פורום הפרעות אכילה - תמיכה עמוד 7

אני כבר כמה חודשים שומרת על תפריט מינימלי אחרי צומות והקאות...ראיתי שאיני יורדת במשקל בכלל ורק עושה נזק לעצמי אז חזרתי לאכול מסודר...
אבל כבר שבועיים ברצף שאני עולה במשקל...שבוע שעבר 200 גרם והשבוע עוד 300.מאותו תפריט שבהתחלה אפילו קצת ירדתי ממנו...

אני רוצה לשמור על התפריט ולא לחזור אחורה אבל אני גם לא רוצה להמשיך לעלות כל הזמן....

מנסה לומר לעצמי שצומות לא יעזרו...הרי כבר הייתי בסרט שצמתי ולא ירדתי...

אבל הדחף לזה עכשיו הוא כל כך חזק....מה לעשות? אני מיואשת....

שלום ורוניקה,

כתבת לפני מס' שבועות הודעה דומה. אני קוראת את הודעותייך ומוצאת בהן עיסוק בלתי פוסק באוכל ובמשקל, כאילו כל חייך מצטמצמים לשאלה האם עליתי או ירדתי.
העיסוק הזה לא קורה סתם, גם איני, חלילה מאשימה אותך, אני חושבת שכדאי מאוד שתפני למסגרת של טיפול בהפרעת אכילה. את נמצאת בטיפול ?

אני בת 25, סטודנטית בהנדסה (מה שאומר שאין הרבה זמן לספורט) אוכלת מדי יום תפריט יחסית מאוזן. אני לא שמנה בטירוף או משהו כזה, משקל 60 והגובה שלי 1.62 מ'.
אני מודעת לכך שאני במקסימום של טווח המשקל עבור הגובה שלי.
אני תמיד הייתי רזה עד שהגעתי לאוניברסיטה, הייתי שוקלת 52-55 בערך...
ה5 קילו הנוספים הם יותר מדי לטעמי ומיותרים. הבעיה שקשה לי להיפטר מהם כשאני בזמן האוניברסיטה. בחופש בין שנה לשנה יש תקופה של 4 חודשים בה אני מרזה המון כי יש לי זמן לכושר ומאמני כושר ואני יותר קשובה לגוף שלי. אני מבינה שאם אכלתי עוגה אז אני אמנע מלאכול עוגיות יותר מאוחר באותו יום, אני מקפידה יותר.
כשאני בלימודים הכל מתבלבל, וגם אין סופר נורמלי קרוב (זה ב"ש, הכל רחוק) ויוצא מצב שאני צריכה לאכול מה שיש וזה לא תמיד הדבר הכי נכון לעשות וזה גם גורם לי לרצות לאכול יותר ממה שצריך.
אבל חוץ מהבעיה הזו, הבעיה הכי גדולה שלי היא שאני יכולה לסיים ממרח שוקולד בשבוע (אני אוכלת את זה עם כפית, כמו שאוכלים יוגורט, רק קצת יותר לאט). פשוט נורא, איך ניפטרים מהרגל כזה נוראי?? ניסיתי לאכול תותים, כי יש בהם הרבה סוכר והאמת שזה די עוזר אבל כשאין תותים אני חוזרת לשוקולד. אני כבר מתחילה לחשוש שיש לי סכרת, אבל לפני כן אני פשוט מעדיפה לברר איך ניפטרים מההרגל הזה ולקוות לטוב.
דרך אגב יש סכרת במשפחה שלי ואני כן צריכה להישמר מפני זה. לאמא וסבתא שלי הייתה סכרת אך ברגע שנימנעו מאכילת מתוקים, זה נעלם והתוצאות השתפרו אוטומטית.
חוץ מזה, שאלתי אנשים וכולם אמרו לי שאם הם היו אוכלים כל כך הרבה שוקולד כמוני אז היה להם כאב בטן מזה.....אולי באמת יש לי סכרת?? אם יש לי סכרת, זה רק בגלל ההרגל הדפוק הזה.
אני אציין שגם קרם ברולה מתחסל אצלי די מהר ובכלל כל מה שמתוק. המזל שלי הוא שעוגות עם שוקולד בפנים למשל או לחם עם שוקולד אני פחות מחבבת. אני מעדיפה לקבל את הסוכר שלי כמו שהוא, בלי פחמימות. משהו אצלי לא בסדר.
מי יכול לעזור לי?

שלום אור,

אתייחס לשאלתך ב 2 רמות. ברמת התזונה הייתי מתייעצת עם תזונאית על מנת שזו תבנה עבורך תפריט מזון שכולל גם מתוקים , אך בצורה מאוזנת, היא גם יכולה לתת לך מענה בנוגע לחששותיך ביחס לסכרת.
ברמה הרגשית אני שומעת שאת נמצאת בתקופה מאוד לחוצה, את מדברת זאת דרך הלימודים שמגבילים ולוקחים ממך. שאלתי את עצמי מדוע את צריכה כל כך הרבה מתוק? האם זו דרך להתנחם ולהמתיק את המר, את מה שקשה?
מציעה לך לפנות למרכז היעוץ לסטודנט אוניברסיטה על מנת לבדוק זאת מול איש מקצוע.
בהצלחה,

אני 1.83 ושוקל 55-62 ק"ג (זה הכי גבוהה שעליתי בשנים האחרונות), אי אפשר להגיד שיש לי הפרעות אכילה (אולי אני בכלל לא בפורום הנכון) אבל זה די מפריע לי כי כול הזמן מעירים עד כמה שאני רזה , וזה גם לא כזה סטנדרטי לגבר להיות רזה כל כך, העיניין הוא שאני אוכל די המון.., כמעט תמיד אני ילעס משהו ואפילו בזמן האחרון התחלתי לאכול גבינה לבנה וקוטג' (שכל החיים שלי די לא סבלתי. .פשוט חשבתי שאולי זאת הסיבה לזה שאני לא מצליח להשמין..) אני אוכל בעיקר דברים שיתפסו חברתית ורפואית כמשמינים ביותר אבל עדיין לא עולה גרם אחד, עשו לי כבר כמה פעמים בדירות לראות אם יש לי תולעים או בעיה בבלוטת התריס - הכל יצא תקין+ , לפי כל הגדרה אני נמצא בתת משקל, והאמת -הבעיה הכי גדולה חוץ מהערות המעצבנות שאני מקבל כל הזמן (כי זה ממש פוליטיקלי קורקט להגיד למישהו עד כמה הוא רזה, אבל שמן לא...)
והביטחון העצמי שלי שנמצא איפשהוא בין הרצפה למה שיש מתחתיה, זאת העובדה שאני נהיה רעב ממש כבר שעה לאחר לאחר שאני אוכל ארוחה רצינית ואז נהיה עצבני מבואס וחלש...
מה שדי פוגם בחיים שלי בכל מובן כי יש עוד הרבה מעבר..
יש למישהו פיתרון, זה ממש יעזור לי כי אני די מיואש מהמצב הזה ואובד עצות

שלום בוב,
על פניו לפי מה שאתה מתאר אתה זקוק יותר לייעוץ והכוונה תזונתיים(האם היית בטיפול דיאטני?),ואני מבינה גם שפיזיולוגית נבדקת והכול אכן תקין אצלך,ואם כך הדבר לעיתים צריך לקבל את העובדה שיש כאלו שהם רזים ושזאת הנטייה הגנטית שלהם(האם תמיד היית רזה כ"כ?האם שאר משפחתך רזים??),אך יחד עם זאת אני חושבת ביני לבין עצמי מה בכ"ז הביא אותך לכתוב את הודעתך בפורום הפרעות אכילה?האם זה באמת בטעות??ומה פשרו של המשפט:"אני אוכל בעיקר דברים שיתפסו חברתית ורפואית כמשמינים ביותר"-למה חברתית??האם יש סיבה בגינה עכשיו מעירים לך יותר מתמיד שאתה רזה מאוד,בהנחה שתמיד היית רזה??

אשמח לשמוע את תשובתייך ומשם נחליט איך להתקדם.
קרן אור.

