גמגום

שלום.
בעלי בן 32, החל לגמגם באופן פתאומי בצעירותו. אינני יודעת מה היה בצעירותו שגרם לו לגמגם פתאום אך אציין מס' דברים שאני כן יודעת: חלק מבני הדודים שלו מצד אימו גם-כן מגמגים ואינני יודעת האם אצלם זה מלידה או הגיל הילדות כמו אצל בעלי. רציתי לדעת בהקשר הזה, האם גמגום הוא עניין תורשתי? והאם הוא יכול להופיע פתאום גם אם הוא לא חווה אירוע טראומתי כלשהוא?
דבר נוסף: גמגומו אינו ניכר לעין. אני חושבת שזה מוגדר גמגום קל. בדר"כ ביום-יום הדיבור שלו שוטף וכמעט שאין גמגומים למעט מקרים בודדים בהם נתקעת לו מילה מסויימת וקצת קשה לו להגיד אותה. הבעיה היא כאשר הוא מדבר בטלפון עם אנשים שאינו מכיר, בדר"כ שיחות רשמיות (לא עם חברים). או למשל כשהוא עושה קידוש בשבת ויש אנשים בבית (וכאן זה יכול להיות גם חברים), או כאשר הוא רוצה להיות חזן בתפילה- אז הוא מגמגם ממש הרבה!!! כל זה כמובן מבייש אותו מאוד ולכן הוא מתחמק מלהיות חזן, מלעשות קידוש (הוא תמיד נותן לאחרים שיעשו...) והוא גם שונא לעשות שיחות טלפון רשמיות כאלה.
מאחר ודיבורו באופן יום-יומי כמעט שוטף וללא גמגומים, רציתי לדעת האם יש טיפול לבעיות גמגום קלות מעין אלו (שנובעות אולי מחוסר בטחון עצמי)???? ואם כן, איך ניתן לטפל בזה בצורה היעילה ביותר?
אציין שיש לו קול מאוד יפה, ושאם הוא שר או קורא משהו במנגינה- הוא לא מגמגם. הוא כמובן מודע ליופי שבקולו ולכן מאוד רוצה להיות חזן אך אינו מצליח, דבר אשר גורם לו לחוש בושה, ולהיות מתוסכל ועצבני...
בתודה מראש על תשובתכם, אני.