פורום הפרעות אכילה - תמיכה

אני ככ עצובה, אחרי שנה של מאבק בבולימיה הצלחתי לא להקיא 6 ימים רצופים
!!! אושר עילאי... שליטה... חיוניות... לא כואב....
אבל היום נפלתי בגדול.... בולמוס ענק - חבילת עוגיות, 2 חבילות שוקולד, ממרח שלם של נוטלה עם כיכר לחם...
הקאתי מה שיכולתי ואז רצתי לבורגראנץ - טבעות בצל, צ'יפס, חטיפי תירס, חטיפי עוף.... ניסיתי להקיא כמה שיותר אבל לא יודעת מה הצלחתי.....
אהההההה למה???? מרגישה שנפרץ הסכר! עד שחשבתי שאני מצליחה סופסופ
עצובה עצובה עצובה

שלום רינת,

קראתי בעצב את הודעתך, המאבק בבולמיה ,ובכלל בהפרעות אכילה ,עמוס עליות וירידות.

החוויה של אובדן השליטה, הסכר שנפרץ בו אינך שולטת על מה שאת אוכלת ומכניסה לגופך

היא חוויה קשה ביותר.

איני יודעת האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי, חשוב לי להדגיש כי התקפי הזלילה וההקאות

מהווים ביטוי למצוקות רגשיות. ( גם אם זה נראה לך לא שייך, מנותק וכו') .

והדרך, לדעתי, היחידה לטפל בבעיה לעומק היא לא על רק על ידי כך שתתאפקי לא להקיא

אלא בנוסף על ידי תהליך רגשי בטיפול שמטרתו להכחיד את ההקאות.

את מוזמנת להיעזר ולהיתמך בפורום, אם את זקוקה לעזרה או הכוונה אל תהססי לפנות.

את צודקת לגמרי ומה שהכי עצוב זה שאני יודעת את כל זה ועדיין עושה את זה. אני בטיפול פסיכולגי ודיאטני ועדיין לא יוצאת מזה.... זה כ"כ מייאש!!! ובגלל התפיסה הבולימית של שחור לבן נכנסתי עכשיו שוב לסחרור של בולמסים והקאות - יומיים שלמים שנדמה שזה כל מה שאני עושה... בעבודה, בבית, בקניון - שום דבר לא עוצר אותי! מיואשת כ"כ!!!

היי רינת,

אל תרימי ידיים, גם אם כרגע קשה, ההתקף יעבור.

הכי חשוב להמשיך בטיפול ולהתמיד בו , מדובר בתהליך שלוקח זמן, תהליך עמוק אותו תעברי ותוך כדי זה 'תוותרי' על ההקאות והזלילות.

ההקאות והזלילות מבטאות דברים שעדיין אין לך את המילים והיכולת לאמר אותם או לעכל אותם. הטיפול עובד על המקומות האלו.

בואי ננסה לחשוב יחד מה יכול כרגע לעזור לך להפסיק את הבולמוסים?

האם כדאי שתקבעי פגישה נוספת עם הפסיכולוג/ית והדיאטנית, נכנסת לסחרור , שאת מתקשה לעצור אותו ואת צריכה עזרה מבחוץ ,שתרגיע את הסערה.

יתכן גם ומאוד רצית להפסיק את ההקאות ולהוכיח לעצמך שאת יכולה ובמשך 6 ימים התאפקת ואז 'הכל גלש החוצה'.

יש סימנים מטרימים לאבחן אנורקסיה? הבת שלי לא רזהף, אבל אני לא ממש רואה אותה אוכלת.. וגם לא אשתי..

שלום בני,

מיעוט אכילה הוא רק אחד מהסמפטומים של הפרעת אכילה.

