גיל שנתיים - כל כך נורא?

שלום .בני בן השנתיים וחודשיים ילד מאוד נבון, בעל אוצר מילים גדול מאוד לגילו אך גם מאוד עקשן.לאחרונה התנהגותו נהייתה קיצונית עוד יותר. הוא מסרב פשוט ל"הכל!"
וכל מה שלא מקבל מגיב ב"בכי מודע" (זה אמנם נשמע מצחיק אבל מרבה להגיד "אני רוצה לבכות!" תוך כדי הבכי וכשמפסיק אומר "נרגעתי אני לא בוכה" עד הפעם הבאה).
כמובן שכמעט כל מה שמבקשים ממנו מגיב ב"לא רוצה" ואפילו לפעמים כששואלים אותו שאלות עונה ב"לא רוצה לענות". כמו כן מרבה להתעלם מאיתנו ודי נראה שעושה זאת בכוונה (אם נציע לו שוקולד יבוא במהרה).כמובן שיש גם התקפי זעם (טריק חדש יושב על הרצפה ונותן לעצמו סתירות) כשמשהו לא הולך לו.
דבר נוסף שהשתנה אצלו זה היחס לאוכל. פעם היה אוכל די הרבה דברים אך מדי יום הרשימה הולכת ומצטמצמת (חוץ מכל המתוקים וה"ג'נק" שכמובן אוהב).כמעט כל ארוחה חייבת בתוספת מתוק למשל הוא יוכל כריך גבינה בתנאי שיוסיפו לא גם ריבה בכריך או מלאווח- עם דבש וכו' (יש עוד דברים שאוהב כמו שניצלים, פסטה או פתיתים ופירות לכן לא נראה לי שיש בעיה רפואית) אם לא יקבל מה שהוא אוהב פשוט לא יאכל.כמובן שניסינו הכל כולל הורדת המתוקים מהתפריט היומי אם לא אוכל יפה, שוחד,התעלמות, כעס, מתן כמה אפשרויות אבל זה לא עוזר. אם לא מקבל מה שרוצה פשוט ישאר רעב ( הוא אפילו יגיד לנו "לא רוצה לאכול, רוצה להשאר רעב!").
אציין כי בחודש האחרון עבר מסגרת ממשפחתון קטן לגן גדול והמעבר לא היה פשוט למרות שאף על פי שהפרידה בבוקר עדיין די קשה נאמר לי כי נרגע מהר ומשתתף בפעילויות הגן ומשחק.
אני מותשת וכבר לא יודעת כיצד לנהוג עמו הוא בשנייה הופך ממלאך לרודן אני חייבת עצה בדחיפות. האם הגיוני כי גיל שנתיים כלכך נורא?