 שדרת קניות
|
|
|
 |
|
| עקבו אחרינו
|
|
|
|
|
פורום פסיכולוגיה הוליסטית |
|
|
|
|
|
פורום פסיכולוגיה הוליסטית מתייחס לאדם כיחידה של גוף-נפש-רוח, וכל בעיה מוצאת ביטוי בכל הרבדים. פורום פסיכולוגיה הוליסטית הוא המקום להתייעץ בנושאים: ביבליותרפיה, טיפולים הוליסטיים, תקשור, דמיון מודרך, הרפיה, מדיטציה, מודעות עצמית, חרדה וכו' |
|
|
|
המידע באתר אינו מהווה תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי
והינו בהתאם ל תנאי השימוש
|
מנהלי פורום פסיכולוגיה הוליסטית
|
|
|
|
|
|
מה עדיף? לקחת חופש במרוכז תקופה ארוכה, פסק זמן מהלחצים בעבודה, או לקחת כל פעם יום שם יום שם כשמתמוטטים? מה דעתכם?
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
 |
|
|
|
|
|
דניאל שלום
למה בכלל להגיע למצב של "להתמוטט????"
אתה כנראה מסוג האנשים שמרגיש אשמה כשלא נמצא במצב המוגדר על ידי החברה כמעשי יעיל ויצרני. אני משערת שאתה מרשה לעצמך להיות בחפשה רק אם
1.
זה מתאים למישהו אחר כמו חפשת ילדים מבית הספר או חג או משהו שהסביבה מייצרת.
או
2
. כשהגיעו מים עד נפש.
אז דע לך,
לקיחת חופש זוהי מיומנות נרכשת הניתנת ללמידה גם בחברה מערבית ותובענית.ואפשר לבקש עזרה מחברים /מכרים ואנשים בסביבתך שאתה מזהה שיודעים לעשות זאת באופן טיבעי ללא אשמה.
נסה להקשיב לעצמך ביומיום אפילו במהלך שבוע עבודה אינטנסיבי .
לתרגל מדיטציה בקבוצה אפשר להתחיל גם אחת לשבוע ,להקשיב למוסיקה , לפתח תחביב מרגיע.
וגם, לבחור סביבה חברתית של אנשים רגועים.
שנה טובה ורגועה.
חנה
|
|
|
חנה הללי
עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות
מודיעין 052-6950095
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
שלום אני אמא לבת בת 23 שסובלת מדיכאון כבר כמה שנים. בתקופה הארחונה הדיכאון החמיר ואני מפחדת שהיא תפגע בעצמה. היא לא מוכנה ללכת לאישפוז אך מוכנה ללכת לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
מישהו אמר לי שכדאי לנסות שבבית יהיו כמה שפחות גירויים להתאבדות. למשל שמעתי שכדאי להחביא או לסלק את הכדורים מהבית. ברצוני לשאול האם כל הכדורים מסוכנים באותה המידה: בבית יש לנו בעיקר כדורי אקמול, כדורי סידן, וכדורים שלה להפחתת לחץ- קלונקס. האם להחביא או לסלק את כולם מהבית?
בנוסף- שמעתי ששילוב של בליעת כדורים ושתיית אלכוהול הוא גם כן מאוד מסוכן- האם גם להוציא את השתייה החריפה מהבית (בעלי שותה לעיתים משקאות כגון וודקה או יין)?
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום. את מתארת מצוקה שקודם כל דורשת טיפול. אם היא מוכנה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי - אז זה מצויין. אולי במקום לדאוג ולשנות דברים בגלל הפחדים - כדאי לפנות בהקדם לטיפול, אפשר להתחיל בטיפול פסיכולוגי, ואם הדכאון קיים כבר הרבה זמן, פשוט לפנות לייעוץ פסיכיאטרי ולקבל אבחנה, תרופה והמלצות להמשך טיפול. ממליץ לפנות בהקדם האפשרי.
אולי תלכו ביחד לפגישה-שתיים
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
שלום רב
אני ובעלי עברנו טיפולי פוריות רבים במשך 3 שנים ללא הצלחה,וכרגע אנחנו בהפסקה בגלל עבודה בחו"ל . העניין הוא שמישהי מהקהילה פה ביקשה מאיתנו לעשות לה בייבי סיטר לשבוע ל3 ילדים .וכל הרגשות צפו לי ואני אומרת לעצמי האם זה נכון לסרב לה כי אני חשה עצבות כי לי אין ילדים ואני שומרת על ילדים של מישהי אחרת ??? אני פשוט כועסת על עצמי, ועל אותה אישה שהיא כמובן לא אשמה ,היא לא יכולה לנחש למה סרבתי .
