בדיקת גבולות

שלום סיוון,
זה מצויין שילד מבטא את התוקפנות שלו ואמר איכסה, מגעיל, ובא לי להרביץ. זו דרך הרבה יותר טובה מלהרביץ באמת. אין שום סיבה לכעוס עליו על זה. למעשה, התגובה הרצויה ביותר היא להתעלם מזה. כל תגובה אחרת שלך לאורך זמן תחמיר את ההתנהגות כמו שאת בעצמך רואה. לכולנו מותר לכעוס ולהתעצבן, ולבטא את התוקפנות הטבעית שלנו. תוקפנות היא לא פשע, ואין שבה שום רוע. והיא גם חיונית מאוד להתפתחות תקינה. בלי תוקפנות אין הישגיות, אין תחרותיות, אין יצר הישרדות ואין סקרנות. אם את מאוד לא רגועה כביכול כיוון שנדמה לך שאת נותנת אישור להתנהגות לא נאותה, את יכולה להגיד שאלה מילים לא יפות. זהו. אחר כך, כדאי פשוט להניח לזה. אפשר גם ללמד אותו דרכים חלופיות ולא מזיקות נוספות לבטא את תוקפנותו, כמו למשל להרביץ לכרית כשהוא כועס, או לשק איגרוף קטן.
תוקפנות הי אדבר חשוב וחיוני כל עוד היא לא פגועת במישהן אחר. כאשר מדכאים תוקפנות טבעית שלא לצורך, אז היא כבר באמת הופכת לאלימות ואז זו בעיה אחרת.

סמדר שלום
תודה על תגובתך המהירה. עדיין לא ברור לי כל כך, ברגע שהילד מתחיל להעיף דברים בבית ,להטיח חפצים על הרצפה ולצרוח בקולי קולות, פשוט להתעלם? האם ההתעלמות לא תגרום לו למתוח את הגבול בכל פעם יותר ויותר על מנת למשוך את תשומת ליבי?
בנוסף, הצעתי לו כבר בעבר להכות את המיטה או הכרית כשהוא כועס והוא סרב בתוקף...
סיון

שלום סיוון,
כל עוד הוא לא מסכן אף אחד, כן. הפיתרון היחיד הוא להתעלם. צריכים להיות מאוד עיקביים בזה, ולא להישבר. אם הוא פוגע במישהו, כלומר מעיף חפצים וא מרביץ, יש להפסיק את פיזית בצורה חדה ובוררה, אבל לא לעשות מזה עניין, לא להעניש, להתחנן, לכעוס, לנאום נאומים וכו'. את הצורך שלו בתשומת לב יש למלא בדרכים אחרות, לא שהוא יוזם אלא שאת יוזמת, סביב התנהגויות חיוביות שלו, או סתם כשהוא רגוע ונינוח.