האם קיימות התנהגויות אחרות כמו: עיסוק רב בספורט ופעילות גופנית, המנעות מארוחות משפחתיות? עיסוק מוגזם בגוף ובמראה?
גם אם אינה יורדת במשקל זה עדיין לא שולל קיומה של הפרעת אכילה.
האם ניסיתם לברר אתה , לשאול אותה, מדוע אינה אוכלת?
יתכן ומעוט האכילה מבטא ירידה במצב הרוח, ומעיד על מצוקה או משבר אותו היא חווה, ולאו דווקא הפרעת אכילה.
ממליצה לכם לשאול אותה כיוון שבוודאי משהו קורה לה , לא ברור לאיזה כוון , אך הפסקת האכילה/ מעוט אכילה הוא סמפטום למשהו.
כדאי לקחת אותה גם להתייעצות עם תזונאית , במידה ואינכם רגועים ויש החמרה במצבה ממליצה לפנות לפסיכולוג על מנת לאבחן את מצבה..

קרן ואפרת היקרות תודה :-)
עניתי לכן ממזמן בהודעה ארוכה ומשום מה לא שמתי לב שזה לא נשלח בכלל....
אז אני בגדול בסדר עדיין מתנדנדת בין עליות ומורדות אבל ללא ספק התקדמתי הרבה.
אני כרגע בטיפול ודי עקבית אני חושבת שנהיתי יותר עצמאית ואחראית אבל מה שאני מרגישה זה שכולם (כלומר הצוות שמטפל בי ) כבר לא מאמינים בי ומיואשים ממני.
אני מרגישה שזה חוסם אותי מלהתקדם כי לא מאמינים בי אני חשה את זה גם ללא מילים. (למרות שלא פעם הבנתי את זה גם ע"י מילים )
מצב מוכר? יש מה לעשות?
שיהיה לכן המשך שבת שלום:-)

נטע יקרה,

מצטערת שפספסתי את הודעתך.

מאוד חשוב שיש קביעות בטיפול שלך , ואני שמחה לשמוע שהתקדמת, על אף העליות והירידות. ההתקדמות בטיפול היא לא ליניארית.
יתכן והיאוש וחוסר האמון אותו את מרגישה מצד הצוות המטפל מבטא תחושה פנימית (מפחידה) שלך שאינך מאמינה שתוכלי לצאת מהמצב הזה ושהמאבק הזה חסר סיכוי.
האם תוכלי לפתוח זאת בטיפול האישי שלך? על מנת לבדוק מה המקור לתחושותייך, יתכן שברגישותך הרבה את קולטת משהו שחשוב שידובר, כיוון שאם זה לא יטופל זה בהחלט יכול לחסום אותך מלהתקדם בטיפול.

לאחרונה בתי מתעסקת המון במראה שלה, מדברת על חברות ששמנות ממנה, ואוכלת כמויות מעטות. איך אני יכול לזהות אם מדובר בהפרעת אכילה או שזה סתם לחץ חברתי של רזון?

על אף שלא ציינת זאת, אני מעריכה שבתך נמצאת בגיל ההתבגרות. בתקופה זו ההתעסקות במראה החיצוני היא מוגברת ונורמלית, אך אתה צודק בשאלתך איך לעשות אבחנה מבדלת. אתן לך מס' נקודות שכדאי לשים לב אליהן:

* אם ישנה ירידה דרסטית במשקל הגוף

* פעילות גופנית מוגברת לעיתים מלווה בלקיחת משלשלים

* אם היא מדלגת על ארוחות/ נמנעת מלאכול עם המשפחה/ אוכלת כמויות קטנות או רק מאכלים דלי שומן

* אם יש שינוי במראה החיצוני: חיוורון, דלילות בשיער וכו'

* האם ישנה הצטמצמות או נסיגה חברתית

במידה ורוב הסמפטומים הנ"ל מופיעים ממליצה להפנות אותה לטיפול.

היי

כולכם מוזמנים לקהילת הפרעות אכילה התומכת שלנו כאן באתר,

שלום.
מאז ומתמיד נהגתי להתעורר מס' פעמים בלילה ולאכול. בעיקר פחמימות או מתוקים.
הדבר מלווה אותי יותר מ-30 שנים ואיני מתגברת.
מאוד רוצה לפתור את הנושא.
האם יש דרך לעזור לי?

תודה

שלום הילה,

אכילת לילה נמצאת תחת הקטגוריה של הפרעת אכילה.