אני אומר חברתית כי ככל הנראה הסטנדרט לגבי כמות האוכל (הקלוריות, השומן) שאמורה לגרום לך להראות "בריא" לא קרוב בכלל לכמות שאני מגיע אליה בדרך כלל, אני לא אוכל את זה כי זה נתפס ככה חברתית, פשוט כי הדברים הרזים לא טעימים..
מאז ומתמיד העירו לי שאני ממש רזה... בשנים האחרונות זה די מציק לי כי נמאס לי מזה כבר.. אני בטוח שאפשר להבין אותי.., בשורה התחתונה, כן זה עניין פיזי לחלוטין, הלכתי לדיאטנית והיא אמרה שסביר להניח שאי אפשר לשנות את זה כי זה המבנ ההפיזי לי .., אבל נראה לי שאצלי זה פשוט מוגזם
זה עונה לך לשאלה?

כן,זה עונה.נשמע שלא מדובר בהפרעת אכילה וטוב שכך.אני יכולה להבין את עניין התסכול שבלהיות רזה מידי אבל אם זה אכן גנטי אז כל שנותר הוא פשוט לקבל ולהשלים עם זה(ותתפלא כמה ודאי מקנאים בך!) או לנסות שוב לפנות לייעוץ תזונתי ולהעשיר את התפריט במוצרים קטנים אבל עם ערך קלורי גבוה(שקדים,חלבה,אגוזים וגם שייק אנשור פלוס).

כך או כך,שיהיה בהצלחה.
קרן אור.

מה שלומך? איך את מרגישה בזמן האחרון?...כבר מלא זמן שלא כתבתי בפורום מדי פעם היתי נכנסת ורואה שכרגיל הפורום מלא בהודעות ואנשים שזקוקים לתמיכה ולעידוד שהמקום הזה יודע להעניק-עד כמה שאולי קשה להגיד מבחינתי זה נראה נורא רחוק אולי זה דבר טוב שזה ככה אבל זה לא גורם לזה להרגיש פחות מוזר..
אפשר להגיד שההתמדה הכמעט כואבת שלי בללכת לקב"ן פעם בשבועים מתחילה להשתלם אני סוף סוף מרגישה שאני באמת מחלימה זה קצת מפחיד,לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת איך לחיות בלי להתנהל סביב ה.א. אבל מעצמו אני פשוט מתחילה להתקדם מעבר לזה-זה מאבק תמידי ואני לא תמיד מצליחה אבל אני באמת מתקדמת לא מהר מדי ולא בדיוק רחוק מדי אבל זה לא כמו שזה היה פעם-נכון אני עדין לא מסוגלת לאכול כמו כולם -3 ארוחות ביום זה בד"כ המקסימום בשבילי והכי מתסכל זה שאני ממש מרגישה את המאבק מתנהל בתוכי.. בטיפול באמת שהצלחתי להודות בהרבה דברים קשים ונושאים כואבים אבל הבנתי שאם אני רוצה לחיות כמו כולם אני אהיה חייבת לדבר על זה או שאין לי סיכוי.עליתי קצת במשקל וזה לא מרגיש סוף העולם כמו פעם,לא הכי נוח ומעדיפה אולי להיות במשקל קצת פחות אבל אני מקווה שכמו כל שאר הדברים גם זה יעבור..נראה לי שעזה שהבנתי שיש לי גב שנהיה נורא קשה במקום שרות שלי בבי"ס והמנחת קליטה אמרה לי שחד משמעית אין לאפאחד זכות להתיחס אלי בצרה כזו-זה כאילו אישר את ההרגשה שלי אני לא לא מציאותית לצפות לחיות בעולם שלא צועקים עליך כל יום הוא ריאלי ובסדר גמור..
בכל אופן אשמח ממש לשמוע מה את חושבת,מתגעגעת ואוהבת תקווה

תקווה יקרה,
אני שמחה מאוד לשמוע ממך ויותר מזה-שמחה לקרוא שאת מבריאה.
משמח לשמוע שאת מרשה לעצמך להרגיש ראויה לטיפול,ראויה ליחס מכבד ואחר,את אכן ראויה לכך! אני מקווה שהידיעה שאת ראויה תהיה לך יותר ויותר נגישה,זמינה,ושמתוכה תוכלי גם לאהוב את עצמך ביתר קלות.
אני מבינה שעדיין המאבק קשה ביותר ואני מלאת הערכה על יכולתך לעמוד בו.
מאוד מחמם את הלב שאת משתפת אותי עכשיו,כשטוב לך יותר.

תמשיכי לעדכן,
נשיקות,
קרן אור

לאחרונה, ימי ראשון הפכו סיוט עבורי.
זה יום בו אני לא עובדת, ונמצאת בשעות הבוקר לבד בבית.
באופן קבוע הבקרים של יום ראשון הפכו לזמן שלי "לחגוג" עם האוכל.
לבד, בלי שאף אחד יראה – אני יכולה לאכול ולאכול ולאכול, להקיא ושוב לאכול ולאכול ולאכול – ולהקיא.. ושוב... ושוב.
בצהריים בימי ראשון יש לי טיפול. לאחרונה, ובעיקר מאז שנושא האוכל מקבל יותר ויותר מקום בטיפול (אחרי 4 שנים של טיפול, בחודשים האחרונים, זה עולה יותר ויותר, מה שלא התאפשר, או מה שלא איפשרתי עד עכשיו) – אחרי כל שעת טיפול אני יוצאת מדוכאת, עצובה, כעוסה, בוכיה, ובעיקר – אבודה.
א ב ו ד ה .


אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להפסיק עם הפרעות האכילה האלה. זה נראה לי בלתי אפשרי.
מרבית חיי אני נסחפת במערבולת הזאת, אין לה התחלה, אין לה סוף.
לא חושבת שאפשר להגיע לשורש העניין. כל השאלות האלה שעולות בטיפול – למה אני אוכלת כמו שאני אוכלת? מה הדבר הזה שאני מרגישה או צריכה ובמקום להגיד אותו אוכלת ומקיאה? איך אפשר לעשות אחרת? כל השאלות הנוראיות האלה משאירות אותי סחוטה, ריקה. נצבת מולן ריקה, בלי שום תשובות. רק "לא יודעת" כל הזמן. מתוסכלת כל כך לשמוע שוב ושוב את המטפלת שלי שאומרת שאני כן יודעת, לפחות חלקית. אין לי תשובות. יש רק עובדות. והעובדה היא שהאוכל ממלא בי משהו, משהו שאין לו שם ואני לא מסוגלת לתת לו שם.

ואיזה יחסים חולניים יש לי איתו, אלוהים. אהבה עזה ושנאת מוות בעת ובעונה אחת.
משהו מזה הגיוני בכלל?....
אני מודעת לעובדה שהאכילה הזו וההקאות פוגעים בי. אני מרגישה כל קילוגרם שמתווסף, נדהמת מהקצב המסחרר בו הקילוגרמים מתווספים. מתביישת. כל כך מתביישת. כואבת, סובלת.
אבל לא מפסיקה.
גם לא יכולה וכנראה לא רוצה לוותר עליו. הוא שלי. הוא אני. ואין לי כלום אחר. אני לא יודעת כלום אחר.
האכילה מרגיעה, ומנחמת. ואפילו אם רק לשבריר שניה, זה מה שהיא עושה.
ואפילו שאני יודעת שאחרי הרגע המטושטש הזה, ההאי הזה שהאוכל נותן לי, יש את הדאון. והוא כואב, אני לא עוצרת.
ואני כבר כל כך רגילה, פשוט לאכול. ואולי אני פשוט נורא עצלנית ומוותרת לעצמי כל כך בקלות, ולא נלחמת חזק מספיק.

אני עייפה מהמלחמות. מהקולות. מהמחשבות. מהרגשות.
וחוסר הודאות הזה משתק.

ניתוח לקיצור קיבה – אנשי המקצוע דוחים על הסף בטענה שזה לא יכול להיות פיתרון. לנסות לא לאכול – מבחינתם גם זו לא אופציה כי לא אחזיק מעמד. אז מה נשאר? מה לעשות?? מה לעשות???

א ב ו ד ה.
עצוב לי. לבד לי.

