פורום הפרעות אכילה - תמיכה
כבר לא יודעת מה לעשות..

הי,
אינני מעוניינת לחשוף את שמי כרגע, אך כן אספר שאני בת 26 ואני סובלת מהפרעת אכילה מגעילה שנקראת אנורקסיה. אתחיל בזה שאספר קצת על עצמי..
עד גיל 12 הייתי ילדה סגורה, בלי חברות ואז התחלתי להיות פעילה בתנועת נוער. אני זוכרת שבמפגשים של החברה מהתנועה תמיד החמיאו לי על כמה שאני רזה ואיזה גוף יש לי ומאז הייתי משתדלת "לחשוף" את הבטן "הרזה" "והשטוחה" שלי כדי שאמשיך לקבל מחמאות.
בגיל 14 התחלתי לעשן למרות שכל החברות שלי לא עישנו ואז גם הרגשתי שהגוף שלי עובר שינוי "שמפריע" לבטן השטוחה והרזה שלי להישאר כמו שהיא, אבל קשה להגיד שייחסתי לזה יותר מידי חשיבות, בגיל 15 התחילו כל הבעיות שלי..
קצת אחרי יומהולדת 15 עברתי משהו טראומתי שבעקבותיו מצאתי את עצמי יושבת בבית במשך שבועות, קמה בבוקר, הולכת לבית ספר, יושבת בחוץ, חוזרת הביתה ומסתגרת עד יום למחרת בלי לאכול. כנראה שבשלב מסויים קלטו בבית הספר שמשהו לא בסדר, כי אני זוכרת שהזמינו את הורי לשיחה ואז התחלתי טיפול פסיכולוגי. מאז, היו לי תקופות טובות ותקופות פחות טובות במבחינת אכילה וספורט עשיתי בלי סוף, באופן אובססיבי אפילו, הייתי מנהלת רישומים של הספורט שהייתי עושה על בסיס יומי ואם היו ימים ששכחתי לעשות ספורט פשוט הענשתי את עצמי וגם את הדנונה שעוד הייתי מכניסה לגוף שלי, הייתי מונעת ממני.
בסביבות גיל 17 בערך הגעתי ל40 קילו והפסיק לי המחזור, כמובן שנבהלתי וחזרתי לאכול עד שהמחזור חזר ועד הצבא, פחות או יותר, עמדתי על 47, 48 קילו למרות שהיו ימים שהייתי עוברת ללא אכילה, אך היו מעטים כאלה.
התגייסתי לצבא לתפקיד שבכלל לא רציתי, מהרגע הראשון בצבא עשיתי "בעיות", הוצאתי פטור ממטבח, כך שגם היה אסור לי להיכנס לחדר אוכל וזה היה שמחתי היחידה בערך..
חודשיים אחרי שהתגייסתי לצבא אושפזתי בבית חולים 10 עם חום גבוה שלא יורד ושלשולים, כל יום היו שוקלים אותי בחדר הרופא והייתי יורדת וכל זה למרות שהיו יושבים איתי 3 פעמים ביום כדי לראות שאני אוכלת. בסוף גילו אצלי את מחלת הנשיקה וכשהיא חלפה התחלתי לעלות במשקל שוב.
שקלתי 50 קילו כשחזרתי מהאישפוז לבסיס שבו שירתתי, רק שאז קרה דבר נוראי עם אחד המפקדים שהיו לי שם והמצב התחיל להתדרדר שוב והתחלתי לרדת, שוב..
אחרי שהשתחררתי מהצבא הכרתי מישהו, יצאתי איתו שנתיים והכל היה נפלא עד שעברנו לגור ביחד ואז גיליתי שהוא לא מי שאני חושבת שהוא ונפרדנו. זה היה הכאב לב הכי נוראי שהיה לי, בשלב הזה הפסקתי לאכול לגמריוהתחלתי לבלוע משלשלים! כדי שההורים שלי לא ישימו לב, הייתי מכינה לי אוכל ולוקחת אותו לחדר, כמובן שלא הייתי אוכלת אותו, בדרך כלל הכלבה שלי היתה אוכלת את האוכל ואם לא, היה לי באופן קבוע חבילת שקיות לסנדוויצים מוחבא בחדר ופשוט הייתי זורקת את האוכל לשקית, סוגרת ומעיפה לפח. אז, כבר הבנתי שיש לי בעיה, רק שלא ידעתי ממש מהי, וניגשתי לרופאת משפחה שלי

