פורום הפרעות אכילה - תמיכה עמוד 9

החל מה- 09/01-15/01 אהיה בחופשה. קרו אור תענה לשאלותיכם.

להתראות

אפרת

חופשה נעימה!

שלום,
יש לי חברה שבתת משקל (בת 29, גובה 161, משקל 45), אבל היא לא בולמית או אנורקטית. היא לא מנסה לרזות, אך רזתה 3 קילו מאוד מהר. היתה רזה משנות ה-20 לחייה, וכנערה, טיפונת שמנמנה.
היא סובלת מסכיזופרניה פרנואידית, ומקשיי תפקוד, מאוד פאסיבית, אינה שומרת על היגיינה (מפחדת להתקלח), אינה מכינה לעצמה לאכול, קשה לה לסיים אפילו תפוח, היא טוענת שאוכל בצלחות לא חד פעמיות מגעיל אותה, מגעיל אותה תבלינים מכלים משותפים... היא נמצאת בשיקום, בהוסטל, ורק לאחרונה התחילה לקחת תרופות סדר (מכריחים אותה), אינה לוקחת כדורי ברזל (היא על סף האנמיה), סובלת מחולשות, סחרחורות, סימפטומים של פרנואידיות, כאבי אוזניים, כאבי שיניים, עכשיו יש לה גם כאבים בישבן, כנראה מחוסר היגיינה (היא מתקלחת פעם בשבוע), אינה מצחצחת שיניים בכלל, עובדת במפעל מוגן כבר שנה, אבל עדיין לא מצליחה להגיע בזמן למשמרות של 4 שעות, אם בכלל. כולה 3 פעמים בשבוע.
בקיצור, חוסר תפקוד גורף. מפרקי האצבעות העליוניים שלה סגולים, כפות הידיים מקולפות, אני מתפלאה שלא נושר לה השיער. תמיד קר לה.
אז איך מתחילים בכלל להתמודד עם הפרעת האכילה?
אם היא אוכלת משהו, זה חצי במבה ביום, וחצי יוגורט, וכאמור, היא לא מנסה לרזות.
היום היא היתה אצל דיאטנית, אבל היא לא תעשה מה שהיא תגיד לה. היא לא לוקחת שום אחריות על החיים שלה. עושים בשבילה הכל, והיא לא נותנת את החלק שלה כדי לעזור לעצמה.
היא בחורה חכמה, יפה ונורא מתוקה, מלאה בפחדים, כל הזמן עם היד על הפה (מחרדה ומבוכה), עטופה בסוודרים גם בקיץ.

אולי רק רציתי להוציא את זה. אני אוהבת אותה, ודואגת לה.

שלום נועה,

ראשית רוצה להודות לך בשם חברתך שיש לה חברה כ"כ דואגת ואיכפתית כמוך.
לשאלתך,על פניו לא נראה לי לפי מה שתיארת שאכן מדובר בהפרעת אכילה אלא דוקא כתוצר לואי של כל מכלול הבעיות הפסיכיאטריות שחברתך סובלת מהם(המאופיינים בהזנחה עצמית הנוגעת גם במישור האוכל),ובהתאם לכך צריך להיות הטיפול.
כתבת שהיא נמצאת בהוסטל ואני מניחה שהיא מוקפת צוות רפואי-טיפולי שמכיר אותה ויודע לזהות מצבי משבר המחיייבים צורך בהחלפת טיפול תרופתי או התערבות תזונתית.בשל מורכבות המקרה,כל שאני יכולה להמליץ לך לעשות הוא לשתף את הצוות הרפואי בהרגשתך שמצבה הידרדר,וכן בדפוסי האכילה והמשקל שלה שהשתנו, ולשמוע מה הם מציעים.

שיהיה בהצלחה,
קרן אור.

בשמחה!
את מוזמנת לכאן לעדכן.

קרן אור.

אני סובלת מבולימיה ואני לא יודעת איך לעצור את זה.
אני לא רוצה להתאשפז בבית חולים פסיכאטרי מחלקה סגורה, בעבר כבר הייתי 3 חודשיים במחלקה סגרה ומאז אני במעקבים פסיכאטרים וטיפולים פסיכולוגיים אני כבר מיואשת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי , בגלל זה אני גם רוצה להתאבד, הפסקתי טיפול של כדורים נגד דיכאון.
אמא שלי עוד מקשה עליי שהיא מאשימה אותי בכל זה וחושבת שאני עושה את זה בכוונה בשביל תשומת לב, אז אנחנו כל הזמן רבות.

אנונימית יקרה,

אתחיל מהסוף ואענה על שאלתך-איך לעצור את זה?? חד וחלק לפנות לטיפול.אם תגיעי לטיפול הפעם לא ממקום כפוי אלא מרצון ותהיי נכונה לעבוד על הקונפליקטים שנמצאים בבסיס ה"א שלך,אפשר שתוכלי אפילו להמנע מאשפוז ולהיות מטופלת במרכז אמבולטורי(רשימת מקומות בשימושון למעלה).
אל תחכי שמצבך ידרדר ,זה הזמן לקום ולעשות.ואני יכולה להבטיח לך שאפשר להחלים מה"א.אף פעם זה לא מאוחר מידי,ובגילך הצעיר,כל החיים עוד לפנייך ואפשר שתחיי אותם מאושרת.
ממליצה לך לפנות לאינטייק בתה"ש שם יעריכו את מצבך הפיזי והנפשי ובהתאם לכך ימליצו לך על טיפול שיכול להתאים לך.אשפוז הוא תמיד אופציה אחרונה שממליצים עליה,ולהפסיד לא נראה שיש לך.
עשי זאת עוד היום.
ואני כאן אם את צריכה עזרה נוספת.
קרן אור.

ירדתי במשקל בעזרת דיאטה ולפני שנה הוספתי בשימוש יומיומי משלשלים בגלל יציאות של אולי פעמיים בשבוע.
שנה אני בבדיקות ובביקורים אצל רופאים מדוע בטני מתנפחת למימדי ענק ולאף אחד לא היו תשובות...
לבד חשבתי כבר לפני שבועיים להפסיק משלשלים וסוסוף ראיתי שיפור בבטן...אבל-
מה אני עושה בכל זאת עם העצירויות שחזרו? זו בעיה שנותרה אותה הבעיה=עצירות.
הדבר היחיד שאני מרשה לעצי זה פעם בשבוע נר גליצרין אחד וזהו
מה בכל זאת הפתרון לעצירות? מבלי שימוש במשלשלים..
בת 35 גובה 1.60 שוקלת 58 קילו
פעילות גופנית 4-5 פעמים בשבוע,שותה 2 ליטר מים ביום ואוכלת ה מ ו ן ירקות,פירות,זרעים
בנוסף לתפריט היומ

שלום,

אני לא רופאה, אך נראה שהעצירויות הן תגובה להפסקת המשלשלים. המשלשלים ממכרים, המעי נהיה עצל ומתקשה לייצר באופן טבעי את היציאה.
ממליצה לך לפנות לגסטרו בשילוב עם דיאטנית על מנת ללות אותך בתהליך הגמילה.( גם אם הפסקת לקחת משלשלים זה עדיין תהליך גמילה) .