אני אוכלת את עצמי האם להסביר לה למה סרבתי או לא ?
זו קהילה קטנה פה וכולם מכירים את כולם ואני חוששת שמה הסרוב שלי יגרור פה אנטי כלפיי וכלפי בעלי.
האם זו חשיבה בריאה??
תודה רבה
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
קרין שלום .
מתערבבים כאן מספר אלמנטים, בואי ננסה "לעשות סדר"
ברמת המציאות :
בייבי סיטר לשבוע ימים לשלושה ילדים זו ממש עבודה עם מחויבות ואחריות גדולה.
לגור בחו"ל בקהילה קטנה ,בתוך מיעוט התלוי אחד בשני ,מהווה גורם לחץ .
הניתוק מהארץ וממקורות תמיכה שהיו לך, השינוי, המעבר לארץ אחרת, אף הוא מהווה גורם לחץ.
גורם לחץ משמעותי נוסף ועיקרי הם טיפולי הפוריות והרצון והצורך הטיבעי בילדים משלך .
ברמה הנפשית:
הקונפליקט בין הצורך שלך להקשיב לעצמך להציב גבולות ולהיות מודעת למה את זקוקה מצד אחד, לבין הצורך להתקבל ולהשתייך לחברה / לקהילה הקטנה מצד שני מכניס אותך לדכדוך, כעס ואשמה.
הצעות :
נסי להרפות. נסי להיות סלחנית כלפי עצמך.
התבונני והאמיני, האמיני שיש בך תכונות טובות ונעימות שתבואנה לידי ביטוי במהלך הזמן, בחיים בקהילה בחו"ל. האמיני שתצליחי לבנות קשרים קרובים עם אנשים בקהילה שיהוו מקור לתמיכה ולחברות.
אני מאמינה שבמהלך הזמן תווצרנה הזדמנויות ליחסי חברות ותנתן לך ההזדמנות להביע ולתת מעצמך בדרכך שלך.
סילחי לעצמך ברוגע והסביבה תחוש בכך.
חנה
|
|
|
חנה הללי
עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות
מודיעין 052-6950095
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
מעניין אותי לדעת האם אתם חושבים שיש אמת במונח קארמה? האם הצורה שבה אנו מתנהגים אכן חוזרת אלינו או אל אנשים אחרים? האם דברים טובים קורים לאנשים טובים? שהרי המציאות מוכיחה אחרת, ואני למדתי זאת על בשרי.
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
|
שלום. לא יודע אם יש או אין "קארמה", אבל יש דפוסים שחוזרים על עצמם בהתנהגות של כולנו. ויש בהחלט קשר בין סיבה ותוצאה, ואכן יש תוצאות והשלכות למעשים ולמחדלים שלנו בחיים האלה. גם מה הם דברים "טובים"? כי הרי הכל יכול להשתנות ולהתהפך. מה את חווית? אולי תחזרי עם שאלה על מה שקרה לך..
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
חרדות והתמודדות עם סכרת נעורים
שלמה
|
שלום רב
הנני אב לשני ילדים חולי סכרת נעורים, אך הבעיה היא בבני בן ה27 ,רווק חולה במחלהכ- 9 שנים,אינו מאוזן בכלל, למרות כל האישפוזים שהיו לו הוא אינו מקבל את המחלה, וההתמרדות שלו
היא בזה שהוא לא מאזן את עצמו-דבר שיכול לדרדר את מצבו והתוצאות יהיו חמורות.
לאחרונה בשיחה גלויה איתו הוא נפתח והודה שקשה לו לקבל את המחלה ולהתמודד איתה
והוא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי.
שאלתי היא
האם יכול לעזור טיפול כזה, והאם הוא קיים בקופת חולים כללית ואיך מגיעים לטיפול כזה
כי יש לי הרושם שהילד ממש בדיכאון עם המחלה
אודה על כיוון מסייע בנושא
תודה שלמה
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום. נראה שתארת היטב בעיה שדורשת התערבות טיפולית: חוסר קבלת המחלה. יתכן שמרגישים ש"קבלת המחלה" אומרת גם השלמה אתה, שהוא מפסיק להילחם..ככה הגיוני או מקובל לחשוב.
אבל אלו תהליכים שונים. קבלת המחלה משחררת את החולה מהתנגדות פנימית שנוטה להחמיר את הבעיה בזה שהיא מוסיפה לחץ נפשי.
לעומת זאת, קבלה יכולה להיות סוג של רגיעה או הרפייה שיכולים להניע תהליך החלמה חיובי.
כדאי לכן לפנות לטיפול פסיכולוגי.