אחרי טיפול של חודשיים בערך אצל הרופאה, שאני מגיעה אליה כל שבוע ונשקלת, היא הצליחה לשכנע אותי שאני חייבת לקבל עזרה וניסתה להכניס אותי לטיפול באחת ממרפאות האכילה הקרובות אלינו, רק אחרי שנה, מאז שביקשתי עזרה מהרופאה קיבלו אותי לאחת המרפאות.
הוגדרתי כאנורקסית וטופלתי במשך 3 שנים כשאני באה כל שבוע ונשקלת.
הטיפול הופסק מסיבות שלא ממש ברורות לי..
אחרי כמה זמן אני עדיין לא אוכלת, יש ימים שאני אוכלת ארוחה אחת שכוללת חצי עגבניה וכף קוטג' או חצי שניצל תירס לייט ויש ימים שאני לא אוכלת בכלל וחיה על נס קפה, המצב שלי על הפנים והחלטתי לחזור לרופאת המשפחה שלי שאני חייבת לציין, מבינה אותי ועדיין מנסה לעזור לי!
אני ממש רוצה להחלים ואינני מוצאת את הדרך לעשות את זה..
אין דבר שייתי רוצה יותר מאשר להחלים ולצאת מזה, אבל זה קשה והפחד לעלות במשקל לא רוצה לעזוב אותי, כבר הגעתי למצב של יאוש.
אני נשפכת פה וכותבת כי נראה לי שכרגע זה המקום היחידי בו אוכל לקבל תמיכה אמיתי עכשיו שאני לבד!!
אני רוצה לציין שהיום אני שוקלת 45 קילו וגובהי הוא 1.62 ובנוסף אני רוצה להתנצל על המכת הארוך הזה, אבל זה שיחרר אותי קצת ואולי עכשיו אצליח להיכנס חמיטה ולהירדם..
תודה על ההקשה והתמיכה..
מחפשת מוצא..

"מחפשת מוצא"-רק השם שלך בפני עצמו משך אותי..
הסיפור שאת מתארת הוא קשה, אני מבינה שגם עברת דברים לא פשוטים (בלשון המעטה) במהלך התקופה הזאתי..דברים שגרמו לך למין טריגר והכניסו אותך שוב ושוב למגל הנוראי הזה של האוכל..של החוסר שליטה.
נכון שמכתבך היה ארוך...אבל קראתי עד הסוף...ויכלתי לראות בשורות כמה את רוצה עזרה שהיא אחרת..עזרה שתהיה בשבילך ותצליח לעזור לך.
ויש מוצא! אני אומרת לך שאכן יש מוצא ודרך לצאת מהמעגל הזה שכנראה עכשיו נראה לך ללא מוצא ואינך רואה את היציאה.
את נמצאת במסגרת כלשהי? עבודה, לימודים??
אני ממליצה שתפני לטיפול...טיפול חדש, שתוכלי להעזר בו ולקחת את הדברים שאת צריכה ליומיום..וכמובן שתקבלי שם תמיכה.
וגם כאן את מוזמנת לקבל את כל התמיכה שיש בעולם, המשיכי לכתוב ולספר..
זה עוזר..זה מקל ומוריד מהעוול הכבד שאת סוחבת על עצמך.

אני חייבת לצאת כרגע,
אז באמת מקווה שהיום הזה יהיה קל יותר.
ושבאמת הסופ" ש תוכלי למצוא דרכים להתחלות טובות.
שלך,
פשוט אני.

