בן שנתיים כמעט- מבולבלת....

שלום לך,
אני בכלל לא בטוחה שאת צריכה להראות לו משהו...קשה מאוד לבחין מדברייך מה בעיה אמיתית ומה, כמ ושאת מגדירה זאת "סרטים" שאת אוכלת. לכן, לפני שניתן לך עיצה כלשהי, חשוב מאוד מאוד, ודחוף ביותר שתפני עבור עצמך לטיפול בחרדות. אין ספק שאת חרדה מאוד ואין ספק שזה משפיע על הבן שלך. לכן, כרגע זו העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך.
בהצלחה.

מה נראה לך השינוי שחל בו פתאום?
אני אומנם קצת היסטרית אבל כל מה שתיארתי באמת קרה, הוא באמת השתנה מילד שיודע מה הוא רוצה ל"וותרן" מדי אני באמת מנסה להבין ממה זה נובע וכיצד אני אמורה להתנהג איתו....
אני באמת רוצה לטובתו וזה חורה לי לראות ש"מכסחים" אותו והוא בוכה וטוב לב ומתוק שלא מחזיר...
ועצוב לי לראות שהוא רוצה משהו מסויים אך עושה משהו אחר על מנת לרצות את מי שמבקש ממנו ולהיות מתוק כמו שהוא....

אז פרט לסרטים- אשמח לקבל תשובה בנושא הזה בבקשה....
תודה!

שלום לך,
כמובן שאני לא יכולה לדעת מה קרה פתאום בלי להכיר אתכם. אני יכולה רק לשער שאם אצלך יש תנודות במצבי הרוח, זה משפיע עליו, הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות באמת ילד שרוצה ליד אימא שקשה לה, הוא צריך להקל על אימא וזה הופך אותו לוותרן, באופן כללי...זו ההשערה שלי. כדי לדעת אם היא נכונה או לא צריך להכיר אתכם יותר לעומק.

יש לי תנודות במצבי רוח כמו שיש לכל בן אנוש שחי בעולם....
לגבי שזה משפיע על הילד לא נראה לי בכלל כי אנחנו משחקים ויש לי סבלנות רבה אליו, ואם מדי פעם הרמתי טונים זה לחינוך
נכנסתי לכאן כדי להתייעץ וגרמת לי להרגיש אשמה שאני חיה....
בכל אופן לא נראה לי שזו הבעיה אבל תודה בכל מקרה.

חבל שבמקום לנסות להרגיע אמא שדואגת את גורמת לה להרגיש אשמה (עוד יותר) על זה שהיא בן אדם, אנושי עם רגשות והכל את יודעת....

שלום לך,
ההתייחסות שלי לקושי שלך נבעה כולה מהתאור שלך, שום דבר שהמצאתי. יש אכן מקומות שתפקידי הוא להרגיע. אבל אם אני ארגיע במקום הלא נכון, אני סתם אשלה אנשים, ואני לא אעזור להם לפתור את הבעיה, גם אם באותו רגע הם יחושו הקלה זמנית מתחושת האשמה שלהם. כאן ההתרשמות שלי הייתה קצת אחרת. יכול להיות כמובן שאני טועה. נשמע מהתאור שלך, שהילד הוא כל עולמך, המון מושם עליו, וזה לא דבר רצוי, ובהחלט משפיע עליו. כמובן שזה טוב שאת אוהבת אותו, דואגת לו, ושהוא יקר לך. זה עדיף מהמצב ההפוך. אבל לפעמים קשר שבו נדמה לפעמים שזה רק הילד והאימא לבד(הכוונה לא אם יש אבא או אין אלא שהאחרים והעולם בחוץ הרבה הרבה פחות מדי משמעותיים), יש בו משהו הדוק מדי, סימביוטי מדי, ולא בריא, והוא בדרך כלל מאופיין בחרדות. כולנו משפיעים על הילדים שלנו גם אם נדמה לנו שלא, וגם אם נדמה לנו שאנחנו לא מראים להם את זה. ילדים חשים כשאנחנו במתח ובחרדה. כאשר אימא מדברת על כך שהיא סובלת "מסרטים" בודאי שזה משפיע על הילד שלה. כמובן שלהכיר בכך, זה עושה עוד יותר "סרטים". אני מבינה את זה. אבל אין ברירה, חייבים לקחת על זה אחריות כדי לטפל בזה. אחר כך יהיו פחות "סרטים" ויהיה יותר קל.
אני מתנצלת מראש אם חלילה פגעתי בך, זו לא הייתה הכוונה, ואני מקווה שתצליחי בכל זאת, להירגע ולהיתרם ממה שנאמר לך כאן.