לגבי טיפול בכללית - אפשר פשוט לבדוק בקופה. צריכה להיות רשימת מטפלים באיזור המגורים.
בהצלחה
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום לך אבא מודאג, אין ספק שהדאגה שלך במקום.על הבן שלך לקבל את זה שהוא חולה על מנת שיתחיל לטפל בעצמו,ואז גם יגיע לאיזון.
כאן במרכז להתמודדות עם מחלה הוא יוכל לברר מה קורה עם עצמו מדוע הוא מתכחש למצבו ויוכל לקבל עזרה וכלים להתמודדות.
בריאות והחלמה
יעל
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
שלום רב ,
כבר כ8 חודשים אני מרגישה שריפות בנרתיק שמקריין לפעמים לכפות רגליים ועיקצוצים בפנים.
היתי מאושפזת אובחן אצלי כאבים עצביים, אני גם מרגישה כבר שלוש שנים חנק כמו גוש בגרון שעומד כל הזמן , הבנתי שזה חרדה.
רציתי לציין שעשיתי את כל הבדיקות אין לי שום דלקת ראו אותי אולי 20 רופאים, אני בריאה לגמרה.
רציתי לשאול האם תחושה של שריפה בנרתיק יכולה להיות כביטוי לחרדה ?
אני מאוד סובלת ניסיתי כדורי אלטרולט 10 מ"ג זה עשה לי ממש לא טוב וכדורי גאבפנטין שלא עזרו בכלל .
אני בת 34 אם ל2 ילדים
תודה מראש
קרן
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום. למיטב הבנתי אכן מדובר בחרדה או מצוקה רגשית לא פתורה שמתבטאת דרך הגוף, דרך "גושים" גירודים ומיחושים גופניים אחרים. זהו האופן שאת חווה או מתרגמת את החרדה. הגוף מבטא אותה כי לא היה ערוץ זמין אחר - מחשבות, רגשות, התנהגות וכ'. החרדה "מתגבשת" בגוף או במעטפת של הגוף ומגיעה למודעות שלך דרך המיחושים הגופניים. התופעה נקראת "סומטיזציה" = העברת מצוקה רגשית לגוף.
הטיפול שיכול להתאים - טיפול של "גוף-נפש" או "טיפול נפשי עם אוריינטציה לגוף". שילוב של עבודה עם הדיבור ושיחרור מתחים/מצוקות דרך הגוף. תוך השיחרור המטופל נעשה מודע למקורות הרגשיים של המצוקה ומשתחרר גם דרך ההבנה המודעת. טיפול EFT למשל.
בהצלחה
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
כשאני נמצאת בפורום מלא אנשים, השכן שגר בקרבת ביתי בקושי אומר לי שלום ולא מתייחס. וכשאני מטיילת ערחוב השכונתי עם בנותי הקטנות, פתאום אני שומעת רכב מתקרב וצופר ליף אני מסתובבת ורואה את הגבר פותח את החלון וצועק לעברי :"מי זאת היפהפיה שמטיילת ככה עם בנותיה,???. בקושי חייכתי והמשכתי הלאה. מדוע כשאני לבד בלי אנשים הוא כאילו מחזר/מחמיא, וכשאני נמצאת בנוכחות אנישם- הוא קריר. ובעצם הוא גם יכול להמשיך לנסוע ולהתעלם ממני, אז מדוע השוני ואיך אדע אם באמת הוא מחבב אותי, כי הוא משחק בשני תפקידים... תודה.
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
איך תדעי אם באמת מחבב אותך ? האם זו אכן השאלה????
אני מבינה שהיית רוצה לדעת?! לא לי ברור עד כמה .
הרשי לי לנסות ולהסביר .
הקונפליקט מייצג שני קצוות ,קצה אחד של צורך לשמר את המצב כפי שהוא ,כלומר להשאר בעמימות ,המאפשר את הרגשת הרצויה, המחוזרת והמוחמאת .קצה אחר הוא של הצורך בידיעה ובבהירות . יחד עם הצורך בוודאות קיים פחד מדיבור ישיר ,אולי פחד מדחיה ?
קודם כל צרי מצב של בהירות בתוך עצמך דרך מספר שאלות שאת עשויה לשאול את עצמך.כמו למשל : האם הייתי מעוניינת בקשר עמוק יותר עם האדם המסוים הזה? האם אני מעוניינת להיות מחוזרת ותו לא?
מה אני באמת רוצה? איפה הרצונות שלי בסיפור?
הרי לכאורה הכי פשוט זה לבקש/ליזום שיחה עימו. בשיחה תבקשי להבהיר את הכוונות מאחורי ההתנהגות ,כמובן לאחר שתערכי את הברור בתוך עצמך.