בוודאי זה מתסכל ומעיק במשך תקופה כה ארוכה לקום בלילה ולאכול, ואיני מדברת גם על תחושות הבושה, ההסתרה והאשמה שיכולות להתלוות לאכילה.

את אכן זקוקה לעזרה וניתן לעזור לך,

השילוב שנמצא היעיל ביותר לטיפול באכילת לילה הוא טיפול תרופתי ( הניתן על ידי פסיכיאטר) וטיפול פסיכולוגי ( על מנת לטפל באופן עמוק במקורות הרגשיים שגורמים להפרעה).

לאחר דיאטות קיצוניות מעוניינת לבצע בדיקת RMR ובדיקת חומצת החלב שמתבצעת בוינגייט האם על סמך תוצאות בדיקות אלו אוכל לתקן את תזונתי? כמה זה אמין?
וכמה כלים זה נותן לתזונאי להכיר את החילוף החומרים וקביעת תפריט ?

הי קרן,

איני מכירה את הבדיקה אותה ציינת, ניתן לפנות לפורום מקביל אלינו ( פורום הפרעות אכילה בפורטל זה)שם יש מענה גם של דיאטנית.

האם את שאלת את השאלה שבוע שעבר בנוגע לכדור הניתן לצורך הרזיה?

את מתייחסת רק לצד הפיזי של הפרעת האכילה ( במידה ואכן את סובלת מה"א)

וצריך להיות מענה גם לחלק הרגשי שמשחק תפקיד נכבד בקיומם של דיאטות קיצוניות ובעיסוק בלתי פוסק בגוף/במשקל ובמראה. גם אם זה נראה לך כרגע לא שייך או את יכולה בוודאי לחשוב 'מה זה קשור ברצוני רק לרדת במשקל?' .

אני בת 25 גובה : 1.60 משקל : 60

קיבלתי קסניקל 120 מ"ג מרופא .

אני לא סובלת מבעיות כלשהם ואני בריאה לחלוטין .

הוא נתן לי ואמר לי שאוכל לרדת במשקל עם הכדורים .

רציתי לדעת האם זה נכון ?

כמה אני צריכה לקחת ביום ?

אם לוקחים 2 כדורים ביום האם יש לזה השפעה

גדולה ויעילה יותר ?

כמה ניתן להוריד בחודש { יחד עם אכילה נכונה } ?

האם זה נכון עבורי התהליך הזה ?

תודה מראש :)

היי שלי,

איני מכירה את התרופה ועל כן איני יכולה להתייחס לשאלתך.

לפי התורה של הנטורפטיה אופן הטיפול שלהם טיפול התחלתי על ידי ניקוי רעלים
עד כמה ניתן לסמוך על האופן הזה ?
במצבי אני נמצאת במקום שאני צריכה לשקם את הגוף ביצעתי בעבר דיאטות נוראיות והיום אני בלי פחמימות ומבצעת ספורט ולא יורדת ..(הפרעות אכילה)

אשמח לקבל תשובות כנות

היי קרן,

איני מכירה את שיטת הטיפול הנטורופאטית. ככלל כל טיפול בהפרעת אכילה, אשר מתייחס רק להיבט הפיזי/גופני ואשר לא כולל גם התייחסות לחלק הנפשי/רגשי הוא טיפול חסר.
נשמע שאת עסוקה בירידה במשקל ומונעת מעצמך רכיב חיוני בתזונה (פחמימות), ציש סכנה בהתדרדרות של מצבך הפיזיולוגי או ירידה דרסטית במשקל עד למצב של אנורקסיה. לא רק את הגוף את צריכה לשקם אלא גם חלקים רגשיים . איני יודעת האם את נמצאת במסגרת טיפולית אך חשוב שתקבלי מענה גם לחלק הרגשי.

אבל שיהיה לכולן חג שמח ושבת שלום! ! !

נטע חמודה,

כמובן שאני זוכרת אותך, ולטובה.

מה שלומך? לאחרונה יותר הגבת להודעות בפורום ופחות כתבת מה קורה איתך.

