צעקות

שלום שרה,
כדי להתייחס לשאלתך אשמח אם תוכלי לתת קצת יותר רקע על הילד והמשפחה וכן לפרט קצת יותר לגבי הסיטואציות שבהן זה קורה.

לבני, בן ה- 6 יש אחות קטנה (בת חודש וחצי), שהוא מאוד אוהב אותה ושמח בה, לכן לא נראה לי שזה קשר אליה, מה גם שהדיבורים הנ"ל היו הרבה לפניה. דוגמא לסיטואציה - ביום שישי אנו עושים ארוחה, הוא לא רוצה לאכול, משחק עם האוכל ומורח את הזמן, באיזשהו שלב אמרתי לו או שאתה אוכל או שאתה הולך לחדר- ואז הוא התחיל אני לא רוצה את המשפחה הזו אני אחפש לי משפחה אחרת.וכן אני רוצה למות. שעליתי עליו לחדר להתפייסות הוא אמר לי תצאי מהחדר שלי. דוגמא נוספת החלטנו בכל יום לעשות מעט דפי עבודה, כשהתעקשתי לעשות הוא רצה להמשיך ולשחק, לא הסכמתי ואז התחיל שוב כל הסנריום שהוא רוצה למות וכו'. לילד אין פחד, הוא הוא מתעמת עם ילדים גדולים ממנו וכן עם מבוגרים, כשהוא אומר שהוא יברח מהבית- הוא יוצא (גם כשחושך) אומנם הוא לא מתרחק אך יושב שאיזה מקום עד שנגיע איליו. אני ובעלי ממש חוששים כשהוא יגדל והתגובות שלו יהיו יותר קשות - מה עושים?

שלום שרה,
אני חושבת שכדאי שתיגשו לייעוץ יותר מעמיק.
בינתיים אני יכולה קצת להתייחס ולומר לך שאני חושבת שייתכן שאתם נוקשים מדי עם הילד, והוא מרגיש שהוא נמחק בפני החוקים והרצונות שלכם, וכמו כן שאולי קשה לכם לקבל רגשות שליליים גם כשהם במקום. לדוגמה נדמה לך שהילד רק מקבל ושמח באחותו ולכן לא ייתכן שמשהו שלילי יקרה בעקבות הולדתה. תרשי לי לחדש לך, אין דבר כזה. כל ילד בדרך כלל גם שמח באח שנולד לו וגם מרגיש כלפיו תחושת שליליות בו זמנית. נראה שלכם קשה להכיר בכך, ואולי אתם חוששים שכל תחושה שלילית תהפך למשהו לא טוב, שאי אפשר יהיה לעצור אותו, במקום פשוט להכיל את זה ולתת לזה מקום. כמו למשל אם הילד לא רוצה לאכול, שלא יאכל, למה חייבים להגלות אותו לחדר אחר? זה נראה לי הכיוון כרגע, עם זאת, אני חוזרת וממליצה על ייעוץ יותר מעמיק.