קראתי שוב ושוב את הודעתך.את כותבת שאין בך כלום פרט לריקנות,אבל זה לא מה שאני שומעת.אני שומעת עד כמה קשה לך,עד כמה את לא מוצאת אף מקום או אדם שיכיל אותך עד כמה הצורך וההזדקקות לטיפול כה קשה עבורך,שאת ממירה את הצורך במגע אנושי בחומר,כי זה ידוע,מוכר, פחות כואב ואולי גם פחות חשוף לאכזבה..(יו ניים איט..).
וכפי שאת מתארת,גם האכילה כבר לא מרגיעה ממש,גם היא כבר לא מספקת את ההקלה והאשליה.וכפי שקורה שהפרעות אכילה אנחנו ממשיכות למרות זאת כי זה הפך לחלק מאיתנו לזהות שניה שלנו,אבל זה לא צריך להיות כך.
טיבעי שטיפול מעורר את הצורך באכילה-התרוקנות.הוא מעלה תכנים שאת מנסה ללא הרף למלא בתוכך ומצד שני-מעוררים כ"כ הרבה חרדה,שבאותה נשימה את מנסה להקיא .אני מכירה את זה מעצמי.אנשים חושבים שללכת לטיפול זאת פריבילגיה,שיש משהו מאוד נוח בלדבר שעה עם מישהו,אבל בטיפול אמיתי,כשיש שיתוף,הכלה והדדיות הוא הרבה פעמים מרוקן ומתיש ,זאת עבודה קשה לתת מילים לכאב,לנסות ליצוק משמעות לחיים,ובתוך כל זה להשאר נאמן לעצמך ולבריאותך,הנפשית והפיזית.
אני מכירה את זה מעצמי.אני עדיין בטיפול ואני יודעת שלפעמים יש שיחות שהן כ"כ עמוקות ונוגעות והן הכי טובות בעולם אבל פתאום את יוצאת מהחדר ואת לבד עם כל התכנים שעלו והדרך משם להרס עצמי(כדי להמנע,הרי יותר קל לברוח מאשר להתמודד) היא קצרה.
זה לא חייב להיות כך.
יודעת מה הייתי עושה בימים כאלו??לא מוותרת לעצמי.לא משאירה את הפתח הזה.אני קובעת עם חברה או לחוג או לכל דבר אחר שלא קשור באוכל,עושה משהו בשביל עצמי,אמיתי שישאר שם ויתן לי נחמה מבפנים.תופתעי לגלות כמה כשתופסים מעט מרחק מן הדברים ,הם לא נראים אח"כ אותו הדבר.בהתחלה זה קשה לעצור,רוצים רק להגיע הביתה להתרוקן,אבל אח"כ זה הופך ונהיה הרגל.הכי חשוב לא לתת לעצמך לשקוע.להזכיר לעצמך איך תרגישי שניה אחרי(תיעוב עצמי גדול יותר) ושחבל להוסיף הרס על הרס שלא משרת יותר כלום.
אני מסכימה עם המטפלת שלך-ניתוחים בריאטריים סופם להכשל אם לא מלווים אותו בשינוי התנהגותי-מחשבתי.ואני מכירה הרבה נשים שגם כשהשיגו את התוצאות המיוחלות זה לא גרם להן להתחיל לקבל ולאהוב את עצמן והן תמיד חושבות "שמן".
מה עם טיפול תרופתי שאולי יתן לך קביים,עד שתוכלי ללכת לבד?מה לגביי טיפול קוגנטיבי- התנהגותי וליווי דיאטני??אני חושבת שהכי טוב בשבילך במיוחד בתקופה זאת להקיף את עצמך בכול עזרה שתוכלי לקבל.ואם גם זה לא יעזור,הייתי שוקלת אשפוז.
אשמח לשמוע מה את חושבת על מה שכתבתי.
תחזיקי מעמד,
קרן אור.

קרן אור -
קודם כל, תודה רבה על התגובה
קראתי כמה פעמים את מה שכתבת, ואני רוצה להגיב, אבל אני מוצאת את עצמי בבלבול. הרבה מחשבות שלא ממש יוצרות משפטים הגיוניים....
אני אנסה בכל זאת.

אחרי כל כך הרבה שנים של התנהגות כזו עם האוכל, אני לא מאמינה שיש סיכוי כבר להבין ולשנות. לא באמת. (התחלה לא ממש אופטימית ...אבל אני באמת לא אופטימית...)
גם כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין. כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות. אומנם ירדתי במשקל (וזה היה נפלא דווקא), אבל לא הייתי בריאה.
בלי שום ספק, המצב ההוא היה עדיף על המצב הנוכחי - הר אדם, מפלצת, בקושי זזה, לא נוח לי, לא פיזית, בטח שלא נפשית, לא רוצה שיסתכלו עליי, לא רוצה שיראו אותי, אם הייתי יכולה - לא הייתי יוצאת מהבית....

אני גם חושבת שזה נכון לא לוותר לעצמי וכן לנסות למצוא פעילויות במקום להיות בבית ולאכול את עצמי (ואת כל המקרר), ואני עושה את זה באופן חלקי. אני פשוט גם חושבת שאי אפשר להעסיק את עצמך בלי סוף. ובכל מקרה, לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות. לפעמים אני מצליחה להדוף אותם לאיזו פינה קטנה בראש, ולשמור אותם על אש קטנה. אבל הרבה פעמים זה בלתי אפשרי. ואני נשאבת נורא מהר אל מערבולות של ייאוש ואכילה והקאות.

אני מטופלת תרופתית (ציפראלקס).
לגבי ליווי דיאטני - המחשבה על זה עושה לי רע. ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מצד אחד אני כמהה לעזרה, ומצד שני כל כך קשה לי כשמתערבים לי באוכל. גם כי אני רוצה להיות מסוגלת לבד, גם כי יש בזה משהו משפיל, וגם.. גם כי אני מפחדת לוותר עליו.

אני חושבת שאשפוז לא נועד למצבים כאלה. הוא נועד למצבים קשים קשים, מסכני חיים.
בכל מקרה, אשפוז לא בא בחשבון. הייתי בעבר מאושפזת, כשהייתי נערה. לא במחלקה להפרעות אכילה אבל במחלקה סגורה אחרת, בגלל הפרעות האכילה ובגלל דיכאון כבד, פציעה עצמית וכו'.... כשיצאתי משם נשבעתי לעצמי שלעולם לא אגיע לאשפוז שוב.

ולגבי ניתוח? זה רעיון שאני תקועה עליו עכשיו. לאחרונה כמעט בכל מפגש טיפולי יש "ויכוח" על הנושא. אני אומרת שאני רוצה, היא אומרת שזה לא יעבוד, ויותר מכך, שאם יבקשו את חוות דעתה היא תביע התנגדות. אני מתעצבנת, למרות שאני יודעת שיש צדק בדבריה. פשוט... אין שום דרך אחרת. אין שום דרך. אז אם לפחות ארזה קצת, אפילו רק לקצת זמן, אז אולי זה כדאי. וחוצמיזה, מי שואל בכלל? ומה אכפת לאחרים? זה הגוף שלי, ואם אחליט באמת שאני הולכת על ניתוח, אני אלחם על זה.
ניתוח תמיד נשמע לי כמו הסיכוי האחרון, כמו פתח המילוט היחיד שעוד נשאר. ואם זה נלקח ממני, אז מה יהיה?.....

אני מרגישה חנוקה...
אני באמת אבודה.

שלום לך,
צר לי על כך שרק עכשיו אני מגיבה ,אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך מאז שקראתי את התגובה שלך לפני כשבוע אני רוצה לשתף אותך במחשבותיי עלייך:
לפי מה שהבנתי את מגייסת כיום את עיקר מאמצייך בלמצוא פתרון(זמני,לטעמי) לבעיית המשקל שלך בדרך שהיא מאוד מאפיינת את רוב האנשים-שיטת הזבנג וגמרנו(ניתוח הצרת קיבה),אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שהתהליך וההתמודדות האמיתיים מגיעים ממש אחרי.ואני חושבת שאת יודעת וגם מתארת זאת (רק אני שמתי לב לכך?):"כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין.כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות" או "לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות ".
לכן שהפתרון לא יכול להגיע משינוי קוסמטי\חיצוני ולי נראה שאת מנסה להיאחז בו כאיזה גורם מושיע ,כשעמוק בתוכך את יודעת שהיית שם,ועדיין,לא הרגשת כפי שחשבת שתרגישי.אני גם יודעת שקשה מאוד לוותר על כלי המשחק המנחמים שלנו,אני תמיד אומרת שה"א היא סימפטום לשחק איתו כדי להמנע מלחוש את תחושות המחסור והיעדר שבחיינו ולכן זה לא פשוט לוותר עליה אבל זאת הדרך הנכונה והיחידה כדי להציל את עצמך ולהחזיר את השליטה האמיתית בחייך.רק כשתחליטי שאת מוכנה באמת לוותר על הסימפטום מתוך הבנה שזה לא הולך להיות קל ,אז תרגישי קצת פחות אבודה.הרי גם האוכל לא מנחם כבר,מעבר לכמה דקות בודדות.
יקרה,אין דרך אחרת רק לפתוח בטיפול את הרגשות המכאיבים האלו שהגוף שלך מנסה להזכיר לך את קיומם.להחליף את ההזדקקות לחומר בהזדקקות לצרכים אנושים,בתקשורת אמיתית ומכילה.נשמע שמערכת היחסים שלך עם המטפלת שלך היא חיובית ושהדברים נאמרים בטיפול,ואני שמחה על כך.זה תהליך שלוקח זמן,כמו כל תהליך הטעמה של משהו חדש ,אני יודעת שזה קשה לשבור הרגלים ושהתגובות האוטומטיות הן כ"כ מהירות שקשה לעצור לפני,אבל אני גם יודעת שעל אף הקושי,זה אפשרי.
אל תוותרי לעצמך !
שלך,
קרן אור.