בוודאי שזוכרת! איך אפשר לשכוח?
אנחנו כאן אם תרצי לספר יותר.

סופשבוע נעים וחמים,
קרן אור.

קרן ואפרת היקרות תודה :-)
עניתי לכן ממזמן בהודעה ארוכה ומשום מה לא שמתי לב שזה לא נשלח בכלל....
אז אני בגדול בסדר עדיין מתנדנדת בין עליות ומורדות אבל ללא ספק התקדמתי הרבה.
אני כרגע בטיפול ודי עקבית אני חושבת שנהיתי יותר עצמאית ואחראית אבל מה שאני מרגישה זה שכולם (כלומר הצוות שמטפל בי ) כבר לא מאמינים בי ומיואשים ממני.
אני מרגישה שזה חוסם אותי מלהתקדם כי לא מאמינים בי אני חשה את זה גם ללא מילים. (למרות שלא פעם הבנתי את זה גם ע"י מילים )
מצב מוכר? יש מה לעשות?
שיהיה לכן המשך שבוע מעולה :-)

שלום לכולם

כולכם מוזמנים להכיר, לשתף ולהתייעץ עם אנשים נוספים הסובלים מהפרעות אכילה,
כאן באתר בקהילת הפרעות אכילה.

נתראה בקהילה :-)

מהרגע שנולדתי עד גיל 22 לערך סבלתי מכול סוגי הפרעות האכילה הקשות
עד שגיליתי את הטיפול ההומאופתי
שהציל את חיי בכול מה שקשור בתחום הזה

אני בריאה לחלוטין בתחום הזה 25 שנה במאי אחגוג 47 שנים בחיים.

מאוד ממליצה

נורמה דניאל

אני שמחה מאוד שמצאת טיפול שהיה יעיל עבורך ותודה שאת משתפת.
חשוב לי עם זאת להאיר ולהעיר שטיפול הומאופתי לא מהווה תחליף לטיפול משולב אמיתי וכוללני בהפרעות אכילה,אצל מירב המקרים.כך שכל דבר בעירבון מוגבל ומאוד תלוי בחומרת המחלה,במספר השנים החולות,במערכת הסביבתית התומכת וכן באופי ובהתאמת הטיפול לכל מטופלת.

מצטרפת לחגיגות ומאחלת לך עוד שנים רבות ומספקות,
שלך,
קרן אור.

בהומאופתיה אכן מתאימים טיפול אישי לכול אחת ואחד -אין תרופת פלא אחת שמתאימה לכולם -זה אישי -ולכן זה עבד עבורי -אם זה לא היה מותאם לי אישית ולכול הפרמטרים שהיו מסביב אני בספק אם זה היה עוזר -כך שמבחינתי זהו הטיפול האמיתי אם מגדירים מהו טיפול אמיתי

תודה

נורמה דניאל

שלום נורמה

מאד שמחתי בשבילך שיצאת מזה מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך.
האמת שהפחת בליבי תקוה . האם את יכולה למסור את שם ההומאופט ואת כתובתו ?
ביתי סובלת שנים אני חסרת אונים .
תודה מראש
תמרה

אני ואישתי חושדים כי בנינו בן ה 16 מקיא את מה שהוא אוכל
הוא רזה מאוד
צבע פניו השתנה וגם העור
הוא עייף
מה אפשר לעשות?
האם יש הרבה נערים במצבו?
כשמנסים לדבר איתו הוא מכחיש

כיום יש אחוז גבוה יותר של נערים/גברים הסובלים מהפרעת אכילה, יחסית לעבר.
( אך עדיין רוב הסובלים מהפרעות אכילה הן נשים).