בהצלחה,

אפרת

אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו...:( אני עוד מעט בת 21....הייתי ילדה מלאה,לא שמנה...מלאה אפשר לומר..וגם הכי גבוהה בכיתה..כל הזמן הציקו לי..גם אבא שלי ירד עלי...שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי כל כך........הייתי בערך בת 15..הכרתי נערה בגילי אז...היא הייתה יפה..יפהייפייה..גבוהה...(גם לא מעט כסף..) אבל עם דימוי גוף מופרע לחלוטין...איכשהו התחברנו...אני בכלל לא שמתי לב כל כך לרזון שלה..אבל בלי קשר אליה תמיד תמיד תמיד הרגשתי מאוד שמנה..התבוננתי בה ונכנס לי משהו לראש.....שלא יוצא לי מהראש...היינו יושבות ומדברות ומודדות ורק חושבות איך להיות רזות יותר..אבל אני לא הצלחתי אף פעם להגיע למצב שלה (אני לא רוצה לכתוב פה משקלים...) ההתעסקות הייתה יום יומית גם אחרי שכבר עבר זמן וניתקנו קשר בגלל כל מיני סיבות...אני זוכרת כל הזמן מדידות בחנויות בגדים,רק להתפלל שהפעם המידה הזאת תעלה עלי וכשנכנסתי לחדר מדידה וראיתי שהיא לא פשוט רציתי למות.
יש תקופות שזה נרגע כזה.בערך..ואני מנסה להתעלם מהמחשבות הטורדניות האלה בראש "אני שמנה,אני שמנה" אבל הענין הוא שאני באמת שמנה. באמת,אני נשבעת! אני פשוט לא רוצה לכתוב את המשקל שלי מחשש ש.....לא משנה.
בכל אופן,יש איזו זמרת,שאני חולה עלייה מכל הבחינות אבל הכי הורג אותי זה שהיא רזה להחריד...ולפעמים לפני השינה רצות לי בראש תמונות של הזרועות הדקות שלה...והרגליים..והכל..וזה עושה לי רע. מאוד.
אני לא יודעת מה לעשות? ואיך יוצאים מזה לכל הרוחות?!
אני נואשת. ואני שונאת את עצמי ובעיקר את הגוף השמן שלי.
מה יהיה איתי? :(

מכיתה ג' אני עושה דיאטות...בעצם כל החיים!
היו תקופות של פעילות גופנית מאוצת בהגזמה ואז פתאום כמעט בכלל לא עשיתי ספורט...הייתי גם בזמנו מצטיינת בהתעמלות אומנותית ואקרובטיקה! הייתי גמישה ואנרגטית מאוד! (זה היה מזמן אבל..)
עד היום יש לי בולמוסים שאני עוצרת נניח,ברחוב,באיזו מאפיה,ממלאת המון מאפים..אוכלת אחד אחרי השני ואז מרגישה רע...
נשקלת כל יום ויותר מפעם אחת. היו תקופות (היום קצת פחות) שהייתי זוכרת רגעים בחיים שלי,ואירועים,ודברים חשובים אך ורק לפי המשקל ששקלתי באותו הזמן!!
כל פעם שאני נתקלת באיזה זוג רגליים דקות וארוכות אני מתמוגגת מקנאה. משווה לעצמי ומרגישה זוועה! פשוט שנאה עצמית....רק לפני ממש כמה ימים עלה לי הרעיון של לעשות שאיבת שומן מהרגליים,אבל אמא שלי מיד הסבירה לי שזה רעיון הזוי....
הייתי נכנסת לסניף מקדונלד'ס ורואה איזו מקלה קונה גלידה פיצוץ ואחר כך חודש חושבת עם עצמי איך היא כזאת רזה והיא אוכלת את הדברים האלה? ושוב עצב. דיכאון. פנטזיות שיש מין פחד כזה,שלעולם גם לא יתגשמו. :(

שלום,

ממה שכתבת עולה שאת מאוד סובלת. את עסוקה באופן כפייתי במשקל, ברזון של אחרות, נראה שהרבה דברים נמדדים אצלך דרך המשקל.
אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להקל על עצמך ולשחרר אותך מהעיסוק הכפייתי והמחשבות הטורדניות.

אפרת

יש לי חברה שהרבה פעמים לא אוכלת. היא תמיד אומרת שהיא אכלה, או תאכל בבית, אבל דיברתי עם אמא שלה והיא אומרת שכמעט אף פעם היא לא אוכלת. אני חוששת שיש הפרעות אכילה. היא די רזה, אמנם לא ברמה של אנורקסיה, אבל אני פוחדת שזה יגיע לזה. מה אפשר לעשות?

שלום זהבית,

ניכר מפנייתך שאת דואגת לחברתך. העובדה שאינה רזה מידי עדיין אינה מבטיחה שאינה סובלת מהפרעת אכילה. ניתן להיות במשקל תקין ועדיין לסבול מהפרעת אכילה קשה.
התחלת בכך שפנית לאמא שלה ( האם היא מתחת לגיל 18?).
האם אמה אינה דואגת ?
אם אתן לומדות יחד ניתן לפנות ליועצת בית הספר על מנת שתשוחח עמה.
את יכולה להביע באופן ישיר את הדאגה שלך מולה.יתכן וקיימת הסתרה שלמה ועיסוק שלם סביב האוכל/אי אכילה. את יכולה להפנות אותה לפורום הנוכחי ( זאת בהנחה שהיא מכירה בכך שיש לה בעיה).על מנת שתתיעץ.
את מוזמנת לשתף,

אפרת

שבת שלום לכל צוות הפורום,
הייתי מעונינת לדעת האם ישנה מראת [אם אשפר דרך בי''ח מאיר] או בכלל
בקרבת כפר סבא המתמחה באמת ובתמים בגמילה מסוכרים וגלוטן, והאם זה בכלל
ניתן ליישום ?
מאחר והסוכרים נמצאים בכל מקום אך מאחר והנני בת 59 כיום, אני פתאם חשה צורך
ביותר מתוק, וביותר עוגיות, מדוע ?
ושאלתי האחרונה, האם אוכל לגשת באופן עצמאי למראה לבקש בדיקת סוכרים ?

ושוב, בברכת המשך שבת ניפלאה ובריאה לכולנו, גלילית

שלום גלילית ( שם מתוק!)

נשמע שאת צריכה להיגמל מאוכל ? למה דווקא סוכרים וגלוטן? האם אותם את בעיקר אוכלת על חשבון חומרים אחרים להם את זקוקה?
האם את במצב של משקל יתר? האם את חולת סכרת?
אני חושבת שברמה הבסיסית פנייה לדיאטנית שתבנה לך תפריט מאוזן יכולה לעזור.
בנוסף הצטרפות לקבוצה של אכלנים כפייתיים גם יכולה לעזור.
מה הצורך במתוק משרת? את מה צריך להמתיק?

הי,

בהמשך להערתך,

האם יש משהו לא בסדר בזה?
אני שוקלת את העניין, זה לא שאני מרגישה צורך להמתיק משהו, החיים שלי מתנהלים בצורה טובה ב"ה
אני פשוט מרגישה ממש "מכורה" לכל מה שקשור למתוקים ומאפים...
אני מתחילה דיאטה ברצינות ומיד אחרי יומיים נשברת קשה לי בלי לחם ואני לא אוהבת לחם קל, לא אוהבת ירקות והם נמאסים עלי מהר ושלא לדבר על מתוקים שאני אוהבת בעיקר בעוגות.

אני באמת שוקלת לפנות לגמילה אך לא יודעת מה ההשלכות וקצת בעייתי לשאול מישהו מהמכון עצמו (מבחינת אמינות)
האם אכן אצתרך לקנות אוכל ללא גלוטן? עד כמה משמעותי יהיה השינוי בחיי היום יום שלי...

אשמח אם תוכלי לענות על שאלתי אני בהתלבטות גדולה!

יעל.