שלום,

אחרי חריש ללא תוצאות הגעתי לפה.
רוצה להשיב לעצמי את השליטה בכל מה שקשור לאכילה שלי.
מחפשת בנרות קבוצות תמיכה הפועלות בשיטת הCBT ולא מוצאת.
מעדיפה קבוצה אבל אם אין כקבוצה אז מטפל בהפרעות אכילה העובד בשיטת הCBT.
בינתיים לא מוצאת.
יכולים להפנות אותי?

הי הילה,

מאיזה איזור מגורים את?

הי הילה,

במרפאה להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם מציעים טיפול קבוצתי בהפרעות אכילה ב CBT. אך הבנתי שלעיתים ההמתנה ארוכה.
דיברתי עם פסיכולוגית קלינית מחיפה שמטפלת באופן פרטני בהפרעות אכילה ב CBT, את יכולה לפנות אליה ( תאמרי לה שהגעת דרך הפורום להפרעות אכילה). שמה נגה אנגלשטיין
מס' נייד 052-6371764

שיהיה בהצלחה,

אפרת

שלום, לאחרונה חזרתי לאכול מסודר לאחר תקופה של דיאטות כאסח קיצוניות.
בשבועות הראשונים לא עליתי במשקל והופתעתי כי אכלתי הרבה יותר ממה שהייתי רגילה...
השבוע הוספתי לתפריט בערך כ100 קלוריות ליום ,התפריט הכולל כרגע הוא בערך 1300 ועליתי בערך חצי קילו...יש לציין שחזרתי לרקוד פעם בשבוע ואני עושה ספורט.
האם עליי להמשיך לאכול את התוספת או לצמצם את התפריט??
העלייה קשורה אולי למסת שריר? טונוס השריר?
יש לציין שמשקלי תקין: 45-46 ק"ג גובה :1.57...
אשמח לעצה...

שלום ורוניקה,

אינני יודעת מדוע עלית במשקל, יתכן והגוף משלים חסכים לאחר שהרעבת אותו על ידי דיאטות כאסח. יתכן וכדאי שתתיעצי עם דיאטנית.
על אף שמשקלך תקין את נשמעת עסוקה מאוד באוכל ובמשקל. האם באופן חריג?

אפרת

אני אכן מתעסקת יתר על המידה במשקל שלי...אני נורא רוצה לרדת שני קילו ופשוט לא מצליחה...כשאני לא אוכלת אני לא יורדת כשאני אוכלת או שאני שומרת או שאני עולה...
ואני פשוט לא מבינה מה קורה לי בגוף....

שלום לך,

משקלך אכן מתחת לנורמה ואת נמצאת בתת משקל.למרות זאת ישנה התעסקות מרובה באוכל,במשקל ואף רצון לרדת עוד במשקל,מה שמעיד על תפיסת גוף מעוותת.
אני מבינה מדברייך שאת בטיפול אצל דיאטנית ואני מציעה לך לסמוך עליה ועל התפריט שהיא קובעת לך,כי מניסיון אני יכולה לומר לך שהגוף "מתביית" על המשקל שנכון עבורו ולא עולה מעבר לכך.צמצום והגבלות מחושות רק יגרמו לנזק לטווח הארוך ויאריכו את משך\השגת האיזון הזה.
אני כאן אם יש שאלות נוספות,
קרן אור.

דבר נוסף,
עלייה של חצי קילוגרם לא נחשבת עליה בכלל.תחשבי על שתיית שתי כוסות מים שיכולים לגרום לעלייה הזמנית הזאת,כך שלא מקובל להתייחס אליה כאל עליה ממש.אותי יותר מטריד החרדה שזה מעורר בך.
אני לא יודעת אם את נמצאת בטיפו או לא,אבל כדאי לגבות את התהליך לטיפול נפשי כדי לברר מה המילים "הלא מדוברות" מאחוריי הסימפטומים.

BMI 18.6 - זה תת משקל!!!!!!!!!!!!!! מי אמר משקל תקין

כותבת ובוכה...
אני בכלל לא יודעת אם שייכת לנושא הפורום או לא. בת 24, המשקל התחיל להעסיק אותי באובססיביות לפני כשלוש שנים. מאז ומתמיד הייתי מלאה מעט, תמיד אהבתי ספורט ויחד עם זאת גם מתוק. מאד. בשנה האחרונה ירדתי 16 ק"ג (עליתי הכל שוב) אחרי שעברתי טיפול גמילה מגלוטן וסוכר. אין לי שליטה על מה שאני אוכלת. אני יודעת שזה לא טוב, אני יודעת שזה לא בריא לי, שזה לא הגיוני הכמויות האלה!!! ובכ"ז, לא מצליחה לעצור את עצמי. אני עצובה ומדוכאת, יושבת בבית במקום ללכת לשיעור אירובי (שכ"כ אוהבת), שונאת את עצמי, לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה... עצבנית כל הזמן ולא מצליחה לשבור את המעגל הנוראי הזה. אני ממוטטת, הולכת לישון בוכה כל ערב, אין לי אנרגיות לזה וה"פתרון" הוא לסתום הכל. אני מתביישת בעצמי, אחרי תק' שבה רזיתי, לא מבינה למה הצורך הנוראי הזה לפגוע בעצמי......
אני חשה שצריכה טיפול, אבל אני לא יודעת לאן לפנות והאם בכלל הבעיה היא הפרעת אכילה? אינני מקיאה/משתמשת בשום כדורים ... ובכ"ז - בלופ וצוללת למטה.....

:(

שלום ניצן,

ראשית, אני מתנצלת על כך שאני מגיבה באיחור.
את צודקת שאת שואלת מה קורה לך.לפי תיאורך עולה שאת מתעסקת באופן מוגזם באוכל ובמשקל ושמצב הרוח שלך תלוי באופן שבו את מתנהלת עם האוכל.
את מתארת שאת מאבדת שליטה על מה שאת אוכלת. העיסוק באוכל, אובדן השליטה מספרים / מבטאים סיפור מהעולם הרגשי שלך. זה לא קורה סתם יש לכך משמעות וסיבה (רק כרגע זה לא ברור מה הסיבה). אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי ובמקביל מעקב אצל דיאטנית.
את מוזמנת לעדכן,
אם תרצי בעזרה בקבלת הפניה לאיש מקצוע פני אלי.

אפרת

שלום רב מומחי הכללית

אני בחור בן 22 עם הפרעות אכילה. כל התהליך החל מירידה במשקל של 80 קילו ל50 קילו בלי שום דיאטה מיוחדת או איזה תפריט מיוחד פשוט צמצום באכילה ותוך כדי אמא שלי הציבה לי גבולות ברורים בנושא של כמה לאכול כי לי כמובן שלא הייתה שליטה.

מגיל 18 הפכתי לבחור עצמאי ונכנסתי לחדר כושר על מנת לחטב את עצמי בשביל להתחיל עם בחורה ופה הייתה הטעות כי אז הבנתי מהי קלוריה והתחלתי לחשוב על מה אני מכניס לגוף שלי במקום להקשיב לתחושת הרעב ואז כמובן שהתחלתי לבנות תפריטים ע"פ קלוריות במקום להקשיב למנגנונים של הגוף שלי.

