הסתגלות לגן וחרדת פרידה מאוחרת

שלום. יש לי ילד בן 2.4. לאחרונה, כלומר מזה כחצי שנה, הוא מאוד מאוד דבוק אלי, במובן זה שכל הזמן רוצה "חיבוק", לשבת עלי, להיות איתי, להירדם כשאני לידו. הוא לא תמיד היה כזה דבוק. למשל בגיל של חרדת הנטישה הוא בכלל לא היה כזה, לא בכה כשהלכתי ונשאר עם המטפלת. כעת הוא לראשונה בחייו בגן, אחרי שהיה עם מטפלת בבית במשרה חלקית, ואיתי. אחרי שהייתי איתו כמה ימים בגן, כל פעם שעה-שעתיים, עזבתי פעם ראשונה אתמול. היו צרחות היסטריות, אך חתכתי מייד, מהר. הכנתי אותו מראש שאני אעזוב היום. אחרי שעה הגננות צילצלו שהוא בפאניקה, והגעתי והיה בהיסטריה של בכי. אמרו שאי אפשר היה להרגיע אותו. כעת הן אמרו לי שוב לבוא איתו לגן ולהיות איתו. לדבריהן יש ילדים שזה לוקח להם חודש, ובחודש הזה האמא באה איתם כל יום לשעה. אני די בבעיה, והשיטה נראית לי מוזרה ובטח לא מתאימה לאנשים עובדים. יש איזו עצה להקל ולקצר את התהליך? מצד אחד, אני מכירה אותו, הוא דבוק וקשור אלי מאוד, ולא יירגע איתן כי עוד לא מכיר אותן בכלל. אולי אחרי חודש הוא יותר יכיר אותן, אבל לדעתי גם אז הוא יצרח, ואני בכלל חושבת שזה מבלבל להיות חודש עם ילד בגן. מה לעשות?