קראתי את מכתבך,ומבעד לכאב אני מזהה משהו חיובי.המשהו הזה הוא הרצון האמיתי והכנה שלך למצוא מוצא.ואני רוצה לספר לך שזאת בדיוק הנקודה שאת צריכה "לנצל" ולמנף כדי להבריא.ואפשר להבריא,יקירה.אבל לפני כן צריך לטפל בגורמים שאותם את מנסה להרעיב.הסיבות הנוראות (ואני מצרה עליהם,עברתי משהו דומה..) שלא עובדו וטופלו.את כותבת על הטיפול שניתן לך ומדגישה בו את נושא המשקל והביקור אצל דיאטנית.והשאלה שעולה אצלי-היכן היה כל הליווי הנפשי בכל התהליך הזה??ולמה בחרו לשחרר אותך??זה מעלה שאלות קשות,כיוון שאם קיבלת רק עזרה פיזית,אז ברור שהסימפטום יחזור בעיתות קשות,כי זאת לא המחלה,זה רק סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר.
חשוב שתפני שוב לקבלת טיפול.כזה שיכיל אותך ויעזור לך לעבד את כל מה שעברת.
אשמח לשמוע עלייך קצת יותר.ותרגישי חופשי לכתוב מה שאת רוצה,אני כאן כדי להקשיב ולהכיל.

מקווה שנרדמת בקלות אתמול,ושתקומי לבוקר נעים יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

דבר ראשון תודה, פשוט תודה!
דבר שני, יקרה, אני עובדת לומדת אני גם חיה עם ארוסי (אנחנו מתחתנים עוד חצי שנה), ולמקרה שתשאלו, הוא יודע שיש לי הפרעת אכילה, הוא פשוט לא נכנס לזה וזה טוב מבחינתי..
הייתי מאוד שמחה למצוא עזרה שהיא שונה ממה שקיבלתי עד היום- כזאת שתעזור לי..
וקרן אור, אני לא ציינתי את זה, אבל במסגרת הטיפול במרכז להפרעות אכילה, הייתי רואה גם מטפלת, היינו נפגשות פעם בשבוע. הבעיה היא שלקח לי שנה בערך רק להיפתח אליה ולהתחיל לבטוח בה (מאוד קשה לי לבטוח באנשים שאני לא מכירה) וגם אז שכבר התחלתי לבטוח בה טיפה יותר ונתתי לה את כל כולי זה לא ממש עזר.. היתה תקופה יפה שהצלחתי לאכול 2 ארוחות ביום, לא גדולות אבל אכלתי, והגעתי ל47 קילו שהיה במצב יציב יחסית למשך תקופה עד שעברתי טראומה נוראית ושוב נפלתי וחזק (הגעתי ל43 קילו) ומאז לא חזרתי לעצמי!
למה הם שיחררו אותי אני לא יודעת אבל הם אמרו שהדלת אצלהים פתוחה תמיד!
לפחות הצלחתי לישון קצת אתמול- אחרי שכתבתי כאן את מכתבי הארוך ובכיתי הצלחתי להירדם.
הלוואי ויכלתי להסביר כמה קשה לי עם הכל...
שוב תודה לכן שאתן פה גם בשבילי (אפילו שלפעמים אני מרגישה שזה לא מגיע לי)!!
תודה

אני ממש מתנצלת שאני מעמיסה אליכם, אבל לפעמים כשאני לא מצליחה להירדם אני כותבת ורציתי לשתף אותכן במשהו שכתבתי...
"אני פתאום לבד, לבד עם המחלה
מנסה להתמודד ולהילחם בבעיה
ואני מבולבלת והראש עמוס בבלאגן
והפחד שסובב אותי, לאן אלך מכאן?"

"כשהיא היתה קוראת לי הייתי באה
כשהיא היתה מבקשת הייתי עושה
כשהייתי אוכלת היא היתה צועקת
עם רגשות אשמה הייתי מבינה ומתקנת"

היה לי קיר שתמך בי וחיזק אותי
אטום וחזק שמנע ממנה להיכנס למוחי
שהיה שם לה רגל כדי שתיפול ותתעכב
ושאצליח לברוח גם כשזה כואב"

הקיר קרס והשאיר רסיסים מאחור
והיא הצליחה לתפוס אותי ולהפיל אותי שוב לבור
ואני משתמשת בכל הכוחות להמשיך במלחמה
הדמעות עדיין נופלות לפעמים וזה קזה ונורא"

חשבתי שלבד יהיה יותר טוב, יותר קל
המחלה הזאת היא פשוט כמו גלגל
שאי אפשר לעצור כי היא ממני יותר חזקה
ושוב אני מבינה שאני צריכה עזרה.."

