התחלתי לסבול מבעיות שינה מאז שאמרו לי שמישהו סובל מהפרעות שינה ופחדתי לא לישון ...אבל שכחתי מזה מה שכן לאט לאט קשיי הירדמות לאחר מכן יקיצות מרובות ... חלומות בהקיץ, הזיות, שיתוקי שינה ועוד .

תסמינים :
1. עוררות יתר
2. נרדם ומים חולם ומתעורר אחריי כמה דקות
3. מחשבות על השינה לפני שאני נכנס למיטה בגלל החוסר שינה
4. הייתי במעבדת שינה ואמרו לי שישנתי שעה אחת מתוך 9 שעות ו24 יקיצות יעילות שינה 30%.
5. אין לי מושג מה יש לי כיום ולמה אני לא ישן .. אני יכול לשער ..
אובססיה תת הכרתי הנושא השינה?.
פחד משינה ?
דריכות יתר ?
דיכאון?

עד שהתחלתי עם הכדורים שהרופאים נתנו לי כל פעם מחדש היה לי רק בעיות הירדמות בלבד
להלן הכדורים :
1. לוריוון - בהתחלה זה היה קסם נרדמתי תוך כמה שניות איתו . ואז הפסיק להשפיע ועשה לי מוזרות שאני עוצם עיניים הייתי נועל את השינה בלי לשם לב הייתי ממסוגל לעצום עיניים ושעות לנעול את השינה משהו מוזר .
2. אטומין - פסיכיאטרית אחנתנה לי אותו אמרה שזה יחסל ליה פרעות שינה - אמרה ולא צדקה . אמנם בשבוע שבועיים הראשונים אין ספק שזה נתן לי לישון אבל לאחר מכן היו תופעות לוואי קשות ואני לא פוסל שזה אף החמיר לי את הבעיה .
3. ג'יל'קס- גיל'קס זו חידה - יש תקופות שהייתי לוקח אותו והיה מרדים אותי אמנם עדיין לא שינה מרעננת אבל עדיין הוא עשה משהו הפסיק להשפיע אחריי תקופה וגם שהכפלתי הכמויות כאילו הייתי אוכל כדורים- זה היה בהתקפי עוררות יתר ששום כדור לא היה משפיע פתאום משהו מוזר .
4.מירו - בהתחלה עוזר בצורה מצוינת אחריי שבועיים זה היה מעורר והיה סותם לי את האף בצורה מחרידה לא יכולתי לנשום בכלל .
5. ציפרלקס - במקום שיתנו לי כדור שמרדים נתנו לי ציפרלקס שמעורר , הוא פשוט הרס אותי לא יכולתי להירדם עוד יותר ,עורר אותי וגם שהייתי לוקח בבוקר ציפרלקס ובונדורמיןם בלילה הבונדורמין לא היה משפיע בכלל .
.6 ניוזינן- חשבתי שאני עומד למות איתו עברתי תופעות לוואי קשות .
7. סירקדין - הסירקדין גרם לי בפעם הראשונה לחוות יקיצה מוקדמת משמע הייתי לוקח אותו וקם אחריי 3 שעות בתחושה של עוררות כואבת מדכאת כזאת, ואמז חלו לי יקיצות וגם תופעות קשות של הזיות ושיתוקי שינה . ( האם זה גילה לי את הדיכאון?)
בכל אופן איז ה פלא :
בן אדם מתלונן על בעיות שינה שמחמירות עם הזמן ואין לו מושג למה ( בגדול) ומקבל ארסנל שלם של כדורים . לא חוויתי דיכאון שאני מודע לו , הכל היה טוב רק השינה נדפקה לי לחלוטין .





מה שבטוח יש מרכיב פיזיולוגי ברור , הריי אם היו לוקחים אותי עכשיו לפני כמה שנים הייתי נרדם בשניות , בדוק .

איך אפשר לעזור לי ?

האם אפשר להחזיר לי את השינה הנורמליתש הייתה לי פעם ?
אגב לא אכפת לי לבלוע כדורים כל חיי העיקר לישון כמה שעות .

אני ישן חצי שעה בערך ביממה , גם בצהריים לא מסוגל להירדם בכלל אני נכנס למיטה ישר אני נבהל כזה בצורה לא נורמלית .

