהרייה וחתמתי על סירוב אשפוז כי העלו אותי במשקל .כל החיים הייתי שמנה,והשיא שלי היה 90 קילו....
וזה היה ממש לפני שנתיים .כל הפירסות הזה עכשיו של קארין באומן ואנורקסיות אחרות,גורמות לי למוטיבציה מטורפת,זה לא מעורר נורה אדומה בראש שלי ....
אני מפחדת נורא מעלייה במשקל,אני מפחדת לאכול.
כולם אומרים שהכי נכון בשבילי הוא אשפוז בתל השומר,אבל אני לא רוצה,מהסיבה הפשוטה ששם יצחקו עלי .אני חמישים ושלוש קילו אין לי סיבה להיות בתל השומר .יש הצעת חק הכנסת על אשפוז בכפייה לאנורקסיות ובולמיות,ואני מפחדת שהרופאה או הסיכיאטרית ייתנו לי הפנייה בכפייה ....
ירדתי חמש מידות בחודשיים האחרונים.חמש מידות בחזייה,שלוש מידות בג'ינס ,ובחולצות אני xs.....אומרים לי שאני רזה,אומרים לי שזה כבר לא יפה,קר לי כל היום,ואין לי מצב רוח ....אני לובשת 4 שכבות של חולצות ,ושתי מכנסיים,ועדיין אומרים שאני רזה .עדיין קר לי עם כל השכבות .....אני אוהבת לראות עצמות בולטות .ואני רוצה לראות את כולן אצלי בגוף.מבחינתי זה זה יפה,וזה המודל לחיקוי שלי .תמיד שולחים לי תמונות של השואה,חושבים שזה יעורר בי מחשבה נכונה ....אבל שוב זה להיפך מבחינתי זה יפה .

שלום רעות,

גם אם את לא בתת משקל נשמע שאת סובלת מהפרעת אכילה.
אני מפצירה בך לפנות לטיפול, אל תפסלי מסגרת אישפוזית.
המוטיבציה שמתעוררת מהמקרה של קרין באומן מעידה על כך שאת במצב קשה.

אני לא רוצה אשפוז,ברחתי מהאשפוז הקודם והוא היה האשפוז הראשון שלי .לא מסוגלת להעביר את המחשבה שיעלו אותי במשקל .

אשפוז זה אכן סיטואציה מאדדדדדדדדד מאד קשה של משטר ומאסר איומים והחרמות עונשים וקשים ! אבל שווה...ותאמיני לי שווה גם לטווח רחוק. למרות שקשה לראות את זה.
האם כבר עשית צבא?
תלכי בינתיים לטיפול בלי אישפוז....זה עדיף מכלום.
לא כדאי לך להתעורר במחלקה - כמו שקרה אצלי. עדיף לך ללכת לשם ברגלייך מאשר ליפול לשם בהפתעה.

עד ל-30.1 אני מושעת מגיוס ,לא נתנו לי יותר מידי פרטים רק את המידע הזה.אני חושבת שהצבא גילה על האשפוז שלי או משהו ולכן מעקבים לי את הגיוס .
אני מטופלת .

רעות,

עצוב מאוד לקרוא את מה שאת כותבת.כנראה שאת צריכה לעבור עוד דרך מסוימת כדי להבין שאת במדרון תלול והדרך אליו מובילה רק לגיהנום עמוק וטובעני..
אין לי אלא להצטרף לדבריה של אפרת ולומר לך להתמסר לטיפול ויפה שעה אחת קודם.
ואגב,קרין באומן בסבל נוראי,תאמיני לי,אני מכירה אותה מקרוב.אם היא היתה יודעת את מה שהיא יודעת היום היא לא היתה נותנת לעצמה ולמצב להתדרדר למצב כזה.
הפניה שלך אלינו מאוד מעודדת כי היא מבהירה לי שיש בך קול בריא שמבין שאלו חיים ללא חיים.את בתחילת הדרך הזאת ובידיך השליטה האמיתית להחליט לאן
מועדות פנייך.
אל תוותרי על עצמך,
קרן אור.