שלום לך יעל,

אני מתחברת למה שכתבה לך אפרת,השאלה שאני שואלת את עצמי היא למה בעצם את מרגישה צורך למנוע מעצמך גלוטן וסוכרים,שהינם חלק מכל דיאטה(=אורח חיים) נורמטיביים?
גלוטן נמצא כמעט בכל סוג של מזון שקיים,ולמעט אנשים עם צליאק שאצלם קיים צורך וחובה רפואית לדבוק בתפריט כזה,אני לא מכירה שום תפריט שאוסר שימוש במוצרים אלו.
סוכרים אף הם נמצאים בהרבה מהמרכיבים ופחמימות בכללם הינם מרכיבים חשובים מאוד בתזונה כדי לאפשר אנרגיה קיומית.
דביקה בתפריט כזה,כפי שאת רוצה,הינו הדרך להיכשל ובטווח הארוך יכולים אף להחליש אותך(עייפות,חוסר אנרגיה,אפילו תחושת דכדוך מירידת סרוטונין ),לכן לא ברור לי מה משרת הצורך שלך ולמה את רוצה כן ללכת על תפריט כזה.לא ציינת את משקלך,את מצבך הבריאותי ולמעט גילך אנחנו לא ממש יודעים פרטים עלייך.ואולי זה באמת לא חשוב כי לי נשמע על פניו שאת יכולה להיתרם מפניה לייעוץ תזונתי פרטני עמ"נ להרכיב תפריט שיתאים לצרכייך,להוצאה האנרגטית שלך ולמצבך הרפואי.תפריט זה עשוי לכלול את כל אבות המזון,כולל סוכרים וגלוטן,במינונים ובכמות מתאימה לפי צורכייך.רק כך תחושת ההתמכרות,כפי שאת מכנה אותה,תעבור כי בסיפוק יומיומי גם של המרכיבים האלו בצורה נכונה ועם בחירת מאכלים עם אינדקס גליקמי נמוך,את תרגישי שבעה והצורך יפחת.

עדכני אותי מה חשבת,
קרן אור

אני מודה לך על המענה המהיר, אמרת דברים חשובים, הבעיה שלי היא שקשה לי להגיע למצב שאני באמת רוצה את הדיאטה ולכן קל לי מאוד ליפול כ"כ מהר, אני בת 24 אחרי 2 לידות, הגדולה בת שנתיים ו4 חודשים והקטן בן 8 חודשים הגובה שלי 1.52 ואני שוקלת 76, הסיבה שרציתי לפנות לגמילה היא במטרה שאולי לאחריה ארצה יותר לאכול ירקות ודברים בריאים יותר שביום יום אני לא מצליחה לאכול יותר מידי כאילו אנטי ירקות פשוט לא אוהבת ולא מתחברת כל הזמן רק לחם פחממות ושתיה מתוקה זה הבעיה שלי, קבעתי תור לדיאטנית אבל קיבלתי תור רק לעוד חודשיים...

אני באמת כבר מתוסכלת כי הקושי האמיתי כאן הוא החוסר רצון וכל שהזמן עובר אני משמינה יותר...


אודה שוב לתשובתך.

יעל.

שלום לך,

את כותבת שקשה לך להגיע למצב שאת באמת רוצה את הדיאטה,והשאלה שאני שואלת את עצמי היא אז למה בעצם לעשות את זה??
לי נראה שהמשפט הזה יושב על רבדים עמוקים יותר ואולי השאלות שאת צריכה לשאול את עצמך הם:לשם מי ומה אני עושה את זה??מה אני מרגישה באמת כשאני אוכלת מאכלים שאני יודעת שיגרמו לי בטווח הקרוב לא להרגיש טוב עם עצמי?איזה צורך אני מנסה למלא כשאני אוכלת מתוק בכמות שאני יודעת שהיא לא נכונה עבורי?ולמה כ"כ קשה לי להתחבר לאכילה נכונה,כזאת שדוגלת בשינויים קטנים(למה למנוע פחמימות לגמרי,למשל,למה לא לשלב אותם עם סלט,פשטידות ירקות) וכוללת גם פעילות גופנית שאת מתחברת אליה 3 פעמים בשבוע,45 דקות בכל פעם,שגם תעזור בשיפור המצב רוח ואולי תווסת את התגובות האוטומטיות?
אני שמחה שקבעת תור לדיאטנית,אבל אם את מרגישה שהעיסוק באוכל ובמשקל מלווה אותך כל היום עד כדי פגיעה בתפקוד(לא כתבת האם את עובדת,יוצאת עם חברות לבלות,מפנה זמן בין ההורות לעיסוק בתחביבים שלך..),המלצתי היא לפנות גם לטיפול נפשי.
בנתיים,אל תלקי את עצמך.תתחילי בקטן,הוסיפי כל פעם משהו שאת כן אוהבת לאכול,כשאת מרגישה שהתשוקה למתוק גואה,צאי לבלות,עשי משהו בשביל עצמך שלא כולל אכילה.אני מאמינה שהשינויים הגדולים ביותר מתחילים בצעדים קטנים דווקא.

שיהיה בהצלחה,
ד"ש לקטנים,
קרן אור.

תודה רבה,
מקווה ליישם.

אשמח אם תעדכני...

בהצלחה!

האם ההורים של מישהי עם הפרעות אכילה (אושפזה בעבר עקב אנורקסיה) יכולים להוציא צו מבית משפט על מנת לאשפז אותה בכפייה?

שמרית,

אני מבינה משאלתך שאחותך מעל גיל 18 ולכן הבעייתיות.
לשאלתך,נושא אשפוז בכפייה הוא מורכב בנוגע להפרעות אכילה.
כדי שפסיכיאטר מחוזי יוציא צו כזה צריך להתקיים אחד מהשניים: שהבחורה בסכנת אובדנות מידית(והרעבה לא מוגדרת ככזאת),קרי מסוכנת לעצמה(התאבדות מידית) או לסביבה ושבוחן המציאות שלה לקוי(כלומר,מתקיימת פסיכוזה).
עד היום לא הוצא צו כזה,למיטב ידיעתי.לכן עם כל העצב לא הייתי ממליצה לך ללכת איתה בכוח.שהרי גם אם תכנס לאשפוז,תשהה שם 3 חודשים,לא תהיה מוכנה להעזר באמת ולא יהיה רצון להחלים,אזי ברגע שתשתחרר תחזור לאותם התנהגויות.אבל אתם תאבדו את האמון שלה,היא תלחם בכם,ובטווח הרחוק הדבר יגרום לעוד יותר ריחוק.
כן הייתי ממליצה לנסות לגייס מישהו שיש לו השפעה עליה,שיוכל לגשת אליה ולהסביר לה את מצבה.לא הייתי מאיימת,מענישה,צועקת,עם כל התסכול שאתם ודאי חשים.
היא מספיק מענישה את עצמה ותאמיני לי שהיא מתייסרת לא פחות מבני משפחתה על הסבל שהיא גורמת להם.אל תתייאשו,תמשיכו לתמוך,לחבק לומר לה כמה היא חשובה לכם וכמה אתם אוהבים אותה,התמדה יכולה לגרום להבנה הזאת לחלחל ולהזין אותה במקום שהיא הכי זקוקה לו.

אשמח לשמוע יותר פרטים,
קרן אור.