עליתי במשקל למשקל של 58 עם שרירים ואז בצבא למשקל של 64 אבל לא אהבתי את המצב כי עליתי למשקל הזה היות שלאחר שבניתי לי את התפריטים הצבתי לעצמי הרבה גבולות של שחור ולבן שלא היו נכונים ובצבא הם נפרצו.

היום המצב רע הרבה יותר היות שאני כבר מודע עוד יותר לכל כמות הקלוריות בכל דבר והיות שהתחלתי להשתמש במשקל דיגיטלי במטבח בהתחלה בשביל אפייה ואז ממש בשביל האוכל שלי האישי אני יודע כמה כל דבר שוקל ופוחד מכל דבר שאני מכניס לפה.

המצב הוא שבקיץ האחרון הגעתי למשקל של 36 קילו שזה משקל לא תקין לבחור בגובה 1.6 מטר עם הפרעות קצב של SSS. שבוע לאחר חזרה מחופשה בחול חטפתי דום לב ואושפזתי עקב כך. כמובן שעברתי השתלה של קוצב לב.

ניסיתי להבין את המצב של תחושות הרעב שלי והבנתי שאני יכול להתאים לתוכנית של "דיאטת המכורים לפחמימות" והבעיה היא שאני מקצין את הדיאטה הזו כי אני לא אוכל במהלך היום פרט לאיזו מנה קטנה של FIBER ONE ובערב אני אוכל ממש מעט מה שמוביל לירידה במשקל.

הסיבה היחידה בסוף שאני כן מתחיל לאכול היא חולשה מטורפת והרגשה של פעילות מסיבית של הקוצב שאותה אני רוצה להפסיק כי אני מבין שהלב לא יכול לפעול בלי אוכל אז הקוצב פועל במקומו. ברגע הזה מתחיל בולמוס אכילה כפייתית שאני ממש לא אוהב ורוצה להפסיק אבל לא יכול כי אני חושב שממחר דיאטה.

מצב הרוח שלי רעוע ותמיד אני מנסה לאכול ביחס למה שאנשים אוכלים כלומר פחות מהם. אני רוצה לדעת איפה יש מרפאה של הפרעות אכילה אבל שלא ייבנו לי תפריט אכילה מסודר כי אז אני מרגיש כלוא ולא עובר יום ואני שובר את התפריט הזה אני צריך הכוונה איך להתמודד עם המצבים בחיי היום יום כי ככה כבר נורא קשה לי ואני תמיד חושב האם כדאי לאכול שתי כפות קוטג' של 100 קלוריות או כפית חמאת בוטנים למרות שהקוטג' ישביע אותי יותר אני אבחר בחמאת בוטנים כי זה יותר טעים לי ואני צריך הכוונה כלשהי שתתן לי הדרכה שעדיף בריאות על מימוש סיפוקים והבעיה היא שאמא שלי היא לא אכלנית גדולה אז אני מרגיש חזיר לידה כי כל מה שאני אוכל אני חושב שאכלתי יותר מדי ואז נפרצים כל הסכרים ואח שלי אוכל מה שבא לו כי יש לו גנטיקה טובה והוא לא משמין.

נמאס לי מהסבב הזה של דיאטה קיצונית ואז בולמוס וחוזר חלילה תעזרו לי כי מצב הרוח שלי ירוד מאוד.

ניסן יקר,

קראתי את הודעתך שוב ושוב ומצוקתך נשמעת באופן ברור.אני תוהה מה העזרה שאתה בעצם מבקש ומה אני יכולה לעשות במסגרת היכולות המאוד מצומצמות שלי בפורום כדי לעזור.
נשמע לי שהמצב הפיזי שלך מחייב טיפול והתייחסות הרבה יותר אינטנסיביים,שלא לומר חירומיים.המענה הנפשי יוכל להנתן רק אחרי שתצא מסכנת חיים(הBMI שלך הוא מאוד מאוד נמוך כזה שמאשפזים בגינו מיד,ונוסף על כך יש תחלואה נילוות של הפרעות קצב).
אני לא יודעת איך טופלת בעבר(אם בכלל),אבל למען האמת זה לא משנה כרגע.מה שחשוב עכשיו הוא שנשקפת סכנה מידית לחייך ואני חושבת שכדאי שתפנה למיון בהקדם לפחות כדי לוודא שאתה לא בסכנה פיזית ממשית.אחרי זה נחשוב ביחד איך וכיצד ניתן לעזור ברמה הריגשית,כי יש הרבה מה לעשות.אבל כדי שיהיה ניתן צריך שיהיה עם מי לעשות זאת,אתה צריך להיות בגוף כדי שנוכל לדבר על הדברים הקשים ולהקל.
אם אתה צריך עזרה או אם אתה חושב שאני יכולה לעזור במשהו,אל תהסס לפנות אליי אפשר אפילו במייל(כתובתו מופיעה בראש הדף).
בכול מקרה,אני דואגת ואשמח אם תעדכן.
אני יודעת שקשה לך וכשמרגישים לא טוב פיזית אז הקושי מתעצם,אבל יחד עם זאת אני מבקשת ממך לעשות את הבחירה הנכונה,הצל את עצמך!

בדאגה רבה,
קרן אור.

היי,אני בת 14 וחצי וכבר מלא זמן שיש לי בולמוסים..בהתחלה לא הבנתי מהזה עד שחיפשתי על זה קצת והבנתי שזה באמת מה שקורה לי-הרצון להדחיק את הבעיות שלי..
לא ידעתי איך להתמודד אם זה ובהתחלה פשוט הייתי צמה ואז זה שוב היה חוזר ואז הייתי חוזרת למשקל שלי..אבל אז זה החמיר והצום שעשיתי לא ככ עזר,ואז התחלתי להשתמש במשלשלים כי לא יכלתי לסבול את איך שהשמנתי,אני יודעת שזה יפגע בי אם אני ימשיך להתשמש עו הרבה אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את מה שנהפכתי,באמת שזה עבר כל גבול ואין דקה ביום שאני לא מתעסקת בזה,אני פשוט מתייסרת כל היום על הבולמוסים ועל כמה שאני שונאת את עצמי ואני כבר לא יודעת איך להתמודד אם זה.
אשמח לעזרה :)

שלום מאי,

אכן נשמע שאת במצוקה רבה סביב בולמוסי האכילה והעיסוק הבלתי פוסק באוכל.
אני ממליצה לך לשתף את הורייך , על מנת שיפנו איתך לקבלת טיפול פסיכולוגי.
קשה להתמודד עם הפרעה כזאת לבד, גם כדאי להתחיל ולטפל מהר ככל שניתן על מנת לא להחמיר את המצב.

אשמח אם תעדכני אותי,

אפרת

איך מתרפאים מזה? ומה לעשות כדאי לצאת מהמעגל הזה ומהאובססיה לאוכל?

דרך פניה לטיפול על ידי פסיכולוג ועל ידי תזונאית, לעיתים יש צורך גם בהערכה פסיכאטרית

(לא תמיד). יש מרפאות להפרעות אכילה בבתי חולים או בקופות החולים.
אם את מתחת לגיל 18 הדבר החשוב הוא לשתף את הוריך ולפנות לקבלת טיפול.

היי,
קוראים לי איילת בת 21 גובה 1.69 משקל 57.3 נכון להיום. זה לא תת משקל נכון?
לאחרונה נכנסתי לדיאטת כאסח בה ירדתי 14 ק"ג בשלושה חודשים בערך.
אני אוכלת כל יום בערך 400,500 קלוריות, נשקלת לפחות 6 פעמים ביום משמע לפני ואחרי כל דבר שיוצא ונכנס לגוף שלי.
לאחרונה התחלתי לקחת משלשלים כדי להאיץ את קצב הירידה, רוצה להוריד לפחות עוד 6 קילו.כבר שלושה ימים שלא ירדתי או עליתי במשקל פשוט נשארת אותו דבר.
אני לא יודעת אם זה נורמלי אבל אני לא מפסיקה לחשוב על משקל,קלוריות,שומן וכו'...
ההורים שלי התחילו לדאוג וכל הזמן אומרים לי להפסיק עם הדיאטה ופשוט לאכול! אני לא מסוגלת פשוט לאכול,אני כל הזמן חושבת שאני אשמין מזה...
הנושא לחלוטין השתלט לי על החיים.
האם זאת הפרעת אכילה? או סתם דיאטה שיצאה משליטה?
אני מרגישה כל כך אבודה...