אני מטופלת ,יש לי פסיכולוגית פעם בשבוע,שמאוד כיף לי אצלה .היא יותר נכון פסיכותרפיסטית שמתמחה בנושאי תקיפות מניות וה"א.אנחנו יותר עובדות על התקיפות המיניות מכיוון שאיני רוצה טיפול בה"א.אתמול הגיע מכתב שאמור לעבור לכל המטפלים שלי מהבית חולים שבו הייתי מאושפזת .הייתי גם אצל פסיכיאטרית אתמול והחוות דעת שלה היא שכל מה שמפריע לי עכשיו זה הה"א.היא לא הצליחה בידיוק להבין איזה מין הפרעת אכילה יש לי כי בעצם אף אחד לא קבע,אם אני אנורקסית או בולמית .אנורקסית אמורה להיות בתת משקל,ובולמית צריכה שהיו לה בולמוסים והקאות יזומות .יש לי הקאות יזומות,אך אין לי בולמוסים,ואני ממש לא בבת משקל .נשקלתי שלשום וירדתי קילו והמשקל שלי עומד עכשיו על 52.2.לא הקאתי קרוב לשבוע ,מהסיבה הפשוט שאין לי מה להקיא .

שלום רב,

אינני יודע אם פה זה המקום לפרסום ההודעה הזו....אבל....

בתי בת 3.5 ומימדיה הפיזיים הם מעל הממוצע לגילה (משקל, גובה).

בניגוד להרבה ילדים בגילה- לבתי אין בעיות עם אוכל - היא אוכלת היטב ולא "עושה בעיות".
הבעיה בגינה אני פונה אליכם כן קשורה לאוכל - היא חושבת תמיד על אוכל, היא מתכננת את ארוחת הערב אחרי הגן, היא מתענגת על הצלחת שלה ואם חלילה אנו מנסים להפחית בכמות (אנו תמיד מגישים כמות אוכל מסוימת)- היא ישר מתחילה לבכות...כאילו הרסנו לה את הארוחה.
לאחרונה החלטנו לא להגיש אוכל למרכז השולחן (למעט ירקות), אלא אוכל בצלחת, כך היא לא תבקש/תיקח עוד, וכמות האוכל תהיה "מדודה".

אנו חוששים שהיא תגדל להיות ילדה שמנה, עם כל הבעיות הכרוכות בזה, אך החשש הגדול יותר שלנו נובע מתאוותה לאוכל, על כל הנגזרות שלו.

מבקש עזרתכם בטיפול לתופעה- איך אנו צריכים לפעול? האם צריך לפנות לדיאטנית? האם איש מקצוע אחר, לדעתכם, צריך לטפל ב"בעיה"?

אודה מאוד לתשובתכם,

אבי.

שלום אבי,

נראה שהתאווה של בתכם לאוכל מעוררת בכם פחד. ילדים שונים זה מזה בטמפרמנט ובעוצמות התאווה והתשוקה שלהם לחיים. אני חושבת שאסור לכם להיכנס עם בתכם למאבקי כוח סביב האוכל, היא מרגישה את המאבק (גם אם הוא סמוי), כאשר אתם מצמצמים את כמות האוכל או מביאים לה כמות 'מדודה' , ולכן מגיבה בכעס.
העמדה הרגשית שלכם מאוד חשובה, אתם בעמדה בקורתית/ חרדה סביב האהבה שלה לאוכל, מדוע? האם אתם חוששים שהתאווה תצא מכלל שליטה (ותתבטא בהשמנה?)
מאוד חשוב שלא תווצר אצל בתכם אשמה סביב האוכל.
אני לא חושבת שצריך לפנות לדיאטנית, תנו לה לאכול, כן כמובן ווסתו את סוג המזון , ובמקביל צאו איתה לפעילות גופנית. ( עם ילדים קטנים זה יותר קל, אפשר לעשות פעילות משפחתית משותפת, כמו רכיבה על אופניים, משחק בכדור בפארק וכו') .
אם אתם מרגישים שהמאבק/ חשש שלכם לא נרגע פנו לקבל הדרכת הורים מפסיכולוג.