מדוע זה לא קרה עד עכשיו? האם יכול להיות שאת שבויה בסטיגמות על תפקידי גבר/אישה?
בקיצור ,בשפה פשוטה קוראים לזה תקשורת בינאישית.
אני כמובן ממליצה לדבר ולקיים תקשורת מילולית ויפה שעה אחת קודם. כי כשלא מדברים אז מתנהגים כפי שמתרחש בסיפור שהבאת.
|
|
|
חנה הללי
עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות
מודיעין 052-6950095
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
|
אוקיי. צודקת אם לא נבהיר פנים אל פנים אחת ולתמיד, לעולם לא נדע. אבל לפי נסיונך, מה יכולות להיות הסיבות כשאני נמצאת ליד אנשים , היחסים שלו-קורקטים,אין שום חמימות, וכשפוגש אותי לבד, כמו מחזר נלהב. אני פשוט המומה איך אדם יכול להיות דו פרצופי. ומצד שני חשבתי לעצמי, אם גבר לא מעוניין בכלל, לא עושה מאמץ אפילו לנסות לחזר ביחידות , ז"א כשאני נמצאת אפילו לבד, פשוט היה מתעלם. צודקת או לא.?? אודה על תגובתך.
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
יעל שלום
נראה לי שנשארת בשלך או אולי דילגת על שלב מעצתי הקודמת .
לא ממש ברור לי מה הבהרת לעצמך . האם יש לך רצון לפיתוח הקשר עם האדם עליו מדובר ?
חסרה אינפורמציה.
במצב כזה יש למוח האדם נטיה טבעית להשלים את המידע בכל מיני השערות . זה כנראה מה שקורה לך.
אפשר להפליג כיד הדמיון הטובה.....התעסקות מעין זו מבזבזת אנרגיות ואינה אפקטיבית . נשמע שאת כבר פגועה וכועסת ובעצם מבקשת ממני חיזוק לקביעה שקבעת לעצמך על דו פרצפיותו של המחזר .אולי את צודקת אולי לא ?איך תדעי ?
כדאי ורצוי לדבר עימו ,לשאול שאלות ישירות ובכך לקבל מידע וליצור וודאות .
אני חוזרת שוב
לקיים דיאלוג עימו ולא רק עם עצמך.
|
|
|
חנה הללי
עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות
מודיעין 052-6950095
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
שלום לכם,
זו השנה השלישית שאני נפגשת עם פס' קליני, והשנה השלישית שהוא יוצא לחופשת קיץ של שלושה שבועות, בשנתיים הקודמות זה לא כ"כ השפיע עלי, השנה אני מגיעה למקומות מאוד נמוכים, מחשבות אינסופיות ודמיונות עליו ועל משפחתו. לא נעים להודות אבל אולי אפילו קצת קינאה.
אני מרגישה רע עם עצמי בגלל זה. זה לא שאני מעריצה אותו, היו לו כמה אמירות פוגעות ולא מקצועיות בלתי נסלחות מבחינתי. השילוב של תלות היתר הזו והכעס גורמים לי לחשוב על סיום עם סיום החופשה.
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום. אפשר להבין ולהרגיש מדברייך שאת עמוק בטיפול מבחינת מה שאת חשה ומרגישה - קצת נטישה, קצת קנאה, חוסר רגישות מצדו כשהוא עוזב לזמן כזה, כשהוא פוגע..כאילו הוא לא רואה אותך כחלק מחייו, כמו שאת אולי מרגישה אליו
אלו הם בדיוק הדברים שצריך לפתוח בפגישות איתו כשישוב. הטיפול הנכון בהם יכול לשחרר וליצור הרגשת קרבה מתאימה.
לפי ההבנה והתאוריה - את "מעבירה" אליו רגשות שיכול להיות שחשת ביחסים עם ההורים, המשפחה וקרובים אחרים, רגשות שאולי בגללם פנית לטיפול. הצפיות והאכזבות שחשת כשהתעלמו ממך, כשלא שמרו לך מקום בליבם או בזמנם.
איני אומר שזה באמת כך, או במדוייק, אבל זהו חלק מהטיפול. במוקדם או במאחר מה שמרגישים ביחסים עם אחרים יכול להתגלות גם ביחסים עם המטפל. וגם אינני "מגן" עליו משום שהוא באותו עיסוק. זהו טבע הדברים.
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
שלום אני בת 30 מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית מס חודשים היא מבינה שהקשר שלי עם אמא שלי התפתח להיות קשר סימביוטי האם טיפול יכול למנוע מצב זה הבעיה אצלי שאני שומעת את כאבם של אחרים שקרובים לי וחשובים לי אני מתחילה לסבול בשבילם הפסיכולגית אמרה שיש הבדל בין אמפתיה לקשר סמביוטי .
