הילד שלי בן השנתיים מתחצף

שלום בת אל,
ילד שאומר "די" הוא לא ילד שמתחצף. מותר לילד לרצות אחרת מכם. כאשר אתם אומרים לו לעשות "טובה" אתם בעצם מעבירים לו מסר שאתם לא מוכנים לשאת תוקפנות, ואין מקום לתוקפנות. זהו מסר לא טוב, כיוון שבכולנו יש תוקפנות, תוקפנות היא דבר בריא וחשוב להתפתחות, בלי תוקפנות אין הישגיות, אין תחרויתיות, אין סקנות ואין יכולת הישרדות. יש בדל בין תוקפנות לאלימות. כשאנחנו לא מכילים תוקפנות בצורה נכונה היא עלולה להפוך לאלימות. חשוב שבמסרים שלכם לתוקפנות שלו לא תנסו להעלים אותה ולהפוך אותה ל"טובה" אלא שתתנו לו כלים לבטא אותה בצורה בונה. אם הוא אומר "די" יש לתת הכרה לזה שהרצון שלו כרגע לא משתלב עם הרצון שלכם. הכרה זה לא אורמ שתסכימו למה שהוא רוצה, אבל כן תתנו לגיטמציה לכך שלא בא לא. אתם לא יכולים להכריח אותו לרצות מה שאתם רוצים, זו מחיקה של האישיות שלו, ולמה בעצם? אתם יכולים להגיד למשל: "לא בא לך עכשיו, זה מעצבן אותך!" ולהתיחחס לזה בהומור, להציע לו לכעוס על הכרית, להרביץת לה, להרביץ לכרית יחד איתכם, ואם זה משהו חשוב לכם, לבצע אותו בכל זאת, למרות שהו אאורמ די, למרות שהוא לא מרוצה וגם אם הו איכעס ויבכה. כל זה לא נורא כל עוד אתם לא מחקים את הזכות שללו להתנגד. ילד שמתגד להוריו זה לא ילד שיש בעיה בסמכות ההורית במשפחתו בהכרח. אם תתנו להכרה לאיישות שלו, לתוקפנות שלו ולהתנגדות שלו, יכול להיות שהוא לא יצטרך להרביץ לכם. קחו בחשבון שילדים רבים בגיל הזה מרביצים כיוון שהם עדיין לא יודעים לבטא מילולית את רצונם, וזה לא נובע מחוצפה אלא מתסכול. את המכות יש להפסיק פיזית ולהציע לו מילים לתאר את מה שהוא מרגיש במקום מכות.