איזה צירוף מקרים,אנחנו כותבות באותה השעה..
קראתי את מה שכתבת..כמה כאב אהובה.יעזור אם אשלח לך חיבוק מרחוק,כזה שיעטוף אותך ויזכיר לך שאת לא לבד??שהכול אפשרי,שאת תבריאי??

קרן אור.

אז קודם כל מזל טוב לרגל אירוסייך.זה מחזיר אותי אחורה לתקופה של לפני שמונה שנים כשאני התחתנתי...והוא גם ידע\לא ידע כי זה היה לי נוח כי זה שירת את ההפרעה שלי.שידע אבל מרחוק.אבל היום אני מצטערת על זה שלא שיתפתי אותו כי זה היה עוזר לי לא להרגיש לבד כ"כ,לא לחיות בשקר שמצידו הגביר עוד יותר את ייסורי המצפון,למצוא ביחד את הכוחות לא לטבוע כ"כ הרבה..
לגביי הטיפול במרפאה שקיבלת-מה את מרגישה לגביו היום??האם תהיי מסוגלת לחזור אליו ממקום אחר היום של פתיחות ולהמשיך עם אותה המטפלת??אם כן,אני חושבת שכדאי לך כן לשקול לחזור.ואני יותר משמחה שהם השאירו את הדלת פתוחה עבורך.למה שלא תיכנסי בה היום כשאת במצב אחר ובמקום בוגר יותר שרוצה להחלים ולגייס את המשאבים הדרושים לשם כך??
אני שמחה שהצלחת לישון קצת אתמול ואת יותר ממוזמנת לשפוך כאן תמיד כל שעל ליבך.ויקרה,מגיע לכל אחד לאהוב ולהרגיש אהוב.וברגע שתבריאי ותוכלי לאהוב משהו אחר מלבד המחלה הרכושנית הזאת,תגלי כמה אנשים יחזירו לך אהבה ועד כמה היכולת לאהוב ולהרגיש אהובה כרוכים אחד בשני.תאמיני לי,למדתי את זה על בשרי.למדתי מה זאת אהבת אמת,ולא אהבה חונקת ,רוצחת ואסורה.ויבוא יום וגם את תגיעי לשם.צריך רק לרצות מאוד ולשאוף.מכאן זה מתחיל.אין משהו שיכול לכוח הרצון.ואנחנו הרי בתוך תוכנו יודעות את זה,רק שקצת טעינו בכיוון.

שיהיה שישי נעים ושבת שלום,
קרן אור.

יקרה,
"אם מישהו נותן לנו, זה אומר שמגיע לנו..המחשבה אם מגיע לנו או לא, היא החלטה שלו..."-
מזל טוב לך :)
אולי האהבה תצליח לרפא את הדברים מעט...כמובן עם המון עזרה שלך!
תבני את החיים שלך ללא הה"א, ולאט לאט תגיעי למקום טוב ובריא יותר.


אני.

