מעט ארוך, אבל נראה לי חשוב מאוד...

שוב שלום,
בימים האחרונים מעסיקה אותי השאלה הבאה:
כיצד הכי נכון לפעול לאחר שהסמקתי ואין ספק שהנוכחים ראו את זה?
כידוע לכם זאת סיטואציה נורא מביכה. זה קורה לנו גם מבלי שהיינו נבוכים מהשיחה או משהו כזה. לפחות אצלי אני מרגיש שאני מפעיל איזה כפתור ונהיה אדום כולי. סוג של אובססיה לדבר שאני לא מעוניין בו. כמו מחשבה שאי אפשר לשלוט בה. מחשבה אובססיבית לדבר מסוים, שקופצת לי לראש בלי הזמנה, או שמא דווקא עם הזמנה...
בסדר, אבל לאחר שהדבר מתרחש, ובהנחה שאכן יש לנו את התופעה הזאת, אולי ניתן לצמצם את המבוכה, דווקא באמצעות זה שנסביר לנוכחים: "אני לא מסמיק כרגע, אני לא מתבייש ממך, זאת תופעה פיזיולוגית מעט נדירה שקוראים לה רוזציאה, ויש לי את זה. זה לא ביג דיל, אני מבקש להתעלם מזה ולהמשיך בשיחה"...
מה אתם אומרים?
אגב, זה מזכיר לי בחורה שהכרתי שנולדה עם קטארקט ועשו לה ניתוחים לא מוצלחים שהשאירו אותה פוזלת במידה בלתי קיצונית, אך בהחלט נראית לעין. כאשר זאת הייתה קטנה, למשל בגן או בבי"ס יסודי, היו מן הסתם צוחקים עליה מדי פעם הילדים. התגובה שלה הייתה מדהימה בעיניי. היא לא התרגשה, לא נפגעה ולא נבוכה או נסוגה מפניהם. היא פשוט הסבירה להם מה בדיוק יש לה, נתנה מעין דיווח רפואי וסיפרה כיצד זה קרה, והכול בענייניות וקרירות מסוימת. הילדים היו מתייבשים במקום, דווקא מכבדים אותה, ומפסיקים לגחך...
אולי אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה משהו... כמובן שהטיפול, ההיכרות עם התחום והגורמים שיכולים להפחית את התופעה הם הכרחיים, אבל Once זה קרה, הסמקתי, כולם מסביב נועצים מבטים, אני רוצה לקבור את עצמי במקום... אולי ניתן לתקן את הסיטואציה הזאת ולצאת מזה בהרגשה יותר טובה. אולי אפילו יכולה להיות לזה תועלת נוספת, אולי זה יכול להרגיע אותי אל מול אותם אנשים בסיטואציה הבאה שאפגש איתם, וכך אולי ההסמקה המזורגגת והבלתי רלוונטית הזאת תימנע בהמשך? חשוב לי לשמוע את דעתכם, כאנשים שכנראה מבינים בדיוק על מה אני מדבר... תודה רבה