כמה שאלות....

שלום לך,
יכול להיות שיש קשר בין הדברים אבל לשם כך צריך להכיר אתכם יותר. בגי הזה בהחלט להורים יש תפקיד ביצירת חיי החברה של הילד, אתם בהחלט אמורים ליצור קשר עם אימהות אחרות ולהזמין אליכם הבייתה ילד או ילדה ובכך לעזור לילדכם לייצר חיי חברה. העובדה שאתם משחקים איתו לא בהכרח קשורה לכך שהוא קורא לכם בשמות פרטיים. השאלה אם באופן כללי אתםן יודעים לשים את הגבול ביניכם כמבוגרים אליו כילד, בכל מיני תחומים - הצבת גבולות, קבלת החלטות וכו'. ייתכן שאתם מראים חולשה מוסיימת כהורים והיא גורמת לו לחשוב ולראות אתכם כעוד ילדים מצד אחד, מצד שני הוא נותר חסר ביטחון עקב כך, וזה מתבטא בקושי החברתי שלו. דווקא זה שאתם משחקים איתו זה מצויין, השאלה כמובן איך אתם משחקים איתו - כמו עוד ילדים או כמו מבוגרים שמשחקים עם ילד. זה לא אותו הדבר.
כל אלה הן רק השערות שלי כיוון שלא נתת שום פרטים ודוגמאות על התנהלות המשפחה. אם עדיין אתם לא מצליחים להתמודד אולי כדאי שתפנו להדרכת הורים מסודרת, כדי לחדד את ההבנות יותר לעומק וללמוד איך ליישם אותן.

המון תודה, סמדר, על התשובה!

האמת שאני מתקשה קצת להבין מהו ההבדל ולמה התכוונת כשאת שואלת איך אנו מחשקים עם הילד(כמו עוד ילדים או כמו מבוגרים שמשחקים עם ילד), האם תוכלי, בבקשה, לתת דוגמא ולפרט קצת .
ושאלה נוספת לגבי השיחה שלנו אחרי הגן: שאלתי אותו איך היה בגן, והוא מספר לי שלא שיחק עם אף אחד ושרוב הזמן ישב לבד מתחת למגלשה (שם הוא מתחבא וכנראה מרגיש יותר בטוח),הוא גם סיפר לי שיצא משם והסתובב קצת ומכיוון שהיה לו עצוב חזר חזרה. אז שאלתי אותו האם הוא רצה לשחק עם מישהו, הוא ענה שרצה לשחק עם ילד אחד, אבל הילד לא ניגש לבני (ובני מפרש את זה שלא רצה לשחק איתו, כנראה). אני, מצידי, מעודדת אותו שלא יחכה עד שמישהו יגש אליו, אלא ינסה גם הוא לגשת למישהו.... וכאן האמת קצת נתקעתי, כי כנראה שהילד כבר שיחק עם מישהו וגם אם בני יעשה את מה שאני מציעה לו (לגשת למישהו באמצע המחשק), סביר להניח שיקבל סירוב. השאלה שלי איך בדיוק יוצאים מהמעגל הזה, ומה נכון לעשות בסיטואציות כאלה.

תודה רבה !

שלום לך,
אני באמת חושבת שמענה בפורום לא יוכל כרגע לענות על כל הצרכים שאת מעלה, כיוון שזה קצת יותר מורכב.
את צודקת שאת מעודדת אותו לגשת לילדים אבל את נתקעת כי כנראה את מזדהה יותר מדי עם החשש שלו מדחיה. קודם כל לא בטוח שלא ישתפו אותו, למה נראה לך שסביר להניח שייתקל בסירוב? זה בכלל לא סביר בהכרח. ושנית, אם ייתקל בסירוב, אז מה? העניין הוא ליזום ולנסות, לפעמים נתקלים בסירוב ולפעמים לא, אם לא מנסים לא יודעים. זה לא אסון אם נתקלים בסירוב, יש עוד ילדים ואפשר לגשת אליהם.
לגבי איך אתם משחקים איתו, זה במאת מסובך הסביר ורצוי שמישהו יראה אותכם משחקים כדי להסביר יותר. זה קשור להאם אתם מוותרים לו או משחקים באותה רמה, ואם אתם מוותרים איך, באיזה מידה, האם חווה תסכול, באיזה מידה, איךם אתם מגיבים לתסכול שלו, האם אתם "נכנסים" למשחק יחד איתו מבחינת ההתלהבות, המוטיבציה שלכם לנצח או לא וכו'.
מתוך המשך השאלה שלך, אני לא בטוחה כרגע שזה העניין. יותר נראה שאתם מזדהים מדי עם חוסר האונים שלו ונתפסים אצלו כחלשים, כמוהו, ולא כהורים חזקים שיכולים לראות דברים בפרופוציות. לכן הוא פחות תופס אתכם כדמויות הוריות וחש חוסר ביטחון, כי אם הורי חסרי אונים כמוני, איך אני ארגיש ביטחון? ממי אני אקח ביטחון?