שלום,
אני בן 17 וכבר מספר שנים אני סובל מהעלאת גירה. חיפשתי באינטרנט וזה מה שמצאתי: ""העלאת גירה" מתרחשת חוץ מאשר בבהמות גם באנשים הסובלים מהפרעה רומינטבית. האדם אוכל, בולע ומעלה שוב את המזון חזרה לפה, שם הוא נלעס שוב ונבלע מחדש. התהליך יכול לחזור על עצמו מספר פעמים, וכל אפיזודה כזאת יכולה להימשך מספר שעות. לעתים, העלאת הגירה היא רצונית ולעתים איננה. אנשים שמעלים גירה מספרים כי המזון השב מן הקיבה אינו מר ולמרבה ההפתעה לא נגרמת להם בחילה כאשר הם מבצעים את הפעולה."
זה מה שקורה לי. מה זה אומר הפרעה רומינטיבית? האם יש דרך לטפל בזה?

תודה!

שלום דני,

רומינציה היא השם הלועזי של העלאת גירה.
האם זה נעשה באופן בלתי נשלט או מרצון על ידך?
אם זה קורה באופן בלתי נשלט יש לפנות לברור רפואי, לפנות תחילה לרופא משפחה והוא כבר יפנה אותך הלאה.
אם מדובר בתופעה שאתה יוזם אותה אזי מדובר בסוג של הפרעת אכילה ( תת קבוצה של בולמיה) והטיפול הממולץ הוא טיפול פסיכולוגי בשילוב עם מעקב של דיאטנית.
אגב, האם הוריך מודעים לבעיה?

היי,
אני בת 21
אחרי דיאטה חמורה שבעקבותה הגעתי למשקל 49..גובה 168.

אחרי מעקב אצל תזונאית העלתי במשקל למשקל תקין של 55
אך כל!! דבר שאני אוכלת עולה לי...בדיוק כמו שתיאר הבחור בן ה17

למרות שעולה לי ובהתחלה זה היה גם ממש בהקאות...גם עכשיו לפעמים אני מקיאה אני כבר אוכלת ממש כמו שצריך - ולכן גם העלתי במשקל.

מה עושים???

האם זה יכול להיות קשור ללקטוז?
אתמול עשיתי בדיקה ואמרו לי שאני סובלת מאי סבילת לקטוז.

תודה רבה

לפעמים אני עושה את זה מרצון, ולפעמים זה קורה לי בלי שאני רוצה.
ההורים שלי לא מודעים לבעיה, כי גם אני לא בטוח עד כמה אני רוצה לטפל בה. בד"כ זה לא ממש מפריע לי, וזה לא כ"כ נעים להתחיל לספר על זה...

אצלי זה לא מרצון!! ..זה קורה לבד

שלום לשניכם,

כפי שכתבה אפרת,העלאת גירה רצונית היא חלק מהתנהגות מפצה של הפרעת אכילה.
לך דני אני ממליצה בחום לגשת לטיפול במרפאה להפרעת אכילה שם ינתן מענה כוללני הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי.כיוון שאתה מתחת לגיל 18,אזי תצטרך את הסכמתם של הורייך.כך או כך,נשמע שאתה סובל מן התופעה(ולכן פנית לכאן),ולטעמי זה לא מה שצריך לעצור אותך.

שחר-אני שמחה שאת מטופלת ונשמע שאת בדרך להחלמה,וכל הכבוד על כך! עלייה של אוכל לאחר תקופה של צום היא טיבעית וניתן להתמודד איתה ע"י אכילה של ארוחות קטנות,בתדירות גבוהה,לאט לאט הסימפטומים ילכו וישתפרו(ובעצם זה כבר קורה,הרי אז היית ממש מקיאה,היום את פחות מגיעה למצב זה).כיוון שאת בטיפול,אני מקווה שנושא זה מדובר עם הדיאטנית(האם את עדיין במעקב??),כי יש מה לעשות והיא יכולה לסייע לך בכך.לגביי אי סבילות ללקטוז(זה שונה מאלרגיה ללקטוז),הרגישות משתנה ויש מוצרי חלב,דווקא הגבינות הקשות יותר או קוטג' או יוגורט,שנסבלים כי תכולת הלקטוז בהם נמוכה.וגם בכך יכולה לעזור לך הדיאטנית.אני לא בטוחה שזה גורם להעלאת הגירה כיוון שאני מניחה שזה קורה לך לא רק אחרי אכילת מוצרי חלב(האם אני טועה??)

אשמח לענות אם יש שאלות נוספות,
רק בריאות,
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאת יוצאת לחופשה, אני מקווה ממש שתהני ותאגרי בו כוחות חדשים לתקופה הקרובה..היה חסר לי קצת להכנס לפה ולהתכתב איתך- אני קצת מצוננת אז אני לא יודעת כמה אצליח לספר עכשיו אבל אני מקווה להכנס שוב במהלך השבוע ולהשלים את הפערים-אני בשבוע רגילה...
הדברים לאט לאט מתחילים להשתנות לטובה עשיתי בדיקות דם שחזרו עם כמה חרוגיות בעיקר ברמה נמוכה של כדוריות דם נמוכות שיכול להסביר למה אני חולה כ"כ הרבה בזמן האחרון,הייתי גם אצל הרופאת נשים שנתנה לי הפניה לבדיקות דם ולכדורים שיגרמו לי לקבל מחזור וגם לאוטרסאונד של הרחם והשחלות אפשר להגיד שזה די מלחיץ וקצת מפחיד ואני לא יודעת עד כמה אני רואה בזה צורך- אולי אני פשוט לא מבינה ורואה בזה חשיבות מספקת, אני עדין נפגשת עם הקב"ן וזה ממש עוזר אבל אני לא מרגישה שהגעתי למקור של הבעיה שגרמה להפרעת אכילה שלי למרות שהוא אמר שמבחינתו הוא מוכן לשחרר אותי..
חוץ מזה הדברים מתקדמים אשתחרר בע"ה מהצבא בקיץ..נראה לי שאלך להכין קצת תה אכנס שוב בלי נדר במהלך השבוע להשלים את הפערים-תקווה

תקווה יקרה,

רק עכשיו אני רואה את הודעתך.אני שמחה לקרוא על הצעדים שאת עושה בלקיחת אחריות על חייך.הרגלים ותבניות של שנים קשה לנתץ ביום אחד,אבל עם דבקות במטרה והתמדה אני מאמינה שזה יכול לקרות.
יחד עם זאת,כיוון שאת רק בתחילת הדרך הטיפולית ויש עוד הרבה עבודה לעשות,ממליצה לך להתחיל להתארגן לקראת מסגרת חלופית ואולי כוללנית יותר,ליום שתשתחררי מהצבא.
אני כל הזמן נדהמת כמה הזמן עובר מהר,אני זוכרת שרק עוד התגייסת...
אני מקווה שאת ממשיכה לדאוג לעצמך ושהרגשך הפיזית השתפרה מאז שכתבת כאן לאחרונה.וכמובן שאשמח לשמוע עידכונים נוספים.

עד אז-חיבוק גדול!
קרן אור.,

לכל גולשי\ות הפורום היקרים,
אני יוצאת לחופשה החל מיום ראשון ה5.12 למשך כשבוע.
אפרת לוי נמצאת כאן ותענה לכל הפניות,כתמיד.
אתם מוזמנים להמשיך לכתוב גם הודעות אישיות,ואני מבטיחה לענות עליהם כשאשוב.

בנתיים מאחלת לכולם חג אורים שמח ומואר,
מי יתן והשנה הקרובה תממש לכל אחד מאיתנו את הנס הפרטי שלו...

שלכם ואיתכם תמיד,
קרן אור.

