חרדה אצל ילדה בת שמונה וחצי

צהרים טובים,

רקע - הבת שלי בכיתה ג'.
ילדה שמחה, שפע של חברות, עברה קיץ מלא פעילויות, הולכת בשמחה לבי"ס - על פניו הכל תקין.

לפני מס' שבועות, בעקבות סיפור של חברה על אחיה שנפל על הפנים ושבר חלק משיניו, ובעקבות מכה (קטנטונת!) שקיבלה בלסת בבריכה, החלה לדמיין שאחת מהשיניים הקבועות שלה מתנדנדת.
היא מודעת לזה שהשן לא באמת מתנדנדת - אבל יחד עם זאת לא מסוגלת להמנע מלבדוק את השן (דהיינו לנסות ולנדנד אותה) כל הזמן (!) ע"מ לוודא שהכל תקין.
לדבריה על אף שהיא יודעת שזה אצלה בראש והשן לא באמת מתנדנדת - היא לא מסוגלת להפסיק ולבדוק. הדבר מטריד אותה מאד, היא לא מפסיקה לשאול מתי תעבור לה החרדה ומתי היא תפסיק לבדוק את השן.
החרדה מתגברת לעת ערב והיא מתקשה מאד להרדם אם מישהו מאיתנו לא לידה (היא בוכה ולפעמים אפילו רועדת מפחד שמא משהו לא תקין).
הצעתי ביקור אצל רופא שיניים (מקסים, בד"כ היא מאד אוהבת ללכת אליו) - אבל היא מסרבת משום שלדבריה אין שום בעיה עם השן והיא יודעת שזה בדיוק מה שיאמר גם הרופא.
ניסיתי כל מיני כיוונים - בין היתר לבדוק איתה את מקור הפחד הנורא (דיברנו על מה קורה אם שן שנשברת, הסברתי על כתר, הראתי לה כתרים שלי, נתתי דוגמאות של חברות עם כתרים) - לא עזר, ניסיתי לבדוק איתה מה היא חושבת שיקל על הפחד - אבל אין לה פתרון, ניסיתי לתת לה רעיונות למחשבות שמחות לחשוב עליהן כשהמחשבות על השן עולות, במיוחד לפני השינה.
כלום לא עוזר.
אתמול נוספה גם תלונה על כאב בשן. הלילה התעוררה באמצע הלילה ולא נרדמה עד שלא קיבלה (מעט) נורופן (למען הסר ספק - השן תקינה לגמרי - נבדקה לא מזמן)..
בבוקר חששה ללכת לבי"ס מפחד שהכאב יחזור - רק לאחר מאמצים הצלחתי לשכנע אותה שהכאב לא באמת קיים ובכל מקרה - הנורופן אמור להשפיע עד חזרתה מבי"ס (מה שלא נכון - משום שהכמות שנתתי לה זעירה...).
היא הסכימה ללכת רק לאחר שוידאה שאם תתקשר אלי מבי"ס - אגיע לתת לה סירופ.
(היום עומד להסתיים - לא היתה כל שיחה עד כה...)

היא (!) מבקשת לדבר עם פסיכולוג ו/או מישהו שיוכל לעזור לה להתגבר על החששות.

תוספת קטנה - אין לה אחים. אני בהריון וכבר חודש וחצי בשמירה. אני בבית ואנחנו ביחד המון - אם כי אין ספק שהיא חשה בשינוי - משום שאני שוכבת מרבית הזמן.
בכל פעם שנסעתי לבדיקות / ביקורות במהלך החופש - בחרה להצטרף אלי על פני כל פעילות אחרת (פשוט כי רצתה להיות איתי), לפני כמה ימים אמרה שהיא מתגעגעת לימים בהם טיילנו יחד, ישבנו בבתי קפה וכד'.

פרט לנ"ל אין לה שום בעיה להפרד ממני - קייטנה, חברות, בי"ס, חוגים, סבא/סבתא - הכל כרגיל.

א. מה עושים? איך עלינו ההורים להתמודד?
ב. האם יש מקום לטיפול מקצועי?
ג. האם להתעקש על הרדמות לבד?
ד. האם להתייחס ליד הנכנסת לפה או להתעלם? (לבקש להוציא את היד?)

סליחה על האורך והמון תודה מראש!