לפני שכחצי התחלתי עבודה חדשה עמוסה ולחוצה.. הרשתי שהדבר משפיע עלי לרעה במצב הרוח עד למצב של דכאון קל. לאחר כחודשיים להרגשות אלו התלוותה תחשות טשטוש, הרגשה של ריחוף , הרגשה שכאשר היא מתגברת היא גם מלווה בלבול , כמו שכרון קל. תחושה זאת מלווה אותי כבר כמה חודשיים כל יום.
אני לקוח רמוטיב שעוזר לתחושה הכלילית אך לא לטשטוש הזה שמרגיש שלעולם לא יעבור .
יש לציין שעשיתי בדיקות דם והכל תקין אני מייחס את ההרגשה ללחץ שחוויתי בתקופה האחרונה.
את העבודה עזבתי.
האם הדבר מוכר ופתיר?
תודה

איזה הגדרה רפואית נחשבת ליותר קשה או חמורה ?borderline personality disorder
או
personality disorder nos?

שלום רב. אני מגיעה לגיל 50 כבר שנה שאני בחוסר עבודה עקב זה אני מרגישה שאין לי למה לקום בבוקר אני קמה לריקנות וגם מרגישה שאין לי לאן לצאת מהבית כל זה מביא אותי לדכדוך.אשמח עם תוכל לתת לי טיפ קטן איך לקום בבוקר בשמחה למרות חוסר העבודה אשמח לטיפ מעשי אני מאוד אודה לכך על כך זה ישמח אותי אותי מאוד אני גם בבוקר לבד בבית. אני מודה לך מאוד יום נפלא.

שלום
סיפורי ארוך ולא אפרט יותר מידי.
אני נשוי לאישה שיש לה הפרעת אישיות גבולית.
בהתחלה הכל היה טוב ומדהים (לא ידעתי על ההפרעה) ובשלב מסויים התחילו לצוץ כל מיני סימנים.אז נודע לי שיש לה את ההפרעה. כידוע במצבים כאלו יש תקופות טובות יותר ויש תקופות ממש רעות שהיא לא יוצאת מהמיטה ובקושי מגיבה. לאחרונה המצב רע עד רע מאד. אני מרגיש שמערכת היחסים שלנו מתרחקת מיום ליום ושאין לי שליטה על החיים שלי ועל מה שקורה, אני לא יודע איך לעזור לה והיא לא ממש משתפת אותי במה שעובר עליה (לפסיכולוג שלה היא כן מספרת). כבר תקופה ארוכה שאנחנו בקושי מדברים והיא רק באה אלי בטענות שאני לא תומך בה ולא מנסה להבין או לדעת מה עובר עליה.
קראתי אין ספור מאמרים וכתבות שמסבירים את מהות ההפרעה אך אין כמעט חומר של איך להתמודד עם בן זוג שיש לו את ההפרעה וכיצד לתמוך בו. אני אובד עצות, המצב מידרדר מיום ליום ואני לא יודע כמה זמן אוכל לסבול אורח חיים כזה. האמת שאני אפילו לא יודע מה לשאול אותכם ולמקד את הבעיה כי הכל בכאוס אחד גדול. אשמח להמלצות. תודה