חופשה נעימה,

להתראות,

אפרת

אני בן 20 ואני חולה באנורקסיה וגם מקיא מדי פעם. עכשיו שחררו אותי מהצבא בגלל הפרעות אכילה. אני מנסה להשיג עזרה ולהיכנס לאיזה מסגרת בביה"ח לטיפול בבעיות שלי אבל לא ממש מצליח. פניתי לכמה מוסדות אבל רובם רצו שפשוט אשאיר פרטים והם יחזרו אלי. העליתי קצת במשקל ואני נמצא ממש בגבול הנמוך של BMI תקין (גובה 1.72 ומשקל 56-57), ואני מנסה להשתפר, אבל ממש קשה לי. אני מרגיש ממש אבוד ויש לי מאבק פנימי בין מה שאני יודע שנכון לבן מה שאני רוצה...
בינתיים אני מחכה לתשובות אבל אני מרגיש שכל רגע שעובר אני מתרחק מהמטרה שלי.
מישהו מכיר דרך לזרז את העניינים? וטיפים איך להישאר במסלול?
תודה מראש,

שלום לך,
האמביולנטיות שאתה מתאר היא טיבעית ומובנת בהפרעת אכילה.מצד אחד,ישנה הבנה והכרה בבעיה ורצון להחלים ממנה ומצד שני,לא ממש בטוחים כי רוצים "לשחרר" את הפרעת האכילה ובכך להתמודד באמת עם הקונפליקטים והתחושות הקשות שהיא משרתת ומכהה.אבל בטיפול נכון,אני רוצה לספר לך שלאט לאט הקולות הבריאים תופסים יותר ויותר מקום ומגלים שישנם חיים אחרים ושאפשר לחיות אותם מאושרים.
אני לא יודעת לאילו מקומות פנית ואני מקוה שפנית למרפאה שמטפלת בכל האלמנטים של הפרעת האכילה.אני גם יודעת שזה לוקח קצת זמן עד שמזמנים אותך לאינטק ויכול לעבור חודש חודשיים עד שבאמת מתחילים טיפול,אבל זה יקרה בסוף וזה שווה את זמן ההמתנה.
אתה גם יכול להיעזר בשימושון שנמצא למעלה ולראות אולי יש עוד מקומות שניתן לפנות אליהם בהתאם לאיזור המגורים שלך.
אל תהסס גם להרים טלפון למקומות שדיברת איתם ולוודא שאכן מטפלים בפנייה שלך ולהסביר כמה חשוב לך להיכנס למסגרת טיפולית בהקדם.
אתה שואל מה עושים בינתיים-אין לי,לצערי,תשובה פשוטה עבורך.בעיקר מנסים להרים את הראש מעל המים,לקבל החלטות ממקום קוגנטיבי בריא,ולקחת כל יום כמלחמה בפני עצמה,כדי לפחות לא לדרדר את מצבך.
לא כתבת האם במהלך שירותך היית בטיפול כלשהו,אם כן,אולי כדאי בינתיים לפחות להמשיך בטיפול תזונתי שיתן לך תחושת של החזקה.
אתה גם מוזמן להמשיך לכתוב בפורום ולעדכן אותנו איך אתה מרגיש ומה עובר עלייך מידי יום.
אתה לא לבד,רק עוד נשימה עמוקה...
מחזקת אותך,
קרן אור.

שלום אני עוד מעט בת 18 ואני חושבת שיש לי בולמוס אכילה כפייתי. אני אוכלת ללא מעצורים, במשך היום בבית ספר אני מביאה ארוחה מסודרת של סלט, לחם מלא ואוכל בריא. כשאני מגיעה הביתה וכאשר אני לומדת ולא יוצאת מהבית אני ניתקפת בדחף שלא נשלט. זה מתסכל.
אני יחסית רזה וגבוהה, אני אומרת את זה להורי והם שמים לב אך הם אומרים לי שאני רזה ושזה גיל ההתבגרות.
זה ממש לא קשור בעייני, אני מרגישה מאוכזבת ומתוסכלת לאחר אכילה כזו. בנוסף רוב המקרים האלו קורים לי בשישי שבת שאני בבית.
מה עושים ?

שלום ניצן,

לא כתבת כמה זמן התופעה הזו נמשכת .
זה נשמע שאת מאוד מרסנת את עצמך ( אוכל מסודר אותו את בוחרת בקפידה ואותו את אוכלת בחוץ כאשר את במסגרת), ולעומת זאת, בבית ( ובעיקר בסופי שבוע בהן את ללא מסגרת) את פורקת כל עול. יתכן וברמת האוכל את מרסנת את עצמך מידי ואז הגוף דורש את הפיצוי, דיאטנית יכולה לעזור לך לבנות תפריט מאוזן. יתכן וזה מבטא קונפליקט רגשי שיש לך סביב איפוק ואובדן שליטה. את זאת תוכלי לברר במסגרת של טיפול פסיכולוגי.

שלום,

יש לחברה שלי בעיה פסיכולוגית עם עוף,
בכל פעם שהיא מתחילה לאכול עוף היא מתחילה לחשוב על כך שזה ייצור חי ומרגע זה והלאה היא איננה מסוגלת להמשיך לאכול אפילו דברים צמחוניים אחרים מאחר והיא מרגישה בחילה נוראית..
אשמח לייעוץ לגבי דברים שאולי אפשר לעשות להגיד כדי לשנות זאת..

תודה,
יוגב

שלום יוגב,

ראשית האם חברתך מגיבה כך גם לאכילת בשר בקר ( 'שגם היה חי קודם')כפייתי ?
התגובה של חברתך לאכילת העוף היא תגובה רגשית חזקה . השערה אפשרית היא קושי חזק שלה סביב תוקפנות ( היא מגיבה לכך שבאופן עקיף היא 'הרגה' את העוף).
היא מענישה את עצמה דרך כך שאינה אוכלת ( ובכך פוגעת בחייה).
השאלה היא עד כמה התפקוד שלה נפגע עקב כך, האם קיימים אזורים בעייתיים נוספים בחייה (לאו דווקא קשורים לאוכל) .
במידה וזה מציק לה או פוגע בתזונה שלה (ירידה במשקל, אינה אוכלת מאוזן )
הייתי ממליצה לפנות ליעוץ פסיכולוגי שיעזור לה 'להשתחרר' מהקונפליקט סביב אכילת העוף.

בהצלחה,

אתה מוזמן לעדכן,

אז זהו שמשום מה לא,רק עוף גורר לה תחושה שכזו,ולאו דווקא בגלל התחושה שהיא הרגה אותו מאחר ושניצלים אין לה בעיה לאכול,אך עוף בצורתו הטבעית (רגל,חזה) גורמים לה לתחושה כי יש לה "גופה" בצלחת..זה גורר תגובה יומית שמלווה בחוסר תאבון..
יש דרך לפתור זאת ללא פנייה למומחים?
אולי ע"י דברים שאני אוכל להגיד לה כדי שימנעו ממנה מחשבות אלו..
אשמח לעזרה

תודה,
יוגב

הדרך היחידה שעולה על דעתי היא המנעות מאכילת עוף בצורתו הטבעית.
אבל, אם מזובר בעינין יומיומי שמעסיק אותה וגורם לה להימנע מאכילת מזון אני לא רואה מנוס מפניה לקבלת עזרה מקצועית. כיוון שברור שהבעיה היא לא העוף אלא מה שהיא מייחסת לו.
השאלה היא האם העוף הוא רק סמפטום למכלול רחב יותר של בעיות וקשיים שלה. האם קיימים אזורים נוספים בחייה, מלבד האוכל, איתם היא מתקשה.

