האם כדאי להתחיל חוג

אני רוצה להודות שהשבוע ממש כעסתי (עליו, על עצמי..) - הרגשתי חוסר אונים.
אשתי ואני מאוד משתדלים לא ללחוץ, לחזק ולקבל אותו ואת האופי שלו כפי שהם. יתר על כן, במצבים מסוימים (כגון ימי ההולדת או אם אני אוסף אותו מהגן), אני מנסה ליצור "הזדמנויות" שישחק עם ילדים אחרים או אפילו משתתף בעצמי - כי אני מאמין בדוגמה אישית ומנסה להראות לו שמותר ולא מפחיד לשמוח ולהיות עם כולם. על זה אני גם סופג ביקורת מאשתי שחושבת שלפעמים אני מגזים.
דווקא השבוע נשרף לי הפיוז. ביום שבת מאוד רצה ללכת למסיבת יומולדת, אך אחרי שהגענו - ולמרות שהיה מספיק זמן להתרגל למקום, אווירה וליצניות – היה עצוב, לא היה מוכן להתנתק לשנייה ולשמוח עם הילדים. רק אחרי שעה וחצי עם סיום הופעת הליצניות טיפה השתחרר וקצת שיחק עם אחרים במגרש המשחקים.
ביום א' הלכנו לחוג ספורטאים צעירים ולמרבה ההפתעה 20 דקות ראשונות השתתף ואף נהנה. דווקא כשהמדריכה הציעה להם תרגיל שהוא במקרה הכי אוהב – קפיצות מחישוק לחישוק – נגמרה לו הסוללה, נהיה מדוכדך, בא אליי ליציע ורצה ללכת הביתה. כמובן יותר מאוחר בערב הוא שחזר איתי בבית את כל התרגילים והיה מלא מרץ ושמחה.
בתחילת השבוע היה אומר כי הוא רוצה לבוא איתי לחוג השני – קארטה – ומוכן לעשות כל מה שהמדריך יגיד, אך ביום החוג לא רצה לבוא, בקושי ישב ביציע עם דמעות בעיניים ורצה ללכת הביתה לאמא. אני אף פעם לא מכריח אותו במצבים כאלה, אך הפעם גם לא התייחסתי אליו יותר מדי, הכרחתי אותו לשבת ולהתבונן ולא להיצמוד אליי. אמרתי לו גם שאני כועס משום שמתנהג כמו ילד קטן מפונק שלא רוצה לגדול ולהיות חזק.
האמת היא שאני לא לחוץ דווקא על חוג קארטה ומוכן לוותר עליו – אבל אני מרגיש ש- 30 דקות בשבוע של חוג לא מספיק וכי אנו זקוקים לכלים נוספים לסייע לו לסלק את האימה ולהתמודד עם מצבים לא שגרתיים, לפתח אסרטיביות ולהיות פחות תלותי בהורים. כואב לי גם שהוא מפסיד הרבה הנאה כשלא הולך למתנפחים או לא משתתף במסיבות או חוגים.
אשמח לחוות דעת.
אבא.

שלום לאבא ואמא,
הילד שלכם חרד ממצבים מסויימים. זה לא אופי, וזה לא חייב להישאר כך. אתם רוצים את טובת הילד, ונעים בין רצון לדחוף אותו קדימה לבין חשש לגרום לו נזק. המצב הזה בהחלט מתסכל.
חשוב מאוד למצוא את דרך האמצע. מצד אחד לא לוותר לו לגמרי, ולתת לו לסגת לתוך עצמו, אך מצד שני לא להגזים בהפעלת לחץ.
אם הוא הלך לחוג השני, והצליח להחזיק שם מעמד 20 דקות, זה מצויין. בפעם הבאה, אולי יוכל להחזיק 25 דקות, ופעם אחריה תהיה נסיגה ויתייאש אחרי חמש דקות. זה בסדר גמור, כל עוד אתם בתהליך, לא מרפים, ויש שיפור הדרגתי, גם אם ההדרגתיות קטנה, וגם אם יש נסיגות מדי פעם אבל אחר כך חזרה למסלול ההתנסות בקצב שלו.
אחרי שירגיש נוח יותר בחוג אפשר יהיה לאתגר אותו לאט לאט בדברים נוספים.
גם בימי הולדת, אפשר לבדוק איתו אפשרות למש חמש דקות הוא יתנתק מכם ואחר כך תשבו ביחד. זו גם התקדמות. בפעם הבאה, 10 דקות. וכו'.מאחר ומושג הזמן לא מוחשי לו, אפשר להחליט שהוא ינסה למשל שיר אחד או ריקוד אחד להיות בלי להחזיק לכם את היד, ואחר כך לחזור. בלי גינוי, אכזבה וכעס, אלא דווקא עם חיזוק חיובי והרגשה של הישג על מה שכן הושג. חשוב שאתם תתחילו להסתכל על מה שהוא כן מצליח בלי דגש רב מדי ומלחיץ עבורכם ועבורו על מה שעדיין יש להשיג.
אם אתם מעוניינים אתם יכולים לפנות לעמודת שאלות נפוצות, לתשובה שמתייחסת לפחדי ילדים, ואם אתם לא מצליחים את יכולים לפנות להדרכת הורים.