הי קרן אור,
אני שוב לפני שינה ושוב קשה לי להירדם..
החיבוק שלך עוזר, מעט לצערי אבל עוזר- מצליח להעלות חיוך על פני!
רציתי לספר שלקחתי איתי הרבה מהטיפול הפסיכוטרפי שקבלתי, המטפלת לימדה אותי להרגיש תחושות שכבר מזמן שכחתי מהן כמו תחושת שובע, היא לימדה אותי שהמחלה היא לא באמת אני אלא משהו או מישהי שנדבקו אלי וזה נותן תחושה שזה אני, היא לימדה אותי דרכים שיאפשרו לי להירגע כשאני בפאניקה אחרי האוכל ועוד הרבה דברים חיוביים מאוד..
אני חייבת לציין ולומר שאני באיזה שהוא מקום גידלתי את עצמי וטיפלתי בעצמי- יש לי 2 הורים שאני אוהבת, 2 אחים, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר כמעט תמיד חזרתי לבית ריק. חלק ממה שלימדתי את עצמי הם דברים שהלוואי וידעתי איך לשנות, כמו התמודדות נכונה במצבים מסויימים, ישנם מצבים שרע לי בהם ולא טוב לי ואז אני פשוט מפסיקה לאכול ואני יודעת ומבינה שזו טעות.. זאת התנהגות שאימצתי אלי לפני הרבה שנים ואינני מצליחה לשנות זאת.
אני בן אדם שיתן את החיים בשביל האחר אותו אני אוהבת, משפחה, חבר ילדים ובעלי חיים ועוד.. כשצריכים אותי אני שם, גם כשאני לא יכולה, אני אתן לאחר לאכול ולשתות גם אם לי לא ישאר, אני אשן על הרצפה בשביל שהאחר יוכל לישון בנוח על המיטה, זה אחד הדברים שהייתי רוצה לשנות אצלי. כמה שזה חיובי ויפה יש לזה חיסרון עצום- אני מזניחה את עצמי וקשה לי לשים את עצמי במקום הראשון בסדר העדיפויות כמו שזה באמת אמור להיות!
המחלה הזאת עטפה אותי בשינאה כלפי עצמי ואני שונאת אותה! הדבר שהייתי הכי רוצה זה שהיא תלך ממני. אני והחבר כבר מדברים על ילדים, אני רוצה 3 ילדים והפחד שלי הוא שהגוף שלי לא יצליח להחזיק הריון וגם אם כן יצליח אז מה יהיה?
הפחד שגם אם לא אתכוון לכך איכשהו אחדיר לילדים שלי דפוס אנורקטי וזה קורע אותי, אני לא אהיה מוכנה בשום פנים ואופן לתת לזה לקרות!! רופאת המשפחה שלי חושבת שהריון יצליח להוציא ממני את המחלהואני מקווה מאוד שהיא צודקת, אני אעשה הכל שזה יקרה.
קרן אור אני רוצה לשאול אותך שאלה שאבין אם לא תעני לי עליה... את היית אנורקסית?
אשמח לשמוע איך יצאת ממנה אם כן?

לפשוט אני, תודה על התמיכה, אני בהחלט מקווה שהאהבה באמת תוציא אותי מהמחלה הארורה הזאת!! אני כבר שנתיים איתו והבלט אפשר לראות שינוי, אך יש דפוסי התנהגות שפשוט לא רוצים לחלוף...
מקווה לימים טובים יותר ושיפור ממשי!!
שיהיה לכולנו סופ"ש נעים
מחפשת מוצא.

כבר כמה פעמים עניתי אבל המחשב "עשה לי שרירים" ומחק את תשובתי.באסה.אבל אנסה לשחזר..
אני שמחה שאני מצליחה להעלות חיוך על פנייך,גם אם הוא זמני,זה מאוד מחמיא לי ואני מקווה שעם הזמן אוכל לעשות יותר..
בוודאי שאת יכולה לשאול אותי שאלות,אני כאן בשביל זה.שאלת אם הייתי אנורקטית,כן .איך יצאתי מזה??האמת היא שבתהליך הדרגתי שעד היום אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה בה הכול החל להשתנות.אולי זה התחיל ביום שהכרתי את מי שלימים הפך להיות בעלי.ניסיתי ל"הבריח" אותו כדי שיהיה לי תירוץ להשאר לבד ולמחלה שלי אפשרות להמשיך ולהתקיים.אבל הוא לא עזב לרגע והוא לימד אותי שאני יכולה להיות אהובה בלי קשר למידותיי.והוא לימד אותי גם מה זה לאהוב,אהבה שלא חונקת או כזאת שלא נותנת ביטוי לרצונות ולשאיפות שלי,שלא חונקת אותי,כזאת שמאפשרת לחולשות שלי להתקיים לצד היתרונות שלי ובכך להבין שזאת השלמות האמיתית.למדתי כמה היכולת להרגיש אהובה כרוכה ביכולת לאהוב.ואז התחתנו.הכנתי את בעלי שיתכן ולא אוכל להיכנס להריון,בכ"ז 12 שנים חולות נותנות את אותותיהם.אבל אז באופן מפתיע גיליתי שאני בהריון.באותו יום התחלתי לאכול יותר.זרקתי את המשלשלים.כמובן שהעלייה במשקל לא בוששה לבוא.עליתי 20 ק"ג בהיריון הראשון(בשני כבר הייתי מאוזנת אז עליתי רק 9 ק"ג) ושנאתי כל רגע ואת עצמי בעיקר.אבל פחדתי לעשות משהו שיכול להזיק לעובר שמתפתח בתוכי.