ראשית, הייתי מציעה שיעבור בדיקות אצל רופא משפחה על מנת לבדוק מה מצבו הפיזי. כיוון שאתם מתארים ירידה בסממנים הפיזיים.
יתכן ואתם צודקים והוא מקיא , הרבה פעמים בולימיה מלווה בהסתרה והכחשה של החולה.
נסו לדובב אותו, להביע את דאגתכם, יחד עם מסר ברור שהוא זקוק לעזרה.
יתכן והוא עסוק בגוף/בגדילה שלו/ בזהות המינית (נושאים שהרבה נערים בגילו עסוקים בהם)יתכן שהוא חש מצוקה ומבטא אותה דרך הפרעת האכילה. מדובר בהשערה בלבד .
אך מה שברור, שהתנהגותו של בנכם מבטאת קושי רגשי.
ניתן להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי או לפנות למרכז לטיפול בהפרעות אכילה ישנה רשימה המצורפת באתר.

ביתי בת ה 16 הצהירה כי עד למסיבת הסיום היא תאכל רק ירקות
עכשיו אפריל... המסיבה ביוני...
כח האיומים שלנו לא עוזרים
גם האיום שנשלח אותה לפסיכיאטר לא עוזרים
מה כן יכול לעזור?

שלום גיל,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה.
העמידה מול מתבגר שמפסיק /ממעיט לאכול היא קשה וההורה עומד חסר אונים מולו ועל כן מתוך ייאוש ולחץ מתחילים לאיים.
כניסה למאבקי כוח יכולה להחמיר את המצב ולגרום לה להתחפר בעמדתה ואף להקצין את התנהגותה. על כן לא כדאי לאיים, אלא להביע את הדאגה שלכם למצבה , צריכה להיות אמירה ברורה שהיא מסכנת את עצמה בשלב שהוא קריטי לגדילה. הציעו לה לפנות לתזונאית שתבנה לה תפריט מאוזן שעל ידי כך תוכל לרדת במשקל עד מסיבת הסיום. בנוסף אם היא ממשיכה ומקצינה א ת התנהגותה סביב האוכל יש לפנות לטיפול פסיכולוגי.
חשוב להבין שהדיבור דרך האוכל הוא ביטוי לקשיים/ קונפליקטים רגשיים,
כאשר הקשיים מתבררים בטיפול הפסיכולוגי ישנה ירידה בסמפטומים סביב האוכל.

אם יש שאלה נוספת, או אם אתה רוצה לעדכן אתה כמובן מוזמן 

משגע אותי מה שקורה לי.
היו לי כמה ימים גרועים שבקושי הצלחתי לעמוד בתפריט, והרגשתי רע כל הזמן, רצון להישקל, וספורט... הכי גרוע זה המחשבות, עם זה הכי קשה לי להתמודד כי אני מרגישה טפשה ולא הגיונית. אני יודעת שזה גרוע, למה אני עושה את זה? למה אני רוצה את זה? מאיפה זה בא?
ואז פתאום היה לי יום יותר טוב ורגוע, שהעזתי אפילו לצאת עם חברה לאכול בחוץ.
מה קורה? רוצה שיירגע כבר הכל...

יקרה,

איך את בימים אלו?
מה קורה עם הטיפול?

אשמח אם תשתפי.
קרן אור.

אוף אני כמעט בוכה כשאני קוראת את המילים שלך,
שאכפת לך...
אני נלחמת בכוח נגד הטירוף של עצמי, כל הזמן.
ההגיון, נגד הטירוף. פעם זה מנצח ופעם זה.

אני מניחה שרובכם שמעתם שהחוק על אשפוז אנורקטיות במצב מסכן חיים עבר בכנסת.עד כמה שחקיקה זאת מבורכת בעיני היא מעלה שאלות קשות הנוגעות במימוש הבירוקרטי,בקביעת הקריטריונים והסמכות ובפגיעה בזכויות החופש של האדם.
היתרונות ברורים.

מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים.אשמח אם תשתפו.

שלכם,
קרן אור.

הרעיון עצמו הוא מבורך. יש בנות מעל גיל 18 שאם לא יאשפזו אותן בכפייה, הן פשוט ימותו. איך באמת החוק הזה יפעל? זאת כבר שאלה אחרת, מהיכרותי עם המערכת, זה יהיה רע.
ושאלה- כשאומרים אשפוז בכפייה בעקבות הפרעת אכילה למה מתכוונים? בית חולים רגיל, בית חולים פסיכיאטרי או מחלקה להפרעות אכילה?