רציתי להבין אם אני יכולה לנצח את המחשבה הזו ?או ההסתכלות הזו ?למה אני כך?
תודה
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
ליבי שלום
נראה שעליתן בטיפול הפסיכולוגי על מוטיב עיקרי מאוד המשפיע על איכות חייך.
קשר סימביוטי עם כל אחד ובמיוחד עם אמא יכול להיות סיבה עיקרית לכך שהגבולות בין מה שאת מרגישה למה שאחרים מרגישים מאוד מטשטשים. יכול להיות שיש מצבים מאוד מבלבלים כי לא יודעים מי הוא מי. מי מדבר ,מי מרגיש ,מי חושב ,מי רוצה וכן הלאה. ומכאן הקושי לדעת מי אני ומה אני רוצה ומרגישה.
לכן טיפול הוא מצוין וחשוב וכדאי ורצוי להמשיך.
השתמשת בשאלתך אם אני יכולה "לנצח "את המחשבה . הייתי מציעה לך לשנות את המינוח משום שמינוח כזה בדרך כלל במקום לנצח תוקע ומנציח את המצב. אולי במקום לשאול למה אני כך? לשאול למשל מה הייתי רוצה ? לאיזה רגשות ומצבים אני רוצה להגיע? איך הייתי רוצה שתראה המציאות שלי ? מה חשוב לי ? הברורים האלה דורשים זמן , סבלנות,אמונה בפסיכולוגית שלך ובעיקר בעצמך.
בהצלחה
|
|
|
חנה הללי
עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות
מודיעין 052-6950095
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
לעתים אני נתקפת למעין עצבות ורחמים עצמיים ללא הסבר נורמאלי. אני ממש שוקעת בזה זמן מה, נהיית עצבנית, רבה עם כולם ואז זה נעלם אבל בינתיים הרסתי לא מעט דברים. אני לא מצחליחה לשלוט בעצמי. מה אני יכולה לעשות?
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום. מציע שתעשי מעקב קטן אחרי מחשבותייך בזמן שאת נכנסת לעצבות, כלומר לראות על מה את חושבת כשאת במצב רוח הזה. אולי אפילו תנהלי רישום, או "יומן מחשבות" בו את רושמת יום תאריך ושעה וכמה שורות. את יכולה לנסות לבחון במה היית עסוקה לפני שמצב הרוח נכנס למוד של עצבות, ואלו מחשבות באות כשאת יוצאת משם.
בעיקרון יש סיבות שאפשר לגלות ולהבין, משהו שאינך מודעת אליו כרגע.
נסי את ההצעה שהעליתי ותראי מה קורה
בהצלחה
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
איך יודעים להבחין בין דיכאון רגיל לבין דיכאון קליני? האם הסתגרות בבית וחוסר רצון לצאת ממנו יכול להעיד? כמה זמן זה צריך להימשך עד שכדי להפנות לטיפול והאם חייבים טיפול תרופתי או שיש גם מענה אחר?
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום לך. אולי פחות חשובה ההגדרה אם הדכאון הוא כזה או אחר; מה שמאפיין דיכאון זה ירידה בשמחת החיים, בחיות, ברצון לעשות דברים וכיו"ב. כשחשים דכאון אומרים הרבה "לא" להרבה דברים, מוצאים שלא כדאי או אין טעם כי ממילא...וכמובן גם נוטים להסתגר ולהתבצר. פשוט אין אנרגיה, אין כוח, כי האנרגיה מושקעת בפנים, במלחמה הפנימית עם סיבות הדיכאון: הרגשת כשלון, אכזב מעצמך א מאחרים, בדידות ועוד.
הטיפול המתאים הוא טיפול פסיכולוגי, מאחר שיש סיבות רגשיות שצריך לטפל בהן על מנת להשתחרר מהדכאון. הטיפול התרופתי הוא אופציה. לפעמים הכרחי. לפעמים לא. לפעמים מתאים לתקופה קצרה במקביל לטיפול הפסיכולוגי כדי לא לשקוע, מאחר שטיפול נפשי הוא תהליך וההתקמות בו יכולה להיות איטית.
מציע לפנות לטיפול. אין טעם לדחות. הדחיה עצמה היא מסימני הדכאון.
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
רציתי לשאול 2 שאלות אני ממש משוועת לעזרה!!