ואז ילדתי.והבנתי שהיום כשאני אמא אני אחראית לשלומו ולחייו של תינוק מקסים.ואז הפרופורציות בחיי השתנו.משקלי ומראי החיצוני כבר לא הטרידו אותי כל היום.ואז גם כנראה שהתאזנתי והמשקל שלי התחיל לרדת..וגיליתי שאני לא עולה יותר במשקל והוא נשאר קבוע שנים ועוד למדתי להנות מהאוכל.הוא כבר לא היה כל עולמי.כי האהבה שלי הועתקה למקום חיובי יותר-למשפחה שיצרתי.למה שאני רוצה.הרגשתי לשם שינוי שייכת.
אני מבינה את המקום ומזדהה כאחד עם הדאגה לשלומם ולצרכיהם של אחרים בחיינו.עד היום אני "חוטאת" במקום הזה כשאני "שוכחת" את עצמי,אבל זה מקום שצריך להשתנות אצלנו כי כשאנחנו כל הזמן רק נותנות ולא מוכנות לקבל אז אנחנו מראש סוגרות כל אפשרות של הקרובים לנו להעניק לנו בחזרה ולהיות לצידנו אם רק נאפשר להם.ואז מהמקום הזה אנחנו מרגישות את הריקנות.כי את יכולה לתת רק מהמקום שאת יודעת גם לקבל.בלי זה אנחנו נשארות ללא כוחות,ריקות מבפנים,לבד.

יקרה,מקווה שאת היום יותר טוב.אני חושבת שאת צריכה לחזור לטיפול שהיית בו.אני שומעת ממך כמה נעזרת בו וכמה למדת ממנו וזה בדיוק המקום לבדוק אפשרות חוזרת.מה עוצר אותך??ממה את מפחדת???
אל תעברי לבד את התהליך הזה.תני לעצמך גם לקבל ממי שרוצים לתת.
ואני תמיד אהיה כאן ככול שתרצי.
מחבקת אותך ומקווה שעבר עלייך יום טוב יותר מאמש
קרן אור.

הי,
רק עכשיו ראיתי את תשובתך ואני שמחה שענית לי על שאלתי...
אין לך מושג כמה שזה מעודד ומכניס בי תקווה!
אני מפחדת לחזור לטיפול כי לא מזמן השתחררתי ממנו, המחשבה שאני לא מסתדרת לבד מפחידה אותי מאוד. חשבתי שאוכל להסתדר לבד, ניסיתי לשכנע אותי שהאכילה היא חיובית והתרחקתי מלהישקל, עד לפני יומיים, ביום שבת בערב כבר לא יכלתי ועליתי על המשקל- וחשכו עיני!!48 קילו של שומן, אז נכון שהייתי במחזור ונכון שנשקלתי בערב אבל המספר העצום הזה רצח אותי מבפנים ואז קרה האסון ממנו חששתי ופשוט הפסקתי להרגיש רעבה, בשניה אחת.
לא אכלתי ולא הכנסתי פירור לפה מאז, היום נשקלתי שוב כשאני אחרי המחזור (בו אני מעלה 500 גרם בכל פעם- בדקנו את זה בטיפול בו הייתי), בבוקר ואחרי יומיים בלי אכילה, המשקל הראה 46 קילו, עכשיו אני יותר רגועה בגלל המשקל, אך רע לי כי נמאס לי מזה וזה פשוט לא בשליטה. אני עדיין לא מרגישה רעבה, להיפך החלק החולה שבי מתחיל להשתלט עלי שוב ודוחק את הצד הבריא שבי לפינה חשוכה..
אני רוצה שזה יפסק וזה קשה מאוד!! לפעמים זה מגיע למצב שפשוט כבר לא בא לי להילחם יותר על החיים שלי ועל הבריאות שלי, רק עכשיו אני מבינה כמה שזה חזק יותר ממה שחשבתי..
אני מקווה לקום מחר ליום חדש עם הרגשה של רעב שיציל אותי מהמחלה הנוראית הזאת..
שיהיה שבוע טוב..

