שאלה

אני מבינה אותך לגמרי,
אני זוכרת שגם לי היתה חרדה חברתית, בעיקר בתחילת התפתחות המחלה, מה שעזר לי במהירות לחזור לחיי החברה ומעגל העבודה זה המייקאפ, זה היה שלב ראשון.
בעיני זה מאוד נכון ואפילו הישרדותי להשתמש באיפור וכך לא רואים את המחלה.
בשלב הבא , הבנתי שאנשים שאוהבים אותי באמת , מקבלים אותי גם בלי מייקאפ גם שאני לא קבלתי...
ולבסוף קבלתי את עצמי , לבד מול המראה, גם בלי מייקאפ...

הבנתי שככל שאגדיל את הדברים שאני אוהבת לעשות, ארחיב את המעגל החברתי שלי, אעשה דברים שהם בעלי משמעות עבורי, כך הבטחון שלי בעצמי גדל.

בהתחלה הסתרתי את העובדה שאני חולה, וכך הייתי צריכה להתמודד גם עם קשיי המחלה וגם עם התעסקות מיותרת באיך להסתיר את עובדת היותי חולה...
למשל אם היו מזמינים אותי לאירוע בחוץ, מתחת לשמש ביום חם, אז במקום לומר את הסיבה האמיתית הייתי ממציאה תירוץ מדוע אני לא יכולה להגיע...
מה שמעניין בקשר להסתרות ֿ(שקרים...) זה שהם גורמים לאדם להתרחק מאותם אנשים שלהם שיקר...
חברים שלי והמשפחה המורחבת הרגישו שמשהו מוזר קורה, במיוחד לאור העובדה שהכירו אותי טוב שנים... וכשספרתי תירוץ חלקם הרגישו... זה גרם לריחוק, גם משום שלא הבינו מדוע, חלק חשבו שאני פשוט לא אוהבת אותם יותר, מה שהיה רחוק מהמציאות...

אז הבנתי שאין לי במה להתבייש, וגם שיהיה הרבה יותר קל ונכון פשוט לספר, שתפתי משפחה, חברות וחברים במה שאני עוברת, קיבלתי תמיכה ואהבה וכבר לא הרגשתי צורך להתרחק....
הבנתי שהאמת מקרבת...

כשאני נפגשת עם חברים, הם כבר מודעים לבעיה, שיש לי רגישות לחום ושמש ומתחשבים.
זה נהיה פשוט יותר לחיות עם זה עד שכמעט ושכחתי שיש לי מחלה...

בהצלחה! אשמח לשמוע את תגובתך
הילה