יש לי מתוק בן שנים 5 ומתוקה בת 7 חודשים.הילד שלי לא מפסיק להציק לקטנה.דורך עליה בועט בה יושב עליה בכל הזדמנות.גם שהוא משחק איתה פתאם הוא מחטיף לה.מה לא ניסיתי.תשומת לב רק לו.מתנות.עונש בחדר אם הוא מציק.נשיקות .סליחות.כלום לא עוזר אין לי רגע מנוחה.לפעמים הוא הולך עליה ואומר מה לא ראיתי אותה בכלל!!אני ממש מפחדת עליה ולא מתייחסת אליה בככל בקרבתו..
מה לעשות?????
איך אני צריכה לנהוג?לכעוס?לוותר??להתעלם??
דבר 2:
הגגננת גם אמרה לי שהוא מנסה להיות בגן במרכז ולא ממש מצליח אז הוא מתוסכל בגלל זה וצריך להשאר עוד שנה{לציין שהוא ילד חכם כבר כמעט יודע לקרוא הכל ואין לו שום בעיות קשב.}להשאיר אותו?זה בגלל הלידה?לציין שלא חסר לו כלום יש לו כל מה שילד היה חולם.אבל אין לו ממש חברים בשכונה ורב היום הוא לבדו.
מה אעשה?תודה מראש!!
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום לך. נראה שאת אולי מבינה מה קורה לילד שלך, אבל בכל זאת אני אחדד את זה: הוא עובר משבר כשאחותו נולדה ולקחה לו את המקום הנפלא שהיה לו אצלך ואולי בכל מקום. אני מניח שהיה מעין "נסיך" ללא מתחרים, ולפתע באה הבת ולקחה, מבחינתו, את המקום שלו, לקחה אותך, את תשומת לבך ואהבתך.
הילד נלחם בכלים שיש לו לסלק את המטירד. כפי שציינת לגבי הגן, כנראה שהוא חווה גם שם את הכאב של צורך לחלוק את המקום שלו עם ילדים אחרים, והוא לא יודע איך לעשות זאת. רוב הילדים בטווח הגלים משחקים אחד ליד השני, וקצת זה עם זה, אבל קשה להתחלק.
מה שעוזר זה שהמבוגר - הורה או גננת - לא נבהל ממצב זה ומלמד את הילד שיש לו מקום בצד המקום של הילד האחר. את שואלת אם לכעוס או להתעלם..התשובה היא שלא ניתן להתעלם וצריך להיות ברורים ושהילד ידע שאת אמא שלו ושל הילדה.
יש סיפורי ילדים בנושא שעוזרים להתמודד. אפשר גם ללכת לכמה שיחות ייעוץ עם פסיכולוגית ילדים כדי לקבל ביטחון ולעזור לילד ולך להתגבר על המשבר. כמעט כל הילדים הבכורים עוברים משבר כזה כשנולד הילד שאחריהם, כך שאת לא לבד.
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
אני לא יודעצלמה אבל בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מוצאת במעין התקפי חרדה קטנים. אני מפחדת שאולי לא כיביתי את הגז וממש נלחצת מזה או שאולי לא נעלתי את הדלת או שלא אמרתי משהו למישהו שהייתי צריכה. כאמור, דברים קטנים אבל משום מה אני מאוד נלחצת. אולי תוכלו להמליץ לי על טיפול שיכול לעזור? תודה מראש
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
דנית:
אם ההתקפים הם לא כרוניים אלא החלו רק לפני שבועיים, אז תני להם "צ'אנס" כלומר יתכן מאד שיעברו מעצמם בקרוב. אם תדאגי יתר על המידה אז תתחילי "לפחד מהפחד" ואז זה יכול להמשך זמן ארוך יותר.
בנוסף אני ממליצה לעשות תרגילי הרפייה אפשר בלווי מוזיקה רגועה או יוגה או כל דבר אחר שמרגיע.
תחשבי גם האם קרה משהוא בחיים שלך לפני שההתקף החל ותנסי להבין ממה את פוחדת. ההבנה מגבירה את המודעות העצמית ותחושת השליטה.
בהצלחה
ברכה
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
|
שלום. בהמשך לדבריה של ברכה: אם התחושה שמה שקורה לך הוא לא בשליטה שלך וקשה לך לטפל בעצמך לפי ההנחיות - מתאים לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני.. מה שאת מתארת הם סימפטומים למשהו מציק בפנים. פסיכולוג יכול לעזור לך להבין ולהרגיע.
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
אני רבה עם הבת שלי המון בזמן האחרון. היא בת 29 רוצה כבר להביא ילד מתרומת זרע. אני חושבת שהיא גם לא מוכנה להיות אימא עדיין מבחינה נפשית וגם למה למהר ולא לנסות למצוא מישהו בדרך הרגילה? מאחר שהיא גרה בביתי הדבר משליך על היחסים בינינו ואי אפשר כבר לדבר איתה.