שלום לך,
אני חושבת שעל מנת שהעליה והחזרה לבריאות תקינה באמת תגיע בצורה טובה ולא בצורה שתגרום לך נזקים נפשיים עם כל כך הרבה כאב שמלווה עם זה...את צריכה תמיכה נפשית שתהיה לך כאוזן קשבת פעם או פעמיים בשבוע..
אם אני לא טועה סיפרת שהפסקת עם הטיפול, לא?
אם כן, אני באמת חושבת שאת צריכה לחזור אליה או למטפלת אחרת.
את לא יכולה להישאר עם המחשבות ההרסניות האלה לבד..את חושבת שאת מבריאה את עצמך עם כל הרצון שיש לך בעולם, אך לפעמים אני יודעת שאת עלולה לעשות לעצמך עוד נזק..ולאו דווקא בריאותי, אלא נפשי...תחשבי על מה שאני אומרת..
את עומדת להתחתן, קחי את זה כמנוף להבראה, כי אם את רוצה שנישואייך יהיו מאושרים ממקום אמיתי וכנה, את חייבת את זה לעצמך ולאושרך..אל תישארי ככה עם כל זה, פני לעזרה...ואני בטוחה שאת תקבלי אותה...
אני באמת מאחלת לך שתגיעי לדרך המלך...תתחילי תחילה לרצות לצעוד בה, לאחר מכן תתחילי לצעוד בה...ואני בטוחה שלבסוף תגיעי למקום הטוב ביותר בשבילך, רק אל תפסיקי לרצות וליישם בשביל זה!!!!!
אמונה תקווה והמון רצון..

שיהיה לילה טוב,
ואגב אני חושבת שאולי כדי שלא תישקלי בתקופה הקרובה..קחי פסק זמן מהשקילות..
עד שתגיעי למקום יותר טוב עם עצמך..
את הרי בסופו של דבר הרעבת את עצמך כאשר ראית את המספר 48...ולאחר יומיים ראית 46....יקרה תתעשתי ותתחילי לטפל בעצמך..זיכרי את הדרך למקום הטוב שלך, את הדרך לבריאות שבלעדיה אין לנו חיים...כי מגיע לך, לכל אחת מאיתנו מגיע..לפעמים אנחנו שוכחות.

שלך,
ושוב-לילה טוב.
תקווה לבנה
(פשוט אני).

הי,
מילותייך מחזקות אותי מאוד, כדי שאסביר רק שאני לא עזבתי את הטיפול מיוזמתי אלא כי המקום המטפל דרש זאת. את הרצון להחלים יש בי והאני רוצה את ההחלמה כבר 3 שנים, גם שכבר הרגשתי שאני בדרך הנכונה תמיד נעצרתי וההחלמה נראתה לי קשה וארוכה!
אני לוקחת את החתונה כמשהו חיובי וטוב שיעזור לי, אין דבר שאני רוצה יותר מחיים נורמליים עד כמה שאפשר, עד לפני 3 שנים לא חלמתי שיגיע היום שבו אזכה לחיי זוגיות נורמלית ונישואים, זה קרה בזכות הרצון להחלים. עד שנכנסתי לטיפול באותה מרפאה, נאלצתי להילחם ולהתחנן בפניהם שיקבלו אותי, אך באותה העת פשוט לא היה מקום ולקח שנה שלמה עד שזימנו אותי לפגישה ראשונה ואני מודה על כל דקה שהשקיעו בי.
אני רוצה להאמין שיגיעו ימים טובים יותר ואני מתחננת שכך יהיה..
שוב תודה לך..
שיהיה לילה טוב.