אשמח אם תעדכן

זה לא משפיע על חייה היומיומיים רק על אכילת עוף בצורתו הטבעית,ואם היא מנסה בכל זאת אז במשך היום מתקשה בהמשך אכילה סדירה,אין איזה תרגולים או משהו שאפשר כדי לשנות את זה? היא מודעת לבעיה הזו ויודעת שזה פסיכולוגי נטו

צר לי, אך מעבר למה שכתבתי בהודעות הקודמות, אין לי הצעה נוספת.

הי,
חייבת עזרה דחוף לא יודעת מה לעשות...
שותפי לחיים וכן בעלי לעתיד סובל מבעיה חמורה בזמן השינה כשאני ישנה (ואני ישנה טוב מאוד) נוהג חברי לנשנש מכל טוב ולסיים חפיסות שלמות של דברי מתיקה.
כמו כן משקלו אינו מהרזה ביותר ניתן לומר שממוצע והינו בן 30 עם עבר משפחתי של סוכרת חמורה (אביו חולה בסכרת)הנני מודאגת מאוד ממצב זה מיכיוון שזה קורה כל לילה! ניסיתי לדבר להסביר לתמוך(אפילו לשאול אם הוא רוצה שאקנה לו משהו מתוק ללילה בתקווה שיגיד לי לא) אני לא יודעת מה לעשות ואיך לגרום לו להבין שזה לא תקין
אשמח לעזרה...אם אוכל לדעת מה לעשות איך להתמודד איך לגשת לנושא ושאלת השאלות איך לגרום לו להפסיק

יתכן ובעלך סובל מאכילה כפייתית. ( אולי גם במהלך היום הוא אוכל כמויות של דברי מתיקה שאינך יודעת עליהן, כי אינך איתו).
הבסיס לאכילה הזאת ,שכנראה הוא אינו מצליח לשלוט בה ,הוא בסיס רגשי.
הוא טורף אוכל, בסתר, ויתכן שאינו מודע לכך שמדובר בבעיה רגשית.
ברמה המיידית הוא יכול לפנות לקבוצת תמיכה של אכלנים אנונימיים על מנת לקבל תמיכה וללמוד על דרכי התמודדות של אחרים שסובלים מבעיה דומה. אם הוא רוצה לטפל בעומק הבעיה עליו לפנות לקבל עזרה מקצועית , קרי, טיפול פסיכולוגי, על מנת לברר מדוע הוא צריך כמויות גדולות של אוכל מתוק, מה הבסיס הרגשי לכך.

את שואלת איך להתמודד מולו, ראשית לדבר אתו באופן ישיר על כך שיש לו בעיה , שהוא מסכן את עצמו לאור ההסטוריה המשפחתית שלו, שהוא חייב לטפל בעצמו.
את יכולה להראות לו את תגובתי וגם להפנות אותו לפורום.

את מוזמנת לעדכן,

הייתי חלק מהפורום הזה לפני 8 חודשים. לא זוכרת באיזה שם השתמשתי אבל זוכרת את התגובות החמות שלכן. הייתי\עודני בולמית. לא הקאתי כבר חצי שנה. וזה אחרי 6 שנות מחלה אז אני במצב דיי טוב. פשוט עכשיו עובר עליי רגע נורא קשה. ורציתי לשתף אותכן כי בטוח שתבינו לליבי. מקווה:) ידעתי שחלק מהמשמעות של להפסיק להקיא זה להשמין. הייתי ועדיין מוכנה ומקבלת את זה כי רק ככה אוכל להבריא.
הגובה שלי הוא 1.65 ובתקופת "הזהב", שהכי אהבתי איך שנראתי שקלתי 47. אני לא נשקלת עכשיו כדי לא להכאיב לעצמי וגם כדי לא לגרות את מנגנון הביקורת וההרס שתמיד הביא אותי למקומות לא טובים עם עצמי, ובסופו של דבר גם להקאה.
ההשמנה הזו (מניחה שעכשיו עומדת על 57) לקחה מחיר: התרחקתי מהרבה אנשים, ובכלל מגברים שרוצים במחיצתי. מאחר ואני לא מרגישה נחשקת. כל הזמן אומרת לעצמי.. כשארזה, כשאחזור לעצמי- לא דרך הקאה אלא בדרך בריאה אצא שוב ואכיר אנשים. כבר כמה חודשים זה לא קורה. אני לומדת כרגע אז קל לי להישאר מנותקת ללמוד ללמוד. וכשצריך וחייבים לצאת אז יוצאת. חזרתי לבית הוריי (בת 22) ורוב שעות היום איתם. הייתי דוגמנית ועכשיו לא רק שלא הולכת לאודישנים גם לא רוצה שהסוכנות תראה אותי. אני יפה. אבל מרגישה בטטה. ועכשיו זה רגע קשה כי אכלתי המון בחג הזה והיום בכלל. המון= 1500-2100 קל' ביום. פעם לחרוג בביס מ1200 לא היה בא בחשבון.
ויתרתי גם על הרעב הזה, שפעם היה מניע אותי. נותן לי כוח וביטחון. כשהייתי מרגישה רעב הייתי מרגישה חיה. ובכן, עכשיו אני חיה. לא רעבה. לא מושלמת. לא רזונת. ולא יודעת מהיכן להטעין את עצמי מחדש..
הייתי מתאמנת הרבה (ריצה של 30 דק ביום או אימון בחדר כושר 1 ליום) ובימים, שבועות האחרונים גם לא מוצאת את המשאבים האנרגטיים לזה.
לבנות היקרות פה- אני מתארת לעצמי שכמו שהמחלה של כל 1 שונה- כך גם הדרך. אבל יש כאן מישהי שמזדהה עם חלק מהדברים?
לפסיכולוגית הקלינית- היי. אשמח גם לתגובתך.

תודה. וגם אם זה היה חופר מדיי ומרוכז בעצמי, מגיע לי לפעמים:)
מקווה שלא שעממתי
שתיהיה לנו שנה מלאה באושר ואהבה, ואור (קרן אור יקרה ואמיצה. חשבתי עלייך לא אחת בחודשים האחרונים)

מה שלומך?
שמחה שחזרת- רק חבל שאת לא יודעת את שמך...:-)
את השם שלי את לפחות זוכרת?
כמובן שהדברים שלך מאד מאד מאד מוכרים .
מאד הזדהיתי עם מה שכתבת.... נראה שעברת בחודשים האחרונים שינוי לטובה, לא?
איך הצלחת לעלות 10 קילו ? עברת אישפוז?
בת כמה את?
האם את הולכת לטיפול?
אשמח לשמוע ממך
אוהבת
נטע

יש משהו מאוד מעודד ומנחם בכינוי שהשתמשת בו עכשיו(לא הצלחתי לקשר עדיין באיזה כינוי אז השתמשת),ואולי זה מצביע יותר מכל על הדרך אשר עברת.
את מתארת מצב של חזרה לחיים במשמעויות הפיזיות של העניין,את סלחנית יותר כלפיי עצמך,מבינה היום שאת היא יותר מסך שני ספרות ע"ג הצד,אך יחד עם זאת,ישנה ריקנות בפנים ,שתרשי לי להניח שהיא לא חדשה ושהיא עומדת גם בבסיס הפרעת האכילה "הפעילה" שלך .רובנו משלים את עצמנו שאם רק נהיה רזים יותר..יפים יותר..עשירים יותר..חיינו יהיו מלאים ומאושרים יותר,האשליה הזאת גורמת לנו לעשות דברים שאף פעם לא באמת יספיקו,כי תמיד כשאנו מגיעים למשקל שרצינו(כדוג'),אנחנו מגלים שכלום בפנים לא השתנה(אולי רק יצאנו יותר,התלבשנו יותר טוב,אבל אלו לא באמת הדברים האמיתיים),כי אי אפשר להיות מושלם,שום דבר אף פעם לא יספיק,אבל כן אפשר ללמוד להיות שלם.
חשוב להתחקות אחר שורשי הריקנות שלך,וזה תהליך( ואני מניחה שאת כבר יודעת) שצריך להעשות פנים מול פנים עם איש מקצוע.אני לא יודעת אם היית בעברך בטיפול כלשהו,אבל נראה לי שחשוב דווקא עכשיו כן לפנות לטיפול כזה,זאת הדרך היחידה בה תצליחי להחיות את עצמך מבפנים.

