בת שנתיים פוגשת לראשונה את אבא

אני אם חד הורית לנסיכה בת שנתיים וחודשיים.
מאז שנולדה לא היה לנו כל קשר עם אביה,למעט תקופה של חודשיים אינטנסיבים כשהייתה בת שנה ו3 חודשים,תקופה שבה נקשרה אליו מאוד ונותק הקשר ביום אחד.
למרות גילה הצעיר (שנה ו-3) היא הרגישה את חסרונו ועברתי איתה תקופה לא פשוטה.(אציין רק שלא הגדרנו אותו אבא בפניה בשלב הזה).
היא הייתה בציפיה לכל דפיקה בדלת ובכי של אכזבה כשראתה שזה לא הוא בדלת.
חלפו 10 חודשים מאז והמשכנו את חיינו,התקופה הקשה עברה וחשבתי שבכלל לא זוכרת אותו (היה סה"כ חודשיים מחייה ונעלם).
לפני מספר ימים הוא שב לחיינו,הוא בא לראות את הילדה ולהפתעתי היא זכרה אותו והתרגשה מאוד,צחקה בצחוק גדול,השתוללה מאושר והתנהגה מאוד שונה מהרגיל.
לאט לאט גם התקרבה פיזית ולאחר שעתיים שלוש חם חיבקה ונישקה.
(הפעם כן הצגנו אותו אבא)
כשהלך הפרידה הייתה קשה לה,הוא הבטיח שיחזור למחרת להיות איתה.
המילים האחרונות שלה לפני השינה היו בקשר לביקור שלו למחרת,המלים הראשונות בבוקר אותו הדבר וכשבאתי לקחת אותה מהגן,גם כן קיבלה את פניי באושר ושוב הזכירה את ביקורו היום.
לצערי הוא התקשר והודיע שמסיבות כאלו ואחרות לא יוכל להגיע היום.
ניסיתי להעסיק אותה בכל דבר שהיא אוהבת רק שתשכח מהביקור שלו וזה לא קרה.
הצלצול הראשון בדלת הקפיץ אותה ממקומה,היא זינקה על הדלת וכשראתה שם את אחי פרצה בבכי,אמרה "לא רוצה אותו" ,נשכבה על הרצפה ופשוט לא נרגעה ולא הסכימה שאחבק אותה.במשך שעתיים הייתה נודניק וחיפשה רק על מה לבכות ולא נתנה לי להתקרב אליה.
אני יודעת שלא הולך להיות קל,אני מקווה שהוא באמת יהיה שם בשבילה הפעם לתמיד,אבל זה לא תלוי בי זו רק משאלה שלי.(לדבריו הפעם הוא לא יעלם לה שוב)
השאלה שלי בעצם,האם אני צריכה לעבור איתה את התהליך הזה בליוי פסיכולוגי?
האם לתת לזמן לעשות את שלו ולאפשר לה לקבל אותו לחייה לאט לאט ולהניח לה?
במידה ואכן יהיה איתה מהיום לתמיד,האם היא תזכור את זה שלא היה איתה בשנתיים הראשונות לחייה?
אני אובדת עצות,כ"כ חיכיתי לרגע הזה שיהיה איתה ויאהב אותה ובאותה נשמה,אני פוחדת לפעול לא נכון.
אשמח לשמוע תשובות לשאלות.
סליחה על האורך של המכתב.