ילדה בת 5 ובן בן שנתיים

שלום לך,
נשמע שקיית בעיית גבולות עם שני הילדים. את מציינת שאת כועסת על בתך כשהיא נענשת בגן, ושבעלך כועס על הילד. להורים רבים יש בלבול בין לכעוס על הילד לבין להציב לו גבלות. כעס אינו הצבת גבולות. כעס גם אינו שיטת חינוך. אין צורך לכעוס על הילד זה לא עוזר.
כאשר אנחנו נותנים המון תשומת לב להתנהגות כלשהי, לא משנה אם תשומת הלב היא חיובית או שלילית, ההתנהגות תגבר. גם אם תשומת הלב היא שלילית (למשל כעס), זה נקרא חיזוק חיובי, כי בעקבות תשומת הלב ההתנהגות מתגברת. כשילד רואה שהתהנגות מסויימת גורמת לכך שהוא יקבל תשומת לב, הוא ימשיך עם ההתנהגות במקום להפסיק אותה. לכן הפיתורן הוא לצמצם מצד אחד את ההתייחסות שנאחנו נותנים להתנהגות למינימום, ומצד שני, לתת תשומת לב על התנהגויות אחרות, חיוביות, שאותן אנחנו רוצים להגביר.
למשל אין טעם לכועס על הבת שלך על כך שנענשה בגן. צריך להגיד לה שזה באמת לא בסדר, ולעבור לנושא אחר. כמו כן לגבי הבת, במקום לכעוס, אולי כדאי פעם אחת לשבת איתה ולחשוב ביחד מה יעזור לה לשלוט בפטפוטים שלה. אולי כדאי למשל לשמור את מה שהיא רוצה להגיד לאחר כך, לקבוע עם הבנות לאחה"צ ואז הלגיד להן את מה שרצתה, וכו'.

תודה על תשובתך.
אלו דברים שאני יודעת ובכל זאת, ציפיתי מהגדולה שתבין שאם אמא כועסת אז זה לא בסדר.
הכעס מתבטא על ידי שיחות עימה אבל הן לא עוזרות.
בכל מקרה ננסה לתת פחות במה לדברים...

שאלה אחרונה: איך להגיב לנשיכות של בניולכך שהוא רוצה כל חפץ לעצמו, למרות שאחותו תפסה קודם... ?

שלום ימי,
אני חושבת שהציפיות שלך מבתך הן אולי חלק מהבעיה. היא רק בת 5, היא לא אמורה להבין אותך כשאת כועסת, אלא את זו שאמורה להבין אותה. כאילו את רוצה שלמרות שאת יודעת שמה שאת עושה לא נכון, היא תתגבר על הטעויות שלך ותבין. זה ציפייה לא הוגנת ממנה. קצת כמו להחליף איתה תפקיד, ושהיא תהיה המבוגר האחראי.
לגבי בנך, חשוב להפסיק את הנשיכות פיסית, ולתת לו מילים לסיטואציה, ולאט לאט ללמד אותו להתשמש במילים במקום בנשיכות (זה מרגיז שיש לה משהו שגם אתה רוצה) וכן לתת לו כלים נוספים להתמודדות םע תסכול, למשל להציע אופציה אחרת, לשחק במשהו אחר, להסיח את הדעת, לבקש יפה וכו'. יש לחזור על זה הרבה ובהתמדה. עם הזמן והגיל הוא ילמד.