בת שנתיים

המצב הוא כזה: בתי בת שנתיים וחודשיים. יש לה אח מנישואים קודמים של אביה שנמצא איתנו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. אני ואבא שלה נמצאים איתה בבית מהרגע שהיא חוזרת מהגן ועד שהולכת לישון. יש לה העדפה ברורה לאבא שלה וצורך מתמיד להיות כל הזמן על הידיים, רצוי של אבא, ורצוי בעמידה (יכולה ממש לצרוח כשיושבים ולא עומדים). לאחרונה, בלי שום טריגר, היא מתחילה לבכות בהיסטריה ברגע שאבא שה נעלם משדה הראיה שלה, גם כשהוא נמצא בחדר אחר בבית. היא גם פיתחה קצת חרדת זרים וביישנות.
אבא שלה טוען שהצורך להיות על הידיים לא מתאים לגילה. אני מודעת לזה שצריך להציב לה גבולות ומדי פעם לתת לה לבכות וזה קורה הרבה כשהיא לא משיגה את מבוקשה ובמקרים כאלה לא קורה שהיא מקבלת את מה שרצתה בעקבות בכי. כשהיא בוכה לאורך זמן אנחנו לוקחים אותה להירגע במיטה ואומרים לה שכשתרגע שתבוא אלינו לסלון, זה מה שקורה בד"כ, אבל אחרי בכי ממושך. אני חוששת שיש לה צורך לא ממומש או חסך כלשהו או בעיה כלשהי שדורשת איבחון. מה דעתכן? מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו ואיך מתמודדים?