ואני כאן,תרגישי חופשי להמשיך לשתף(ולא,את ממש לא חופרת או קרובה לזה!),
שלך,
קרן אור.

נ.ב. סתם מעניין אותי,למה חשבת עליי לא אחת בחודשים האחרונים??

אופטימית יקרה,

רק עכשיו נפל לי האסימון..(עדיף מאוחר..כמו שאומרים..) והצלחתי לקשר.
אשמח לשמוע ממך יותר ואני מניחה שאת עדיין שומרת את כתובת המייל הפרטית שלי.

נ.ב.אני עדיין שומרת את התמונות.

נשיקות

לא שמעתי ממך ועבר הרבה זמן מאז כתבת לי משהו..אשמח אם תשמיעי את קולך...
רוצה לומר לך שאני שומעת את הדממה הרועשת שלך....

איתך במחשבותיי,
קרן אור.

מישהו מכיר את המחלקה בעין כרם?
אני מירושלים ורוצים לשלוח אותי לאשפוז שם, במבוגרים. הבנתי שזו יחידה בתוך המחלקה הפסיכיאטרית.
אני ממש לא רוצה להתאשפז אבל כנראה שאין ברירה אז אשמח לפרטים אם מישהי יודעת.
ואם יש מישהי שמכירה מנסיון אישי, אשמח מאוד לשמוע.
אולי זה יעזור להפגת החששות שלי.

שיהיה שבת שלום בינתיים,
תמר

הי תמר!
אני מכירה את המחלקה בהדסה עין כרם.
אני לא מבינה לאיזה יחידה התכוונת, אבל המחלקה של הפרעות אכילה זה בתוך המחלקה הפסיכיאטרית למבוגרים, בקומה 4.
לפי דעתי זה מקום יותר סימפטי מתל-השומר גם במקום שזה נמצא וגם בהתנהלות של המקום.
וחוץ מיזה זה עניין של מזל ,מתי תפלי למחלקה ומי עוד יהיה שם באותו זמן.
ובהחלט יש שם אנשים עם הפרעות אכילה וגם עם הפרעות ובעיות נפשיות אחרות..
מקווה שעזרתי לך במשווו
שבוע מוצלח
נטע

שלום תמר,

ראשית,צר לי על העיכוב במענה שלי,עברו עליי כמה שבועות עמוסים.
כפי שנטע כתבה,המחלקה בתה"ש היא מחלקה ספציפית והיחידה בארץ לטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים מעל גיל 18 . המחלקה נותנת מענה טיפולי מקיף לכל המכלול של ה"א הן בהיבט הנפשי והן בפיזי.עם זאת,ישנה רשימת המתנה כשמרגע קבלת החלטה על אשפוז בפגישת האינטייק יכולים לעבור אפילו חודשיים-שלושה,בהתאם ללחץ ולתפוסה במחלקה. איני מכירה אותך ולכן אין לי מושג מה מצבך ועד כמה הוא בהול לאשפוז והאם את יכולה להמתין את הזמן הזה עד אז.זאת יוכל לקבוע רק הצוות הטיפולי שמכיר אותך(הבנתי שאת בטיפול??).
האשפוז בהדסה עין כרם הוא אכן בתוך המחלקה הפסיכיאטרית,לצורך טיפול בה"א מוקצות 4 מיטות.אני מכירה חלק מהצות הטיפולי ויש שם אנשים שעושים מלאכתם נאמנה.ושוב,זה תלוי על מי תיפלי ומתי,כמו בכל מקום.מה שחשוב הוא שמרגע שמתגבשת החלטה על אשפוז,לא להתמהמה עם זה ולגייס את כל המשאבים שעומדים לרשותך ע"מ להחלים.
אשמח לשמוע מה החלטת,ואני כאן אם יש שאלות נוספות.
בהצלחה,
קרן אור.

מגיל קטן הייתי שמן ובגלל שהילדים היו צוחקים עלי ... הדבר היחיד שנתן לי תחושת ביטחון זה להרביץ לאנשים .... עכשיו שגדלתי הדברים האלה לא עובדים ככה
יש משטרה ועוד הרבה דברים.. תמיד הייתי חי בהכחשה שהכול בסדר ולמה אני צריך דיאטה ?
השומן פגע לי בכל החיים
אם זה בנות / בית ספר / חברים / באופי / ועוד המון דברים

יום אחד נכנסתי לפייסבוק שמעולם לא היה לי
התחלתי לכתוב שמות
והייתי בהלם...
אני רואה אנשים שהיו חברים שלי כבר קיבלו צו ראשון
תמונות ממסיבות וכול מיני טיולים אם חברים
ואני מסתכל ואומר לעצמי למה שאני אמנע את זה מעצמי ?
אם השומן פוגע בחיים שלי למה אני צריך להמשיך לאכול ?
השומן עצר אותי בדברים שאנשים אולי יהיו בהלם לשמוע
למשל לא ללכת לחתונה של בן דוד שלי .
לא ללכת להלוויה של קרוב משפחה
לא ללכת לשום מקום
ישר מהבית ספר הביתה
הנתונים שלי היו כשהתחלתי
120 קילו גובה 175 בן 15
היום אני 98 קילו 183 בן 16
הבעיה שלי הייתה
כל דבר כלשהו שקשור לקמח
הייתי אוכל אז קרוב ל 6000 קלוריות ביום
פשוט הרגשתי מגעיל
הייתי ילד בן 15 במידה XXL 2
היום אני אוכל אולי קרוב ל600
יש לי בעיה
אני לא מסוגל לראות אנשים שמנים לראות את המאכלים האלה
כל דבר שקשור לשומן בשבילי זה אויב
יש מצבים שאימא שלי מביאה קניות הביתה
בלי שהיא תראה אני זורק את הדברים המשמינים
כואב לי לזרוק אוכל
אבל אני יודע שזה הדבר היחיד שיעשה אותי מאושר ובריא יותר
יש לי עדיין לרדת עוד 20-25 קילו
אני מרגיש שאני בשיא שלי
אני מוציא בגדים מהארון שהייתי לובש בכיתה ו' והם היו צמודים עלי ועד לפני 6 חודשים לא היו עולים אפילו על רגל אחת שלי
והיום הם גדולים עלי
הרגשה מדהימה
רק הבעיה שלי שאני לא אוכל מספיק
באמת קשה לי
אני יודע שאני יכול לאכול אפילו 1200 -1500 קלוריות ביום
ואני גם עושה פעילות ספורטיבית

אבל אחרי הביס הראשון בלחם
בא לי להקיא על עצמי
אני מרגיש מדוכא
אני לא חושב שזו בעיה פסיכולוגית
אני חושב שנכנס בי משהו טוב שהוא גם יכול להיות רע
מבחינת החיים הכול עכשיו מסתדר לי יותר טוב
בעבר המורה שלי היתה באה לשבת לידי לעזור לי אם החומר בשיעור והייתי מתעצבן ויוצא מהכיתה והיא לא הבינה למה וזה היה בגלל שהייתי חסר ביטחון שהיא תראה את השומן שלי וכולי הרגשתי בושה
היום זה אחרת
עדיין יש בי את הקטע
לא לצאת כי אני לא חושב שאני נראה מספיק טוב ..
וגם בארוחות משפחתיות אצל דודים אני יושב ולא נוגע בכלום
אני לא מסוגל לגעת באוכל הזה
המחשבה שאני יאכל משהו שגרם לי להיות בן אדם שמן שחשב שאולי עדיף למות ויהיה יותר טוב
הורגת אותי
אני לא חושב על הדברים האלה וכמובן אין לי בעיות נפשיות וכל זה .. אבל זה קשה לי עדיין להסתכל או לראות או לאכול את הדברים האלה ..
הייתי רוצה לפרסם תמונה שלי פה אבל אני לא חושב שזה הזמן המתאים כרגע יש לי לפחות עוד חודש וחצי חודשיים
סליחה על החפירה..

