גיל שנה וחצי

שלום
ברצוני לתאר סיטואציה שהתרחשה בין ביתי בת השנה וחצי לאביה:
האב התחיל לנגן על קסילופון (אחד ממשחקיה של הבת). היא שמעה וראתה אותו מנגן וישר רצתה לנגן בעצמה. הוא נתן לה לנגן.. ניגנה מספר שניות, עזבה והלכה לשחק במשהו אחר. האב לקח בשנית את המקל וחזר לנגן.. איך ששמעה זאת כמובן שוב רצה חזרה וממש דרשה שהיא רוצה לנגן. האב סירב ואמר שעכשיו הוא מנגן. הבת החלה לבכות.. האב המשיך לנגן. הבת עמדה לצידו ובכתה יותר ויותר, האב אמר לה שוב: "קודם את ניגנת, עכשיו אבא מנגן, ואחכ שוב את תנגני" והמשיך לנגן תוך כדי שהילדה עומדת ליד ובוכה בקול.
יש לנו חילוקי דעות לגבי הסיטואציה הזו. אני הרגשתי די מזועזעת מכך. להרגשתי זה לא התפקיד של האב להיות זה ש"רב" על המשחקים של הילדה.. אם היה לה אח זה היה קורה מכורח המציאות בין שניהם והתפקיד שלנו ההורים היה לתווך להם שילמדו להסתדר, לחלוק את המשחק.. היא ילדה ראשונה כך שאין לה אחים, אך אלו סיטואציות שנתקלת בהם כל יום עם ילדים בגילה במשפחתון או עם חברים. לעומת זאת האב טען שלדעתו אין שום בעיה במקרה. היא עזבה את הכלי והוא רוצה עכשיו לנגן, והוא הסביר לה בנעימות שאחרי שהוא יסיים היא תוכל שוב לנגן. כך הוא מלמד אותה להמתין לתורה

מעוניינים מאוד לשמוע את דעתכן לגבי המקרה הזה, מה המסר לדעתכן שעובר לבת מהסיטואציה הזו? האם זה נכון לפעול בצורה הזו? האם יש לכן המלצות לפעול בדרך שונה?

תודה מראש

מיכל ואבנר