אני אכן מקווה שתקיצי היום ליום חדש של רעב לחיים ועם החלטה על התמודדות מחודשת.
תיראי,הפרעת אכילה לא נעלמת ביום(לפעמים,ועצוב לומר,היא לא נעלמת בכלל כי הבסיס שלה הוא בתוכנו אבל יש לנו אפשרות "להרדים" אותה ולחיות איתה בשלום,באופן כזה שהיא לא תשתלט לנו על החיים),וזה תהליך של עליות וירידות,בהתחלה בעיקר ירידות וצריך להתייחס אליהן בהבנה (אני תמיד אומרת שבמלחמה יש מערכות,אפשר להיכשל במספר מערכות אבל מה שבאמת משנה זה התוצאה בסיום המלחמה כולה),אבל עם הזמן הירידות והנפילות הופכות לפחות תדירות,ואז הקול הבריא נשמע גם יותר ברור,וכמוהו גם הדרך והמטרה הסופית.
אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול.את הרי מספרת כמה הטיפול עזר לך ללמוד וליישם,ואת מדברת עליו במין געגוע,אז מה בכ"ז עוצר אותך עכשיו שאת במקום אחר עם עצמך ??
את שואלת אותי אבל ברור לי מבין השורות שאת יודעת מה תהיה תשובתי,וזאת אכן תשובתי.
אל תייסרי את עצמך על אי יכולתך להבריא לבד,זה כמעט בלתי אפשרי.זה כמו שלי יש היום גידול וברור שאני לא יכולה לצאת ממנו ללא עזרה מקצועית,אז למה לא להתייחס לאנורקסיה שלך בצורה הזאת??במה היא שונה??אני מאמינה שאם זה היה אפשרי כבר היית במקום אחר,לא??

יקרה,את יודעת מה את צריכה לעשות.ואני אהיה כאן כדי לתמוך בך לעשות זאת.
קרן אור.

היי
אני בטוחה שהרבה בנות (וגם בנים)מזדהות/ים איתך
אני מאחלת לך מזל טוב לקראת החתונה
מניסיון,מומלץ שבן זוגך כן יהיה מעורב ,זה יעזור לך ולו,וחוץ מזה את עומדת להתחתן איתו אז אני חושבת שזה מאוד מומלץ.
אני יכולה להגיד לך שמניסיון רפואה משלימה מאוד עוזרת מכיוון שהיא נפשית והיא נוגעת בשורש הבעיה ולא רק בסימפטומים.
ניתן ללכת לתזונאית טבעית או נטורופתית שיתאימו לך תפריט בריא,מאוזן וטעים:)
ובנוסף לבחור טיפול שאליו את מתחברת כמו:יוגה,פילאטיס או כל דבר אחר(מחבר אותך בחזרה לגוף שלך בצורה טובה ויעילה)
אני יכולה להגיד לך שהלימודים של רפואה משלימה עזרו לי,כיום אני תזונאית טבעית ויודעת שלא משנה מה אני לא עוברת יום אחד בלי לאכול!
יש לי עבר של אנורקסייה ובולימייה
אני חושבת שאת אמיצה וכל הכבוד על ההכרה שצריך לטפל בך,ובעיקר על הרצון והכמיהה להבריא
אני מאחלת לך שתהיי מאושרת,בריאה,ושהחיים יחייכו אלייך!

הי,
המילים שלך מאוד עוזרות!! הלוואי ואזכה לאכול כל יום מבלי להרגיש רגשות אשמה..
רפואה אלטרנטיבית לא ניסיתי, אולי שווה לנסות.. לאן פונים בשביל לקבל טיפול אלטרנטיבי?
אני יכולה לשאול אחרי כמה זמן של טיפול התחלת להרגיש שאת בלי המחלה?
תודה..