קודם כל אני מאד מזדהה איתך בגלל שכל התקופה היפה שהיא בגילי 12-15 הייתי שמנה בטרוף יותר מימך ממה שהייתה..
גם אני חשבתי שזה לא פסיכולוגי פשוט לא אוכלת דברים משמינים .. שנאיתי את זה ממש .. וגם כשאני ואימא ערכנו קניות הייתי מתעצבנת כשהיא רצתה לקנות דברים שלא מתאימים לדיאטה שלי ..
אבל לצערי הרב הגעתי לאנורקסיה .. אכלתי 500 קלוריות ביום השתמשתי במשלשלים הייתי בתת תזונה חמורה .. הגעתי לתת משקל .. ממעמדך את חושב תת משקל? כיף לך אבל לא סבלתי .. סחרחורות נשירת שיער אין כח לזוז התעלפויות הפסקת מחזור לפרט עוד ..? עכשיו שמנתי ותודה לאל הכל בסדר הכל חזר לשיגרתו אבל לא כדי לך להמשיך ככה ...תוכאל 1500 קלוריות ליום ותתאמן והכי טוב ללכת לתזונאית ..
וכן תשלב דברים אהובים עלייך .. לא נירא לי כמה שאני ינסה להסביר לך אתה תבין את חומרת המצב .. לפני שתפגע בעצמך בצורה חמורה תשתף את היועצת את משפחתך חברייך הקרובים ותמצא עזרה לצאת לבד מיזה זה קשה אני לעומת זאת הצלחתי לבד אבל בקושי רב מאד.. לכן אני לא מעוניינת שאחרים יעברו את מה שאני עברתי לכן פנייה לעזרה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות .. ואל תתביש בעצמך .. מה שאתה משדר לאחרים ככה הם מעריכים אותך מניסיון .. אף אחד לא שווה אותך בעצם תזכור אתזה תמיד

אתה מתאר מעבר מקיצוניות אחת לשניה-ממצב של השמנת יתר אתה כופה על עצמך משטר קפדני של אכילה וסיגוף.ההגדרה לא ממש משנה,מה שאצלי עולה מקריאת דבריים הוא המצוקה הגדולה שעולה מהם,ההגדרה שלך את עצמך ואת החיים לפי מה שמראה מחוג המשקל.
אני מכירה הרבה אנשים שהיו בעודף משקל ובלי ששמו לב כשחשבו שהם בשליטה מצאו את עצמם עם הפרעת אכילה קשה.
אני מקווה שזה ברור לך שהמראה שלך או אם ירדת\עלית קילוגרם לא אמור להכתיב את יומך ואת מה שאתה חש כלפיי עצמך.ואני רוצה לשתף אותך שהחיים לא הופכים להיות טובים יותר ככול שיורדים במשקל.הדיכאון,הרגשות הקשים שאתה מתאר ,לא נעלמים עם הקילוגרמים(ברוב המקרים זה דוקא עובד הפוך,כי אתה מגיע למשקל היעד שקבעת לעצמך ואז אתה מגלה שבעצם מבפנים נשארת אותו בן אדם ושום דבר לא ממש השתנה,התרמית מתגלה אז במלוא תפארתה והמחשבה הבאה היא על עוד ירידה במשקל שאולי היא תספק,אבל גם היא לא ממש מרצה,וכך זה הופך להיות אובססיה והדכאון רק מחמיר).
עצתי לך היא לפנות לטיפול נפשי (ולברר מה נמצא בבסיס הרגשות האלו שמוגדרים סביב המשקל) וכן לייעוץ תזונתי(לצורך איזון תפריטתך באופן כזה שלא תעלה במשקל כפי שאתה חושש ומתוך הבנה שאי אפשר לקיים את התפקודים הביולוגיים לאורך זמן עם סך קלוריות נמוך כ"כ כפי שאתה חיי עליו).

הפנייה שלך דווקא לפורום ה"א דוקא מראה שאתה יודע שקיימת בעיה,וזה הצעד הראשון.
הצעד השני הוא למנף את זה לכדי עזרה .
אם תרצה שאכוון אותך לטיפול מתאים באיזור מגורייך,אל תהסס לפנות.

קרן אור.

הגעתי למצוקה קשה מאוד כתוצאה מהפרעת האכילה..
יש לי מחשבות אובדניות שמטרידות אותי יום יום
התחלתי טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי במקביל
וביקשו ממני להתחייב שלא אפגע בעצמי,היה לי קשה מאוד,היא ראתה את הקושי בעיינים שלי כשביקשה ממני לענות לה על כל מיני שאלות שקשורות לאובדנות..
הייתה אופציה שעלתה אבל היא ממש אופציה האחרונה שהיא רצתה לגעת בה..לאשפז אותי.
מה ההשלכות שיכולות להיות לנערה בגילי[בת 17] שמתאפשזת בבי"ח פסיכיאטרי עד שהאובדנות תרגע..
מה קורה עם הבית ספר? צבא? החיים שאחרי?
זה לא יכול להרוס לי את החיים?
תודה רבה

שלום לאה,

אני כבר אופטימית אם את חוששת לגבי העתיד.

כמובן שראוי שתבדקי מה יהיו ההשלכות על חייך במידה ותתאשפזי. חשוב שתבדקי עם הפסיכולוגית שלך מה רמת הסיכון שלך, אם התחלת טיפול תרופתי בד"כ התרופות מתחילות להשפיע לאחר 3 שבועות ואז הן גם יכולות להקל על המחשבות האובדניות.
האשפוז צריך להיות מוצא אחרון מדובר במצב חרום שבו החיים נעצרים ושמים הכל בצד כאשר מה שחשוב הוא למנוע את ההתאבדות. בדרך כלל לא מדובר בתקופות ארוכות בממוצע חודשיים ( תלוי במקרה). במחלקות נוער בדרך כלל יש גם בית ספר.
הצבא יעשה יותר בעיות אם תנסי להתאבד,בלי קשר אם אושפזת או לא.
באופן אישי אני ממליצה על מחלקת הנוער בבית החולים נס ציונה יש שם צוות נהדר.

אשמח להתעדכן מה קורה איתך


אפרת

הי לאה חמודה
אני היתי במצב שלך בדיוק!
הענין הזה מסובך מאד,
מבינה אותך ואת חששותייך...
אני רוצה להגיד לך שככל תתאשפזי יותר מהר יש סיכוי שתצאי מיזה יותר מהר..
אם את רוצה תדברי איתי יש לי המוןןןן מה להגיד לך ומציעה לך לא לפתח ציפיות גבוהות לגבי הצבא כי זה לא פשוט!!!
שולחת לך המון אנרגיה וכוחותתתת
אוהבת נטע