בכיינות

שלום,
בתי בת 5.5, בגן חובה.
ילדה מאושרת, חכמה, סקרנית, תקשורתית, חברותית ובעלת בטחון עצמי.
ה"בעיה" היחידה היא נטייה לבכיינות כשהיא לא מקבלת את מבוקשה. זה יכול להתחיל מכל דבר קטן: היא רוצה שזיף ויש רק אפרסק, חברה שיחקה עם ילדה אחרת, היא רוצה טוש כחול ומישהו מצייר בו, מישהו מדגדג אותה, היא רוצה פסטה ויש רק אורז - מייד פורצת בבכי.
בהתחלה היה נראה שהיא נוהגת כך בעיקר בסביבתנו ההורים אך לאחרונה אני שומעת גם מהגן שהיא החלה לנהוג בצורה דומה.
ניסינו להתעלם, ניסינו לכעוס, ניסינו להעניש, ניסינו להגיד שכל עוד היא בוכה היא לא תקבל מאיתנו את מבוקשה, ניסינו להגיד לה שזה בסדר לבכות ושתבוא אלינו כשתרגע - כלום לא עוזר.
חשבנו שאולי ההתנהגות תחלוף מעצמה ככל שהיא תתבגר אך אני חשה שהתנהגות זו לא רק שאינה חולפת אלא אפילו מחמירה וחוששת ככל שאנו מתקרבים לגיל כיתה א'.
בתי יודעת לבטא את רגשותיה בצורה בוגרת, כשאני משוחחת איתה היא מסבירה שהיא יודעת שהתנהגותה אינה נכונה וכי הבכי לא יעזור לה להשיג את מבוקשה אל מאוד קשה לה להתאפק ולא לבכות כשהיא מתוסכלת או עצובה.
האם יש דרך "נכונה" להתמודד עם הבעיה? אודה לתשובתכן המקצועית.