איילת שלום,

מהתאור שלך עולה תמונה של הפרעת אכילה: העסוק הבלתי פוסק שלך במחשבות על משקל, שומן ואוכל, וגם ברמת ההתנהגות( 6 פעמים ביום את נשקלת), מעוט הקלוריות שאת אוכלת והירידה החדה במשקל. כדאי מאוד שתפני לקבל עזרה מקצועית. רצוי מעקב על ידי תזונאית במקביל לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לפנות לאחת המסגרות ברשימה המופיעה בפורום.
חשוב שתפני כיוון שאת מתארת תהליך של התדרדרות הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית (לא סתם את מרגישה אבודה) .
את מוזמנת לשוב ולעדכן, אם את צריכה עזרה סביב מציאת מסגרת טיפולית פני שוב.

בהצלחה,

אפרת

לא צריך להיות בתת משקל כדי לסבול מהפרעת אכילה?
אני יודעת שיש לי אישזהי בעיה ואני לא לחלוטין תלושה מהמציאות,אני יודעת שיש אנשים נורמלים שיכולים להנות מאוכל ולא לפחד ממנו...
אבל אני מרגישה ונראית כל כך שמנה שנראה לי מטופש לקבל עזרה ל"בעיית אכילה" אם אני כל כך שמנה...

שלום איילת,

אפשר להיות במשקל נורמלי ועדיין לסבול מהפרעת אכילה.
העיסוק באוכל ובמשקל, התחושה שלך שאת שמנה הם יכולים להיות ביטוי לקיומם של בעיות רגשיות ( אין לי מושג, כמובן, מה הן , את זה מבררים במסגרת של טיפול).
זה לא מטופש לקבל עזרה היות וב'שורה התחתונה' את סובלת, את לא נהנית מעצמך, מאוכל ויתכן שגם מהנאות נוספות. את לא הולכת לטיפול בגלל שאת שמנה את הולכת כי את כל כך עסוקה במשקל, ובאוכל שאת מאבדת את האחיזה בהתנהלות 'נורמלית של החיים'.
ממליצה לך לפנות לטיפול, אם עדיין מקננים בך ספקות לכי למס' פגישות על מנת לקבל חוות דעת מאיש מקצוע על מצבך.

בהצלחה,אשמח אם תעדכני,

אפרת

שלום רב,
יש לי חברה טובה בת 40 רווקה, משכילה, אך מאד אומללה מכיוון שלא מצאה עדיין את בחיר ליבה ולא הקימה משפחה. בשנים האחרונות היא ירדה המון במשקל. לא בבת אחת אלא באופן הדרגתי. זה התחיל בספורט אובססיבי (היום כבר לא) ודיאטה, באיזה שהוא שלב למרות שהיא הפסיקה עם הספורט צורת האכילה שלה (הרבה ארוחות בכמויות מזעריות) הפכה לאורח חיים עד שכיום היא שוקלת 47 ק"ג כשגובהה 1.71. רוב הזמן היא בלי מצב רוח. כשניסיתי להעלות את האפשרות שאולי היא צריכה עזרה, היא טענה שהיא אוכלת המון אבל לא מצליחה לעלות במשקל. לטענתה כשהיא בעבודה או בכל מקום אחר (שאני לא נמצאת) היא אוכלת כל הזמן כמויות ופשוט לא מצליחה לעלות במשקל (אנו לא מתראות הרבה אבל במעט שאנו נפגשות- היא אוכלת כמו ציפור). היא אומרת כל הזמן שהיא כבר יודעת שהיא נראית לא טוב ושהיא רוצה לעלות במשקל אבל לא מצליחה.
מה דעתכן? האם היא עונה לקריטריונים של אנורקטית? איך אפשר לסייע לה כשהיא לא רוצה?
תודה על מתן העזרה.

שלום אורלי,

אי אפשר להסיק ממה שאת מתארת אם חברתך אנורקסית. הנקודה החשובה היא הדאגה שלך אליה. את יכולה להמשיך לבטא באופן ישיר את הדאגה שלך כלפיה , בתקווה שהדאגה שלך תגע בה והיא תוכל להתחיל לבחון מה קורה לה.
לא בטוח שהיא מסתירה, יתכן והיא אכן חושבת שהיא לא מסתירה כלום ושכביכול 'הכל בסדר' . קשה לעזור למישהו שלא רוצה לקבל עזרה או שלא חושב שהוא זקוק לעזרה.
התקווה היחידה היא הדאגה שלך כלפיה שגם הביאה אותך לפה .

בהצלחה,

אפרת

שלום,

אני סובלת מנדודי שינה ולכן לדעתי מפתחת "תסמונת אכילה בלילה"
האם תסמונת זו נחשבת הפרעת אכילה...?

שלום נגה,
אני חושבת שהאכילה בלילה היא הסימפטום.הבעיה העיקרית היא לנסות להבין למה יש לך נדודי שינה.
האם את סובלת מנדודי שינה כבר תקופה ארוכה??האם בוצעו בדיקות או שיש לך הבנה למה הם נגרמים??
אשמח אם תספרי יותר,משם נוכל להמשיך.
קרן אור.

היי קרן,
שנתי לא טובה ולא רציפה משום שאני מוטרדת מדברים שונים
ונתונה במצבי לחץ ומתח.
הפרעות בשינה נמשכות כמעט 4 חודשים..
היות ואני ערה בשעות הלילה אני אוכלת על מנת להרגיע את עצמי ולהעביר את הזמן.
לאחרונה שמתי לב שהתנהגות האכילה הלילית התחילה להתקבע אצלי.
עכשיו אני לא יודעת אם אני מתעוררת כדי לאכול או אוכלת משום שאני מתעוררת.
האם נדודי השינה גרמו לי להפרעת אכילה? אשמח באם תעני לי על שאלה זו.
תודה,נגה.

נגה שלום,
סביר להניח שנדודי השינה לא גרמו לך להפרעת האכילה,אולי רק החמירו אותה.
את מתארת סביב האוכל והשינה(שני צרכים קיומיים וטבעיים שלנו) תחושות של דאגות,טרדות,פחדים אותם את מנסה להרגיע ע"י האכילה,והם אלו שרודפים אותך ולא מניחים לך להרפות בשינה ..
לי נשמע שהצעד המתבקש יהיה לטפל בתחושות האלו,להבין מה משמעותם ומה עומד מאחוריהם,כדי שניתן יהיה להרפות ולשפר הן את השינה והן את האכילה.
אלו דברים שניתן לעשות רק בטיפול פנים מול פנים.מה עם פניה לטיפול ריגשי??

אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.

אני בת 14 ובסך הכל ניסיתי לעשות דיאטה, מה שלא ידעתי זה שאני הולכת לשנות לעצמי את החיים-לרעה
ירדתי 8 קילו,אבל לא בדרך כלכך בריאה,הייתי אוכלת 700 קלוריות ביום,ובאיזהשהו שלב נמאס לי מזה....
אני נמצאת בהפרעת אכילה "אכילה כפייתית" לפי מה שקראתי לפחות
אני עונה "כן " לכל הסמפטומים...
זה כזה נורא?
אני בוכה כבר ימים על זה.. אני אבודה ואני לא יודעת מה לעשות..
אני מרגישה כמו משוגעת,אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב כזה
אודה לך אם תעזרי לי...

מישהי יקרה,

ההגדרה ממש לא משנה מה שחשוב זה שאת סובלת.
את מתארת מהלך כ"כ מוכר של דיאטה שהתחילה מתוך רצון לרדת כמה קילוגרמים ותפסה תאוצה מלווה באיבוד שליטה.אם תשאלי כל מי שיש לו הפרעת אכילה תגלי שכולם לא חשבו שיגיעו למצב זה.אבל הדבר החשוב ביותר הוא שניתן לטפל בזה,וככול שזה יעשה מוקדם יותר,כך ניתן יהיה למגר את זה מהר יותר.
אל תתמהמהי ואל תתפסי לצמצום כדי "לכפר" על הבולמוסים האלו,כי משם זה רק עניין של זמן עד לבולמוס הבא.
עקב גילך הצעיר תצטרכי לשתף את ההורים כדי להגיע לטיפול,אבל אל תהססי,אלו חייך וההמשך שלהם תלוי באיך שתגיבי היום.
נראה לי ששווה להתחיל מפניה לדיאטנית ובהמשך אם יהיה צורך להוסיף גם מענה נפשי.