אני חושבת שכמו כל חוק חדש דרך היישום לא הולכת להיות קלה.
בעיקרון,אמורים להקצות עוד כמה מיטות בתה"ש ובירושלים לצורך מימושו.היישום יהא זהה ליישום של אשפוז חולה נפש בכפייה.זימון לבדיקה כפויה ע"י פסיכיאטר מחוזי,אשפוז לשבוע עם יכולת הערכה מחודשת עד ל-3 חודשים בהרכב ועדה מיוחדת.

אני מברכת על החוק החדש בגלל המטרה שלו אבל גם חושבת שלהחיל חוק כל כך אנטי דמוקרטי בגלל 25 חולות בשנה תוך שלילת כבוד האדם ורצונו קצת קשה לתפיסתי.הרי אפשר בקלות להרחיבו לנרקומנים ועוד מכורים לסוגיהם(אפילו מעשן כבד מסכן את בריאותו בסרטן ריאות..)
שלא לדבר על בנות שמגיעות למחלקה להפרעות אכילה מרצונן ומה זה עושה להן לראות מישהי שמתנגדת לטיפול?

אני מניחה שמבחן הזמן יוכיח עד כמה זה ראוי.
אבל עד אז..נתאזר בסבלנות ורק נקווה שיוצאו כמה שפחות אשפוזים בכפייה כאלו שזה יהווה יותר כמין גבול אדום שומר ושבנות יגיעו לאשפוז מתוך רצון.

בין התאריכים 21/2 עד ה-26/2 לא יהיה מענה בפורום עקב יציאה לחופשה.

חופשה נעימה,אפרת.אני כמובן אגבה.

אני בת 22 וגרה בבית עם ההורים עקב אילוצי הכנסה(סטודנטית כרגע). כל חיי הייתי בעודף משקל וסבלתי מהערות בוטות ומעליבות מצד הוריי . זה אף פעם לא היה דיבורים של רצון לעזור נוסח "בואי נלך ביחד לדיאטנית ונעזור לך" זה תמיד היה קריאות גנאי כמו שמנה,חזירה ושלל האשמות של "בגלל שאת שמנה יש לנו צרות כאלה וכאלה".

החלטתי כבר לפני כמה שנים שבכל הנוגע לדיאטה ואכילה שלי הדלת חסומה בפניהם.אני לא משתפת אותם במה וכמה אני אוכלת ,אם אני בדיאטה או לא , אני משתדלת לאכול לבד ולא לידם מכיוון שכל פעם שהם רואים אותי מכניסה משהו לפה הם מתחילים עם הערות פוגעניות "עוד פעם את אוכלת" "כמה אוכל את שמה בצלחת,את בחיים לא תיהי רזה".
וכל הערה שלהם פשוט ממוטטת אותי נפשית.
בערך כל יום אני מסבירה להם מחדש שהם ממש לא עוזרים לי - להפך הם ממוטטים אותי ומרסקים לי את הביטחון וגורמים לי להאביס את עצמי באוכל כל פעם מחדש. אבל הם בדעה שלהם - מבחינתם הדרך היא להביא אותי למצב של הגעה לתחתית הבור כדי שאני אקח את עצמי בידיים.אני מרגישה שזה כמו לדבר לקיר.

בכל ההקשר הזה אני דואגת לעצמי.אני עושה המון מאמץ כדי להרזות. .אני מודעת לעצמי ,חשוב לי לאכול בריא ולנהל בכלל אורח חיים כזה. אני הולכת לדיאטנית,עושה ספורט,קוראת המון מידע באינטרנט על אכילה בריאה. אבל כל ההקפדה והניסיון לשנות את אורח החיים הלא טוב פשוט נגמרים כל פעם שהם אומרים לי מילה רעה .אני מרגישה שכל המוטיבציה שהייתה לי נשברת ברגע.

אני מרגישה צורך למלא את עצמי באוכל כי אני מרגישה שגם חסכתי מעצמי אוכל בדיאטה וגם חסרה לי חיבה ותמיכה ואני חייבת להשלים את החסרים האלה ולפצות את עצמי כי לא מגיע לי לסבול ככה והאוכל פשוט מרגיע.