שלום, אני רוצה להתייעץ איתך בקשר לאחותי. בת 30, בכורה, דתיה, רווקה. לצערי במגזר שלנו להיות בת 30 רווקה זה לא פשוט.. עכשיו לסיפור: אחותי בנאדם לא פשוט... עצבנית מאוד ובכיינית מאוד. אני בהפרש ממנה של שנתיים ויש ביננו הבדלים עצומים (לצערי)... היא היתה חלשה מאוד בלימודים ואני הצלחתי, היא לא למדה כלום ואין לה משכורת טובה, אני ב"ה מבוססת עם מקצוע מכובד, לה גם בתיכון לא היו חברות... יש לי לפעמים הרגשה שהיא עושה דברים מעצבנים בכוונה כדי לריב עם האחים ואז היא בוכה ששונאים אותה.... הרבה פעמים יש לה התקפי זעם שהיא יוצאת מהבית בטריקת דלת ועצבנית. בוכה לפחות 3 פעמים בשבוע על כמה כל המשפחה שונאת אותה... ובחיי שזה לא נכון... כואב לי עליה והמצב מתדרדר נראה לי. היו לנו הרבה שיחות של להיות יותק סבלניחם איתה אבל לפעמים זה קשה לא לריב איתה.... אמא שלי ניסתה לדבר איתה ללכת לפסיכולוג והיא לא רוצה כי "היא לא רוצה שהוא יידע כמה המשפחה מתייחסת אליה מגעיל" או שהיא חושבת שהוא יציע לה לעזוב את הבית והיא לא רוצה... אז לא יהיו לו פתרונות. היא אומרת הרבה שנמאס לה כבר מהכל... הפחד הגדול שלי שהיא תעשה לעצמה משהו....! אנחנו במשפחה מאוד מנסים לתת לה הרגשה טובה קנינו לה בושם מאוד יקר ליום הולדת... קניתי לה בשבוע הספר סדרת ספרים שהיא אוהבת כי היא אמרה שאם היה לה כסף היא היתה קונה... אבל שוב, באותו רגע היא שמחה, יום למחרת היא צועקת ששונאים אותה (בגלל ריבים פשוטים של אחים). גם כתוצאה מההתנהגות שלה אחיי הקטנים מתייחסים אליה בסדר אבל לא כמו לאחות בכורה... כשהיע בוכה שואלים "מה קרה עכשיו?" קשה לכבד אותה כי היא ילדותית מאוד.... המצב מאוד מורכב... מה אפשר לעשות? היא לא מוכנה לראות פסיכולוג.. וכל היום אני חושבת עליה איך היא תסתדר בחיים...

לפני כחצי שנה התחלתי עבודה חדשה ומלחיצה , לאחר חודשיים של עומס וטירוף התחלתי להרגיש תחושת ריחוף שמלווה אותי במשך כל שעות היממה (ככל שמתקדם היום התחושה אף גוברת),
הרגשה של טשטוש קל, בבלבול ובנוסף לה מצבי רוח משתנים.
הבנתי שכנראה המצב נוצר כתוצאה מהלחץ בעבודה ולכן עזבתי את מקום העבודה.
עשיתי בדיקות דם והכל יצא תקין , הרופא נתן לי רמוטיב שאכן הרים את מצב הרוח אך תחושת הריחוף טשטוש לא עובר כבר 4 חודשים וזה כבר די מתסכל. ההרגשה היא כאילו זה מצב שלעולם לא יעבור.

אני ירושלמית ואנחנו לצערנו רגילים לחיות עם איום הפיגועים, אבל בזמן האחרון כל פעם שיש משהו ההורים שלי לא מסכימים שאני אצא מהבית. אני בת 22 שעדיין גרה אצל ההורים, אז למרות שאני עצמאית אני צריכה לכבד אותם אבל זה נהייה כבר ממש מוגזם ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום דר',
אני גרושה בת 30 מגדלת שני כלבים קטנים.
היו לי בעבר חרדות ופחדים והתגברתי עליהם בכוחות עצמי.
הכל התחיל לפני מספר שבועות.
אני ואחד מכלביי הותקפנו על ידי חתול רחוב.
שנינו נשרטנו.
לאחר שבוע הותקפנו שוב על ידי חתול אחר באזור אחר.
נזקקתי לחיסון וכלבי גם לא הרגיש טוב לאחר שנשרט.

איכשהוא שכחתי מכך.
לפני מספר ימים שוב הותקפנו על ידי חתול אחר.
באותו היום הייתי מבועתת, קפאתי במקום ולא ידעתי איך לעזור לכלב שלי.
הדבר היה נראה כל כך מוזר שפעם שלישית הותקפנו.

מאז אני בחרדות ופחדים, כל חתול שאני רואה אני מפחדת שתיכף יתקוף אותנו.

יש עוד בעיה, שבאזור מגוריי יש אנשים שמגדלים כלבים גדולים שמסתובבים איתם ללא מחסום.

אני חיה בפחד איום.

פניתי מספר פעמים לעירייה לגבי זה והם לא עשו דבר בנושא.

