הגיע בעבודה מנהל חדש שממש ממרר לי את החיים. אני עובד בחברה כבר 7 שנים ועד היום הייתי מאוד מרוצה אבל עכשיו עם המנהל החדש זה בלתי נסבל, הוא כל הזמן יורד עלי ועל העבודה שאני עושה לא נותן פידבק חיובי בכלל ורק מזלזל בתוצאות. אני לא יכול כרגע לעזוב את העבודה כי יש לי תנאים טובים שאני לא יכול לוותר עליהם בגלל המשפחה. איך מתמודדים עם מנהל כזה וממשיכים לחיות?

לא מסוגלת לעמוד בזה כשמישהו אחר סובל. במיוחד אם זה אחי.
בגלל שאני יודעת שהוא סובל באופן תמידי (ומדובר בכמה מחלות ובנושא מאוד סבוך שלא אכנס אליו בהודעה זו), ואני גם בעלת נטיה לכפייתיות, אז אני מרגישה צורך עז ובלתי נשלט כמעט, לסבול בדיוק כמותו ולהרגיש בדיוק את מה שהוא מרגיש, למרות שאני יודעת כי התחושות לעולם לא יהיו דומות.
ולרצות שאין שום טעם לסבל הנוראיות ולבכי התמידי שלי, שהרי זה לא יגרום לו להרגיש טוב יותר.

עדיין, למשל אם אני יודעת שהוא אוכל דברים שמזיקים לו, אז אני גם משתדלת לאכול מהם וזה עושה לי ממש רע, ואז אני בטוחה שגם הגוף שלו מגיב כך לדברים האלו ונכנסת מכך לתסכול, ומנסה על עצמי שוב ושוב את אותו ה"ניסוי", כדי לראות אם הגוף מסתגל, אבל הגוף לא מסתגל...ואני מקשרת זאת לתחושותיו הנוראיות וממשיכה בניסויים שאמורים לכאורה לגרום לי להרגיש סבל קרוב לזה שהוא מרגיש (שוב, למרות שיתכן כי יש לו כהות רגשית יחסית אלי והוא בכלל לא מרגיש פיזית ונפשית את מה שאני מרגישה כשאני מנסה לחיות כמותו ליום אחד או לכמה חודשים)....

כמובן שעולם הפסיכיאטריה פשוט דורש ממני לקחת כל מני כדורים כדי להפסיק את המעגליות הזו, אבל רוב הכדורים רק עושים לי גרוע יותר, מלבד מינון ממש קטן של כדור מסויים, עליו אני לא מוכנה לוותר. הכדור לא ממש עוזר במצבי, אך מונע ממני חרדות איימים תמידיות כתוצאה מהמחשבות על אחי וכו'.

רציתי לשמוע מכם דעות על המצב הזה. מה גורם לי להעניש עצמי ולרצות לסבול בדיוק כמו אחי, עד כדי אובדן מוחלט של קשר עם החיים שהייתי רוצה לעצמי ועם האישיות האמיתית שלי?
למה אני מרגישה שאין טעם לחיות כל עוד הוא סובל (ואפילו כל עוד הוא חי)?
למה אני לא מסוגלת לחיות כל עוד מישהו מסויים חווה סבל תמידי?
לא מסוגלת להינות מכלום ולהיות עצמי.

היי,
אני בת 26, מנהלת בחברה גדולה, קודמתי לאחר 5 חודשים וכיום יש לי גם רכב חברה.
אני גרה עם בן הזוג שלי, אנחנו ביחד כבר כמעט 3 שנים
אני ישנה בד"כ 6 שעות בלילה, כי בן הזוג שלי סטודנט ו3 פעמים בשבוע מגיע הביתה רק ב20-21 בערב, ואני רוצה להיות איתו קצת לפני השינה
יש לי מעט חברות, קשה לי להיקשר ולסמוך על אנשים, ולאחרונה איבדתי חברה טובה למחלת הסרטן.
בחודשיים האחרונים בכל פעם שאני לבד- רע לי.
כשאני בעבודה אני נהנית ממה שאני עושה ואני מרוכזת בזה כל כולי, אבל כשאני לבד, אני לא מצליחה להעריך וליהנות משום דבר שיש לי. לא מהרכב, לא מהעבודה והמחמאות שאני מקבלת, לא מהזוגיות שלי.
בימים בהם בן הזוג שלי נמצא בלימודים, לרוב אני בוכה או נתקעת בתוך המחשבות השליליות שלי ולא מצליחה להתנער מהן.
לא באמת בא לי לקום בבוקר, וכשאני חוזרת מהעבודה הגוף שלי רוצה רק לישון.
אני מניחה שדיכאון זה לא, אבל מה זה כן? ואיך נפטרים מזה?