האם יש לכן עצות איך להתמודד עם מצבים כאלה?

שלום,

את מנתחת באופן נכון את מצבך. ומבינה שהאכילה מהווה עבורך נחמה מרגיעה וסוג של פיצוי רגשי.
מעציב לראות את התנהגותם של הורייך כלפייך סביב האוכל והמשקל.
איני חושבת שמאמץ בכוון דיאטות ואמוץ אורח חיים בריא מספיק , את מנסה ונופלת שוב כיוון שהאכילה באה ממקום של תסכול ויתכן גם כעס. כיוון שאת כותבת שאת סטודנטית אני ממליצה לך בחום לפנות לשירות הפסיכולוגי לסטודנט שם מעניקים טיפול פסיכולוגי במחיר מוזל.

אני מתנהל לאורך היום כיאלו הכל רגיל אף אחד מבחוץ לא חושב שמשהו לא בסדר אצלי יש לי כבר תפריט מתזונאית אבל פעם בכמה ימים אני לא מצליח לשלוט בזה ואני אוכל כל מה שאני יכול מה הפפתרון ? איך אני יכול להיות מספיק חזק אם עצמי ולא לזלוז שוב ושוב ??

הטיפול באכילה כפייתית צריך להיות משולב עם תזונאית (ממנה קיבלת תפריט) וטיפול פסיכולוגי.
גם אם זה נראה לך לא שייך או רחוק ממך האכילה הכפייתית בה אתה נתקף בבולמוס של אכילה ואינך יכול להפסיק לאכול הוא ביטוי למצב רגשי. ברגע שתקבל מענה לאותו מצב רגשי ותטפל בו אז תתחזק והתקפי האכילה יכחדו.

יש לי הפרעת אכילה לא ברורה..ירדתי המון במשקל אבל אני במשקל תקין כרגע.
מחפשים לי מקום טיפולי וחלק מהרופאים אומרים שאני צריכה אשפוז.
אני ממש לא רוצה להתאשפז ורציתי לדעת באיזה מצבים זה לא בשליטתי ויכולים להכריח אותי להתאשפז? האם זה רק במצבים של אנורקסיה ותת משקל, או שבכל הפרעת אכילה יכולים לאשפז?

הפרעת אכילה מחייבת אשפוז כאשר יש ירידה בסימנים חיוניים בגוף ונשקפת סכנת חיים והחולה מסרב/ת לאכול. אני חושבת שבמצב כזה ניתן לבצע אשפוז כפוי.
האם את יכולה לפרט יותר, בת כמה את? על רקע מה ירדת במשקל? על מנת שאוכל להבין יותר את מצבך ולייעץ לך.

קודם כל תודה על המענה המהיר.
אני בת 17 ירדתי כמעט 30 קילו בפחות מחצי שנה...
הייתי ממש שמנה והחלטתי פשוט להפסיק לאכול.
יש ימים שאני לא אוכלת בכלל
ויש ימים שאני אוכלת קצת ומקיאה
כרגע אני במשקל תקין 59-60 גובה 169
הרבה אנשים אומרי לי שאני רזה ושאני חייבת להפסיק לרדת במשקל שאני כבר מתחילה להראות אנורקסית..
אבל אני עדיין רואה את עצמי בדיוק כמו שהייתי לפני חצי שנה.
עשו לי בדיקות דם ובסך הכל יצא די בסדר חוץ מכמה ויטמינים,ברזל וכו' שחסרים
ולא קיבלתי מחזור בערך 4 חודשים
אני יודעת להסתיר את המשחקים שלי טוב מאוד וההורים שלי חושבים שאני במצב טוב.
כרגע אני לא מסוגלת לאכול בלי להקיא. אם בכלל..
אבל אני לא אומרת את זה לאף אחד כי אני פוחדת מאשפוז.
מה אני צריכה לעשות?

