האם אני מגזימה בפרגון לילדה

שלום.
ביתי בת שנתיים וחודשיים. לפני השינה אני מקריאה סיפור ושרה שירי ערש ואז לוחשת לבת שלי שאני אוהבת אותה הכי בעולם, ולמה? כי היא חכמה, וטובה, ומתוקה ועוזרת לאבא ואמא ויפה שלי. ואז אני מספרת לה מי אוהב אותה ומזכירה אחד אחרי השני את כל המשפחה והכלבה.
לפני השינה אני חוזרת על כל מאורעות היום, על העורב שראינו על גג של בית וכיצד הוא קורא, על הביקור אצל סבתא ועוד...
אני אוהבת להביט לה בעיניים וכך אנחנו מחבקות אחת את השנייה ובשבילי זה נפלא, גם היא נרדמת שמחה. השאלה היא האם אני נוטה לסוג של קיצוניות שעלולה להזיק לה.
אחד הנושאים הכאובים ביותר ביני לבין אימי הוא שהיא מעולם לא הבינה אותי ולא התחברה אלי רגשית ואני לא הרגשתי אהובה על ידה וחשוב לי שביתי תרגיש אהובה ומוערכת כדי שזה יהיה חלק בלתי מעורער באישיות שלה (דבר שאצלי חסר).
אני רוצה לציין שאין אצלנו בעיה של גבולות או פינוק ואני באמת חושבת שהיא נהדרת. השאלה היא כיצד אדע לא לעבור את הגבול בכך שאעצים אותה באופן שעלול לגרום לנזק.

אבי שהיה אספן כפייתי וחולה במנייה דיפרסיה וסכיזופרניה גרם לי כילדה לפנות כנגד אימי לאחר גירושים תוך כדי שהוא מנצל את אהבתי אליו שנבעה גם בגלל שהוא גרם לי להרגיש בת מוערכת על ידו - חכמה, טובה וכו... אני יודעת שההתנהגות שלי כלפי הבת שלי נובעת מאותו מודל בו הערצתי את אבי למרות ההתנהגות ההרסנית שלו בחיי.

כיצד אדע שאני פועלת לטובת ביתי ולא לטובת הרצון שלי לרצות את ביתי, לגרום לה לאהוב אותי ולהקשר אלי רגשית. מתי העצמה היא מזיקה ומתי היא חיובית.
תודה