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
בתיה:
אני מבינה את דאגתך לבת שלך ועל פניו נראה שיש הגיון בדבריך, כי היא עדיין צעירה ועדיף לגדל ילד בתוך קשר קבוע.
יחד עם זאת אני מתרשמת שקשה לקבל שבתך היא בוגרת, זקוקה לעצמאות ולהגיע להחלטות החשובת בחייה, בעצמה. לדעתי את יכולה רק לטפטף את דעתך באופן לא פולשני, ולבסוף לתת לה להחליט ולכבד אותה כבוגרת וכעצמאית.
העובדה שאתן גרות ביחד כאשר בתך כבר בת 29 מעוררת שאלה לגבי הקשר ביניכן שיתכן והוא לא מאפשר נפרדות של הבת ממך. זו שאלה שכדאי לתת עליה את הדעת.
הייתי ממליצה לבת שלך, קודם כל לבנות את חייה באופן עצמאי ( גם עצמאי ממך) לצאת מהבית ,לבנות את חברתה , ואת אישיותה העצמאית. מאוחר יותר יצירת קשר ואומהות באופן בוגר יותר, יבוא באופן טבעי.
מאחלת לך הצלחה
ברכה
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
אני מרגישה חוסר אונים , יאוש , חוסר תקווה שיהיה בעתיד טוב יותר , מועקה בלב , הרבה הרבה סבל .
אני לא מצליחה לישון בלילה , וקשה לי להרדם, לפעמים אנ פשוט חושבת שכדאי לגמור עם זה וזהו .
אני הולכת לטיפול ,אבל לא ניראה לי שזה יעזור לי .
המטפל אומר שהוא מצליח להבין מה כואב לי
האנשים סביבי לא ממש עוזרים לי למרות שיש כמה שעוזרים כמו למשל רוני הפסיכולוגית מנהלת הפורום הזה.
אני מרגישה שקופה , ואימא שלי מיואשת ממני , הלאוי ויכולתי לבכות , אבל אין לי שום רגש בלב
אולי אני אטחרט על כך שכתבתי ואולי לא .
אני צריכה ללכת לעבוד , ולא ניראה לי שיהיה לי כוחות נפשיים להחזיק ממעמד שם .
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שלום לך. מה שאת מתארת הוא מצב של דכאון - אלה המחשבות, הרגשות והיחסים עם אנשים במצב הזה. לא כתבת בת כמה את וכמה זמן נמשך מצב זה, והאם היה אירוע או קטע שחווית אותו כמשבר?
יוצאים ממצבים כאלה. צריך סבלנות ואולי להיעזר גם, לזמן מה, בטיפול תרופתי מתאים. יש בטח הסבר וסיבות למה את במצב הזה ואת צריכה לגלות את הסיבות והנסיבות למצב הנוכחי. לרוב זהו משבר התפתחותי, כלומר משהו שאת צריכה לעבור כדי "לשדרג" את עצמך, להתפתח, לצמוח, להתבגר..אולי נסי גם לזכור ולרשום חלומות ולהביא אותם לטיפול שלך..
אם יש שאלות - אשמח לענות כאן
בהצלחה
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכלול, מומחים בנושאי בריאות גופ-נפש
תל אביב 054-4210511
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
עדי, שלום:
ניכר שאת סובלת הרבה ואת שרויה ביאוש. יחד עם זאת תמיד יש תקווה ועליך לבחור להסתכל לכוון התקווה.
את נמצאת בטיפול וגם נעזרת ע"י פסיכולוגית אחרת בפורום, אבל חסרה לי התרומה שלך לריפוי והוא העזרה העצמית. במילים אחרות אם את לא בוחרת לעזור לעצמך, ולא בוחרת בחיים במקום בהרס העצמי ואם את לא מחליטה שעלייך לעזור לעצמך ובנוסף לתת מקום לעזרה שאת מקבלת, העזרה החיצונית שאת מקבלת נופלת לתוך כלי ריק.
יתכן שנכנסת למעין דפוס הרסני לעצמך וקשה לך לצאת "מההרגל" הזה. דרוש ממך אומץ והחלטה כדי שתבחרי בדרך של התקווה ושל החיים ואז כל עזרה שתקבלי תשא יותר פרי.
מאחלת לך שתחליטי לכוון הנכון!
תזכרי שתמיד יש תקווה.