אני חייבת להגיד לך שגם בסביבות הגיל שלך התחלתי דיאטה וירדתי 20 קילו, תראי לצערי בגלל שכל החיים גדלנו עם טיפה טיפה עודף משקל , והרבנו להתעסק בזה אני חושבת שגם שמגיעים למשקל כל כך נמוך עדיין מרגישים כמו לפני הדיאטה ולא עוזר לקבל מחמאות או להיות 6 מידות פחות בג'ינס ואז זה מתחיל להדרדר. אני אמנם ירדתי בהתחלה בצורה בריאה ומחושבת אבל זה אף פעם לא מפסיק ולאט לאט מורידים עוד ועוד משהו מהתפריט וזה פשוט לא נגמר. אני מבינה אותך כי את כביכול במשקל תקין ובתכלס בדיקות הדם לא באמת מראות על איזו מחלה או בעיה קיצונית אבל אני חייבת להגיד לך שזה לא נגמר תעצרי את זה כל עוד זה בהתחלה כי באמת את תגדלי ותצאי עם בחורים ותכירי חברות חדשות בצבא וכל הזמן תצטרכי להתעסק בתגובות לא נעימות לגבי הרגלי האכילה שלך וזה פשוט מונע מלקיים חיים אפילו קרובים לנורמאלים. אני מבינה שהצורך להיות הכי רזה שאפשר הוא הצורך העליון כרגע אבל הלוואי וואוכל להסביר לך כמה זה נעשה קשה לצאת מזה עם הזמן אם תרצי לדבר אני אשמח ...

לאנשים יש נטייה לחשוב שאם מישהי לא בתת משקל אז המצב שלה פחות חמור והיא פחות "חולה" וזה מעצבן ורק גורם לי עוד יותר לרצות לשקול 40
ירדתי 30 קילו ואני ב"זה" משהו כמו חצי שנה.
זה שאני לא בתת משקל וזה שאני כבר לא יורדת במשקל כי הגוף שלי פשוט לא נותן לא אומר שאני יכולה לצאת מזה ולא אומר שאני במצב יותר טוב מאחרות בתת משקל.
אני מכירה מישהי שלקח לה חודש וחצי להגיע לתת משקל כי גם ככה הייתה רזה.
אז מה זה אומר? שאצלה זה יותר חמור?
אז אני לא בתת משקל, אבל אנורקסיה זה הפרעה פסיכולוגית, ובראש אני בדיוק כמו כל אחת אחרת שהיא בתת משקל.

את לגמרי צודקת בכל מילה ומפתיע שאת רק בת 17...
יכול להיות שאני טועה אבל נשמע כאילו את מנסה לקרוא לעזרה ורוצה שיבינו ויראו שאת סובלת ושיש בעיה. המשקל עצמו והמראה (זה שאת לא נראית חולה לחלוטין לא אומר שאת בריאה והכל טוב) . מה ההורים שלך אומרים על זה? הם יודעים על זה שאת מרעיבה את עצמך/מקיאה/סובלת?

היי,

מאוד מסכימה עם מה שכתבת, חשוב שאת משתפת מנסיונך,
לא תמיד זה עוזר, לפעמים לא מוכנים לשמוע, אך אין לדעת איך דברייך ישפיעו.
אולי חלקם יחלחלו.

היי,

אני מתנצלת על העיכוב בתגובה.

המצב שלך מדאיג כיוון שעל אף שירדת במשקל את עדיין תופסת את עצמך כשמנה.
המחזור שלך פסק, את מקיאה ומרעיבה את עצמך ובנוסף את מסתירה מהורייך עד כמה חמור מצבך.
על אף שאת במשקל תקין את עונה על ההגדרה של הפרעת אכילה.
רצוי מאוד שתפני לטיפול, אל תשללי את האופציה של אשפוז. זה לא אשפוז פסיכאטרי זה אשפוז שמטרתו טיפול בהפרעת האכילה. את מאוד מפחדת להעלות במשקל את מה שבעמל רב ירדת. אני מבינה ללבך, אך חשוב שתביני שאת מזיקה לעצמך ואת חייבת לקבל עזרה. פני להורייך שתפי אותם, את עדיין צעירה וניתן לטפל בהפרעת האכילה.