אחרי עשרים שנה...

בוקר טוב
ממש בקצרה...בשלב זה.
אני גרוש מזה כחצי שנה,את הבית עזבתי או יותר נכון הועזבתי בעקבות סדרת מעשים נוראיים,לרבות ניסיונות אובדנייים גם בעת הימצאות הילדים בבית.הרקע הינו (גם) אובססייה לצורת אוזנה של אישתי,דבר שהציק לי (הן בהיותי איתה והן כמחשבות טורדניות מעיקות)) מאז הכרתיה.ובכל פעם שהיה לנו לא טוב,הטלתי את כל מכאוביי ותעוקותיי בכיוונה זה.בנוסף,חליתי בלוקמיה בשנת 2003 ולשמחתי (שלצערי אינה תמידית...) המחלה לא נשנתה. שבועות ספורים אחרי שובי לשיגרה (בתום סידרה מתישה של טיפולי כימותרפיה),החלתי לסבול מדיכאון ובעייתה האסטתית של אישתי הציקה לי יותר מפעם.או אז,התחלתי ליטול כדורים פסיכיאטריים,שלדעתי (ככל שחלף הזמן),רק דרדרו את מצבי."זכיתי" גם להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה וגם שם (אפילו) ניסיתי לשים קץ לחיי.
מאז,בהדרגה,שבתי לשיגרה,על אף שגם את תפקידי(הבכיר) בעבודה הפסדתי,שכרתי לי דירה ואני (פחות או יותר) עצמאי ואף מכיר נשים,בין אם להכרויות קלילות בין אם למטרה אחרת.
אולם,אם אהיה כן עם עצמי,איני מפסיק לחשוב על חזרה לאישתי הגם שאני יודע שכשאהיה עימה (שוב) בעייתה (צורת האוזן) תמרר את חיי וחיינו.
בכל פעם שאני הולך לישון,(וגם בשנתי אני לעיתים חולם עליה..),אני מקווה שכשאתעורר אהייה חבוק בזרועותיה ושנחזור לחיות ביחד.למעשה,נראה לי שכעת הסך הכל אנו בהפסקה.בהגיון,אני יודע שאת הנעשה אין להשיב ועלי לפתוח "פרק חדש".נכון,העתיד הינו לוט בערפל ואולי(מי יודע...) בעוד מספר שנים נשוב להיות זוג.
האם יש לך איזו המלצה?
תודה
המתלבט העצוב!!