בת שנה ושמונה חודשים

שלום ניצה,
זה בהחןט נורמלי. לילדים בגילה קשה לשאת תסכול, אין להם כלים לכך, והתגובה שלכם צריכה להיות ללמד ואתה לשאת תסכול. להסביר שעכשיו אי אפשר, אולי נשחק במשהו אחר בינתיים, אפשר לחכות ולקבל אחר כך וכו', ולחזור על זה כל פעם שזה קורה.. לא להתרגש מהבכי, זה לא נורא שהיא בוכה, כדי לא להפוך את כל הטקס הזה לסוג של תשומת לב שהיא מקבלת, כיוון שזה עלול להגביר את הופעת ההתנהגות.

תודה סמדר על תגובתך.

אבל - זה לא מדאיג שהתגובה לתסכול היא לא בכי פשוט אלא דפיקה של הראש ברצפה? מדאיג אותי שהדפיקה של הראש כואבת לה בכל פעם ועדיין היא ממשיכה להגיב כך בכל פעם שנוצר תסכול (לעיתים מס' רב של פעמים ביום). מעבר לכך, בכל אינטרקציה עם ילד אחר, כאשר נראה שהילד "לוקח" לה את המטפלת הפרטית שלה או צעצוע כלשהו (שלא בהכרח שייך לה), היא מנסה מיד להרביץ עם היד ואז כמעט במין תנועה אוטומטית עוברת לכריעה על שש לקראת דפיקת הראש בריצפה..

עד מתי זה נחשב נורמלי? זה לא מוזר שהיא לא נרתעת מהכאב ומכאיבה לעצמה שוב ושוב?

תודה!!!
שבת שלום

שלום ניצה,
זו תגובה אופיינית של ילדים רבים בגיל הזה לתסכול. זה לא חייב בהכרח להדאיג.