אשמח לשמוע מה את חושבת על ההצעה שלי,
תחזרי לעדכן,
קרן אור.

קודם כל,תודה רבה על התשובה :)
האמת שפניתי לדיאטנית והיא עוד יותר דרדרה אותי...
אני אבקש מההורים שלי ללכת למישהו שמומחה בהפרעת אכילה...

שוב תודה (:

לא הבנתי את שהתכוונת במשפט :"..היא עוד יותר דירדרה אותי..".אם כי מסכימה איתך,יש צורך בפנייה לדיאטנית עם התמחות בהפרעות אכילה,כי הדגש כאן הוא לא רק מה לאכול\לא לאכול,אלא גם דיבור והכלה של הקשיים הנילווים לאכילה,עבודה קוגנטיבית-התנהגותית מאוד יעילה במצבים אלו.
אל תתייאשי,פני להורייך שוב ויחד מיצאו מישהי מתאימה.
המשיכי לעדכן,
קרן אור.

שאלה בנוגע לבולימיה-
האם ניתן לטפל בנפיחות של בלוטות רוק עקב בולימיה? כרגע מטופלת ולא מקיאה מיזה כחודשיים. האם תופעה זו חולפת או קבועה?

שלום לך,
אני שמחה לשמוע שההקאות הופסקו כחודשיים,כל הכבוד לך!
לשאלתך,נפיחות בלוטות הרוק היא תופעה אופיינית למי שהקיאה הרבה,אך היא גם תופעה הפיכה.לא יודעת להגיד לך מתי זה יקרה,אך לאט לאט זה יסתדר(בתנאי שלא יתחדשו ההקאות),בנתיים כל שנותר לך הוא להתמיד בדרך אותה התחלת .
בהצלחה,
קרן אור.

אני בת 16 וחצי וסובלת מאנורקסיה ובולמיה כבר שנתיים וחצי וגם הייתה לי בעיית אלכוהול קשה ודיכאונות והתקפות חרדה.
בגיל 14 הייתי שמנמנה ונרשמתי לחדר כושר והתחלתי להתאמן וירדתי ב-4 חודשים 9 ק"ג(שקךתי אז 60 ק"ג).
עם הזמן ראיתי שהספורט לא ממש עוזר כבר ולמרות שכולם אומרים לי שאני רזה מדי ולא עוזבים אותי בשקט לגבי זה אני לא חושבת ככה ולפני שנתיים התחילה הבולמיה.
בהתחלה זה לא היה משהו ששלט בי אלא אני בו,הייתי מקיאה פעם בכמה זמן כשהרגשתי שאכלתי יותר מדי וכאלה עד שזה נהפך למצב שבו הגעתי ל- 15-20 הקאות ביום.
היום אני 1.70 ושוקלת 45 ק"ג.
לפני חודשיים ניסיתי להתאבד 4 פעמים ונכנסתי לדיכאונות קשים ואף אחד כמובן לא ידע מכל זה עד שלא יכולתי לשמור את זה יותר וסיפרתי לכמה חברים קרובים והם הלכו מאחורי גבי וסיפרו להורים שלי ובעקבות זה כמעט אושפזתי בשלוותה אבל ההורים שלי לא רצו להשאיר אותי שם בניגוד להמלצת הפסיכיאטרית ואחר כך החל הטיפול במרפאה להפרעות אכילה ואני מטופלת אצל תזונאית ופסיכיאטר אבל האמת היא שאני שונאת את הטיפולים האלה ולא משתפת פעולה וזה רק מעיק עליי יותר וגורם לי ליותר דיכאון כי אני אדם סגור גם ככה אבל אין לי ברירה כי זה או טיפול במרפאה או אישפוז ואני באמת לא רוצה להגיע לזה.
אני בנוסף גם תלמידה מצטיינת וקשה לי עם זה שאני מפסידה שיעורים בבית הספר ופשוט נמאס לי.
יש אולי אלטרנטיבה אחרת לכל זה?

שלום שני,

מתוך התיאור שלך נשמע שאת מאוד צריכה עזרה. לא ברור האם אתמקבלת טיפול פסיכיאטרי תרופתי? האם בנוסף גם טיפול פסיכולוגי? טיפול תרופתי לא יכול להחליף טיפול פסיכולוגי ,הוא מאוד טוב כאשר זה נעשה במקביל.
יתכן ואת אומרת שזה לא מספיק לך ואת צריכה מסגרת הדוקה יותר ( מסגרת אישפוזית, כמה שזה נשמע מפחיד יכולה לעזור כאשר צריך טיפול יותר אינטנסיבי)
היות ואת מתחת לגיל 18 כדאי שהורייך ואת תתיעצו עם המטפלים הקיימים לבחון האם יש אלטרנטיבות טיפוליות אחרות.

אפרת

שלום
הייתי בבולמיה 10+ שנים
יצאתי בכוחות עצמי ללא עזרה מבחוץ
כיום, אם הפרעות אכילה, אבל לא מקיא כמה שנים כלל.
אחרי ההפסקה להקיא, היום אני מנקה בתוך הגוף במקום היציאות על ידי בידן או צינור מים.
1. האם זה בעיה?
2. האם יש לזה שם לחפש חומר על זה?
3. האם זה קשור לבולמיה? בלי הניקוי הטיהור העצמי, ]כך ראיתי שמכנים את ההקאה בפרומים על בולמיה] ההרגשה דומה לבולמיה כשהייתי צריך להקיא ולא היה איפה.
קראתי שבולמיה מגיעה מצורך נפשי להוציא דברים החוצה, האם יכול להיות שהחלפתי את הבולמיה בדבר הזה??

תודה דוד

תודה לך, ותודה על ההצעה למעקב שלך, אפנה אליהם.
אוכל להגיד שבעקבות טיפול רגשי בדברים אחרים, הרגשתי מוכן לפתוח את זה לפחות בפורום הזה.
תודה מאד וגם אהיה מעוניין במעקב.
לילה טוב
דוד

שלום דוד,

אני מאוד שמחה לקרוא.
מצפה לעדכון.

רק בריאות,
קרן אור

שלום לכם

תודה רבה,
הייתי אצל ד"ר אורלי ברק, התייחסה בצורה מאד נעימה ומכובדת.
הפנתה קודם לבדיקות רפואיות אם משהו נפגע מההקאות ו...
וכשייגעו תוצאות לקבוע איתה תור.
הפנתה למרפאת בריאות נפש שם.
אמרה שעובדים בחלוקה משולשת, בריאותי, נפשי, ותזונה.

בנתיים לא הרחיבה, אבל בהחלט רואה כמותכם, שהכל קשור ומגע מאותו מקום.

מחכה לאישור התחיייבות מהקופה, גם היא וגם הרופא משפחה אמרו שלא תמיד מאשרים, אתן יודעות איך גורמים להם לאשר, היא כתבה מכתב?

היא המליצה בנתיים לא לשתף את המשפחה, אלא לומר בעייה מטאבולית ולטשטש עובדות, עדיף לי שלא ידעו, מה אתן מציעות אם ישאלו מה קרה? ו...?
אם אני יוצא עם בחורה, קצת זמן או הרבה זמן לדבר על זה או לא...?

תודה מאד! רק עכשיו אני מבין שמרחתי הרבה זמן בצורה חפפנית, על דבר מאד רציני, לא בוכים על חלב שנשפך... וצריך להסתכל קדימה, אודה לכם אם תעקבו אם אני מתקדם נכון.
תודה רבה
דוד

שלום דוד,

אני שמחה לשמוע שפנית לקבלת טיפול מקצועי.
סביר להניח שד"ר ברק כתבה מכתב לקופת החולים על מנת שזו תאשר קבלת טיפול.
בנוגע לשאלתך האם לשתף את המשפחה ו/או בת זוג : זו שאלה שנוגעת באופן רחב יותר בהסתרה שלך ובסוד איתו אתה מסתובב. אומנם דרך הפניה שלך לפורום ולאחריו לד"ר ברק אתה פחות מסתיר, אך עדיין מתעוררת השאלה האם מסוכן לספר לבת זוג/ למשפחה?
יכול להיות שזה נוגע בשאלה איך יקבלו אותך אם ידעו. הייתי ממליצה לך להכנס קודם למסגרת טיפולית ושם לברר את השאלות הללו .(אלו שאלות חשובות מאוד: למי לספר ומתי)

בהצלחה,
אשמח אם תעדכן בהמשך

אפרת

שלום דוד,

אתה שואל שאלות נכונות, אתה למעשה שואל אם החלפת את ההקאות בניקוי/טיהור הגוף.
הצורך להקיא/ לנקות/ לטהר את עצמך נובע מאותו מקור של קושי רגשי ( לא ברור כמובן מהו) ולמעשה אתה מחליף משהו אחד במשהו אחר, היות ובבסיס ובגורם הבעיה לא טיפלת.
עד כמה אתה מתעסק בזה במהלך היום? האם אתה סובל מהעיסוק בזה? האם תפקודים אחרים שלך נפגעים? האם אתה מסתיר את זה מהסובבים אותך? יש עולם שלם מסביב להתנהגות שלך שרצוי שתבדוק אותו.

