בת שנתיים וחודשיים

אני מרגישה צורך להגיב למרות שאולי אינני מבינה מספיק אך הייתי בדיוק באותו מצב לפני חצי שנה (אפילו יותר גרוע כי בעלי היה איש צבא שלא היה כל יום בבית). הגישה היתה שזכותה לבכות אך היא לא תחליט מי יטפל בה והוא היה מקלח אותה ומטפל בה למרות הסרוב (כמובן שבסוף היא קבלה המון חיבוקים ונשיקות ממני). אבל יותר חשוב, רציתי להרגיע אותך ולספר לך שחל מהפך כשהתאשפזתי ללדת והיום היא מתה עליו ולפעמים אומרת "רק אבא", אני מפרגנת (-:

אורית שלום,
סביר מאוד להניח שהמשיכה של הבת שלך אלייך וההימנעות מאביה נובעת בחלקה מההריון שלך. דווקא כיוון שההריון אינו מדובר, ייתכן שהילדה מרגישה שאמא מעט יותר טרודה ועייפה ולא ברור לה למה. דווקא אם תספרו לה על התינוק ותקבלו גם אתם את השינוי הצפוי ביחסים שלך עמה, עשוי להיות לה יותר קל להיות עם אבא. אני משערת, שבמידה מסוימת הילדה מרגישה שאמא לא זמינה לה כפי שהיתה בעבר (וזה תהליך טבעי מאוד בהריון) ולכן היא עוד יותר לוחצת להיות בקרבתך וחוששת להיפרד. זה חלק מהתגובות הנורמטיביות להריון. מומלץ לשוחח על ההריון, לקרוא ספרים בנושא וכדומה.
לכן חשוב מאוד לעודד את הילדה להיות עם אבא. גם אם היא בוכה שהיא רוצה רק אותך, חשוב שהיא תתרגל להיות גם עמו ותבין שהוא דמות משמעותית בגידול שלה ובחייה. במקביל שימי לב שאת נותנת לבן זוגך את כל הפרגון והמקום, במיוחד בנוכחות הילדה.
בהצלחה ולידה קלה,
שירי