שלום יש לי מחלה אוטיאמנית שהייתה חצי שנה.
ואחרי עשר שנים יש התלקחות .
ממה שהבנתי היא גם פוגעת במערכת העצבים . ה
ייתי אדם הכי רגוע ושלו זה היה הכינוי שלי רוגע.
גידלתי כמעט לבד ילדים בעלי היה מגיע מאוחר הנקתי נחלשתי עבדתי בעבודות קשות טיפול בבית לבד
. עכשיו אני בת40 ושנתיים בדיכאון .
לפני עשר שנים יותר שחלתי כבר הראמטולג ביקש שאלך לטיפול אבל הכחשת
י את המצב גםבפני
. היום אני מלאה בעצבים פסיכאטר הציע רק כדורים .
ואני אפילו את הכדורים של המחלה לא לוקחת יש לי בעיה לקחת פסיכלגית
הבית לא נקי מתביישת שיבואו אנשים בגלל מצבי הרפטאי עזבתי עבודה קשה אבל אהבתי .אני מסוגלת לנקות כול בית לא רק את שלי .ושמנקה כייף לי אני אוגרת מתייאשת שמנקה ומבן אדם זריז אני לא מצליחה לעשות כלום נפשית. אציין שלמרות הכאבים שיש לי זו לא הסיבה שלא מנקה .פתאום התעוררתי שאני גדולה לא למדתי מספיק לא הבאתי ילדים.מספיק.
בעלי מבוגר ממני ואולי לא צריך תינוק שהוא נראה מבוגר מלא מחשבות אני נרדמת רק מאוחר בלילה.אני אצל פסיכאטר מדהים אבל הדיכאוו והעצבות חזק ממני

נימאס לי לחיות כבר המ ב כבר לא יכול להימשך ככה לפני חודש עשיתי מעשה שלא הצליח ואני שוב חושב על זה בלי הפסקה

הי..
אני נמצאת בטיפול כבר מעל לשנה וחצי...במהלך חצי שנה אחרונה חלה התדרדרות ממש גדולה במצבי...נמצאת כרגע בדיכאון (לא שהמטפלת אמרה לי את זה אבל כל הסימפטומים מעידים על כך).לאחרונה גם נסיתי להתקבל ללימודים ובסופו של דבר לא התקבלתי..דבר שמאוד השפיע על מצב רוחי. בטיפול האחרון פנתה אלי המטפלת ואמרה לי סיימתי ללמוד (כנראה את הדוקטורט) בחיוך...אני רוצה לעשות את העבודה עליך ועל הטיפול...אמרתי שכן ובאמת שאין לי בעיה.. בתוך תוכי הרגשתי רק רצון לבכות והרגשתי שזה לא פייר להגיד לי במצבי הנוכחי שהיא סיימה ללמוד ועוד רוצה לעשות את הדוקטורט עלי...
מה אתה אומר? זה סתם הרגשה שלי או שבאמת זה היה לא לעניין?

היי,

כבר תקופה ארוכה ישנם מספר דברים בחיים שמפריעים לי ומספר נושאים שהייתי רוצה לטפל בהם, ואני פשוט הולכת לאיבוד מרוב מידע ומתפזרת.
יש המון פסיכולוגים, המון מאמנים, כולם גרים בסביבה שלך ואיך תדע מה הטיפול המתאים לך?
למי פונים להתייעצות ראשונית-פסיכולוג? מאמן?

הייתי בשתי פגישות אצל פסיכולוגית דרך הקופה שלי, לא הרגשתי שזה עוזר לי ולכן הפסקתי ועכשיו אני רוצה לחזור.

אשמח לדעת במה כדאי לי להתחיל?

תודה ענת

אני נמצאת אצל מטפלת קרוב לשנה ויש קשר טוב ואני מרגישה שהטיפול עוזר ובסך הכל אני מאוד מרוצה מהמטפלת ומשיטת הטיפול שלה, אבל קרו כמה פעמים ובפגישה האחרונה זה היה מאוד בולט, שהיא מרגישה איזושהי חסות אימהית עלי ושהיא מגוננת ודואגת לי יותר כמו הורה ולא כמו שאני חושבת שמטפל אמור (בצורה לא שיפוטית). מה עושים עם זה? להעיר לה על זה? אני לא רוצה לפגוע בה... להבליג על זה? אבל אז זה יקרה שוב...

לפני כמה שנים עברתי תאונה קשה עם הרבה נפגעים ואנשים קרובים שנפצעו וגם לי יש עדיין פגיעות גופניות מהאירוע. בנוסף יש לי גם חלומות חוזרים על התאונה ומראות קשים שעולים מדי פעם. חוץ מזה אני מתנהל בצורה תקינה ומנהל חיים נורמטיביים. האם זה נחשב שאני סובל מפוסט טראומה? ואם כן אז איך מטפלים בזה?

שלום,
האם מי שמאובחן עם נוירוזה נרקיסיסטית יכול לחוש אמפתיה ?
אני לא מדבר על יכולת לזהות כוונות במצבים מסויימים (כי את זה ניתן ללמוד), ספציפית מדבר על "תחושה של אמפתיה" לפי ההגדרה המילונית.