אני יכולה להגיד לך בקווים כלליים שהרצון לטהר/לנקות/ להקיא מתוך הגוף מספר את הצורך הרגשי להיפטר ממה שנחווה כקשה/מלוכלך/ בלתי נסבל .
לעיתים לאנשים הסובלים מהפרעות אכילה קשה להבין שמדובר במשהו רגשי כי העיסוק הוא רק בגוף ודרך הגוף. המטרה בטיפול היא להרחיב את ההסתכלות שלהם ולחבר אותם למקומות הרגשיים שההפרעה מבטאת (נשמע קל, בפועל זה מאוד קשה).
מזמינה אותך לשתף במחשבות /תחושות

אפרת

שלום אפרת
תודה רבה

עד כמה אתה מתעסק בזה במהלך היום?
האם אתה סובל מהעיסוק בזה?
זה לא עיסוק כמו אכילה והקאות, שהוא כמעט תמידי וכל הזמן חושבים ועסוקים בזה.
וגם כל הקשיים הפיזיים של ההקאות אין.
זה מעסיק במשך היום כמה פעמים, אך לזמן קצר ובבוקר ובערב.
אבל כשאין אפשרות, יוצאים לטיול, חופשה במלון, יוצאים לקניות לשעות ארוכות או פגישות עבודה במקומות שאין, זה מלחיץ.
הרגשה לא נוחה מאד, שדי דומה לצורך לטהר את הגוף על ידי הקאה.
אולי להבהיר את התחושות, בתקופת ההקאות היו הרבה חלומות שאני צריך להקיא ואין
היכן, בתקופה הזאת חלמתי פעם אחת, זה בהחלט מעיק, אפילו מאד אבל לא כמו אז.
מעיק.
*הרגשת התמכרות,
* סיוט אם נמצאים במקום רחוק כשאין היכן או גם כשחושבים שלא יהיה.
* תחושה לא נעימה במהלך היום.
*אינני בטוח אבל אני חושב שזה חוסם אותי להתקשר לבחורות לפתח אהבה חזקה, פחות מתקופת ההקאות אבל זה גם עדיין קיים, אולי את תוכלי לומר על העניין, פעם חשבתי שזה משאיר מבחינה רגשית עמוקה קצת ילד קטן, שרוצה לאכול ולא מעניין אותו אהבה???

האם אתה מסתיר את זה מהסובבים אותך?
בהחלט מסתיר...

בבסיס ובגורם הבעיה לא טיפלת.
יש עולם שלם מסביב להתנהגות שלך שרצוי שתבדוק אותו.
מעניין שהייתי בטיפוליים רגשיים, פתחתי את נושא הבולמיה, והתביישתי לדבר על העניין הזה.
לא מצליח למצוא את המקום הרגשי שממנו זה מגיע, לא הייתי אצל פסיכולוג שמומחה להפרעות אכילה, הייתי אצל אנשי מקצוע שלא מכירים את התחום הזה.
היו לי הפרעות רגשיות מסויימות, כעס על ההורים, תלות נפשית עם חבר.
למרות שלובלמיה נכנסתי בעקבות דיאטות רצח בגיל צעיר.
תודה לך מאד אפרת
אני לא מתבטא מספיק חופשי... (מפחד שהמורה מכיתה א. יציץ לתוך הפורום ויתפוס אותי...)
אבל השתדלתי לפחות את המידע הרלוונטי...
יש כתובת מייל שאני לא נכנס אליה.
dvdtskr@nana10.co.il
אם תשלחי לשם ולא לפורום, תעדכני אותי.
ושוב תודה מאד
דוד

מהתיאורים שלך ברור לי שהחלפת בעיה אחת באחרת,אבל הבעיה הבסיסית נשארה בעיניה.אין לי ספק שהדבר הכי נכון כרגע עבורך הוא להכנס למסגרת טיפולית כדי לעמוד על הצורך האמיתי שנמצא בבסיס הצורך בהתרוקנות\היטהרות עבורך(למשל,תחושה לא ראויה להזנה אמיתית-פיזית ונפשית..),כדי שניתן יהיה למגר את הפרעת האכילה שלך לחלוטין.
הבנתי שאתה גר באיזור ירושלים.מציעה לך לפנות למרפאה לה"א בבי"ח הדסה עין כרם,לד"ר אורלי ברק(טלפון בשימושון למעלה).
ניכר כי בניגוד למה שאתה מתאר,אתה עסוק מעבר לרגיל בכל נושא השטיפות(ואגב,גם הוא מאוד לא בריא שהרי שטיפות אינטנסיביות כאלו גורמות לחוסר איזון אלקטרוליטרי ולשיבוש הפלורה הטיבעית של המעי,דבר שיכול לגרום הפרעות עיכול כשלעצמו) ועצם פנייתך לפורום כאן מעידה שאתה יודע שהדבר לא תקין,גם אם ברמה הפיזית זה לא דורש ממך יותר מידי התעסקות...(והרי הפרעת אכילה היא הרבה יותר מהתעסקות פיזית,אלא ובעיקר מחשבתית).
אל תהסס,פנה עוד היום לקביעת אינטייק ואשמח לשמוע איך זה מתקדם.
בהצלחה,
קרן אור.

עם 1500 קלוריות ביום אמורים להיות במשקל רגיל? בעיקרון

שלום ים,

לא הבנתי את שאלתך ומאיזה מקום היא נשאלת...
כעקרון אין כאן כללים,לכל אדם נקבע תפריט המותאם לצרכים שלו,לאורך חייו ולקצב הBMR הבסיסי שלו ,לכן חשוב לא לאמץ תפריט דיאטה כזה או אחר,אלא לפנות לייעוץ תזונתי פנים מול פנים.

קרן אור.

שלום!
לא יודעת אם זה יעזור אבל הרגע גיליתי את הפורום המדהים הזה ואני ממש זקוקה לעזרה.
אני סובלת מהפרעת אכילה כבר שנתיים ותהחלתי טיפול במחלקה להפרעות אכילה לפני כחמישה חודשים.
היום החלטתי להפסיק את הטיפול - גם אצל הפסיכולוגית וגם אצל הדיאטנית.
אני ממילא לא מקשיבה למה שאומרים לי בטיפול ואני עושה מה שאני רוצה.
אני מרגישה שלא מביניםפ אותי ושאין טעם להיות בסיוט הזה ולשתף ובכל זאת להיות לבד - כבר עדיף לי להיות לבד עם זה.
האם זה נכון שעזבתי את הטיפול?

את שואלת אם עשית נכון שעזבת את הטיפול, כנראה שזו שאלה שמנקרת בך.
5 חודשים , מנסיוני, הם זמן מועט מידי על מנת להעריך האם מתרחש שינוי, במיוחד בהפרעת אכילה שיש התנגדות רבה ל'וותר' על ההפרעה.
את מתארת שאינך מקשיבה לפסיכולוגית ולדיאטנית , את לא נמצאת במסגרת של בית ספר את לא חייבת להקשיב ולציית, מדובר בתהליך נפשי עמוק אותו תעברי על מנת שתוכלי להשתחרר מהפרעת האכילה . אם את מרגישה שלא מבינים אותך דברי על זה , על כך שאינך מרגישה מובנת. יתכן והעמדת פנים שאת מצייתת ועשית את עצמך מקשיבה בעוד שבפנים את מרגישה לבד ולא מובנת.
אני כן ממליצה לך לחזור ולנסות לדבר על כך שאת לא מקשיבה ואינך מרגישה מובנת ועל כן אינך רואה טעם בטיפול.

מאחלת לך הצלחה,

את מוזמנת לעדכן,

אפרת