ברכה
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
עדי שלום:
את מדברת על הרבה יאוש וניכר כמה את סובלת. יחד עם זאת את נמצאת בטיפול וגם נעזרת בפסיכולוגית בפורום וזה לא כל כך עוזר. אני חושבת שאת לא החלטת עדיין החלטה בסיסית האם את הולכת לכוון התקווה והחיים במקום לדרך של הרס עצמי.
רק ככה תוכלי למצוא פשר חיובי לטיפול ולעזרה שאת מקבלת מבחוץ.
עלייך לרצות להיות נעזרת ודרוש אומץ כדי להחליט שאת הולכת לכוון החיים.
יתכן שכבר נוצר דפוס אוטו-הרסני ו"הרגל" ליפול תמיד לתהום. עליך לאתבר הרבל זה ולהחליט בעד החיים.
תזכרי שתמיד יש תקווה.
מאחלת לך אומץ לב ושנוי בגישה שלך לכוון התקווה והחיים.
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
אני אישה חברותית, מוקפת אנשים ועדיין מרגישה כל הזמן בודדה. בודדה בנישואיי, בודדה מול ילדיי, בודדה מול הוריי ובודדה גם כשאני נפגשת עם חברות. מה לעשות? מה דעתכם?
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
שמרית, שלום:
תחושת הבדידות שאת מתארת אשר מופיעה בכל המצבים מרמזת על בעייה יותר עמוקה ולדעתי עליך לבדוק את השורשים בטיפול פסיכולוגי.על פניו נראה שאת לא נותנת את עצמך בקשרים שלך עד הסוף. כלומר את מראה את הצדדים החיצוניים שלך אך לא מגלה עצמך עד הסוף עם כל החלקים שבאישיותך אתם את פחות שלמה. משהוא עוצר בעדייך להיות אותנטית וללכת עד הסוף. אני מקווה שתמצאי את ההעזה לגלות את האני האמיתי שלך ולהראות עצמך כפי שאת.
איחולים!
ברכה
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
שמתי לב שבכל פעם שאני צריכה לעשות משהו חשוב אני מוצאת מלא סיבות למה לא לעשות את זה עכשיו ובסוף אני די נדפקת בגלל זה. האנשים בסביבה שלי חושבים שפשוט לא אכפת לי מכל מיני דברים אבל זה לא נכון ואני מודעת לכמה זמן יש לי אבל פשוט משום מה אני דוחה. זה דברים כמו עבודות באוניברסיטה ומבחנים ומשימות שאני מבטיחה לעשות. אולי תוכלו להמליץ על משהו כדי להילחם בזה?
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
|
|
|
חני:
הבעייה שלך לפיה את דוחה את המטלות שלך היא לא כל כך נדירה, כלומר יש הרבה סטודנטים או עובדים ש"מכורים" להרגל של דחיית העבודות. מדובר באמת בהרגל "מגונה" שהשורשים שלו הם במנגנון הגנה שנקרא 'הימנעות' ומטרתו להפטר מחרדה. לפיכך קודם עליך לנסות להבין מה בביצוע של העבודות מעורר חרדה: אולי דווקא ההתקדמות או הגדילה שבזה?. במקום שני את יכולה להשתמש ב'תרגילים' שעוזרים לעמוד במטלות כגון לחלק את העבודה לשלבים ו'לתת לעצמך איזה שהוא פרס' כל פעם שאת מסיימת את השלב. תרגילי הפחתת חרדה יעזרו גם.
אם לבסוף את לא יכולה להסתדר לבד תוכלי לפנות לטיפול קוגניטיבי שמאד עוזר במקרים כאלה.
בהצלחה!
ברכה
|
|
|
ברכה קופצ'יק
פסיכולוגית קלינית
ז'בוטינסקי 26 נהריה 054-7204150
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
אניאמא ל2 בנים בת 37 ומרגישה לחוצה מאד מאד.
חשבתי לנסות להרשם לאיזה חוג/סדנא משהו שיעזור לי להיות שלווה יותר,אולי יוגה או מדיטציהאו כל משהו אחר שיכול לעזור..
השאלה במה בוחרים??איך יודעים למי לפנות באזור תא?
אני מנסה שיחות עם פסיכוולג לאחר שכבר ניסיתי בעבר קואוצינג ולא ממש עזר לי..
השאלה אם רק כדור הרגעה יפתור את הבעיה?
בעלי עם ציפרלקס מזה שנתיים ואני התחלתי טפול בואבן בהמלצת ר משפחה ,משתדלת ליטול רק בעת הצורך (כי הבנתי שזה ממכר),חשבתי לנסות משהו חזק יותר אך רופא המשפחה כרגע לא חושב שיש לנסות משהו אחר.
אשמח לשמוע חוות דעת..
|
|
|
|
|
|
|
חפשו בפורום
זה
|
| | | |