אני לא יודעת כבר מה לעשות.

אני שוקלת לא לצאת כמעט מהבית, כי הכל נראה לי מפחיד ובכלל העולם נראה לי מקום לא בטוח לחיות בו.

הבעיה שעכשיו מטרידה אותי זה כשאני מנסה להתגבר על הפחדים, אני לא מראה את זה כלפי חוץ, ומנסה להראות אמיצה חסרת פחד ולא עושה חשבון לאנשים.
התחלתי לענות לאנשים שמסתובבים עם כלבים גדולים, ואני פחות שומרת על הכלבים שלי.

אני רוצה להראות חוסר פחד, אך בינתיים הכלבים שלי ללא השגחה בחוץ מצידי.

נעשיתי אנוכית?

הרי אלה כלבים קטנים וחסרי הגנה וחייבים שמישהו ישמור עליהם מכלבים גדולים.

האם אני מאמצת את הפחד והחרדות, רק בכדי לשמור טוב על הכלבים? או שזה תגובה של חרדה שאני לא שומרת כמו בעבר על הכלבים הקטנים שלי?

הכוונה שלי: מה הסיבה להתנהגות שלי?

דר' האם כדאי לי לאמץ את הפחד בכדי שאהיה זהירה?
כי בלי הפחד והכפייתיות אליו אני הופכת להיות חצופה כלפי חוץ, ושוכחת שחייהם של כלביי תלויה בהתנהגות שלי.

אודה לתשובה.

שלום רב אני כבן 30 נשוי לבחורה גם כבת 30 , חשוב לי לציין שאנחנו חיים בחברה לא יהודית והיא באופיה מעורבת דתיים וחילוניים כאשר החילוניים סוגדים (בערך) לדתיים , אני אדם דתי ואשתי דתיה , לצער(י או לשמחתי ) אחרי קריאה בספרים וצפייה בסרטים דיקמנטריים במדע , פילוסופיהה , דת ,אבולוציה ועוד הרבה תחומים אחרים , וקריאת הטקסט הדתי באופן ביקורתי מבלי להפעיל את הרגשות שלי הגעתי למסקנה חד משמעית שהדת שלי וכל הדתות בעצם הם דיכוי לנפש האדם , לא נכונות , אלופות בדברי הבלים ושטויות גמורות (אני מביע את דעתי).

הבעיה הרצינית שלי היא שאני מהסס מאוד להודות מול בת זוגי בעמדות שלי בכל הסיפור הזה , משיחות כלליות יותר אפילו איתה אני כבר יודע שהיא טיפוס שלא מקבל דיעות כאלה , היא אישה ממש מרובעת באופן מוגזם בעמדות הדתיות שלה , כל מילה בספרי הקודש מבחינתה היא האמת המוחלטת ! , לא היא ולא משפחתה מוכנים לקבל אנשים אטיאיסטים , קשה לי מאוד לחיות בתחפושת של אדם דתי כשאני אדם לבראלי רציונאלי מאוד ובעל חשיבה ביקורתית , וחדות ויכולת אנליטית טובהה וזה ממש לא מתיישב עם דיעות דוגמטיות דתיות , מפריע לי מאוד שאני מבחוץ לא נראה מי שאני צריך להיות , הבעיה היא אם אני אודיע לה על זה יהיה פיצוץ חזק ואני דואג לה לפני שאדאג לעצמי כי אני בטוח שהיא תקרוס לגמרי אם תדע וההורים שלה והחברה בכלל ידחו אותי ויסתסתכלו עליי לא כעל אדם לא טוב (חברה שהיא אסון בעצמה בכל הפרמטריים האנושיים וזכויות אדם ! ) .
אני הפסקתי להתייחס לחברה כזאת , אבל מדאיג אותי מה המצב שלה יהיה אם אגלה לה ,.
הנושא הזה מאוד מאוד מפריע לי במיוחד מפני שאני אדם מאוד גלוי וכנה עם עצמי , אך בנקודה הרגישה הזאת פשוט אני משקר לעצמי בעיניים ואין לי מושג מה הדבר הכי טוב לעשות עם הכי פחות נזק לי ולה .

ממתין לעיצה שלכם .