ראשית, תודה רבה על התשובה!
ביום-יום אנו משתדלים לראות את הדברים בדיוק במתווה זה של המגמה והיה לנו חשוב לקבל את החיזוק.
שאלת הבהרה - האם לדעתך "הדוגמא האישית" (למשל, השתתפות שלי לצד הילדים בחוג בעוד שהוא וכל ההורים האחרים יושבים) יכולה לעזור לו להתגבר על החרדה או עושה דווקא פעולה הפוכה ומרתיעה אותו יותר?
תודה מראש,
אבא.

שלום לך,
אני חושבת שלא כדאי להחריג אותו. יכול להיות שאפילו שאתם משתדלים למצוא את מהגמה המתונה יש לכם אמביציה אדירה שהוא ייפטר מהביישנות והלחץ הזה עובר אליו גם כשאתם לא אומרים כלום. הישיבה לצד הילדים באופן חריג מהורים אחרים היא דוגמה לכך. נסו להרפות ולקבל אותו בינתיים כמו שהוא, ולא לעשות כל כך הרבה מאמצים כל הזמן.

שלום.
עברו חודשיים, אנו מגיעים פעם בשבוע לחוג אחד (אותו החוג בו בפעם הראשונה החזיק מעמד 20 דקות) והילד לא משתתף, יושב עצוב (לפעמים על סף בכי) ביציע צמוד אליי; בפעמים ספורות הצלחנו אני ומדריכה לשתף אותו במשחק בודד והוא מיד חוזר ונסגר; מתנגד בכוח לשכנועים ולחץ פיסי מתון ממני.
שיטות העידוד לא צלחו גם: אם נותנים לו צעצוע כגון דמות של לוחם, הוא יושב ומשחק איתו; טבלת מעקב ההצלחות עם מדבקות ירוקות/אדומות לא מעניינת אותו והוא לא עוקב למרות ניסיונותיי להתמיד.
בשבועות האחרונים אף התחיל להגיד בהפגנתיות שהוא לא יעשה בחוג כלום. כשאני מנסה לדובב אותו ולהבין מה מפריע לו, התשובה היא "נועם לא מוצא חן בעיניי". כל השיחות שלי איתו – ואני מאוד משתדל לקיים שיחות נינוחות בלי לחץ ויותר מדי ניג'וס – על כך שלא צריך לשים לב לילד שלא מוצא חן, ועל תהליך ההתגברות וההתמודדות – נופלות על אזניים אטומות. אפילו הייתה לי הרגשה שהוא מתגרה בכוונה ושומר על העצמאות (עד כמה שילד בן 4 יכול). מצד שני, הקושי שלו להתמודד עם מצבים כאלה וקבוצת ילדים לא מוכרת הוא קושי אוטנטי שאני מאוד מבין ומזדהה.
אני ואשתי חלוקים לגבי ההמשך. אשתי בטוחה שיש לרדת מכל העניין ולתת לו זמן; לא צריך בכוח וההמשך והלחץ שלי רק עושים לו רע; אפשר להתחיל גם בשנה הבאה וגם בגיל 6 זה לא נורא – ברגע שהוא יהיה מוכן זה יזרום.
אני נוטה להמשיך כי אני חושש שוויתור עלול לשדר מסר לא נכון לילד – כי מותר לא להשתתף, מותר לא להתמודד ואמא היא הפתרון לכל צרה. אני גם חושש שעם הזמן ההתמודדות עם מצבים כאלה לא תהיה יותר קלה אלא יותר קשה מחד, והילדים (שבינתיים לא שמים לב ולא עושים מזה עניין) עוד שנה-שנתיים יתחילו להציק לו עם זה וזה רק יחמיר את המצב מאידך.
אנחנו זקוקים מאוד להמלצה של צד שלישי בעניין – האם להרפות את הלחץ או לשדר מסר של התמדה.
תודה,
אבא

שלום לך,
נשמע לי שתאם לחוצים ולוחצחים הרבה יותר מדי, גם כשנדמה לכם שאתם עושים זאת במתינות. נשמע לי שאתם נורא עסוקים בזה, ושלילד שלכם יש כבר רווח מישני של תשומת לב יתרה סביב הנושא הזה כך שאולי אין לו אינטרס לשנות את המצב, כי הוא מקבל הרבה התייחסות כך. אני ממליצה לכם לפנות להדרכת הורים כדי לברר יותר לעומק מה קורה ומדוע המצב ממשיך להחמיר.